- This topic has 24 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים by
.
-
תגובות
-
-
אז, על הגג, היא אמרה לי – למה אין לך צפרניים.
הראיתי לה שזה רק בכף ימין.
**האנשים עם המתלשות התקרבו. אחזו בי, בשביל זה השתמשו בכפפות ברזל גמישות , אטומות, אדישות לשריטותיי שהתכוונו לאיין. אור לבן. יללה זועמת.
משיכה חזקה מלווה בצליל פיצוח. אין כאב. אין שום כאב.
כל חיי חולפים מול עיני הצהובות חדות קשות וכואבות. אמון על קפיצות, קפצתי. נאחזתי בילדות.
מיאו.
מיו מיו מיו זה אימא אימא אימא. והייתה, אימא, היא באה אפורה, פוררת, מתנשמת, רטובה קצת ובעטיניה הקטנים התפוחים חלב שקוף לבן. ינקנו, אני והג'ינג'י והשחור כחול והאפור לבן.
אותו ורדרד חסר צורה כבר נעלם מזמן, ראשו המגודל שלא הגיע למלוא פרווה, פיו הורדרד, חורי אזניו, פינות עיניו.
הושאר. לא סולק, אנחנו עברנו מקום.
ושוב האנשים עוברים עם מסכות וחתיכות בשר קטנות ואימא רצה לאכול קצת שיווצר מזה חלב.
ושוב האנשים עוברים עם מסכות ואימא מתה בשק ואנחנו חיים. עם אימא, בשק.
ובלילה נשמעות יללות קטנות אבודות מתוך שק בתוך פח. ומי שמע את הקריאה? הפח נפתח. אנקת כאב נשמעת והשק נפתח. ומוצאים אפור לבן וג'ינג'י ושחור כחול. ואני. ובאותן אנקות כאב מוזרות כמו יללות נלקחנו ונגאלנו.פיצוח חד שני נשמע וגם שלישי ורביעי אני לא חש אבל ברור שזה לא טוב. אין כמעט דם רק טיפה אני רואה ומנסה ללקק ולא יכול אני מרוסן ראשי כאן והכפה המטופלת רחוקה עיני קהות אני לא צלול. שמש עוברת תמונה מתוך חיי, אמון קפיצות אני קופץ.
מיאו. גירגור. נעיצה ושחרור.
הספה החדשה קראה לי בוא והתחדד עלי. השולחן המבריק הפציר בי בוא תסרוט. השמש, כתם שמש על אותו שולחן אמר בוא ותשתרע הוי, החיים הטובים.
ובערב אנשים חוזרים וצעקות נשמעות, רעשים לא ברורים, דומים ליללות. הכל דומה ליללות.
ואז הייתי כאן.
פיצוח חמישי נשמע. הפעם כואב. הפעם כואב עד טירוף. התחלתי לצרוח מכאב. עיני רושפות מאיים נוהם פניי מכווצות הפה פתוח השיניים גלויות ושוב, יללות.
הכל פסק. שוחררתי לרגע ורגע הספיק. אמון בקפיצות קפצתי לבלי שוב.***
ואז , על הגג, אני מותח כפה ומותח ציפורן שמאל לשרוט, להוכיח. היא מתקמרת, בצחוק.
כף ימין ריקה מנשק, כף שמאל אימתנית נהנתנית.
אדם מתקרב ואני צולל.
לטוב או לרע. איש לא יגע בי שוב. -
את מדברת על דברים שקורים מדי יום. מה שכן, אני משוכנעת שעושים את הניתוח הזוועתי הזה בהרדמה – אבל לבד מכך, זה קורה כל הזמן.
מעבר לכך, זה מצמרר וכמובן צריך להיות בעלים של חתול או לפחות להבין קצת בחתולים בשביל להבין את הסיפור עד הסוף.
ובכל זאת – למרות שאני הבעלים הגאה של חתול שחמוש בכל ציפורניו – היה חסר לי משהו. התוצאה של הניתוח מבחינת החתול. את עצרת ממש אחרי זה, ולא תיארת מה קורה לחתול אחרי זה. וגם היה חסר לי משהו מבחינת הבן אדם הטיפש שהעביר את החתול שלו את הניתוח הזה וקיבל כתוצאה מכך משהו שהוא לא ציפה לו. הסיפור שלך הוא יותר תיאור של הניתוח לקטיעת קצה האצבע מנקודת מבטו של החתול. אבל חסרים לי דברים מסביב כדי שזה יהיה ממש סיפור.
