ידיים ירוקות

[בצלאל א]

למאיר נבון , תלמיד כיתה ד' בבית הספר היסודי העירוני על שם פרץ טיומקין , היתה יד אחד בצבע רגיל , כלומר צהוב חום מגעיל כזה ויד שניה ירוקה. זה לא היה ירוק כהה חצי חום כמו קליפה של בננת בוסר מקולקלת אלא ירוק עז ומנטולי שהזכיר פרדסים או עטיפה של מסטיק.
כל פעם שהוא היה מצביע בכיתה עם היד הירוקה שלו היתה גברת גלזר , המורה צורחת עליו "תפסיק כבר עם השטויות שלך !" והיתה מעיפה אותו מהכיתה.
מכל הילדים מאיר נבון היה מן הסתם האחרון שהיה אפשר להגיד עליו כאלו דברים. הוא היה תלמיד חרוץ ועד כיתה ב' הוא אפילו היה מגיע עם מימיה לבית הספר עד שיום אחד הילדים הגדולים שהיו במשמרות הזהירות בדרכים החליטו להפסיק לתת מכות לזקנות עם השלטים שלהם ובמקום זה לשחק פינג פונג במימיה של מאיר. מאז , נעלמו עקבותיה .
היה לו מזל שהם לא שיחקו לו פינג פונג עם הראש.
למין היום ההוא זכה מאיר נבון בכינוי המביש בונבון וזאת מכיוון שבונבונים לא הולכים טוב עם שתיה וחוץ מזה היה לו אף בצורה של טופי.
כל הדברים האלו קרו הרבה זמן לפני שמאיר המכונה בונבון זכה להיות האדם הראשון בעל יד בצבע אבטיח.
אמא שלי היתה רופאה ברוסיה לפני שעלינו לארץ , היא אמרה שזה לא יכול להיות כזה דבר, היום היא עובדת בניקיון במספרה לכלבים , אולי היא כבר לא אמורה לדעת.
בכל אופן , אני בטוח שלבונבון היתה יד ירוקה . ראיתי אותה הרבה פעמים וגם ראיתי מתי זה קרה.
זה התחיל במישל עזורי , עארס מאז גן חובה , שאני נשבע לכם שאחותו הגדולה היתה ישנה רק עם תחתונים בלי חזיה , אני ראיתי.
יום אחד הוא הגיע וסיפר שמאחורי הבלוק איפה שהוא גר יש חניון של עב"מים.
היינו שולחים אותו לכל הרוחות אלמלא הבלוק שלו היה קרוב מאוד ואפשר היה ללכת לשם אפילו מההפסקה של בית הספר. ככה שהלכנו אני , בונבון ומישל לבדוק את העניין לא לפני שהבטחתי למישל חגיגית שאם הוא עובד עלינו נעשה עליו סיבוב כאפות.
הגענו לבלוק והלכנו מסביב איפה שהיתה גדר גבוהה מפחים גליים חלודים.
"איפה העב"מים?" שאלתי את מישל כשאני מכין כבר את היד לכאפה ראשונה וחגיגית.
"בצד השני של הגדר." הוא אמר כשהוא מנסה להתגונן.
"ואיך נכנסים לשם?" שאל בונבון.
"לא נכנסים" הוא אמר ולפני שהספקתי לחבוט לו בראש הוא מיהר ואמר "אבל אפשר להציץ דרך החור ."
הוא הצביע על נקב כלשהו בתוך קיר הפחיות ואי אפשר היה להתעלם מהעובדה שאני ובונבון קפצנו על החור ההוא כמו שזבובים קופצים על חרא.
אין מילים לתאר את ההלם שחטפתי כשראיתי שבאמת היו שם עבמ"ים בלי סוף. אולי שלושים או ארבעים שנראו עגולים ומבריקים כמו בסרטים. חלק בגודל של אופנוע וספה עם סירה וחלק גדולים כמו טרקטור. כמה היו מכוסים בלוחות מבריקים כמו מראות ולאחרים נזל ערפל מהצדדים והם נראו כמו מחבתות לחץ רותחות או משהו. היה שם אפילו עב"ם אחד מפלסטיק צהוב ופנסים שאני חושב שהוא היה עב"ם יפני.
"תביא לראות" נהם בונבון ודחף אותי מהנקב. הוא נשאר לידו בערך חצי שניה ואז צרח "הצילו יש שם חייזר."
