- This topic has 22 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"מתוקה שלי, את נראית כל כך בוגרת עם הסיכה הזאת.", המתה יפעת וסידרה בפעם התשיעית את שולי האוברול סביב כפות הרגליים הקטנות.
"נקווה שגם המכשפה ההיא תחשוב שהיא בוגרת.", חשבה כשהיא מנסה להמשיך לחייך ברוגע אל מיכלי. התינוקת, שלא נראתה מוטרדת מהמתח של אמה, חייכה את חיוך שתי השיניים שלה והשמיעה מלמול מרוצה.
"היא במצב רוח טוב.", חשבה יפעת, "זה טוב, זה יכול לעזור."
לאחר שהושיבה אותה בסלקל היא בחנה את דמותה שלה במראה. בסדר. לא מוזנחת, אבל לא מטופחת מדי. שלא ייצא שהיא מטפחת את עצמה על חשבון הקטנה. היא נאנחה בשקט ולקחה נשימה עמוקה. "זה רק ביקור בטיפת-חלב.", אמרה לדמות בראי, "תירגעי!".
בדיקת תיק: הכרטיס המגנטי של טיפת חלב, טיטולים, מגבונים, בגדים להחלפה למקרה של פנצ'ר, מוצץ רזרבי, כדור בד ומכונית פלסטיק צבעונית אם יצטרכו להמתין. כדאי לקחת גם בקבוק, ליתר בטחון. היא ניגשה למקפיא והוציאה את אחד הבקבוקים שהכינה ביום שישי. הוא היה חמים למגע כמו ברגע שבו הכניסה אותו לשם.
היא היתה מרוצה מהמקפיא שלה, היו לה שמונה יחידות בגודל A, שלוש B, שתי C, ו-D אחת. ההורים עזרו לה לקנות אותו. זה היה אמור להספיק אפילו למשפחה בת חמש נפשות. בדיעבד, כנראה שהיתה יכולה להסתפק במשהו יותר צנוע.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
"יפעתי, מה נשמע? איזה מזל שעוד לא יצאת לעבודה." , נשמע קולה של עמית, עליז כתמיד מצדו השני של הקו.
"באמת יש לך מזל, אם זה היה יום של עבודה כבר מזמן לא הייתי בבית. אני הולכת עם מיכלי לטיפת-חלב." אמרה יפעת, מחייכת בחיבה.
"אוי, מסכנה קטנה, שכחתי שהיא כבר בת תשעה חודשים. חיסון, הא?"
"לא, רק בדיקת התפתחות. דחינו את החיסון. בשני החיסונים האחרונים היא היתה חולה, אז יוצא שכל חיסון דוחה את החיסון הבא אחריו. היא בפיגור של איזה חודשיים.", אמרה מיכל, מרגישה דקירת אשמה קלה.
"נו, אז זה לא נורא. תשמעי, אני צריכה טובה. אני יכולה להשתמש במלונה שלך לסוף שבוע? אנחנו נוסעים לבית מלון בצפון וחשבתי להשאיר אצלך את קרמבו."
"לא אכפת לי, אבל אתמול נדלקה שם נורת אזהרה פעמיים. חשבתי להזמין היום טכנאי שיבדוק את זה.", שיקרה יפעת, "וחוץ מזה, את יודעת שהשם האמיתי של זה הוא "יחידת שימור זמן D” ולא מלונה!"
"את היחידה שקוראת לזה ככה", צחקה עמית, "אני לא מבינה למה את כל כך מתעקשת. הרי גם את אומרת "טיפת חלב" כשהשם הזה עבר מהעולם כבר, אלהים יודע מתי. איך קוראים לזה היום, היחידה להתפתחות המשהו, לא?"
"המרכז לפיקוח התפתחותי." אמרה יפעת.
