- This topic has 47 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הוא פגש אותה לראשונה ברובע הנטוש של העיר. לא ידע להסביר איך הגיע לשם; אולי היה זה הצורך בבדידות שהניע אותו מהרחובות המוארים אל עבר המקום היחיד בעיר שהתאים להלך-הרוח שהיה שרוי בו. נדמה כי הוא לבדו חש בתחושת המועקה הנופלת על העיר לפנות-ערב: הכיפה הצבועה סגול-שחור מדוכדך, הצינה הפתאומית באוויר, ובעיקר התחושה כי אין מקום עוד לאנשים ברחובות. זוהי שעתם של אורות הניאון ושל כלי הרכב האוטומטיים. אין זה זמן לעוברי-אורח.
הוא גמע את הרחובות הריקים, מטרה בודדת עבור שלל הפרסומות והשירותים שכופה העיר על תושביה. מונית מזדמנת נעצרה לידו, מתאימה את מהירותה למהירות המדרכה, והוא התעלם ממנה והמשיך לפסוע. חלף על פני שלט פרסומת – "העתק את חלומותיך" נכתב שם באותיות ענק – וביטא את המילים ללא משמעות. הסיסמה התרוצצה מעט במוחו ויצאה כלעומת שבאה, כמו גם תמונתו של המכשיר שאמור לאפשר אותה. צעד אחר צעד הוליכו אותו רגליו הרחק מהפרעות כאלה, אל עבר הרובע הנטוש, שם יצטרך לחלוק את בדידותו רק עם חתולי הרחוב.הוא שוטט ללא מטרה, עוטף עצמו ברצון בצינת הלילה ומניח לה לסמר את עורו, עיניו בוהות בנקודה שרירותית לפניו. חתול חלף במהירות לרגליו ונעלם מאחורי חומת פלסטיק נמוכה, והוא נרעד מהרהוריו לרגע, הביט לכיוונו וקפא.
מאחורי החומה נראה גבה של נערה, נשטף מדי כמה רגעים באור ניאון מרצד. היא ישבה על הקרקע בכריעה, כנראה – החומה הסתירה את גופה מהמותניים ומטה – ועסקה במה שנראה היה כליטוף חתול. הוא התקרב, סקרנותו גוברת על זהירותו, והתבונן בה. שיערה היה כהה וקצר, והחולצה שלבשה היתה פשוטה ומרופטת. מכנסיה, שהיו כעת כבר בטווח ראייתו, היו קרועים במספר מקומות ועוררו בו תהיות – תחילה לגבי מקורם של הקרעים, לאחר מכן לגבי מה שחשפו. אולם מהר מאוד זנח את אלה והתמקד כשבוי בתנועות הליטוף החדגוניות, המהפנטות. מבטו עקב אחרי ידה שנעה שוב ושוב בין האזניים הזקופות, ונדמה היה לו שראה שם נצנוץ מתכתי. כשאימץ את עיניו הבחין שהנערה לא ליטפה את החתול בידה במישרין, אלא עשתה זאת בעזרת משהו שהחזיקה בין ידה לפרוותו, משהו ממנו נמשך חוט דקיק, כהה, מופיע ונעלם עם ריצודי המנורה. הוא פסע צעד נוסף לעברם, ועוד אחד, מסתכן… ונתפס. היד פסקה מללטף, והנערה הרימה ראשה במהירות והביטה בו. לא היה זה מבט נפחד, כפי שציפה, אלא גאה, מתריס; כמעט מאיים.
"מה אתה עושה כאן?"
החתול גם הוא פנה והביט בו בעיניים ירוקות וחודרות, כמו מאשים אותו על שפגע בהנאתו. הוא כרע בקידה נלעגת ואמר ברצינות מעושה: "אלף סליחות, הוד מעלתה. חשבתי שהדלת הזו מובילה אל המטבח". רק כשסיים הרשה לחיוך לעלות על פניו.
נראה כי דבריו הרגיעו אותה במידת מה, כי תשומת-ליבה – כמו גם ידה המלטפת – חזרה אל החתול. "אני רקיע," הפטירה כעבור זמן מה.
נימת דבריה לא הותירה מקום לתשובה, ובכל זאת ענה לה: "אלול. אני מפריע להוד מעלתה ב…?"
