- This topic has 6 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ליבו של ג'ייב התחמם כשראה את החבילה על מפתן הדלת לדירתו. היא זכרה.
הוא לא פתח את החבילה מייד. הוא נכנס, נעל את הדלת ושלח אישור על קבלת החבילה אל משרד הדואר.
לאחר מכן התקשר אליה. הוא קיווה שעוד לא פתחה את המתנה שלה: הוא רצה לראות את המבט על פניה כאשר תפתח.
הקשר נפתח, ופניה המתוקות של ריה הופיעו על המסך.
"זכרת", היא אמרה ברוך.
"שאני אשכח?" שאל ג'ייב, ברוך דומה.
"עוד לא פתחתי אותה. אני רוצה לראות אותך פותח את שלך קודם".
ג'ייב ציית, מסיר את העטיפה. בתוך החבילה הייתה חרב. לא סתם חרב אספנים מחלידה: הלהב היה חד כמו תער, ויפהפה ביעילותו. הדבר הזה יכול לחתוך דרך גרון של מישהו כמו סכין דרך חמאה.
ג'ייב לא יכל להתאפק, קם ממושבו וניסה כמה עמדות הגנה. החרב הייתה מאוזנת להפליא, וקול השריקה שהשמיעה כשחתכה את האוויר היה מספק בצורה יוצאת דופן.
ציחקוק מכיוון המסך שבר את הריכוז שאחז בג'ייב. ריה חייכה אליו.
"ידעתי שזה ימצא חן בעינייך. אתה תמיד אהבת צעצועים מסוכנים".
ג'ייב חייך בחזרה. "כמוך, למשל?"
ריה עיקמה את אפה לעומתו, והוא הרכין את ראשו בהתנצלות. "חיבוק?"
"חיבוק", היא אשרה, החיוך חוזר לפניה. המילים לא היו טובות כמו מגע ממשי, אבל הוא רצה לראות מה דעתה על המתנה שלו לפני הביקור בתא ההדמיה. המחשבה הזכירה לו עד כמה רחוקה ריה הייתה באמת, ולקחה מעט ממצב רוחו הטוב. הוא התנער והמשיך.
"תפתחי את שלך", עודד את ריה.
היא הסירה את העטיפה בזהירות, מנסה לקרוע מעט ככל האפשר. לבסוף קופסת הקטיפה הקטנה הייתה בחוץ.
ריה צווחה בעונג והסתכלה על הסיכה מקרוב, בוחנת את הפרטים הקטנים.
ג'ייב היה גאה בסיכה. הוא בחר את העיצוב בעצמו, ולמרות שהוא חשב שהיא הייתה קיטשית להחריד, הוא ידע שריה פשוט תאהב אותה. היה לה קטע עם אבנים נוצצות.
הסיכה הייתה לב זהב, משובץ באבנים אדומות סביב השוליים, וכתובת ביהלומים (מלאכותיים, כמובן: לג'ייב לא הייתה משכורת גדולה עד כדי כך, וריה אהבה אותם באותה המידה) "לנצח ביחד".
ריה הרימה את עיניה מהתכשיט ונעצה אותן באלה של ג'ייב. "תודה", היא לחשה לעברו.
"יום שנה שמח, ריה". הוא המשיך להביט בתוך עיניה. הן נצצו יותר מכל האבנים שבעולם.
היא שברה את המבט וגיחכה לעברו. "רומנטיקן חסר תקנה שכמוך".
הוא הרים גבה ולא אמר דבר.
"נו", ריה נתנה לו את המבט החתולי הטוב ביותר שהיה לה, "מה דעתך על משהו קצת יותר.. אינטימי?"
הוא קד. "משאלתך פקודה היא לי, גבירה".
הוא שמע את ציחקוקיה כל הדרך לתא ההדמיה.
תא ההדמיה היה מרופד מבפנים, הגנה מרעשים והפרעות מבחוץ. חליפת הגומי, שבתוכה היו החיישנים, נחה על קולב מיוחד. ג'ייב החליק לתוכה בקשיים מעטים, מאחר והיו לו שנים של תרגול. הוא שם את הקסדה והפעיל את הקשר שוב.
"מממ. התגעגעתי אליך", לחש קול חושני מאחורי אוזנו.
(אוזניות סטראופוניות מוקמו ברחבי הקסדה, ממש כמו בחוברת הפרסומת).
"בטח עברו, מה, חמש שניות שלמות מאז שראיתי אותך".
"אל תהיה כזה". ידיה החליקו על עורפו.
(חיישנים מיוחדים בכל האיזורים הרגישים, במיוחד באיזורים האירוגניים).
הוא הסתובב אליה, טומן את פניו בשיערה, שואף את ריחה אל תוכו.
(מפזר ריחות מיוחד, טעון בסוג הבושם שריה העדיפה).
ידיו שוטטו על גופה (זרמי חשמל משקע בקיר בתוך עצביו) ונגעו בה, גורמים לה לרטוט (תמונת ווידאו ממסכים בתוך הקסדה)..
הוא קרע את הקסדה מעליו, משאיר את עיניו עצומות.
(אני אפתח את העיניים, ואני אהיה איתה).
הוא פקח את עיניו. כל מה שראה היה קירות מרופדים.
הוא יצא מהחליפה, יצא מהחדר, יצא מהבית. סביבו היו ריחות אמיתיים וקולות אמיתיים ואנשים אמיתיים.
(ריה היא לא אחת מהם).