לדעתי צריך להרחיב את זה.
לא הבנתי מה הקטע של האנשים עם המסכות. אם היה אמור להיות כאן איזה תוכן מוסף, זה יותר מדי מוסתר, ואי אפשר להבין מה זה.
-
קודם כל תודה,
נמנעתי מלתאר לעומק את האיש האחראי לעניין בגלל שרציתי להשאר לגמרי או ככל יכלתי בתנאים הקיימים במסגרת מה ראו עיני החתול, ולמרות שהשמשתי בשפה העברית, ניסיתי לנקות ממנה שיפוט והתייחסות כוללת.בילדותי ראיתי מרעילים עוברים ומפזרים רעל ואחר כך אוספים את הגופות בשקים. הם לבשו מסכות בד על פניהם, כנראה כדי להימנע ממחלות. כשפיזרו לא הבנתי מה הם מפזרים אגב, וכשאספו הייתי כל כך מזועזעת שבכיתי איזה שבוע בלי הפסקה.
הרעיון לכתוב באמת נבע מהתחושה שלגבי בעלי חיים אנחנו חייזרים וחייהם בכל הקשור לנו הם סיפור מד"ב אחד גדול. אנחנו חלק מהטבע מבחינה מסויימת אבל לעיתים הפעולות שלנו לטוב או לרע כל כך משונות, שחתול שאומץ יכול בהחלט להניח שנחטף על ידי חייזרים ומוחזק בשבי.
מסגרת הסיפור: בזמן העיקור שאגב נעשה בהרדמה מקומית, מכיוון שהחשש לחיי החתול גורם הרבה פעמים להשאיר אותו ער, מנסה החתול לברוח וכשלא מצליח, בורח תיאורטית לעבר.
אני תוהה אם לתאר את ההימלטות שלו קשור למד"ב – יכול להיות שכן ויכול להיות שבתיאור כזה אני אוכל עוד יותר להמחיש את הפער בין התודעה האנושית חייזרית לחתולית.
ואלה, נתת לי רעיון.
ושוב תודה. -
אני רץ.
רץ במסדרונות חלקים, רץ ומתחלק, עף ימינה ונשמט מאלה. עוברת אישה בנעלים כבדות עם סמרטוט מחובר למקל ומים בריח איום. אני נשמט – נזרק נסחף, מוטח אל הקיר ומזנק זינוק מטורף, מעל דלי המים אני קופץ, חצי סיבוב באוויר והדלת – רודפים אחרי בצעקות יללות ואני – רואה אור שמש מופיע לרגע וקולט אותי – אני בחוץ. בקושי שומע את הדלת נטרקת אחריי אני רץ לתוך שיח ושוכב נושם.איש יוצא. אותו האיש איש מוכר. קורא לי פסססס…פספספסס הוא יכול להמשיך עוד שעות אבל אני לא אזיז שפם לכיוון שלו.
אני רועד מחכה.
לא מרגיש בטוח. האיש יוצא ופונה ללכת. בידו קופסא ריקה. הקופסא שלי. אליה זחלתי לאכול את הטונה ונכלאתי בחבטה. לא עוד.
אני מביט בגעגועים בכתם שמש על הדשא רחוק מדי ממני. קר לי כאן.
אבל לא יכול לצאת. מחכה.
והכפה, פתאום. כאב חד. הכפה שדרכתי עליה תוך כדי הימלטות בלי לדעת. עכשיו פועמת כאב.
אני מלקק אותה, דם יורד ממנה אני מלקק ומלקק. קשה להזיז אותה.
אני נרדם. אני ישן אבל חושי ערים. אני שומע ציפורים נוחתות על הדשא לידי, אני שומע זבובים וקולות אנשים, אני זז פנימה בתוך המחבוא מחכה שילכו ונרדם שוב.בלילה אני קם. רועד. משהו לא בסדר בכפה הזאת. היא תלויה שמוטה ומוזרה, כואבת.
אני הולך, מקפץ בקושי, נותן קפיצה אל מעבר לגדר האבן. ואני ברחוב.
מעולם לא הייתי כאן קודם. הכל זר. אין אפילו שביב של ריח מוכר. אין על מה להישען והרגל, עדיין לא חזרה לעצמה.
הרעב מתעורר פתאום, אותו רעב כמו כשהייתי גור.
זה לא תמיד אותו רעב, כשבגרתי שמתי לב שאני רוצה פתאום בשר לקרוע וללעוס, תוך איומי מוות על חתולי אוייב, דם חם לטעום. אבל היום, רציתי חלב חם. שקט ושלווה, מגע פורר של אם חמה ופרוותית. זה היה אותו רעב, כמו כשהייתי גור.