"כן, כן, זה.", אמרה עמית. "טוב, אני לא רוצה לסכן את המתוק שלי במלונה מקולקלת. אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אמא שלי ביטלה את המלונה שלה אחרי שגולדי מתה. לאח שלי אין. ניסיתי אפילו אצל השכן שלי, הזקן הנחמד ההוא. הוא דווקא היה מוכן לעזור, אבל אין לו מקפיא. הוא משתמש במתקן מהסוג העתיק, אלו שמקררים את האוכל. היית מאמינה? הייתי חייבת לראות כדי להאמין. לא נתקלתי בכזה מאז שהייתי בגן חובה, אני חושבת."
"תגידי, למה שלא תכניסי את קרמבו ליחידה C?, היא מספיק גדולה בשבילו."
"ניסית פעם להכניס חתול בוגר ליחידה C? אני ניסיתי. הוא נאחז בדפנות וצרח כאילו אני מנסה לשחוט אותו.", אמרה עמית, "אני בכלל לא אזכיר איך נראו הידיים שלי אחרי זה."
"תנסי אולי לשים לו קערה עם משהו שהוא נורא אוהב עמוק בפנים, ותטרקי אחריו את הדלת כשייכנס. הרי הוא אפילו לא יספיק לקחת ביס עד שתחזרי." הציעה יפעת.
"אני אנסה, אבל לא נראה לי שהוא יפול בפח הזה." עמית נאנחה. "נראה לי שאני אצטרך להשאיר אותו בפנסיון."
"למה בעצם את לא קונה יחידה D, אם הוא כל כך סובל?" שאלה יפעת.
"השתגעת? זה נורא יקר. גם הקניה וגם התחזוקה. האמת היא שאני לא מבינה למה את ממשיכה להחזיק אותה, הרי כבר אין לך כלב."
"כן, אבל זה רק כי היה לי קשה לבד לטפל גם בה וגם בו. העדפתי שאורן ייקח אותו כשנפרדנו. אבל כשהיא תהיה בת שנה ומשהו ויתחיל להיות לי יותר קל, אני אביא כלב אחר. זה מאוד חשוב שילד יגדל עם כלב.", אמרה מיכל. "אבל תגידי, מה את עושה עם קרמבו כשאת הולכת לעבודה?"
"השיטה הישנה והטובה, משאירה אותו עם ארגז חול ואוכל.", אמרה עמית, "אל תגידי לי, אני יודעת שהוא יחיה יותר שנים, אם אני אשאיר אותו במלונה בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אבל אני לא אוהבת את זה. זה גם משבש לו את כל המחזוריות של היום והלילה, וחוץ מזה, אני לא אוהבת את הגישה הזו שהוא צריך לחיות רק כשאני לידו."
"העיקר את מדברת על השכן שלך, את בדיוק כמוהו." אמרה יפעת. היא הציצה בשעונה ונחרדה. "תשמעי, אני חייבת לזוז. הצוררת מטיפת חלב שונאת מאחרים."
"טוב, רוצי לך. אני כבר אסתדר איכשהו. ביי חומד."
"ביי." אמרה מיכל וסגרה את הטלפון. "כמה פעמים שיקרתי לחברה הכי טובה שלי בשיחה אחת?" שאלה את המכשיר הדומם. היא לקחה את מיכלי ואת התיק ומיהרה לצאת מהבית.יפעת נשאה את מיכלי, כשהתיק הגדול תלוי על כתפה. בדיקה מהירה של השעון הראתה שהיא הגיעה דקה לפני הזמן. היא העיפה מבט בוחן אחרון בתינוקת שבזרועותיה והקישה על הדלת הנושאת את השלט "בוחנת התפתחותית – שרון דולב".
כשעה לאחר מכן, מיכלי שוב בחיקה, ישבה מכווצת תחת מבטה החמור של שרון.
"אין לי דרך נעימה להגיד את זה,", אמרה שרון, "המצב לא טוב.".
יפעת נעצה בה מבט מתחנן, שותקת.
