- This topic has 8 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
טוב, אני מפרסם פה סיפור נוסף, בתקוה שיהיה טוב יותר.
"היום בלילה אנחנו הולכים לצידו השני של ההר." אמר פוויק (pevik), נער שחום עור כבן עשר לערך, לחברו הטוב.
"למה?" שאל אותו שיפון (shipon), שבניגוד לחברו, עורו היה בהיר יותר, תוך כדי שהוא מנסה להסתיר את סקרנותו ללא הצלחה.
"כי אני רוצה להראות לך משהו שראיתי שם אתמול", ענה לו פוויק, כשמבט שובבי מסתתר מאחורי עיניו הירוקות.
"אם אתה רוצה שאלך אתך, אתה חייב להגיד לי מה זה." החזיר לו שיפון, ברוגז.
"לא, אתה תראה כשנגיע, זה יהרוס הכל אם אגיד לך, חוץ מזה אתה לא תאמין לי."
"טוב," התרצה שיפון בקלות מפתיעה. "אבל אני לא הולך בלילה ליד הבית של טיגו (tigo) הזקן, הוא מכשף. נלך לפני שיחשיך." ביתו של הזקן היה הבית האחרון בכפר לפני ההר שנשק לו מצפון.
"אי-אפשר, חייבים לחכות לחושך. טיגו הוא בסך-הכל אדם זקן וחביב, קצת משוגע אמנם, אבל לא מזיק כלל." אמר פוויק בקול שלא היה משכנע כלל.
"זה שאני מוכן ללכת אתך, זה דבר אחד, אבל אני לא אעבור ליד ביתו של המכשף המטורף הזה בלילה, גם אם ירדוף אחרי כל הכפר בגרזנים שלופים!"
"או. קיי., או. קיי., אם אתה מפחד מקשישים תמהוניים, נלך מסביב ונעבור את ההר בצידו המערבי. אבל זאת חתיכת הליכה, ונחזור בטח רק בבוקר." לגלג פוויק
"זה.. זה לא שאני מפחד, אבל אני מעדיף לא להיפגש איתם בלילה", גמגם שיפון בחזרה.
"טוב, אז היום עם השקיעה נפגש בנקודת המפגש המערבית של הדרך ההיקפית והדרך החוצה." סיכם פוויק.
"בסדר." ענה שיפון. הוא ידע ששוב הוא עתיד להסתבך בגלל חברו, ובגלל סקרנותו הוא.פוויק חיכה לחברו בנקודת המפגש, לבוש בחולצה כהה ודקה, ובמכנסי עור שועל רחבים וקצרים, שהיו מרופטים למדי. הוא ישב , נשען על תל האדמה החומה שליווה את הדרך החוצה בצידה הצפוני, כשיצאה מן הכפר. שיערו השחור הארוך גלש על כתפיו השזופות. רצועת השמש האחרונה עוד רגע תשקע מבעד לרכס ההרים במערב. פוויק מצץ גבעול מתקתק של עשב ירוק, וניסה לחשוב מהן השערותיו של שיפון, הוא ידע שאין סיכוי שהוא יצליח לנחש מה הוא עומד לראות, כי הדבר היה הגיוני כמו לצאת לדו-קרב עם אחד מאבירי המלך, בערך. השמש כבר ושקעה, והשמיים החלו מאפילים, ופוויק החל רוטן לעצמו, על איחורו של חברו. הוא ידע שהוא יגיע, בסופו של דבר, לא רק שאין גבול לסקרנותו של שיפון, אלא, הוא הכיר אותו ממש כמו אח, הם גדלו יחד מגיל אפס ממש, אין סיכוי שהוא יאכזב אותו. לבסוף, כשהחשיכה היתה כמעט גמורה, הגיע שיפון במורד הדרך החוצה. בהליכה איטית, כאילו אינו מאחר, ומבט חולמני בעיניו החומות. לבושו היה דומה לזה של פוויק, רק שמכנסיו היו ארוכים, והגיעו עד קרסוליו.
"מצטער פוו, אימא עקבה אותי בשאלות, אמרתי לה שאני אלון אצלך, ושלא תדאג. כמובן שהיא עיקמה את האף."
"זה בסדר שיפ, לא נורא, בוא נזוז, שלא נחזור מאוחר מידי."