לילה. בתים גדולים עם חדרי מדרגות פרושים בכל כיוון. מתחת לחדרי המדרגות יש עמודים, אני יודע, ובין העמודים יש פחים. ובפחים, יש מזון. אני הולך לשם.
הולך על שלוש, הכפה הפצועה מקופלת פנימה.
בפח הרחתי בשר אבל הוא היה סגור. ולא הצלחתי להיכנס. על הרצפה בחדר הפחים הייתה פרוסת לחם. אכלתי אותה.
היה שם ברז והייתי צמא, אז שתיתי מהמיים שניקוו מתחתיו.
הרגשתי טוב יותר.
הכפה כבר התחילה להשתתף בצעידה, מהססת וקצת מועדת. אבל חשבתי שהכל כבר מאחורי.
בבוקר של הלילה המוזר הזה, התעוררתי במקום זר, מנהמות איום של חתול אוייב.
שפמו סמר גבו היה קמור עיניו מצומצמות ומאיימות.
באיום שלפתי כפה ימנית והיכיתי בו.
שרטתי בו.
הוא נסוג לשניה וחזר. הייתי מופתע.
הוא שרט את פני בכפה משלו, שלופת טופרים ופצע אותי. הגבתי בשמאל. ציפרני נאחזו בבשרו וקרעו משם פרווה, ועוד והגירו דם.
נתתי מכה נוספת מכפני הימנית.
כלום.
שמאלית – דם.
ימין: כלום.
חצי חתול.
הקרב התגבר. הוא גבר עלי, שתי כפות מול אחת, התגלגלנו. צפרני רגלי עבדו היטב שתיהן.
בעטתי בו, מכוון אל בטנו החשופה. קרעתי בשר ועור ונמלטתי משם.
מכוניות. ענקיות, רצות מימין ומשמאל ואני במרכז רץ, מתגלגל, נחבט ונופל.
בצד השני שקט, בתים קטנים, עשב ושמש. אולי כאן.חתולה משולשת צבעים שכבה על צידה על גג של בית אדום רעפים.
קרצתי לה, כשטיפסתי על המרזב בקלות, נזהר בימנית, נאחז רק בשמאלית.
אני נשכב רחוק ממנה, עיניים חצי עצומות.
היא מתקרבת. -
גם לכאלה שאין להם חתולים. התיאורים החתוליים צריכים להיות מספיק ברורים כדי שגם אנשים יבינו אותם.
באספמיה 3 התפרסם סיפור שלי שנכתב גם הוא מנקודת מבט של חתול (גירסה לא ערוכה שלו קיימת גם בפורום הזה תחת שם העט אקיי מנאי) – וזה בהחלט לא פשוט.
אני לא בטוחה שאדם שלא יודע על הניתוחים הזוועתיים האלה היה מזהה מהתיאור שלך שמדובר בניתוח גדיעת קצה האצבע. (ככה אני קוראת לזה, כי זה השם הנכון של הניתוח).
את החלק השני אני אקרא מחר. אני פשוט עייפה מדי עכשיו.
-
היא שאני לא מרגיש שהמספר הוא חתול.
אני מרגיש ש*את* מספר את הסיפור מנקודת מבט של חתול (ומתוך הזדהות עמוקה איתו), אבל לא שהמספר הוא חתול. לאורך הסיפור הייתה לי יותר תחושה של הזעזוע שלך מאשר מה שעובר על החתול.
למשל:
"שמאלית – דם.
ימין. כלום.
חצי חתול."
אף-אחד לא עוצר לחשוב מחשבות שכאלו (או כל דבר מעבר למידי) כשהוא באמצע קרב קשה. יש כאן הרגשה שעצרת את הסיפור רק כדי לומר כמה עקירת ציפורניים זה דבר נורא לחתול. מעבר לעובדה שזה פגם לי בתחושת הזרימה של הסיפור (קטעת אותו באמצע קטע "אקשן"), זה גורם לי להגיד: "אוף, עוד סיפור מגוייס".
בכלל, החתול בסיפור "סובל" מתפיסת עולם מאוד אנושית. גם ברמת ההבנה וגם (בעיקר) *בחושים* שבהם הוא משתמש. למשל, איפה חוש הריח בכל הסיפור הזה? הוא כמעט ולא נוכח.