"אם זה היה עד 15%, בכלל לא הייתי מזכירה את הנושא, זה נחשב בתחום הסטייה הסטטיסטית המותרת. עד 20%, אני עדיין יכולה להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהחליט לתת לך הזדמנות נוספת. אבל כאן אנחנו מדברות על פיגור התפתחותי של יותר מ- 24%!."
שרון סובבה אליה את מסך המחשב והראתה לה את גרף ההתפתחות. "תסתכלי, היא בפיגור בכל תחום אפשרי: גובה, משקל, התפתחות מוטורית והתפתחות קוגנטיבית. אני מצטערת, אבל אין לי שום דרך להעלים עין מזה."
"אני באמת השתדלתי אחרי הביקור הקודם.", אמרה יפעת בתחינה, "את לא רואה איך היא התפתחה יפה? היא אפילו מוחאת כפיים.".
"יפעת, אני יודעת כמה זה קשה לגדל ילדה לבד.", קולה של שרון נשמע רך יותר, "אבל מדובר פה ביותר מאשר שימוש בזמן מקלחת. אלא אם את מתקלחת במשך שש שעות בכל יום.".
"אולי פעם או פעמיים יצאתי לקניות כשהיא נרדמה ולא רציתי להעיר אותה." מלמלה יפעת בהתגוננות, נזכרת באשמה בפעם ההיא שיצאה לקניות, פגשה את עינת וחזרה בשעות הערב המאוחרות, ואז כשמיכלי היתה חולה, והיא כמעט התמוטטה מחוסר שינה. היה גם הפרויקט הדחוף ההוא בדיוק כשלמיכלי צמחו השיניים והיא לא נתנה לה רגע מנוחה. היא ניערה את ראשה, מנסה לגרש את שטף המקרים שצצו בזכרונה ונראו לפתע כל כך רבים. "מה עכשיו?", שאלה, מובסת.
"אנחנו נצטרך לקחת אותה.", אמרה שרון בעדינות, "זה רק עד גיל שלוש, אז תוכלי לקבל אותה חזרה."
יפעת הנהנה ללא מילים, דמעות חונקות את גרונה.
שרון לחצה על כפתור במכשיר האינטרקום שמולה. "אני צריכה טכנאי לגברת יפעת שכטר", אמרה, "פירוק יחידת שימור זמן D.”. -
בנוגע לביצוע, יש לי בעיה שאותה אדגים באמצעות הדיאלוג הבא:
"התקלקל לי האוטומוביל."
"נו, באמת! אתה הרי יודע שהיום, בשנת 2003, קוראים לזה 'מכונית מדגם סוברו'."
במילים אחרות – דרך העברת המידע לקורא בסיפור זה הנה מסורבלת וגמלונית, תוך שאתה גורם לדמויות לספר אחת לשניה דברים שהן כבר יודעות (יחידת שימור הזמן, טיפת חלב). אבל, מה לעשות, קיצורי דרך כאלה לא עובדים. נסה למצוא דרכים אחרות להעברת המידע. הקפד:
א. להמנע מהרצאות, אם בפי הדמויות ואם בפי הקול המספר
ב. לא לשים בפי הדמויות דברים "הסבריים" שכולם אמורים לדעת
ג. לא לשים בראש הדמויות מחשבות "הסבריות" שהן לא אמורות לחשוב
פרט לכך הסיפור באמת חמוד מאד (אלא אם החמצתי ניטפוק עקרוני הקשור בגידול תינוקות
). -
בקשר להתעקשות על "יחידת שימור זמן", האמת היא שהכוונה היתה להראות שיפעת לא אוהבת את הכינוי "מלונה", בגלל מה שמתברר בהמשך. ל"טיפת חלב" למעשה אין שום משמעות הסברית (זה לא ממש חשוב איך קוראים לזה), וזה בא רק להראות שזו לא התעקשות גלובלית שלה להשתמש בשם המלא לכל דבר, אלא רגישות מקומית למילה "מלונה". אבל כנראה שלא עשיתי את זה טוב, אם זה צרם לך. אני אחשוב איך לסדר את זה.
