טרפיק

[אישי]

בבוקר, כשהתנועה עוצרת אני אפילו לא טורח להסתכל. הם כל כך מהירים שגם אם אצליח להבחין בהם הם לא יהיו יותר מכתם שחור ומטושטש. אני מעיף מבט על נהג המסחרית משמאלי, הקצב שאצבעותיו מתופפות נראה נחמד, מעניין איזו תחנה הוא שומע. חיפושית הרולס הצהובה עומדת לפני בטור מימין, עוד מעט הטור שלי ישיג ואוכל לראות אם זו היא או הוא. במאזדה 6 לפני יושבים שני גברים, הנהג מבוגר ואני תוהה למי שייכת החליפה מאחור. הבלונדינית בפיאט האדומה מתאפרת, יש לה מבט חד כמו של יועצת ביטוח, אני מקווה בשבילה שהיא רק מזכירה. קצת אחרי המנהרה הפקק נפתח, הם סיימו לחצות אני חושב, לוחץ על הדוושה, מגביר מהירות ושוקע במחשבות. איך יתכן שמדינה שלמה נתקעת בפקקים הנוצרים יש מאין ואף אחד עדיין לא הבין.

בדרך חזרה הביתה אני לא ממהר. בדרך כלל כשאני נוסע לתל אביב אני מקפיד לסדר את הפגישות כך שאוכל לחזור בשעות הצהרים אבל היום התעכבתי יותר מדי. כשהתנועה מאיטה לפני מחלף אולגה אני מופתע, שמח וממהר לסגור את החלון. לפני שבועיים ראיתי גור קטן עובר ואידיוט אחד שיצא מהמכונית נשרט בגובה הברך. מסכן, יכולתי לראות אותו חוזר הביתה, חוטף דום לב ואשתו או אמו פוכרות ידיים מול נהג האמבולנס ושואלות בקול בכי איך יתכן שאיש כל כך צעיר?

אין שום משמעות לגיל הייתי רוצה להסביר לכל מי שמוכן לשמוע אבל אני כבר יודע שזה בזבוז זמן. אנשים לא רוצים להאמין שהמוות יכול להיות כל כך קרוב. בהתחלה הייתי עומד בפקק עם כולם וצועק "סכנה! סכנה! כולם לסגור את החלון" וכולם היו מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח ולא עושים כלום. האמת שאני לא יכול להאשים אותם הרי גם אני כשהייתי קטן בקושי האמנתי לאבא ואמא אפילו אמרה שהוא משקר.

כשהייתי קטן, לאבא תמיד היו תירוצים למה הוא מאחר או לא מגיע לביקור. בהתחלה כשעוד לא התרגלתי הייתי מחכה לו בבית עד שהיה מאוחר ובלילה לא הייתי מצליח להירדם. אמא הייתה יושבת לידי ומנסה לנחם. אני עוד זוכר את הפעם ההיא ששמעתי אותה צועקת עליו בטלפון "תפסיק לבלבל לי את המוח" ואחר כך רק ישבה לידי ולא אמרה כלום. למחרת בערב, כשבא מחייך עם יד חבושה וארגז קטן מקרטון, כל כך שמחתי שלא זכרתי שהבטחתי לעצמי לא לדבר איתו לעולם.

" תראה מה הבאתי לך, חתול פחם אמיתי" בשנייה הראשונה פערתי זוג עיניים אבל כשראיתי את הגור השחור והזעיר, התאכזבתי. הוא בכלל לא נראה מאיים כמו שהבנתי מהסיפורים שלו עד אז. אבא שם לב וניסה לתקן את הרושם:
"הוא בסך הכל בן יומיים, אתה תראה, בסוף הוא יהיה מדהים."
"בשביל מה אתה מבלבל לילד את המוח. אחר כך הוא לא מצליח לישון. באמת, חתולי פחם, מתי כבר תתבגר." אחר כך, בדלת, כשחיבק אותי אמר פעם נוספת:
"אל תשכח להיזהר מהארס בזנב," כאילו שהייתי שוכח והלך. אמא שנאה גם חתולים רגילים וכמעט שבוע עבר לפני שהפסיקה לרטון. קראתי לו הייקו כי היו לו עיניים עגולות ושיער שחור כמו ליפנים מהשגרירות שגרו בבית ממול.

בשנים הראשונות קשה לראות את ההבדל. אמא לא ראתה ולמזלי כך גם השכנים. אחרי שנתיים לא נשאר חתול רחוב אחד ואם היינו פוגשים בטיול שלנו בערב כלב, הוא מייד היה פורץ ביבבות ונמלט עם הזנב בין הרגלים ואחריו רץ הבעלים. יכולתי להבין אותם. אני מחוסן אבל בפעם הראשונה שנשרטתי כמעט מתתי ורק אבא ידע מה לעשות וכש אף אחד לא הסתכל מרח לי על הפצע אבקת פחם מיוחדת שספגה את כל הרעל.