בקיצור, לתאר את העולם מנקודת מבט לא אנושית, ובפרט נקודת מבט שאנחנו יודעים עליה משהו, היא לא משימה קלה. הכי טוב שנתקלתי בו עד היום היה בקומיקס של ניל גיימן.עם או בלי קשר, קשה לי להגיד שהסיפור עורר בי אלו שהן תחושות חזקות. מצד שני, בהחלט יכול להיות שאני לא בדיוק במצב הנפשי לספוג עוד סבל של אחרים ושזה צובע את כל החוויה שלי מהסיפור.
-
אני לא יכולה להגדיר או לתת את שם הניתוח, הוא רק תופס מה קרה לו בחלק השני…
מקווה שיבינו, כמו החתול, לפי החסר. למרות שכבר במשפט הראשון החתולה אומרת לו אין לך צפרניים בף ימין, כך שאפשר להבין לדעתי שזה הקשור לניתוח שהוא עובר.
הממ. מקווה.ולפעמים, סיפורים על חיות מדברים יותר לאוהבי חיות…
אם תתני לי לינק אני אקרא את הסיפור שלך, בשמחה, מסקרן לדעת מה את הצלחת לעשות עם העניין הזה. -
כלומר באמירה שלך שהתיאורים הם לא לגמרי של החתול.
חצי חתול זו אמירה "מבחוץ" צודק, יתוקן, כמיטב יכלתי.
יש נטיה כזאת ומאבק גדול בין המספר היודע כל לחתול היודע כלום.
האחד יודע לתאר, יותר משהשני מסוגל לתפוס.
ואם אנחנו נשארים בתפיסה של החתול, אולי לא ימצאו מילים תיאוריות בכלל.
יכול להיות שזה סתם ניסיון שלי שנכשל? כן, למה לא, זו לא תהיה פעם ראשונה.
אני אמשיך לנסות עוד קצת לפתח את הרעיון.תודה.
-
-
-
הרי ש"מד"ב לחתולים" לא עובד עליו. מד"ב, ופנטסיה, וספרות בכלל, הם (לפחות כרגע) תחומים אנושיים. אפשר לדון במה יקרה כשחתולים יתוגברו שכלית במדה שתאפשר להם לכתוב מד"ב (או, לצורך העניין, להיות "אנושיים") – אבל לא זה העניין. העניין הוא שלי, כקורא אנושי, אין מה לחפש בסיפור שלך. בסדר, הבנתי שאנשים אכזריים לחתולים, אבל מעבר לזה אין כאן שום סיפור, שלא לדבר על ספקולציה (שהיא, כזכור, לב לבם של המד"ב והפנטסיה).
-
-
ראשית , בעניין הסיפור שלך. (מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני מגיבה עליו כאן)
טוב, בחצי הראשון עבר לי בראש: אחותי, שיחקת אותה…
בעצם מה שעשית זו האנשה. לחתול, ולמרות שאני ניסתי (או חשבתי שניסיתי) לשחק משחק אחר, עדיין זה היה חביב כל כך וקריא ותקשורתי, ובשלב הניסויים פשוט אדיר, כלומר ממש הרמתי גבה שם על איזה יופי של דרך לתאר מה שעושים לחתולים, שנסחפתי, אבל לאט לאט ככל שנכנס המד"ב – הסיפור התנתק מעולם החתולים, עבר קפיצה עלילתית שלא יכולה לאכול בשום ז'אנר מלבד (אולי, לצערי) מד"ב, ובקיצור, הפך מופרך משהו. בעיקר קשה היה לי לקנות את המהירות בה הצליח החתול לדבר, והעניין דמה בעיני פתאום לסיפור הרפתקאות "לילדים" שגיבורו במקרה הוגדר כבעל חיים כדי לעניין את הקורא.שלא תביני לא נכון, מבחינת התקשורתיות הסברת לי בגדול למה התכוונת ב"זה צריך בסופו של דבר לדבר לאנשים" את כותבת מקסים… אבל עם החלק השני של העלילה, הייתה לי בעיה.
וזה אם לדבר ספציפית על הסיפור שלך, שאני מניחה שלפני שהתפרסם עבר אי אילו שינויים.
בכל מקרה יישר כוח על הדמיון.
אגב לגבי הסוף, חתולים אמנם לא יודעים לדבר, אבל יש להם איזה כושר ניווט טלפאתי, שמאפשר להם להתמצא טוב בהרבה מבני אדם, גם בסביבה לא מוכרת. יכולת בקלות גם להחזיר אותו הבייתה בסוף, ואולי להחליט לשמור על סוד הדיבור שלו, כדי להמשיך להיות פשוט – חתול.בעניין הסיפור שלי.