תודה על הפרגון, חששתי מקטילות הרבה יותר גרועות בהתחשב בזה שזה הסיפור הראשון שלי
-
-
-
-
אלא אם כן אני אפרסם פה סיפור כל כך גרוע, שאני אתבייש להראות את פניי בפורום.
תגיד. אני רוצה לשפץ את הסיפור ולקבל עליו חוות דעת. הבנתי שאני אמורה לשרשר אותו לאותו פתיל. לשרשר ישירות לעליון? לביקורת שבגללה שיניתי? מה לכתוב בכותרת (משהו כמו "טיפת חלב – נסיון 2" ?).
או שאולי אין במקרה הזה חוקים ואני יכולה לעשות את זה איך שבא לי? -
-
-
-
אולי זאת רק אני, ואולי זה הפורום שבו הסיפור פורסם, אבל ברגע שקראתי את המשפט "נקווה רק שהמכשפה ההיא תחשוב שהיא בוגרת" ציפיתי לשמוע שהיא לוקחת אותה למכשפה מאיזה סיבה פנטזיונרית.
חוץ מזה אני מסכימה עם ההערה לגבי "השיחת טלפון", זה נראה כסטייה הצידה מהעלילה. כל הזמן חיכיתי להבין מה הקשר של זה לטיפת חלב. וגם בסוף קצת לא היה לי ברור, אם כי אני חושבת שהבנתי בסוף, אם לקחו לה את הילדה או את היחידה לשימור זמן. ואם לקחו את היחידה, מה ימנע בעדה לדחוף את הילדה לפריזר של מישהו אחר (או לקנות חדש).
אהבתי מאוד את הרעיון הכללי. כי מצד אחד יש פה ניצול לרעה של טכנולוגיה. מצד שני – אז הילדה לא הגיעה עדיין לתשעה חודשים? למה זה כזה סיפור? אם היא בריאה לגיל הכרונולוגי שלה (מה שזה לא יהיה) בתוקף איזה זכות מתערבים במכשירים שיש בבית? מה גם שמהסיפור הבנתי שזה כנראה מקובל להשתמש בפריזר מדי פעם. אז נראה שיש פה פער בין התקדמות הגישה החברתית לשימוש בטכנולוגיה ואפשרויות הטכנולוגיה. אבל אם זה ידוע (עובדה שהיא מסבירה את השימוש לאחות בטיפת חלב) למה היא משקרת לחברה?
אולי את יכולה למצוא דרך לספר מה הטכנולוגיה הזאת עשתה לחברה או איך היא התקבלה וככה להסביר את הפחד שלה, את החרמת המכשיר ואת הגישה השלילית של החברה.
תמשיכי עם הרעיונות היפים. -
צדקת בקשר לזה שהשימוש במקפיא לא ייחודי ליפעת. עובדה שבטיפת-חלב יש להם כבר נוהל לענין הזה, מה שמראה שזו בעיה נפוצה.
למה שיהיה להם אכפת? יש את ההערה שהחברה שלה העירה לגבי שיבוש השעות, והבאה לסדר יום מעוות. יכול להיות גם שהסיבה היא שזה משבש להם את כל המעקב אחרי הילדים. קשה לגלות בעיות אמיתיות בהתפתחות במצבים כאלו. בכלל, יש יחס אחר להכנסת בעלי חיים למקפיא והכנסת בני אדם (למרות שייתכן שבני אדם בוגרים יכולים להשתמש במתקן דומה מרצונם). גם היום החברה נוקטת ביחס אחר לבעלי חיים ויחס אחר לבני-אדם, ככה שזה לא ממש מפתיע.