"חכה," אמר שיפון, והצביע לבית האחרון במעלה הדרך ההיקפית, שאור אדום בקע ממנו, "המכשף הזה יכול לראות אותנו, אני אומר לך!"
"עזוב, כשהייתי בביתו עם אימא, לקחת איזה תרופת שיקוי, אימא אמרה לו שהוא חייב להחליף את הוילונות האדומים, כי הם פשוט מזעזעים."
"שיהיה, בוא נלך."
שני הנערים הלכו על דרך העפר, בכפות רגליהם היחפות, שכבר הספיקו להעלות שכבה עבה של עור יבש, במהלך חודש הקיץ הראשון. הם כמעט לא חשו בדקירות האבנים הקטנות, שכיסו את הדרך. הירח עלה לאיטו, וחשף רצועה לבנה דקה, שהאירה את הכפר באור לבן קלוש. השמיים היו בהירים וזרועים כוכבים בצבעים שונים של כחול, אדום, ירוק ולבן.
"הנה כוכב הצפון." אפר שיפון והצביע ולשמיים.
"תמיד היית טוב בדברים האלו, שיפ. אני בקושי מצליח לזהות את הירח." אמר פוויק, בגיחוך קל.
שיפון, שנעלב מעט מחוסר העניין של חברו, החזיר המהום קל ולא הוסיף מלה. הם לא הוסיפו לדבר. שניהם היו במתח מסוים, כל אחד מסיבותיו שלו, והרעש היחיד שנשמע היה אוושת הרוח הנושבת, שגרמה להם לחוש צינה בכל גופם. 'זה בהחלט לא אופייני לעונה זו' חשב לעצמו שיפון, כשעברה צמרמורת בגופו.
לאחר שהלכו כמחצית השעה, נפער לימינם פתח בתל האדמה, מצפון לדרך החוצה, שהוביל לשביל קצר. הם עברו בפתח והחלו ללכת בשביל. לאחר כחמש דקות הגיעו למרגלות ההר. הם התחילו לטפס בקו ישר. אם היו פונים כעת מזרחה היו מגיעים למערה העתיקה, בה תכננו לבלות את מרבית הקיץ הקרוב, אך הפעם הם המשיכו ישר למעלה. לאחר כעשר דקות של טיפוס מפרך, החל שיפון לחוש עייפות, אגלי זיעה בצבצו על מצחו וסנטרו, והוא החל להרגיש לחות בבית שחיו. הצמא הציק לו, ואז נזכר שלא הביאו עמם מים, אך החליט שאין טעם להעלות את הנושא עכשיו. הם הוסיפו לטפס ולאחר כשעה תמימה, הגיעו לקו הפסגה.
"נו?" שאל שיפון.
"ששש.." לחש פוויק, וסימן עם אצבעו על שפתיו, ורמז לחברו ללכת אחריו בזהירות ובשפיפה.
הם החלו לרדת אט-אט במפנה הצפוני של ההר. לאחר כעשר דקות התיישב פוויק מאחורי סלע גדול וסימן לשיפון להמתין בישיבה. הוא התרומם לאט, הציץ מעל לשפת הסלע, ואז משך את חברו בחולצתו והורה לו להתרומם בזהירות. שיפון הציץ גם הוא מעל שפת הסלע, ועיניו החומות שנצצו באור הלבנה נפערו בתדהמה, והוא הסיט את ידו לפיו על-מנת לחסום אותו פן יפלוט צעקה. לעיניו נגלה דרקון גדול ממדים, מותח את כנפיו לצדדים, ואת צווארו הארוך כלפי מעלה. גופו היה מפוספס באדום וסגול, ועל כנפיו היו כתמים ירקרקים. עיניו האדומות זהרו כאילו בערו באש פנימית. גופו הואר בנגוהת הירח הקלושה, והבל פיו העלה אדים חמים, באוויר הלילה הצונן. הוא היה כחמישים מטרים מהנערים, במורד ההר. לשניהם היה זה הדרקון הראשון שראו בחייהם, אם-כי פוויק ראה אותו גם אמש.
"מעולם לא נראה דרקון באיזור כל-כך דרומי. כנראה בגלל הקיץ הקריר יחסית." אמר שיפון לאחר שהתאושש מההלם.