הוא חוזר למגירונת ממנה נלקח, כדי להמשיך לחשוב על הנושא, הניסיון שלי היה להתקרב עוד קצת למחשבת החתול, ולעבור את החוויות יחד איתו מתוך הפריזמה שהוא (לדעתי הלא מלומדת כל כך) מסוגל לראות ולחוות.
להתייחס לעולם דרך עיניו, חשבתי לתומי, יתן תמונה מטורפת יותר מכל סיפור מד"ב….
ואני עוד אוכיח לכם!!!!
חכו חכו.
-
-
(מתוך מילון אבן שושן)
ספקולציה – 1. עיון והתבוננות בדבר…ו
2. ספסרות, מקח וממכר של נכסים (ניירות ערך, סחורות וכדומה) שמחיריהם אינם יציבים בשוק, מתוך רדיפה אחרי רווחים קלים ומהירים, ניצול הביקוש המרובה אחרי סחורות מסוימות וכדומה וכן הערמה על כמה דרכים חוקיות והוגנות במסחר לשם צבירת רווחים: ספקולציה במגרשים".נ"ספקולטיבי – 1. עיוני, הסתכלותי, המבוסס על חקירה, שיקול דעת ומסקנות הגיוניות…ב
2. ספסרי, שיש בו משום רדיפה אחרי רווחים קלים
ומהירים, על ידי ניצול תנודות ואי יציבות בשוק או גם על ידי הפקעת מחירים ודרכים בלתי חוקיות
אחרות: מסחר ספקולטיבי".ו"ספקולנט – ספסר, אדם העוסק בספקולציה".
תראה תשמע הבט.
הרי זה מה שניסיתי לעשות.
לעיין או להתבונן בדבר או בחתול (ע"ע) דרך עיניו, לחפש את המד"ב שמשתקף לעיניו כשהוא רואה מה שנראה לנו רגיל.
מטרתי לא הייתה מחקרית גרידה, אלא כמובן ליצור מטאפורה. אם לשים את השאלה שאני חושבת שכולנו מסכימים עליה אם הצלחתי או לא (לא) בצד, הרי שהניסיון שלי היה לתת לעולם האנושי אליו אנו מתייחסים כמובן מאליו להשתקף דרך עיני חתול ובכך (וכן אני יוצאת לחלוטין מההגדרה של ספקולציה) להמחיש (אוי נתת לי רעיון!?) עד כמה הגדרת המד"ב היא בעיני המתבונן. (הרי לך נושא מעניין לדיון)חיפוש, אני מסכימה, אבל של מה ולצורך מה? לצורך מעגלי של חזרה לעולמנו חכמים יותר, מושכלים ומצויידים בזווית הסתכלות נוספת שרכשנו לנו.
אגב, חיפוש כזה הוא לב ליבה של כל יצירה ואינו בלעדי למד"ב או פנטסיה כלל.
ובכל יצירה מכל סוג יחפש הקורא את ה"משהו אקסטרא", מעבר לחיפוש, אמירה כוללת לקחת הבייתה, שהיא החתימה האישית של הסיפור, או הסופר… -
וזו גם אחת הבעיות, כי עבור חתול, סיפור זה אולי קצת פחות מורכב מעבור אדם, ועוד כזה שקורא המון.
אכן שאלה, ואני הייתי רוצה להוסיף באשכול סיפור לא מד"בי שכתבתי על חתול, רק כדי להמחיש את עניין העלילה, מקווה שזה בסדר, שוב, לא מד"ב אבל חתול.***
הסיפור על אותלו שלי.החום הכבד נמשך ונמשך,ואותלו, חתול רחוב מפואר בן שנתיים, שהתגורר על עץ רחב ענפים ליד בית הכנסת השכונתי, חיפש מקום קריר להעביר בו את שעות השיא.
המכוניות החונות בצל העצים, שהרחוב היה משופע בהם היו אלטרנטיבה קרירה והחתול קל התנועה, בעל הפרווה הארוכה, השחורה אפרפרה ונדירה ביופיה, ועיני הברקת הגדולות, בעלות המבט הנבון, מצא לו מנוחה בתוך מנוע מתכת קריר של אאודי. הוא התמקם לו שם מוגן מהשמש המעיקה, נשען על המתכת וסופג ממנה קור נעים, ונרדם.
הוא לא שמע את משה לוי מתקרב למכונית.