"שקרן!!!" דחפתי אותו מהנקב והצצתי פנימה. כשראיתי את הדמות הגבוהה עם האצבעות ממסטיק והראש הגדול הירוק ועיניים כמו אפרסקים , תפסתי איתי את בונבון והתחלתי לרוץ ולרוץ ולא עצרתי עד שהגעתי אל הצד השני של המכולת של אבי ואווה, איפה שהארגזים.
אחרי חמש דקות הגיע בהליכה איטית מישל עזורי עם חיוך גדול שפוך על כל הפרצוף העארסי שלו .
"פחדנים " הוא קבע "החייזר הזה לא עושה כלום. הוא השומר של החניון עב"מים הזה והוא סתם כל היום יושב שם שותה שמפו ואוכל מזון של רובוטים."
"הוא לא נושך?" שאל בונבון ברעד .
"בכלל לא." ענה מישל "לא דיברתי איתו אף פעם, אבל חתולים עברו שם והוא לא עשה להם כלום."
"טוב" אמרתי "עכשיו אנחנו צריכים לחשוב על איך אנחנו נכנסים לשם."
"אי אפשר" פסק העארס "יש שער והוא נעול ואם תנסה לטפס על הפחים יהיה לך סלט פטרוזיליה מהביצים. הכי טוב תחכה בסבלנות אולי איזה עב"ם יעצור ויתן לך טרמפ פנימה."
"נחזור לשם" החלטתי "זה לא רוסיה פה ובישראל אפשר להכנס לכל מקום."
הגענו בחזרה לשם ואני הסתכלתי על הגדר הגבוהה די ביאוש. לא היה זכר לחייזר אבל כל הפחים היו ממוסמרים טוב למקום ומה שהחזיק אותם היה עמודים מברזל סגול בערך בגודל של עמודי טלפון.
"צריך טנק כדי להכנס לכאן" אמרתי "ולא נראה לי שבן דוד שלי החייל יביא לכאן את שלו כי זה יעלה לו הרבה מאוד דלק."
"הבנדוד שלך לא בשריון" צווח מישל "הוא נשאר ברוסיה והתחתן עם ערביה והיום הוא עובד בסיביר בבית חרושת לעארק."
"אתה תשתוק לפני שאני אמרח לך ג'ל על המוח?" תהיתי.
"רגע רגע " אמר בונבון והצביע על עץ ערבה בוכיה שגדל לו בין לילה בצמוד לחומה כשכמה מענפיו הכבירים נמשכים אל צידה השני.
"העץ גבוה מאוד." אמרתי "יהיה לנו קשה לטפס."
"נדפוק קרשים" הציע בונבון "אבא שלי עשה את זה אצלינו בחצר. "
"הי הי" צחקק מישל "זה היה לפני או אחרי שאח שלך נפל מהעץ שלכם ושבר לו את הראש? ראו לו בסוף את המוח או שגילו שאין לו?"
"עזורי" נעצתי מבט מצמית בעארס "יש לך פטיש?"
"לאבא שלי יש." הוא ענה.
"כן " הוסיף בונבון "והוא מרביץ איתו לאמא שלך כל יום אחרי החדשות. מעניין איך הוא עובד על קרשים."
"נהדר," אמרתי למישל "לך תביא את הפטיש וכמה מסמרים ואנחנו נחפש כמה קרשים טובים שנשארו בחיים אחרי ל"ג בעומר."

כל אותו אחר צהריים עבדנו כמו חמורים על לתקוע מסמרים חלודים בעץ הרע והקשה ההוא , אבל לקראת השעה שבע בערב כבר יכולנו לנוח על הענפים העליונים של הערבה ולצפות על העב"מים מזווית פנורמית.
מסתבר שהעב"מים עפו בדרך כלל כשהם בלתי נראים , כנראה כדי לא להפחיד את הציפורים וכאלו והופיעו רק כשהיו בערך שני מטר מעל הקרקע.
באמצע המגרש ישב באמת החייזר הזה על מה שנראה כמו מיטה עם קפיצים ולידו היו זרוקים כמה בקבוקים ריקים של פאנטן פרו וי לחיזוק שורשי השיער ועוד בקבוק אחד כזה היה תמיד אצלו ביד והוא לגם ממנו מדי פעם. חוץ מזה היו שם הרבה חבילות ריקות של ביסקויטים אמריקאים כאלו עם ציור של רובוט שמן ומחייך על העטיפה.