בקשר להסתרה: כמו כל אמא, יפעת מתביישת בשימוש שהיא עושה במקפיא, כיוון שזה גורם לה להרגיש כמו אמא רעה (וזה גם אסור). החברה שלה, שהיא לא אמא בעצמה (עיקר הדאגה שלה הוא לחתול), לא מכירה מקרוב את המצבים הנואשים שאליהם יכולה להגיע אמא עייפה המטפלת לבד בתינוקת, ולכן לא מנחשת.
כתבתי בהתחלה רקע על השימוש במכשיר, אבל זה נראה תקוע שם. זה היה ממש האכלה בכפית של החומר, אז העדפתי להכניס את זה מהצד ולהשאיר את השאר לדמיון.
תודה על ההתיחסות המפורטת. -
-
-
-
-
-
-
-
-
"מתוקה שלי, את נראית כל כך בוגרת עם הסיכה הזאת.", המתה יפעת וסידרה בפעם התשיעית את שולי האוברול סביב כפות הרגליים הקטנות.
"נקווה שגם המכשפה ההיא תחשוב שהיא בוגרת.", חשבה כשהיא מנסה להמשיך לחייך ברוגע אל מיכלי. התינוקת, שלא נראתה מוטרדת מהמתח של אמה, חייכה את חיוך שתי השיניים שלה והשמיעה מלמול מרוצה.
"היא במצב רוח טוב.", חשבה יפעת, "זה טוב, זה יכול לעזור."
לאחר שהושיבה אותה בסלקל היא בחנה את דמותה שלה במראה. בסדר. לא מוזנחת, אבל לא מטופחת מדי. שלא ייצא שהיא מטפחת את עצמה על חשבון הקטנה. היא נאנחה בשקט ולקחה נשימה עמוקה. "זה רק ביקור בטיפת-חלב.", אמרה לדמות בראי, "תירגעי!".
בדיקת תיק: הכרטיס המגנטי של טיפת-חלב, טיטולים, מגבונים, בגדים להחלפה למקרה של פנצ'ר, מוצץ רזרבי, כדור בד ומכונית פלסטיק צבעונית אם יצטרכו להמתין. כדאי לקחת גם בקבוק, ליתר בטחון. היא ניגשה למקפיא והוציאה את אחד הבקבוקים שהכינה ביום שישי. הוא היה חמים למגע כמו ברגע שבו הכניסה אותו לשם.
היא היתה מרוצה מהמקפיא שלה, היו לה שמונה יחידות בגודל A, שלוש B, שתי C, ו-D אחת. ההורים עזרו לה לקנות אותו. זה היה אמור להספיק אפילו למשפחה בת חמש נפשות. בדיעבד, כנראה שהיתה יכולה להסתפק במשהו יותר צנוע.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
"יפעתי, מה נשמע? איזה מזל שעוד לא יצאת לעבודה." , נשמע קולה של עמית, עליז כתמיד מצדו השני של הקו.
"באמת יש לך מזל, אם זה היה יום של עבודה כבר מזמן לא הייתי בבית. אני הולכת עם מיכלי לטיפת-חלב." אמרה יפעת, מחייכת בחיבה.
"אוי, מסכנה קטנה, שכחתי שהיא כבר בת תשעה חודשים. חיסון, הא?"
"לא, רק בדיקת התפתחות. דחינו את החיסון. בשני החיסונים האחרונים היא היתה חולה, אז יוצא שכל חיסון דוחה את החיסון הבא אחריו. היא בפיגור של איזה חודשיים.", אמרה מיכל, מרגישה דקירת אשמה קלה.
"נו, אז זה לא נורא. תשמעי, אני צריכה טובה. אני יכולה להשתמש במלונה שלך לסוף שבוע? אנחנו נוסעים לבית מלון בצפון וחשבתי להשאיר אצלך את קרמבו."
"לא אכפת לי עקרונית, אבל אתמול נדלקה ב*יחידה D* נורת אזהרה פעמיים. חשבתי להזמין היום טכנאי שיבדוק את זה.", שיקרה יפעת.