"בעצם זו דרקונית, תראה שם למטה, יש לה דרקונון קטן. אני חושב שבגלל זה היא הגיעה כל-כך דרומה. הם חיים במערה שמצידו הזה של ההר. היא מקפידה שלא לצאת לאור היום, אבל אתמול כשעברתי בצידו המזרחי של המפנה, לקראת ערב ראיתי אותם. כנראה שהיא הקדימה קצת, ומזלי שיחק לי."
הגברים הצעירים המשיכו להביט בדרקונית, שעה שזו הוציאה את ולדה לשאוף מעט אויר צח. הם יכלו לצפות בהם כך כל הלילה, אך הצמא הציק להם מאוד. כשעה אחר חצות החליטו לחזור. הם טיפסו בזהירות עד הפסגה והחלו לרדת. במחצית הדרך למטה שאל פוויק:
"מה אתה חושב שצריך לעשות? לספר לשומרי הכפר, או לנסות לתקשר איתה בצורה כלשהי, זה צריך להיות מרתק, על-אף שגם מפחיד."
"וגם מסוכן ביותר. לא, לא כדאי שננסה ליצור איתה מגע, לפחות לא מיוזמתנו. גם לא כדאי להודיע לשומרי הכפר, או לאנשיו, וגם לא לאף-אחד אחר. הם רק יעוררו על הכפר את זעמה של הדרקונית, שכנראה חיפשה מקום שליו לגדל את צאצאה. אני חושב שהסוד הזה, ישאר עמנו לנצח, פוו. זה הדבר הטוב ביותר לעשותו."
"אני מניח שאתה צודק, שיפ. כרגיל, היטבת לדבר."
הם חזרו לאיטם במעלה הדרך החוצה, והתקרבו לשער על הדרך ההיקפית, שעכשיו היה סגור, אך שומריו, כרגיל, לא היו בנמצא. לפתע, נעצר שיפון והפנה את תשומת ליבו של חברו לבית האחרון בכפר. ביתו של טיגו עדיין זהר באור אדום.
"טוב, זה ידוע שלאנשים זקנים יש נדודי שינה." אמר פוויק בביטול.זהו, מקוה שאהבתם. בין כה וכה אשמח לקבל תגובות.
-
אבל מעט רופף. כלומר, הם הלכו מאחורי ההר(אחת שתים שלוש…),
ראו דרקונית, חזרו הביתה.
זה התחיל מעניין והסתיים בצורה סתמית.
אלא אם כן יש לזה המשך. אם כן, אנא תלה אותו בהקדם.סגנון הכתיבה טוב, לדעתי, אם כי ניתן
להפוך מספר פסיקים לנקודות.
אין צורך לתת לנו את שמות הדמויות באנגלית .ושתי הערות ניטפיקיות:
אם פוויק הוא שחום עור אז כתפיו לא יכולות להיות שזופות.לקראת סוף הסיפור כתבת "הגברים הצעירים".
קצת מוקדם לקרוא לילדים בני עשר "גברים", לדעתי. -
-
-
התפתחות לא חייבת להיות בעלילה.
הדוגמה הטובה ביותר תהיה הסיפו ר The Body של סטפן קינג. דוגמה אחרת, ממדיום אחר, תהא הסרט "אני והחבר'ה".מה קורה שם, בעצם? כלום. קרוב לאפס עלילה, כפי שאת מגדירה אותה, אבל עדיין מעניין אותנו לראות או לקרוא.
ואילו כאן, הסיפור אכן כתוב היטב, ומושך לקרוא הלאה, לראות מה קורה. האכזבה היא, מבחינתי, לא שלא קרה כלום, אלא שהדמויות נשארו כשהיו.
-
וזו באמת ההערה הראשית שלי: אין אחידות בדיאלוגים. לפעמים הם מדברים בצורה ילדותית, ולפעמים בלשון ספרותית גבוהה.