אחרי כמה ימים של תצפיות מדוקדקות התברר לנו שהמקום הזה הוא יותר מוסך של עב"מים מאשר חניון. העב"מים היו מגיעים בזוגות, מתוך אחד מהם היה יוצא חייזר , הוא היה מדבר קצת עם החייזר השומר ואז היה נכנס אל העב"ם השני ומסתלק. אחר כך היה השומר פותח את הלמטה של העב"ם מוציא משם כאלו כמו מבחנות של נוזל ירוק וזוהר ותוך כמה שעות או לפעמים למחרת היה מגיע עב"ם בודד והחייזר שממקודם היה נכנס לעב"ם החונה וממריא איתו. את המבחנות היה החייזר השומר מכניס לארגז ענק של תפוחי הגולן ובערך פעם ביומיים היה העב"ם הגדול שקראנו לו המשאית מגיע והשומר היה מעמיס עליו איכשהו את הארגז הזה ומקבל ארגז אחר מלא בביסקויטים של הרובוטים.
בסך הכל , כשהוא לא היה עובד, היה החייזר השומר נראה בודד ומסכן וזקן למדי. רוב הזמן הוא סתם ישב שם ושתה מהשמפו שלו ואכל את הביסקויטים שנראו כמו חלקים של פאזל מאלומיניום. היתה לו שם מכונית סובארו ישנה ולפעמים הוא היה בועט בה ואז כשהאזעקה היתה מתחילה לפעול הוא היה רוקד ריקוד עייף כזה ומזיז את הרגליים והידיים שלו לצדדים.
סיפרתי להורים שלי על העב"מים והחייזרים .
אמא שלי ישבה בצד ובכתה , נראה היה לי שלא היה לזה קשר לחייזרים אלא למרים אוחנה ,הבוסית שלה בעבודה.
אבא שלי , לעומת זאת התחיל לצרוח "חייזרים , רבנים ומכשפים זה כל מה שיש בראש של מדינה זאת !" ואחר כך צעק ברוסית "מתמטיקה ללמוד , זה מה שאתה צריך."
אני לא הבנתי אותו . אני לא מדבר רוסית . רוסית זו שפה של זונות .
יום אחד הביא עזורי חבל עם קשרים שהוא אמר שהוא גנב אותו מהמחסן של הצופים ואמר שעם זה אנחנו ניכנס לחניון או למוסך של העב"מים.
בשלב הזה כבר ממש לא פחדתי מהשומר אז עשינו משלוש יוצא אחד ואני יצאתי בתור זה שצריך לרדת ראשון. לא חשבתי שאני כל כך טוב בחבלים ,אבל תארתי לעצמי שאם אני אהסס כולם ישירו לי "רוסי רוסי עם תחת של פרסי" .
קשרתי את החבל בקשר כפול או משולש לענף שנראה לי הכי חזק ואז עשיתי כזה חצי ירידה חצי סנפלינג עם הקשרים לתוך החצר הזאת איפה שהיו העב"מים. זו היתה חצר רגילה עם רצפה מאספלט ומבטון , רק העב"מים היו שם מרחפים כולם במרחק איזה חצי מטר מהרצפה. את השומר לא ראיתי , כנראה היה עסוק מתחת לאיזו חללית.
"טוב" אמרתי להם "עזורי תרד לפה, בונבון תשאר ותשמור."
"למה אני?" תהה בונבון.
"כי אם יקרה משהו אז יהיה לך קשה לטפס ." הסברתי "חוץ מזה שתוכל להזהיר אותנו."
עזורי כבר היה בדרך למטה כשבונבון צעק עלי "ואתה מטפס כמו בחורה!"
"אתה רוצה להגיד עוד משהו " שאלתי כשאני מחפש אבן כדי להעיף עליו.
"כן" הוא צווח "רוסי רוסי כמו נחש ארסי."
איזו כפיות טובה. לא רציתי שהוא ירד כי העדפתי שאם מישהו צריך למות זה יהיה עוזרי ולא בונבון.
"וואלה" מישל צנח לידי , כהה כחתול בחצות "הנה הגבר הגיע." הוא עשה כמה שרירים ופוזיציות מסרטים של ואן-דאם ואז כיווץ את כף ידו בצורה של אקדח וילל "איפה החייזרים המניאקים פיו פיו."
,חכה חכה עוזרי" הורדתי לו כאפה "תיכף אני יעשה ממך פיו פיו. השומר מסתובב כאן."