"ביחידה D, הא?", צחקה עמית, "כל העולם קורא לזה מלונה, ורק גברת שכטר חייבת להדגיש את השם 'יחידה D' בכל פעם שאני אומרת 'מלונה'. את מתכננת לעבוד באקדמיה או משהו?"
"אני פשוט לא מבינה למה חייבים להדביק לזה שם אחר.", אמרה יפעת בהתגוננות, "יש לזה שם, למה לא להשתמש בו?"
"כי לא מתאים לך להיות כזאת נודניקית. בואי אני אתן לך דוגמא – לא אמרת שאת לוקחת את מיכלי ל'טיפת-חלב' כשהשם הזה עבר מהעולם כבר, אלוהים יודע מתי. את בכלל יודעת איך קוראים לזה היום?"
"המרכז להתפתחות, לא, רגע, לפיקוח ה…"
"את רואה?" קטעה אותה עמית, "אין לך מושג. יותר מזה, אני זוכרת אותך משתמשת בשם 'מלונה' בעצמך כשהיה לך כלב. מאז שמסרת אותו, אני לא יכולה להגיד את המילה הזו בלי שתתקני אותי."
"את צודקת, מה אני אגיד לך.", אמרה יפעת, "תקראי לזה איך שאת רוצה, אני מבטיחה לא להגיד מלה."
"אני מודה לך, איפה היינו?", אמרה עמית. "אה כן, יש לך תקלה. טוב, אני לא רוצה לסכן את המתוק שלי במלונה מקולקלת. אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אמא שלי ביטלה את המלונה שלה אחרי שגולדי מתה. לאח שלי אין. ניסיתי אפילו אצל השכן שלי, הזקן הנחמד ההוא. הוא דווקא היה מוכן לעזור, אבל אין לו מקפיא. הוא משתמש במתקנים מהסוג העתיק, אלו שמקררים את האוכל. היית מאמינה? הייתי חייבת לראות כדי להאמין. לא נתקלתי בכזה מאז שהייתי בגן חובה, אני חושבת."
"תגידי, למה שלא תכניסי את קרמבו ליחידה C?, היא מספיק גדולה בשבילו."
"ניסית פעם להכניס חתול בוגר ליחידה C? אני ניסיתי. הוא נאחז בדפנות וצרח כאילו אני מנסה לשחוט אותו.", אמרה עמית, "אני בכלל לא אזכיר איך נראו הידיים שלי אחרי זה."
"תנסי אולי לשים לו קערה עם משהו שהוא נורא אוהב עמוק בפנים, ותטרקי אחריו את הדלת כשייכנס. הרי הוא אפילו לא יספיק לקחת ביס עד שתחזרי." הציעה יפעת.
"אני אנסה, אבל לא נראה לי שהוא ייפול בפח הזה." עמית נאנחה. "נראה לי שאני אצטרך להשאיר אותו בפנסיון."
"למה בעצם את לא קונה יחידה D, אם הוא כל כך סובל?" שאלה יפעת.
"השתגעת? זה נורא יקר. גם הקניה וגם התחזוקה. האמת היא שאני לא מבינה למה את ממשיכה להחזיק אותה, עכשיו שאין לך כלב."
"כן, אבל זה רק כי היה לי קשה לטפל לבד גם במיכלי וגם בכלב. חוץ מזה, הוא תמיד אהב יותר את אורן. אבל כשהיא תהיה בת שנה ומשהו ויתחיל להיות לי יותר קל, אני אביא כלב אחר. זה מאוד חשוב שילד יגדל עם כלב.", אמרה מיכל. "עכשיו כשאני חושבת על זה, מה בעצם את עושה עם קרמבו כשאת הולכת לעבודה?"
"השיטה הישנה והטובה, משאירה אותו עם ארגז חול ואוכל.", אמרה עמית, "אל תגידי לי, אני יודעת שהוא יחיה יותר שנים, אם אני אשאיר אותו במלונה בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אבל אני לא אוהבת את זה. זה גם משבש לו את כל המחזוריות של היום והלילה, וגם אני לא אוהבת את הגישה הזו שהוא צריך לחיות רק כשאני לידו, כאילו אני אלוהים או משהו."