משה היה איש שמן ומלא מרץ, והוא מיהר לפגישה עסקית, שארוחת צהריים הייתה כלולה בה, הוא חלם על סטייק עסיסי, מלווה בסלט. אותלו הישן חלם על דגים. כל אחד וטעמו.
אותלו הרים את ראשו בבהלה לצליל התנעת המכונית.
אינסטינקטיבית הוא זינק החוצה מתוכה, לא מודע עדיין לכך שתנועת רצועת הגומי המסתובבת לכדה את עור רגלו האחורית וחלק מזנבו.
הדחף הקדום שהניע אותו לחוש משם במהירות הבזק, פעל רגע אחד מאוחר מדי. הבשר דימם, הפרווה נשארה להטחן בין שיני המנוע, אבל הכאב היכה אותו בעיוורון רק כשכבר יצא משם, והגיע בריצה מטורפת לחצר הבית הסמוך. שם, מתחת לשיח יסמין מתורבת, שריחו המוזר לא כיסה על ריח הבשר החרוך והדם, השתוחח מתנשם בכבדות והתפנה לבדוק את הפצע אך הכאב האיום, שהתפשט מקצה זנבו ועד קצה רגלו היכה בו כמו ברק, והוא איבד את ההכרה.אותו משה לוי, אגב, היה תקוע ברמזור כמה עשרות מטרים משם, לא מנחש שמץ מן הטרגדיה שקרתה במעמקי מכוניתו. היא תמיד נדלקת ביללה, לא? הוא זמזם לעצמו שיר מסתלסל ותופף על ההגה באצבעות קצרות ושמנות.
כשאותלו התעורר, לילה כיסה את הרחוב.
כאוב ופועם, הוא זחל וחיפש מסתור מוצלח יותר. ריח הדם שסבב את המקום בו שכב היה עז גם בגלל החום הנורא, והוא הסתכל סביב בעיניים סומאות מאימה, ולא שקט עד שגילה כניסה למקלט ישן בחצר. הסורג החלוד היה קרוע והוא התמקם בפנים, כואב כל צעד, ופנה לבדוק את הנזק. כף רגלו האחורית הייתה גוש חשוף ומדמם. הוא ליקק את הדם ממנה עד שיכול היה לראות את הבשר המבריק, הדלוק. ביומיים הבאים, זה היה כל מה שאכל, ושתה. דמו שלו, שלא הפסיק לנזול מתוך הפצע. הוא לא ידע שישן שני ימים ולילות, כמת בתוך השיח, ובמזל לא התגלה וזוהה כגופה.
לאחר יומיים נוספים הוא היה רעב מאוד, וצמא. אבל הדימום נעצר, והליקוק האינסופי החל לפעול את פעולת הקסם שלו על הבשר. אפשר היה לראות את מתאר הרגל, וצבע הפצע היה ורדרד ולא אדום. הדלקת לא החמירה, ולמרות הנפיחות אפשר היה לראות שיפור מסויים.
מישהו בדירת הקרקע הפעיל את המזגן, וטיפות מים ירדו לאורך הקיר מרחק כמה מטרים ממנו.
אותלו החליט לנסות להגיע אל המים. הוא יכול היה להריח אותם, והריח שעינה אותו הניע אותו להתרומם על שלוש רגליים, רועד וחלוש, ולנסות לקפץ לעבר הקיר. חתול זכר מגודל, מצולק ומרושע מבט, עבר והביט בו. אותלו השתוחח. לא היה לו כל כוח לחימה עכשיו. הוא ניסה, והצליח, להיראות לא מסוכן. החתול המצולק עיווה את שפמוניו לריח הדם ומיהר להסתלק משם, מפחד מחלה. אותלו חזר לעמוד בקושי, ועבר את המרחק עד לזרזיף המים. הוא שתה שעה ארוכה, המים היו קרים וזרמו בחופשיות. כשרווה, החל הרעב להציק לו. הוא נשכב במאמץ ליד המים, וחיפש בעיניו אחר מקור מזון.
ציפור קיפצה מול עיניו, מודעת לחולשתו, כמעט לועגת לו אספה קרום לחם מתחת לאפו, מביטה ישירות לתוך עיניו, כאומרת "תפוס אותי אם תוכל". אותלו עצם אותן. צדקה הציפור, עבורה, הוא לא מהווה סכנה.