"אני ז'אן קלוד ואן הלן " הוא ניפח את חזהו "קוטל החייזרים הידוע."
"אתה ז'אן קלוד הקיפוד " ציינתי "קוטל הג'ל הפגוע."
"מה נעשה עכשיו?" הוא שאל אחרי שנרגע.
"עכשיו ננסה למצוא את הדלת של אחד מהדברים האלו " אמרתי "זה כנראה איפשהו למטה."
ניגשתי אל העב"ם היפאני והתחלתי לבדוק את הגחון שלו. הוא באמת היה מפלסטיק צהוב אבל לא היה שם שום סימן לפתח . הכל היה אטום וחלק כמו מכסה של סיר.
"אתה רוצה להכנס לאחד?" שאל מישל.
"לא יודע." משכתי בכתפי כשאני נוקש על התחתית של העב"ם "אם נכנס ונלחץ בטעות על הכפתור שמפעיל את זה אנחנו נגיע לכוכב של החייזרים ושם ישימו אותנו בגן חיות ויכריחו אותנו להתחתן כדי שיהיה להם זוג."
,אבל אנחנו שני בנים " התרעם עזורי "אין חתונה בין שני בנים."
"נכון " הסכמתי "אבל יש להם כבר את הניתוח הזה בכדור הארץ שהופכים גבר לאשה וכזה ניתוח בטח קטן על החייזרים האלה. הם יראו אותך עם הג'ל והצמידים וישר יחתכו לך את הבולבול ויתנו לך לעשות קוקיות."
"זין בעין" נהם עזורי "קוקיות זה לא חוקי."
"תיזהרו" צווח בונבון מרום מושבו "השומר בא!"
הסתכלתי מסביב ובאמת הוא עמד שם במרחק עשרים מטר אולי כשעיני האפרסק שלו מתגלגלות. הוא כנראה היה כל כך מופתע לראות אותנו שם שהספקנו לרוץ עשרה מטרים לפני שהוא זז.
"ילדימים!" הוא קירקר והתנשף במין מבטא מוזר כאילו הוא מפליץ בועות מהפה "זה אסור להיות פה. תקפצו מכאן או שאני ישבור את העלים של אמא שלכם! אבא שלכם ינקה לי את הפמוטים. תקפיצו מפה תקפיצו!"
הייתי שמח לקפוץ משם אבל בשביל זה הייתי צריך רגלי צפרדע כמו לחייזר ולא היו לי. הוא היה מפחיד מספיק גם ככה עם הידיים שלו עם הקרומי שחיה המתנופפים כך שהוא לא היה חייב לרוץ כדי להעיף אותנו משם , אבל הוא רץ כמו טיל. מהיר יותר מאופנוע , יותר מאוטובוס , יותר ממטוס. הרגליים שלו הטיסו אותו קדימה בכל צעד ונראה היה שהוא תיכף ממריא ושבכלל לא אכפת לו להפחיד את הציפורים. אוי כמה שפחדתי באותו הרגע אי אפשר לתאר, הייתי חוטף שבץ אילו הייתי בגיל המתאים.
ההוא כמעט תפס אותנו אילולא בונבון שזרק את היויו המחליף צבעים שלו על הסובארו והפעיל את האזעקה.
החייזר לא ידע אם להמשיך לרוץ אחרינו או לבדוק מה קורה במכונית שלו ועד שהוא החליט כבר היינו למעלה על העץ מנסים לא לעשות פיפי במכנסיים מרב פחד.
הספקנו עוד לשמוע את החייזר צורח שהוא יחלוב את מכונת הכביסה של המברג שלנו. אני משכתי את החבל למעלה ושלשתינו ירדנו מהעץ ורצנו ורצנו. עברנו את המכולת , את השיכונים , את הגן ילדים ואת הגן משחקים עד שהגענו לכביש הראשי שאותו אסור היה לנו לעבור בלי שיהיו משמרות בטיחות , אז עצרנו בתחנת האוטובוס ונשמנו ונשמנו עד שכמעט ונגמר האוויר במזרח התיכון.
"הוא רדף אחרינו" הגיע עוזרי למסקנה מהממת "אנחנו צריכים לספר למשטרה."