בניגוד לאוויל, אין לי בעיה עם לשון ספרותית גבוהה בדיאלוגים, אבל זה חייב להיות אחיד. זה אומר שזה תמיד ככה בכל הדיאלוגים. כשזה לא אחיד, זה יוצר רושם של חוסר אמינות.לדוגמה: "כי אני רוצה להראות לך משהו שראיתי שם אתמול"
לעומת: "אני מניח שאתה צודק, שיפ, כרגיל היטבת לדבר"אם אתה מעוניין בלשון גבוהה לדיאלוגים אז היה צריך לרשום את המשפט הראשון בסגנון הבא: "כי ברצוני להראותך דבר בו הבחנתי אתמול" (הגזמתי בכוונה), ואם אתה מעוניין בלשון יותר מדוברת אז את המשפט השני היה צריך לרשום כך: "אתה בטח צודק"
כשאנשים מבקרים פה את השפה העברית, הם בדרך כלל מתכוונים לטעויות גסות בעברית, ולא לרמה של הלשון. יש לדיאלוגים אחידים חשיבות מאוד גדולה בהגדרה של הדמויות.
דבר נוסף, השניים האלה כל הזמן מדברים אחד עם השני ובלי שום סיבה חוזרים כל הזמן אחד על השם של השני. אם תשים לב, זה כמעט לא קורה בשיחה רגילה בין שני אנשים (לפחות לי זה לא קורה). לא צריך לומר את השם של מי שאתה מדבר איתו, אם הוא היחיד בסביבה. נכון, עושים את זה המון באופרות סבון בטלויזיה, אבל זה נשמע מוזר גם שם.
דבר אחרון, מה הקטע של המכשף? אין לו שום תפקיד בסיפור, אבל בנית לו ממש דמות. עצם העובדה שיש בית של מכשף ואחד מהם מפחד לעבור לידו מאוד מוסיף לאוירה של הסיפור, אבל קצת הגזמת בזה. כדאי שתוריד קצת את המינון של זה, או שתגרום לו לעשות משהו, למשל להפחיד אותם כשהם עוברים לידו ולגרום להם לפתוח בריצה.
דברים אחרים כבר נכתבו למעלה, ואני לא אחזור עליהם.
לסיכום, בהחלט לא רע!
-
ב"אני והחבר'ה" (שנכתב לפי מה שהבנתי לפי The Body), העיקר הוא לא הגופה שהם מחפשים, אלא ההתפתחות של הדמויות וההתבגרות שלהן. הם עוברים תהליכים נפשיים עמוקים בסרט הזה (זה נראה קיצ'י כשכותבים את זה, אבל זה מה שקורה שם). זו העלילה האמיתית של הסרט, ולא החיפוש אחר הגופה.
סיפור טוב, חייב שתהיה לו עלילה נורמלית. בסיפור הזה העלילה מאוד חלשה. אין התפתחות של אף אחד. שום דבר לא משתנה. לא קורה כלום. הם הלכו לראות דרקון, וחזרו. הגיבורים בסוף הם בדיוק אותם הגיבורים שבהתחלה. אפילו מבחינה נפשית לא קרה להם שום דבר בעקבות המפגש עם הדרקון. לזה בוג'י התכוונה.
-
-
תודה לכל מי שרשם את תגובתו.
1. הסיפור היה אמור לתאר חווית ילדות. במחשבה שניה אם הוא היה נכתב בגוף ראשון, זה היה נותן לו צורה אחרת, ומאפשר לי להוסיף דברים שקשה יותר להעביר לקורא כמספר. אבל לא בוכים על חלב שנשפך.
2. לאחר שקראתי את ההערה על הדיאלוגים, ועברתי שוב על הסיפור, אני מסכים שבאמת יש חוסר אחידות בדיאלוגים. שוב ראו ס' 1. אני לא מסכים שילדים לא יכולים לדבר בשפה גבוהה.
3. לא חשבתי על כך שהם חוזרים כל- הזמן על השמות, כשהם מדברים ביניהם. שוב ס' 1.
4. המכשף מוסיף לדעתי לעלילה, ולא כל דבר חייב להתקשר במישירין. זו עוד דרך לרתק את הקורא.
5. "לא רע", לעניות דעתי זה כמו, סביר/בסדר, שהם דרכים נוספות לומר שהיה ממש גרוע. אבל, כמו שאני מכיר את התגובות בפורום, אף-אחד לא מפספס הזדמנות לקצת ביקורת, עם קצת בוץ. אז אולי, סתם לא הבנתי את כוותך.
-
