- This topic has 2 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ניר, אומנם זה לא סיפור מושקע, ואומנם אני מודה שהוא לא "הכי טוב שאני יכולה לכתוב" אבל יש מעט מידי שחרורים בפורום הזה. מקווה שתקבל בהבנה ולא תמחק.
***
אמא שלו תמיד קראה לו ילד הבמבה, תמיד באותן טון של קול, נמוך בהתחלה ואז עולה מעלה מעלה לצליל צווחני. במילה הראשונה הייתה מחדירה את אצבעותיה לשערו המתולתל ובמילה השנייה מושכת בו בחוזקה. ותמיד הייתה מסיימת באותו צליל צחוק, צליל הצחוק שנעצר באמצע ואז נפתחות העיניים למלוא גודלן ובדיוק ברגע שבו אתה בטוח שיגלשו מחוריהן הן שבות ומצטמצמות. רק הגיחוך נשאר על הפנים. גיחוך מוזר, משורטט, החלק הימני של הפה עולה למעלה והחלק השמאלי יורד.
גם אנשים אחרים קראו לו ילד הבמבה. אבל הם לא צחקו, לא חייכו ולא משכו בשערותיו. עיניהם היו גדולות ומלאות במשהו לא מוגדר. תערובת ייחודית של תחינה, בקשה והמצרך הוותיק מכול-תקווה. לעיתים כשישן נראו לו עיניהם כפיסות במבה גדולות העולות מתוך השקית נפתחות במרכזן ומכילות את התערובת המוכרת כל כך. והתקווה שבהן עולה ועולה ומתחילה לצאת מעיני הבמבה הצהבהבות. ולפתע מציפה את שקית הבמבה הענקית. טיפות טיפות של תקווה נוזלות עליו, מרטיבות אותו. את מכנסי הפיז'מה הלבנים עם ההדפס של הדובונים העצובים, את חולצת הפיג'מה ההופכת שקופה. חלקם נכנסות לתוך הכיסים עם הדובונים העצובים. נראה שגם הדובונים מתחילים לבכות. ואז המים עולים במעלה גרונו. הוא סוגר חזק חזק את הפה אבל לא יכול למנוע מהן לחדור אל תוך אפו, אל תוך עיניו ואל שורשי שערו המתולתל.
תמיד כשהוא מתעורר כל גופו רטוב, כלוב הצלעות הקטן שלו מרעיד, מיטלטל לכל הכיוונים. רק הריאות שלו יבשות וקרות כאילו אין בתוכן דבר. תמיד כשהוא פותח את עיניו הן מכילות כמה דמעות תקווה. כמה דמעות במבה. הוא מסתובב במיטה, בוהה בתמונה הגדולה שלו על הקיר, תמונה שבה הוא מחזיק את שקית הבמבה ביד ושם הוא מחייך. הוא מחייך את אותו חיוך כמו של אימו. חיוך מוזר, משורטט, החלק הימני של הפה עולה למעלה והחלק השמאלי יורד.
בבוקר הוא קם, נועל את נעלי הברווז הצמריריות שלו, קשה לו קצת לנעול אותן כי הן מגושמות, וגם אין כבר הרבה מקום בנעל אבל הוא דוחף בחוזקה את הרגל לתוך המשטח המחוספס שבתוך הנעל עד שהוא מצליח. הוא שוטף את פניו היטב, משפשף את נקודות החן בסבון ומקווה שהן ייעלמו. בכל בוקר הוא מתבונן בקפידה במראה ובודק שלא נשארו עוד דמעות במבה. לא בפיו, לא באפו והכי חשוב, לא בעיניו. לפעמים הוא יכול לראות כמה דמעות במבה משתקפות אבל אז הוא עוצם את העיניים חזק חזק, אפילו יותר חזק ממתי שהוא דוחק את הרגל לנעל הברווז, ודמעות הבמבה יוצאות מעיניו ונוזלות צהבהבות על לחייו.
הוא מתלבש ויושב ליד השולחן שלו, שולחן המעוטר בציורי במבה. אמא שלו נכנסת לחדר, קוראת לו ילד הבמבה. הקול שלה נמוך בהתחלה ואז עולה מעלה מעלה לצליל צווחני. במילה הראשונה היא מחדירה את אצבעותיה לשערו המתולתל ובמילה השנייה מושכת בו בחוזקה. ותמיד היא מסיימת באותו צליל צחוק, צליל הצחוק שנעצר באמצע ואז נפתחות העיניים למלוא גודלן ובדיוק ברגע שבו אתה בטוח שיגלשו מחוריהן הן שבות ומצטמצמות. רק הגיחוך נשאר על הפנים. גיחוך משורטט, החלק הימני של הפה עולה למעלה והחלק השמאלי יורד. היא מניחה לידו שקית במבה.
האנשים נכנסים אחד אחד, עיניהם מלאות בתחינה, בקשה ותקווה הם שואלים בזהירות את השאלות שלהם והוא פותח את שקית הבמבה, מתבונן ועונה להם. תמיד בקול חלש, לוחש בהתחלה ומתחזק בהמשך, אבל תמיד רועד. הם מביטים בו באמון, בתקווה, מחייכים משלמים והולכים. אבל ילד הבמבה לא מחייך, לעולם לא, ילד הבמבה מחייך חיוך משורטט וכשהיום מחשיך, לאחר שכל האנשים הלכו. הוא נותן את הכסף לאימו, שמחייכת חיוך משורטט. הוא פושט את בגדיו, לובש את הפיז'מה עם הדובונים העצובים נכנס למיטה ובוכה בדמעות אמיתיות, לא דמעות במבה. כי ילד הבמבה משקר.
-
-
-