"תראה" נשפתי וכמעט הקאתי את הסנדוויץ' מארוחת עשר שלי "אני סיפרתי להורים שלי והם לא האמינו אז גם השוטרים בטח שלא. אם בונבון יספר , אמא שלו תיקח אותו לרופא והוא יאכל מרק גזר עד כיתה יוד. אולי גם יתנו לו לשתות שמן קיק , שאני לא יודע מה זה , אבל אמרו לי שזה הכי מגעיל בעולם. בקשר אליך עוזרי , אני בטוח שיהיו לך הרבה הזדמנויות לדבר עם השוטרים אבל אתה רק בכיתה ד' ועדיף שתחכה כמה שנים."
"אני אף פעם לא יאכל יותר אפרסקים" הוסיף בונבון "אני תמיד יחשוב שהם מסתכלים עלי."
עברו עלינו כמה ימים טובים עד שהעזנו לעלות ולטפס שוב על העץ. הפעם היינו רק בונבון ואנוכי כי עוזרי הלך לבר מצווה של הבנדוד שלו שחר, שכבר היו לו כמה עסקים עם המשטרה.
כשהגענו למעלה ראינו למרבה הפלא שהיה שם שומר אחר לגמרי. הראש שלו היה עגול וחלק כמו כדורסל ירוק מלא ג'לי והעיניים שלו נראו יותר כמו מישמשים. חוץ מזה הוא לבש חולצה שחורה עם פסים נוצצים ולא ראיתי לידו שום בקבוק שמפו או נוזל לשטיפת כלים. בידיים הוא החזיק כדור צמר גדול וזוהר ומדי פעם הוא ממש ליטף אותו.
"אתה חושב שזו אישתו?" שאל אותי בונבון ברעד.
"לא יודע." הפטרתי "זה נראה לי כמו החתול שלו או משהו כזה."
לפתע השמיע הכדור קול אדיר של סירנה עולה ויורדת כמו אצל מכבי האש.
אני כמעט נפלתי מהעץ ובונבון פלט צעקה קטנה.
החייזר הרים את עיניו והביט בנו.
"ילדים " הוא קרקר גם כן במבטא בועתי והניף את היויו של בונבון באוויר "זה שלכם?"
"זה שלי" ציפצף אליו בונבון בקול "אני חושב שהביאו לי אותו מאמריקה."
"טוב בוא תיקח אותו." צעק אליו החייזר "אני לא נושך."
"ואתה גם לא חולב פמוטים ?" התעניינתי.
"רק בשבת" הוא הודה "והיום יום חמישי."
"למה השומר השני רדף אחרינו?" שאל אותו בונבון בצעקה "הוא עוד כאן?"
"הוא לא פה היום כמו שאתה יכול לראות." אמר החייזר "והוא רדף אחריכם כי הוא זקן ואידיוט שלא אוהב ילדים וסתם משעמם לו. אבל אנחנו לא כאלו."
הוא נראה כל כך חמוד החייזר עם הראש המתנדנד שלו והעיניים הנוצצות עד שאמרתי לבונבון שישאר איפה שהוא ואני ירדתי מהר בחבל וניגשתי אליו. בונבון כמובן לא עשה מה שביקשתי ממנו וישר ירד אחרי.
"זה היויו שלי" הוא לקח את הצעצוע מהחייזר "נכון מדליק?"
החייזר הוציא פחיות קולה ובמבה ונתן לנו לאכול ולשתות. הוא היה מאוד נחמד. הוא סיפר לנו שהשומר הזקן היה צריך לנסוע להלוויה של כלי המטבח שלו שהכינו לו אוכל כשהיה קטן וזו הסיבה שהם שלחו שומר אחר במקומו. הוא סיפר לנו שהוא חושב שילדים יהודיים הם מאוד חכמים אפילו אם הם נולדו ברוסיה.
"יש לכם רובה לייזר?" שיסע אותו בונבון בשאלה.
"יש בטח והרבה" הוא אמר "ומכל מיני סוגים. יש גדולים שיכולים לשרוף עיר שלמה ויש קטנים שגוזרים איתם ציפורניים. חוץ מזה " הוא הוסיף "לייזר זה לא הכל .יש לנו פראקצ'קלאק שזו קרן שאם אתה עומד היא הופכת אותך על הראש ויש כזה דבר שהופך אנשים לזכוכית ואז כשבועטים בהם הם מתרסקים."
"יש לכם גם חרבות לייזר?" שאלתי שאלה בלתי נמנעת.
"היו" הוא הודה "אבל כבר לא עושים אותם כי זה מסוכן . אם אחת נפתחת לך כשהיא אצלך בכיס אתה צריך להדביק רגל חדשה , לפעמים אפילו שתיים."