הוא נכנס למקום עם מעט אנשים ומעט תאורה, ובחר מקום אקראי.
בחורה אחת ישבה לידו. היא נראתה חמודה למדי, במין דרך נקייה כזאת. והיא חייכה אליו.
היא החליקה למושב לידו. "בעיות?"
הוא נאנח. "אפשר להגיד. האישה שאני אוהב נמצאת במרחק 520 שנות אור ממני".
היא חייכה חיוך עקום. "אחי הגדול החליט להגר למושבה לפני חמש שנים. אולי הוא יזכה להכיר את הילדים שלי, אבל אני מטילה בכך ספק".
הוא הרים את הבירה שבידו. "לחיי תקשורת מהירה מהאור. אולי אנחנו לא יכולים לגעת באלה שאנחנו אוהבים, אבל אנחנו יכולים לחלום".
"לחיים". הם שתו.
הוא בהה בפניה של הנערה. עיניה דמו מעט לשל ריה, חומות ושקדיות.
"יש לך עיניים יפות".
"תודה. גם שלך".
"אני יכול לגעת בך?"
"למה?" היא לא נסוגה. היא נראתה מעוניינת.
"כדי לדעת שאת אמיתית".
היא לקחה את ידו. "אתה מאמין שאני אמיתית עכשיו?"
הוא הנהן.
"בוא. אני רוצה שתגרום גם לי להאמין".
הוא בא.הדירה שלה הייתה בחלק די טוב של העיר, עם נוף נחמד וחלונות גדולים. הייתה לה שותפה, שיצאה לאיזה מקום לא ברור קודם לכן. המיטה שלה הייתה נוחה וגדולה.
גופה היה רך ונעים, ואמיתי. כל צליל שהשמיעה עבר דרך האוויר אל אוזניו. וריחו של הבושם השתנה ממגע עורה.
הוא קרא בשמה של ריה כשזה נגמר.
הנערה הייתה רכה מתחתיו, אבל גופה לא התאים. הרגליים היו ארוכות מדי, החזה קטן מדי, השיער בצבע הלא נכון.
הוא יצא בשקט, נזהר שלא להעיר אותה. הוא עלה על האוטובוס וירד בתחנה המתאימה. הוא חזר הביתה.
הוא פתח את הטלפון. פניה של ריה הופיעו מיד, שטופי דמעות.
"מה קרה? ברחת פתאום.."
הוא עשה כמיטב יכולתו להרגיע אותה. והוא ידע שהמרחק ביניהם היה חסר משמעות. ידיהם לעולם לא יגעו, אמת, אבל ידיים, אחרי הכל, יכולות רק לגעת. ולאחר שנשמותיהם התמזגו, המגע עצמו נראה חסר חשיבות. -
-
-
את הגיבורים – ובעיקר את השמות. אני, אגב, לא סבור כי שינוי השם גורר בהכרח שינוי דמות, למעט מקרים בהם יש לשם משמעות מיוחדת כלשהי (ובמאמר מוסגר אעיר – כלפי קהל הקוראים, לא כלפי הכותב).
איני מתכוון לרמוז כאילו חייבים השמות להיות עבריים גאים דוקא ("יששכר היה גאה בסיכה… הוא ידע שרוחמה פשוט תאהב אותה…") או צ'חצ'חים ("מושון היה גאה בסיכה… הוא ידע שברכה פשוט תאהב אותה…") או פולנים ("סטניסלב היה גאה… הוא ידע שברוניה פשוט …") או שוודים ("ביורן היה… הוא ידע שאינגה…") – אבל השמות תורמים רבות להרגשה ולאופי הסיפור – לעתים יותר מאשר אופי הדמויות עצמן (ביחוד כאשר מדובר בסיפור קצר), ולכן כדאי לשקול היטב באילו שמות להשתמש. שמות הגיבורים שלך צורמים לי היות ונטייתם האמריקאית המודגשת עומדת בסתירה לשאר הסיפור, שמיקומו לא מוגדר בדיוק.
השימוש המופרז בשמות אמריקאיים (או בעלי "הרגשה" אמריקאית) הוא תופעה נפוצה בקרב כותבים ישראלים. אני משער כי הרבה מהם מרגישים כי "רק באמריקה זה יכול להיות אמיתי" מסיבה זו או אחרת – אולי פשוט כתוצאה מקריאת יתר של תרגומי ספרים אמריקאיים. אבל איני רואה כל סיבה מדוע לא יתקיימו סיפורי מד"ב כהלכתו גם בקריות, בביג'ין, בבאר-שבע, באמסטרדם או בתל אביב, עם שמות גיבורים בהתאם. או, לחילופין – שמות לא מוגדרים למקומות לא מוגדרים. על כל פנים – נראה לי כי כדאי להשקיע מחשבה בנושא. בדרך כלל זה משתלם. -
-
אם רוצה אדם לכתוב טוב, או לעסוק ברצינות בכל סוג אחר של אמנות, הוא חייב ללמוד משמעת עצמית מהי. גם אם פירושה של זו הוא להשמיט מהסיפור שלך את הקטע האהוב עליך ביותר (כי הוא סותר את שאר הסיפור), להפוך מהלך אקורדים מבריק למהלך פשוט יותר (כי הוא מפריע בזרימה לקראת שיא מתוכנן היטב), או לזרוק בד ציור שעבדת עליו שבועיים לפח ולהתחיל שוב.
"ננעל" הוא, לטעמי, סימן לחובבנות ולא יותר.
-
-