המצולק לעומת זאת הביט במתרחש ממקום מחבואו וזינק. פירפור הציפור היה מבועת ומהיר, מכת כפה הממה אותה והמצולק לכד אותה בין שיניו, נוהם באיום לעבר אותלו, שעצם את עיניו בכניעה. כשפקח אותן, החתול המצולק נעלם עם הציפור.
אותלו ליקק את טיפות הדם מן האדמה ורעבונו התעורר עוד יותר.
ההצלה הגיעה מחלון הקומה השניה. חיה השכנה הכינה קרפיונים לצהריים, וכהרגלה זרקה את ראשי הדגים לחתולי החצר. אותלו התפלל שלא תקרא לחתולים לפני שהיא משליכה את המזון למטה, אבל היא תמיד קראה להם. "פססס פססס" אמרה חיה.
"בואו חתולים, יש דגים!" – החתולים הגיעו, חמישה במספר, מייללים ברעבון ורבים ביניהם עוד לפני שהגיע משלוח המנות המיוחל. אותלו ידע שאין לו כמעט סיכוי מולם, יתרה מזאת, הוא הרגיש חשוף באופן מסוכן במקום בו ישב, והחליט לנסות לחזור למחבואו. ראשי הדגים התחילו לנחות ברחבי החצר. חיה זרקה ללא כישרון וללא כיוון, ראש דג אחד נחת בכביש ומיד אחריו עט חתול אפור, ניצל בנס ממכונית עוברת וחוזר לחצר עם שללו בין שיניו, נוהם לעבר אותלו החוצה בעצבות, על שלוש רגליו, את החצר. כשהגיע לפתח המקלט שלו, חיכה לו שם ראש שלם של דג, כאילו הוזמן במשלוח. אותלו לא התפנה להעריך את מזלו ואת חוסר כישרון הקליעה של חיה, וגרר את השלל פנימה, למחבוא. שם אכל ואכל, עד שלא נשאר פירור, ללא הפרעה.
מזלו לא חזר ובשבוע שלאחר מכן הצליח לאכול רק קרומי לחם ולשתות ממי המזגן, בגיחות לילה מעטות שהעז לעשות. בני אדם, חתולים, כלבים מטיילים, כולם היוו סכנה. החום, הרעב, היובש והפצע שסרב להבריא המעיטו את סיכויי ההחלמה שלו. כל שיכול לעשות היה ללקק עוד ועוד, בלי לאות, את הפצע, בסבלנות, לשמור עליו נקי. כמו שרק חתולים יודעים.
ובלילה העשירי לפציעתו, מזג האוויר היה קריר יותר, הלילה היה שקט במיוחד ואותלו הרגיש מעט חזק יותר. הוא החליט לנסות לחצות את הכביש לאזור מחייתו הקודם. הוא זחל מתוך המקלט ווידא שאין איש ברחוב. הוא יצא את החצר והגיע למדרכה, שם הרגיש חשוף מדי. זחילה מתחת למכונית חונה הרגיעה אותו. הוא לא חשב על המכונות המוזרות כעל אוייבים. ספק אם קישר בין מה שקרה לו לבין המכונית בה הסתתר. נבון ככל שהיה, ספק אם ידע להימנע מלמצוא מקלט מהחום בתוך מכונית חונה, בעתיד. הוא ליקק שוב את הפצע המכאיב, והתכונן לחצות, מחכה בסבלנות שהכביש יתפנה ממכוניות.
ופתאום, שריקה מוכרת עצרה אותו. מישהי עברה שם, ושרקה לכלבים. במפתיע, הוא לא פחד מן הכלבים. הוא הכיר אותם. הוא קרא להם. הוא ילל בעוז וקרא לשורקת. הוא הכיר גם אותה.
אותלו לא חי ברחוב כל חייו. הוא נולד בבית קטן בשכונה, בתוך ארון בגדים. שם חתולה חומה וכעורה למדי בשם קישטה המליטה אותו ואת יוליה אחותו, וגידלה את שניהם. את ימיו הראשונים העביר בין כלי מיטה, ואת השבועות הראשונים בסלון מרופד בבית אוהב חיות. שני הכלבים היו חבריו למשחקים, הוא אהב להתפרע איתם על רצפת המטבח או הסלון יודע ככל שגדל שכפותיו הגמישות ישאו אותו גבוה הרחק משיניהם המשתעשעות בו, אם ירצה לברוח. הוא אהב אותם. כשבגר והתחיל לצאת לבדו לחצר הבית, גירשו אותו חתולי החצר הזכרים אל מעבר לכביש, ושם נשאר. מדי פע היה פוגש את חבריו הכלבים ואת השורקת, והיה מתלווה אליהם לביקור קצר בבית, לאכול ולמהר לחזור את בית הכנסת, שם בחר לגור. גם חברה טובה הייתה לו, חתולה אפורה וקטנה, שנלוותה אליו בכל אשר הלך ומן הסתם דאגה לו מאוד בימים בהם נעדר, כי אותה חברה שמעה כעת את יללות הקריאה שלו ומיהרה לחצות את הכביש, מקדימה את הכלבים ואת השורקת הנרגשת. אותלו? נשמעה הקריאה. ואותלו יילל, מכיר את שמו, יודע שמעכשיו יהיה מוגן… -
יכול מילון להיות, כשקוראים בו כפשוטו.