ישבנו איתו איזה שלוש שעות ודיברנו וצחקנו. הוא סיפר שיש להם אבא ואמא כמו אצלינו אבל רק האבא קבוע והאמא היא זמנית. כשהם גומרים את התיכון הם עושים מסיבה וכל אחד מביא את האמא שלו ,הורג אותה ואז אוכל אותה. אני חשבתי לעצמי שאולי הייתי עושה את זה גם לאמא שלי כי פעם קראו לה דוקטור מרינה קנייבסקי וכולם נתנו לה כבוד והיום רק קוראים לה "בואי" , "זוזי", ו"תנקי את זה כבר" אז כנראה היא ממילא לא שווה הרבה.
הוא גם סיפר לנו שהמקום הזה הוא לא מוסך ולא חניון אלא שרותים ציבוריים של עבמ"ים וצריך להוציא להם את הפיפי מבפנים כי לא עשו להם אמצעי הפרשה כדי שזה לא יפריע להם בטיסות.
בקיצור , אחרי אחר הצוהריים הזה הייתי משוכנע שהחייזרים הם אנשים נחמדים וטובים ואוהבים ילדים חוץ מכמה חייזרים זקנים ומגעילים אבל זקנים מגעילים יש בכל מקום אפילו ברוסיה.
"תראה מה גנבתי לו", אמר לי בונבון אחרי שיצאנו משם ושלף מולי מבחנה עם פקק מלאה בחומר ירוק זוהר.
"זה פיפי של עבמ"ים" הבטתי בו בגועל "מה תעשה איתו?"
"לא פיפי ולא נעליים." פסק בונבון "פיפי הם היו יכולים לשפוך לביוב , גם קאקי. אם הם שולחים עב"ם משאית כדי לאסוף אותו כל פעם סימן שזה חומר נדיר ויקר והוא בטח נדלק טוב."
"בסדר " זה נשמע הגיוני "אתה רוצה לנסות להדליק אותו עכשיו?"
"רק טיפ-טיפה" הוא הנהן "ויש לי גפרורים."
בונבון פתח את המכסה של המבחנה וריח עשיר ומתקתק של שקדי מרק התפשט מסביבנו.
"והם אמרו שזה פיפי." נחר בונבון "לי זה מריח כמו אוכל."
הוא שפך טיפה על הקרקע , סגר את המבחנה ונתן אותה לי להחזיק , הוציא מהכיס שלו קופסת גפרורים הדליק אחד וקרב אותו לנוזל.
הטיפה מצידה לא נדלקה אך להבת הגפרור הפכה להיות ארוכה דקיקה ירוקה ונוצצת.
"אם היה לנו גפרור יותר גדול היתה לנו חרב לייזר." אמר בונבון בהתפעלות.
"בונבון " אמרתי לו בחשש "היד שלך הופכת להיות ירוקה."
ואכן מקצות אצבעותיו במעלה כף היד בואכה המרפק החל גל של צבע ירוק ובוהק לזרום מכיוון הגפרור אך הכתף.
"הצילו !" צרח בונבון "היד שלי!"
הוא השליך את הגפרור בבעתה אבל הירוק עדיין המשיך לטפס במעלה ידו והלהבה שרקה לה בעליזות על הקרקע. חשבתי על חרבות לייזר , על ילדים בלי רגליים ועל אמא ועל אבא ובכל זאת קפצתי על הגפרור הבוער.
הלהבה כבתה.
בונבון הפשיל את שרוולו ונראה שהצבע הירוק נעצר בערך חמישה סנטימטרים מתחת לכתף שלו.
"זה כואב?" שאלתי אותו בפחד.
"בכלל לא." הוא ענה "אבל זה ירוק. אני עכשיו חצי חייזר. אמא תעיף אותי מהבית."
אמא שלו לא העיפה אותו הביתה אבל שיפשפה לו את היד שעתיים בסבון כביסה ואקונומיקה עד שהוא בכה. הצבע אפילו לא חשב לרדת. היא לקחה אותו לרופא והרופא אמר שזה דבר שקורה מדי פעם ואם זה לא משחיר אז סימן שזו לא מחלה. אמא של בונבון לא האמינה לרופא ונסעה עם בונבון לאיזה רב צדיק בירושלים. הרב נתן לבונבון ברכה אבל בגלל שהוא היה צדיק כמעט עיוור הוא בכלל לא הבין מה הבעיה.