"העיקר את מדברת על השכן שלך, את שמרנית בדיוק כמוהו." אמרה יפעת. היא הציצה בשעונה ונחרדה. "תשמעי, אני חייבת לזוז. הצוררת מטיפת-חלב שונאת מאחרים."
"טוב, רוצי לך. אני כבר אסתדר איכשהו. ביי חומד."
"ביי." אמרה יפעת וסגרה את הטלפון. "כמה פעמים שיקרתי לחברה הכי טובה שלי בשיחה אחת?" שאלה את המכשיר הדומם. היא לקחה את מיכלי ואת התיק ומיהרה לצאת מהבית.
יפעת נשאה את מיכלי, כשהתיק הגדול תלוי על כתפה. בדיקה מהירה של השעון הראתה שהיא הגיעה דקה לפני הזמן. היא העיפה מבט בוחן אחרון בתינוקת שבזרועותיה והקישה על הדלת הנושאת את השלט "בוחנת התפתחותית – שרון דולב".
כשעה לאחר מכן, מיכלי שוב בחיקה, ישבה מכווצת תחת מבטה החמור של שרון.
"אין לי דרך נעימה להגיד את זה,", אמרה שרון, "המצב לא טוב.".
יפעת נעצה בה מבט מתחנן, שותקת.
"אם זה היה עד 15%, בכלל לא הייתי מזכירה את הנושא, זה נחשב בתחום הסטייה הסטטיסטית המותרת. עד 20%, אני עדיין יכולה להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהחליט לתת לך הזדמנות נוספת. אבל כאן אנחנו מדברות על פיגור התפתחותי של יותר מ- 24%!."
שרון סובבה אליה את מסך המחשב והראתה לה את גרף ההתפתחות. "תסתכלי, היא בפיגור בכל תחום אפשרי: גובה, משקל, התפתחות מוטורית והתפתחות קוגנטיבית. אני מצטערת, אבל אין לי שום דרך להעלים עין מזה."
"אני באמת השתדלתי אחרי הביקור הקודם.", אמרה יפעת בתחינה, "את לא רואה איך היא התפתחה יפה? היא אפילו מוחאת כפיים.".
"יפעת, אני יודעת כמה זה קשה לגדל ילדה לבד.", קולה של שרון נשמע רך יותר, "אבל מדובר פה ביותר מאשר שימוש בזמן מקלחת. אלא אם את מתקלחת במשך שש שעות בכל יום.".
"אולי פעם או פעמיים יצאתי לקניות כשהיא נרדמה ולא רציתי להעיר אותה." מלמלה יפעת בהתגוננות, נזכרת באשמה בפעם ההיא שיצאה לקניות, פגשה את עינת וחזרה בשעות הערב המאוחרות, ואז כשמיכלי היתה חולה, והיא כמעט התמוטטה מחוסר שינה. היה גם הפרויקט הדחוף ההוא בדיוק כשלמיכלי צמחו השיניים והיא לא נתנה לה רגע מנוחה. היא ניערה את ראשה, מנסה לגרש את שטף המקרים שצצו בזכרונה ונראו לפתע כל כך רבים. "מה עכשיו?", שאלה, מובסת.
"אנחנו נצטרך לקחת אותה.", אמרה שרון בעדינות, "זה רק עד שמיכלי תהיה בת שלוש, אז תוכלי לקבל אותה חזרה."
יפעת הנהנה ללא מילים, דמעות חונקות את גרונה. בזמן שקמה, שרון לחצה על כפתור במכשיר האינטרקום שמולה.
"אני צריכה טכנאי לגברת יפעת שכטר, פירוק יחידת שימור זמן D.” אמרה שרון, מעיפה מבט פרידה ביפעת ומיכלי היוצאות. -
-
-