מד"ב ופנטסיה הם חלק (עיקרי) ממה שקרוי "ספרות ספקולטיבית". ודאי לא תזדקקי, אם כן, להגדרה של מילון מרים וובסטר כדי לדעת במה מדובר.
באשר לסיפור שלך, הרי שמעבר לשאלת ההצלחה או אי ההצלחה שלך, אני בא ושואל – לו היית "מצליחה", האם זה היה "מוצלח"? או – האם ניתן להצליח לעשות את מה שרצית לעשות?
אני לא בטוח. אני חושב שהרף שהצבת לעצמת נמוך מדי, או שגוי.
אומר זאת כך: נניח שהצלחת להציג את העולם דרך עיניו של חתול, ושעשית זאת במיומנות מפליאה ובאופן חי מאד. אז מה? מה הלאה? -
אני לא יודעת, תמיד יכול להיות, כמו שאומרים במדע מחקרי, שאני לא מעלה השערה נכונה ולכן לא שואלת את השאלה הנכונה, והמחקר שלי ילך לאבדון עקב כך.
התזה שלי היא: לפעמים כתיבת מד"ב היא הפגשת דמות אנושית, "רגילה" עם תרבות זרה ומוזרה, חודרנית וחוקרנית, ותיאור השינוי שחל עקב המפגש.
נגיד שאצליח לתאר אירוע מסויים, שנראה לנו רגיל לגמרי, דרך עיני החתול, כאשר אנחנו שלרוב משחקים את תפקיד ה"רגילים" – משמשים כאן בתפקיד החייזרים המוזרים. האם לא סיפרתי סיפור מד"ב?
או בעצם האם לא הפשטתי סיפור מד"ב מתחפושת אחת כדי להלבישו באחרת, ובכך הפכתי את הסיפור לאמירה על מד"ב?אני מסכימה שצריך משהו אקסטרא, כלומר, איזו תובנה הדדית, ואת זה אני כמובן מחפשת.
אותי זה עדיין מסקרן, ואולי יהיו תוצאות לחיפוש. כשיהיו, אני אפרסם אותן כאן. -
-
-
-
קיבלתי את הרושם שאת מאוד מתאמצת לכתוב משהו מד"בי, ורק אמרתי שזה בסדר גמור לכתוב מיינסטרים. גם לא נראה לי ש NY יתנגד שכותב קבוע בפורום יפרסם מדי פעם סיפור מיינסטרים (אבל צריך לשאול אותו, הוא המנהל לא אני).
מה שכתבת זה לא מד"ב, פשוט כי זה קורה כאן ועכשיו בעולם שלנו. אבל זה בסדר גמור, מי אמר שחייבים לכתוב רק מד"ב?
-
כדי לראות מה אפשר ללמוד ממנו בקטע של "איך חושב חתול".
אז קודם כל, הוא די מתחמק מהצורך לתאר את העולם כמו שחתול רואה אותו, פשוט בגלל שזה קומיקס ולכן אפשר פשוט לצייר.
מה שכן שמתי לב אליו, הוא שהוא נמנע מלהשתמש בשמות של דברים. למשל, חלון מתואר (או יותר נכון, מתחייסים אליו כאל) חור בקיר. דברים או מקומות לא מתוארים על ידי שם אלא התחושה שלהם (תוך כדי הסתמכות רבה על טעם/ריח).
יש גם איזה פער בתסיפה של סיבה-ותוצאה, היחס עבר-הווה-עתיד ושילוב מוזר של קבלת הגורל מצד אחד ועצמאות מצד שני שלא ממש הצליחתי לתפוס (ואני לא בטוח שאני מצליח להעביר את הכוונה).ועוד דבר, קראתי שוב את ההודעה הקודמת שלי ונבע ממנה טון לא נעים. על כך אני מצטער. 'ליחה.
-
-
-