דבר אחד היה בטוח , מאותו יום לא הרשו לבונבון לצאת מהבית כך שנשארתי בעיניין העב"מים רק עם מישל עוזרי שרחשתי לו חיבה מעטה ביותר.
דרך אגב , המבחנה עוד אצלי כך שמי שרוצה ידיים ירוקות יכול לבוא ולבקש.
ביום שבת אחד, ישבנו אני ועוזרי על הענף והבטנו בשתיקה בשומר הזקן שחזר ובעב"מים שכל הזמן עלו וירדו. בערך בשעה שתיים התחיל מישהו לדפוק כמו משוגע על דלת הברזל הכבדה שהפרידה בין חצר העב"מים לעולם החיצון.
השומר בהתחלה לא הכי ידע מה לעשות הוא רקד קצת לקצב הרעש אבל אחרי כמה דקות שהדפיקות לא חדלו הוא התקדם בצעד מהיר לכיוון השער ופתח אותו בזהירות שגבלה בפחד.
לחצר נכנסו שני דרוזים עם חולצות כחולות ומכשירי קשר . הם נורא נבהלו כשראו שהחייזר היה יותר גבוה מהם אבל אז הם נזכרו שלהם יש מכשירי קשר ולו יש בסך הכל אפרסקים בתור עיניים אז הם נרגעו.
"עובדים כאן בשבת?" שאל דרוזי אחד את החייזר כמעט בצעקה כי דרוזים לא מבינים עברית בשקט.
"אה" אמר החייזר במבטא הבקבוקי שלו "אתם אולי תרצו לשמוע מוזיקה?" הוא הוציא שני סטים של אוזניות סטריאופוניות ונתן להם "זה בחינם האוזניות."
הדרוזים שמו את האוזניות והקשיבו. אחד נעמד במקום ולא זז השני התחיל לקפוץ ולהשתולל והעיניים שלו הפכו להיות כחולות ומבריקות כמו פנסים על גג של אוטו משטרה.
הוא הזיז את הידיים והרגליים כמו רובוט, הסתכל לכל מיני כיוונים והתחיל לצעוד בקצב משונה לעבר השער. הוא הלך והלך עד שהגיע לשבט הצופים בפתח תקווה ועד היום הוא קומונר שם.
הדרוזי הראשון המשיך לעמוד שם כמו פסל.
החייזר הזקן משך בכתפיו וסגר את השער. הוא הסתכל על הדרוזי שנשאר כמה זמן ואז חזר לבקבוקי השמפו שלו.
"עכשיו צריך לקרוא למשטרה." אמר עוזרי .
"עכשיו המשטרה תגיע בלי שנקרא לה." אמרתי לו "ואם לא היום אז מחר."
-"נתערב?"
"התערבנו" אמרתי לו "מי שמפסיד שותה את הנוזל הירוק של העבמ"ים ומסתובב עם בטן ירוקה כל החיים."
כצפוי ויתר מישל עוזרי על ההתערבות לא בלי שטרח לציין שלרוסים יש במילא כל מיני איברים ירוקים כך ששתיית הנוזל לא אפקטיבית לגביהם.
חיכינו כל אותו יום ולא היה זכר לכוחות החוק , רק שני נחליאלים קיפצו בין העבמ"ים ועיצבנו את השומר. החורף כבר עמד בפתח.
למחרת אחרי הצהריים כבר הגיעה ניידת עם פנסים מהבהבים ופלטה שוטר אחד ועוד רב עם מעיל שחור וזקן ליד השער של המגרש.
כשנתחדשו הדפיקות קם השומר באי רצון ממקומו וניגש לפתוח את השער.
"איפה הפקחים שלי ?" צווח הרב על החייזר "מה עשית איתם?"
"הם הלכו לבקר בננה" ביעבע השומר בנימוס "יחזרו עוד מעט."
ברגע זה הבחין הרב בפקח הדרוזי שעמד בשקט עוד מאתמול.
"מה הוא עושה?" הוא שאל את החייזר.
"הוא מקשיב מוזיקה" ענה הירקרק "רוצה גם?"
"עצור אותו!" צרח הרב על השוטר "הוא מפעיל את החניון שלו בשבת."
באותו רגע זכיתי לראות את הפראקצ'קלאק בפעולה. הרב התרומם באוויר , הסתחרר סביב הבטן של עצמו במהירות עצומה והועף מעלה עד שנחת בין דודי השמש של הבניין הסמוך.