כשקצת גדלתי אבא קיבל אישור מחברת החשמל לקחת אותי איתו לעבודה. הוא אמר שלשופל למעלה הם לא יכולים לטפס ואוכל ללמוד עליהם הרבה בסביבתם הטבעית. הוא גם סיפר שיש עוד להקות בצפון ובדרום ואחת גדולה ליד ירושלים אבל כולם במקור הגיעו מכאן. זאת אומרת הראשונים בכלל הגיעו בבטן אוניות הפחם וכאן, בתחנת הכח התרבו והתפזרו. אהבתי לבוא ולהתבונן בהם משחקים. במשך הזמן גיליתי שרק עוד מעט מאד אנשים יודעים ואברם, חבר של אבא מהמשמרת, אמר שזה מאד טוב כי אם היו יודעים הייתה נוצרת בהלה המונית.

יום אחד בחדר האוכל שמעתי מישהו שלא הכרתי מספר על המנהרות שחפרו עבורם מתחת להמון כבישים כדי למנוע את הפקקים ואיך בסוף מישהו למעלה הבין שאין דרך להכריח אותם לעבור דווקא משם והפסיק את המימון. כששאלתי את אבא הוא חשב קצת ואז אמר בשקט:
"האלה מלמעלה יכולים להבין משהו רק כשהם יורדים."

לאבא תמיד הייתה דעה מוצקה לגבי כל מיני דברים וכך רק כשהייתי מספיק גדול לדעתו, הוא הסכים לספר לי את כל הסיפור. מסתבר שכמו תמיד ההם ניסו לפתור את הבעיה בכוח והצליחו לחסל כמעט חצי להקה לפני שהיתר הפכו להיות הרבה יותר מסוכנים. הוא הסביר שאחר כך במשך זמן רב אי אפשר היה להתקרב לאזור בלי בגדי הגנה והחברה שילמה תוספת סיכון על עבודות חוץ עד שבסוף נמאס לכולם ובמיוחד לראש הועד שהיה זה ששמע את היללות מכל הכיוונים. היו לו חברים חזקים בכל מיני מקומות וכולם ביחד עשו כל כך הרבה רעש עד שבסוף חלק מההם החשובים נפלו מהכיסאות והיתר יחד עם החדשים השתיקו הכל.

כשהייקו גדל, הציפורניים שלו האדימו והעוקצים בזנב התארכו. הייתי בטוח שגם אמא כבר הבינה שהוא לא רק חתול גדול במיוחד אבל או שלא היה אכפת לה או שהיא אהבה אותו ממש כמוני כי אחרת אי אפשר להבין. גם היום אני לא יודע להגיד איזה מין חיה הוא אבל לדעתי האינטליגנציה שלו רבה לפחות כמו של כלב ואולי יותר. באותו זמן אבא לא היה בארץ אבל כשחזר וראה כמה הוא גדל הוא ממש נבהל.
"חייבים לשחרר אותו לפני שמישהו יגלה. אתה בכלל מבין כמה הוא מסוכן? הוא גם יהיה מאושר יותר חופשי" מיהר לשנות טקטיקה כשראה את פניי.

עכשיו המכוניות לפני עוצרות לגמרי ואני מנסה לאתר את הלהקה. זו השעה שהם בערך חוזרים מהציד וחלק כמעט בטוח כבר עברו. כלום, כלום, כלום ואז כשהעיניים שלי נפתחות אחרי המצמוץ הם מופיעים. אני סופר כשבעים בוגרים וחמישה גורים, כשהוא מגיע כאילו מהאוויר. הוא גדל מאד ועכשיו הוא נראה כמו נמר קטן ושחור. הם קרובים כמו שאף פעם לא ראיתי ואני מסתכן, פותח חלון ולוחש "חמודי, אבא כאן."

הוא נעצר מייד, מסתובב ועיניו ננעצות בעיניי. הוא ממצמץ אלי נשיקות אך לא מתקרב. יללה דקה בוקעת מפיו וכולם מתלכדים סביבו ומצטרפים למבטו. לרגע אחד יש איזו הבנה בינינו ואז הוא כאילו מהנהן ונפרד. בדרך כלל הם מהירים אבל הפעם, כנראה לכבודי, הוא הולך כל כך לאט שאני מצליח לראות את כולם, כל משפחתו והוא בראשם, חתול הפחם שלי, המנהיג. כשהם נעלמים הפקק נפתח וזרם המכוניות ממשיך לנוע.

[na'ama]

הרעיון מעניין.
אבל יש הרגשה שהסיפור נשאר רק ברמת הרעיון.
קשה לי להסביר למה אני מרגישה שזה עדיין לא כל כך סיפור.
אולי בגלל שהקשר בין החתול לתנועה נראה מקרי.
אולי בגלל שעדיין אנחנו לא יודעים מספיק על חתולי הפחם.
אולי בגלל שאני לא מבינה איך בדיוק החתולים גורמים לפקקי תנועה.

אני אשמח לקרוא אותו משוכתב. שיהיה יום טוב.

[???]

יש כאן רעיון ממש מוצלח, אבל הוא לא מספיק עמובד לכדי סיפור שלם. לא ממש ברור מה אלה חתולי פהחם הללו, לא ברור למה הם מסוכנים, לא ברור מאיפה הם באים או למה, וגם לא כל כך ברורמה הקשר שלהם לתנועה. אני ממליץ לך להבהיר את הנקודות האלה ומעט לפתח את הסיפור בנקודות שונות, לדוגמא ההתפתחות של חתול הפחם.
אך בסך הכל הרעיון מולצח, המשך כך.

[מאת]

תגובות