השוטר תפס את כובעו וברח משם אל הניידת ,שהסתלקה במהירות של מאתיים קמ"ש בלי להפעיל צופרים.
השומר החייזר חזר למקומו בלי לטרוח לסגור את השער אפילו.
תוך חצי שעה עצרה ברחוב משאית ופרקה עשרים אנשים לבושים בשחור. כנראה ממשמר הגבול. את ניידות המשטרה לא ספרתי אבל היו שם חמש עשרה לפחות. אמבולנס של חברה קדישא עבר ואמר לכל האנשים להשאר בבתים כי הולך להיות פיגוע.
"אולי נלך?" הציע עוזרי "מתחיל להיות כבר מאוחר."
"נכון" הנהנתי "מאוחר מדי , מאוחר מאוד."
כשהגיע ההליקופטר של המשטרה והתחיל להאיר בזרקור לתוך החצר הרים השומר קופסא של מזון רובוטים דיאטטי וכיוון אליו. זה היה ממש מוזר לראות איך מסוק שלם הופך לזכוכית , הפרופלורים שלו נשברים והוא צולל כאבן ומתנפץ כמו בקבוק על הכביש הראשי.
"עכשיו הגיע הזמן ללכת." אמרתי לעוזרי. ירדנו מהעץ והספקנו לראות איך האנשים השחורים זורקים רימוני גז לתוך המגרש ומטפסים על הגדר בדרכם פנימה.
"מה יקרה להם?" שאל אותי מישל עוזרי בפחד.
"מה שקורה לכולם בסוף" עניתי "רק שלהם זה יכאב הרבה יותר."
צרורות של יריות ופיצוצים נשמעו מתוך החצר וכל מיני אורות ורודים וסגולים נדלקו מעל חניון העבמ"ים.
מדי פעם נורתה קרן אור ירוקה החוצה ויצרה חור שדמה יותר מדי לנקב דרכו הצצנו בהתחלה.
מכבי האש הגיעו ושמרו על מרחק וילדות קטנות התחילו לצרוח בכל השכונה.
אחרי חצי שעה נגמר הכל. עשן עלה מהמגרש אבל היריות פסקו. מכבי האש הסתלקו עוד קודם ונדמה לי ששמעתי שהם מחכים לחיל האוויר שיבוא ויפציץ.
מתוך החצר זחל אחד מהאנשים בשחור. היתה חסרה לו רגל והידיים שלו היו ירוקות לגמרי. העיניים שלו לעומת זאת היו בצבעים שונים. אחת היתה חומה ורגילה והשניה היתה אדומה וזוהרת ממש כמו אצל השדים. הוא היה מלוכלך נורא ורוק אדום נזל לו מהפה.
הלכנו אליו ונעמדנו לידו.
"הכל בסדר ?" שאלתי אותו "אתה צריך עזרה?"
"הוא הרג את כולם" האיש בשחור ירק את המילים מהפה "אבל בסוף הצלחתי לקחת לו את הנשק."
הוא הוציא איזה חפץ מחיקו ושמט אותו ליד הרגליים שלי.
"אני מצטער." אמרתי לו בעדינות "אבל זה לא הנשק שלו."
"נכון" אמר עוזרי "זו המימייה של בונבון מכיתה בית."

[riverlight]

הילדים אמורים להיות בכיתה ד' אבל מתנהגים כמו ערסים בני 30. או לפחות בכיתה ו', מינימום.
סיפור חביב והומוריסטי.
התחלה: מציעה להתחיל במשהו כמו "'מאחורי הבית שלי יש חניית עב"מים' אמר עוזרי." ואז לחזור אחורה לסיפור על המימייה מכיתה ב'. ההתחלה כמו שהיא טובה בפני עצמה, אבל בסיפור הזה העובדה שיש לו יד ירוקה זה לא עניין עלילתי חשוב מספיק, ועם "זה התחיל במישל עזורי" – ראה רשימת פתיחות גרועות בקישור מכללי הפורום.
העניין של החייזר שחולב פמוטים רק בשבת ודובר בערסיות הוא לדעתי מוגזם ולא אמין (כן, אפילו בסיפור הומוריסטי יש גבול להשהיית האמון של הקורא), זה בגלל שהסיפור כתוב כאילו הוא קרה באמת.

[מאת]

תגובות