השקט שהותיר גרם לה לפנות אליו שוב, הפעם בתמיהה, וכשהבינה שהוא מחכה לתשובה משכה בכתפיה. "סתם." אולם אותו חפץ שבידה שוב נצנץ כשאמרה זאת, והוא עקב אחרי החוט המשתלשל ממנו עד למכשיר שהיה תלוי על שולי מכנסיה. הסיסמה "העתק את חלומותיך" חלפה שוב במוחו.
"כלומר," – אמר זיהה את המכשיר (זה היה דגם ישן מאוד, מאלה שעדיין דרשו כבל תקשורת; בכלל לא דומה למכשירים החדישים שהופיעו בשלטי-הפרסומת) – "את סתם יושבת כאן ומעתיקה מחשבות של חתולים?"-X-
הוא מעולם לא מצא עניין באפשרות להעתיק את מחשבותיו, או לפתח מהן תמונות-דעת. הן לא נראו לו שונות בהרבה מכל תמונה אחרת המיוצרת על-ידי מחשב, והידיעה שגלי המוח שלו הם שהיו הבסיס לכתמי הצבע לא עשתה את התמונה עצמה למעניינת יותר. הוא בז להמונים שמצאו בשלוחת האלקטרודות של מכשירי ההעתקה ידיד-נפש, ובכל פעם שחלף על פניו מישהו החובש אותה חייך לעצמו במרירות ובמידה כלשהי של רחמים.
אולם שימוש כזה בהעתקת המחשבות היה חדש לו.לימים גילה שהעתקות מוזרות כגון אלו העסיקו אותה כמעט כל הזמן. היא מצאה המילים "העתק את חלומותיך" ריקות כפי שמצאן הוא, אולם סירבה לראות בכך עילה לפסול העתקות יצירתיות יותר. במקום לחבוש את השלוחה בעצמה, הייתה מחזיקה אותה בידה תוך כדי ליטוף ואוספת את המסרים החשמליים שהתרוצצו במוחות חתוליה. מהגלים הגולמיים שקיבלה לא פיתחה תמונות-דעת, אלא השאירה אותם בצורתם המקורית וחסרת השימוש. היא שמרה את המידע המצטבר על דיסק זעיר, ומדי יום הייתה יוצאת מהבניין הנטוש בו שיכנה עצמה, נעלמת בין הסמטאות וחוזרת עם חיוך ועם העתקה נוספת. כשהציע להתלוות אליה משכה בכתפיה והתירה לו לנסות – והוא גילה במהרה כי אין לו מקום בשגרת ההעתקות שלה. במקום זאת היה הולך לחדרה המוזנח ומחכה לה עד שתחזור. אז היה זוכה בחיוך – היא תמיד נראתה שמחה על שהוא שם – והיו שניהם הולכים לישון, גופה הקטן נצמד כנגדו מבלי-דעת.
כשניסה לשוחח עמה שהיא יכולה להיות בלתי-מובנת עד כדי תסכול, גם בלי שתתכוון לכך. שאלות שהפנה אליה זכו לתשובה כנה, אולם סתמית וחסרת-משמעות. התנהגותה הייתה חידה לדידו, כמעין משחק לא ידוע שאת חוקיו עליו לגלות. היה מאמץ את מוחו ומנסה מהלכים שונים, ולפי תגובתה היה מחליט אם הם עומדים בכללים או לא: פעם קנה לה מקליט חדש יותר במקום הדגם המיושן שלה; היא הודתה לו בביישנות, אולם המשיכה להשתמש בזה שלה. באחד הלילות לקח את הדיסק ממקומו – היא שמרה אותו בעטיפה ישנה של פסקול המחזמר "קאטס" – ופנה לאחת משלל חנויות הפיתוח שפשטו בעיר. בבוקר החזיר אותו יחד עם תריסר תמונות-דעת מופלאות, והיא הביטה בהן באכזבה ואמרה ש"זה לא דומה בכלל למחשבות של חתולים". מעולם לא פיתח בשבילה שוב, ולמעט ניסיון כושל אחד, גם לא ניסה לשוחח עמה על הנושא.-X-
זה היה בתחילת הקיץ, ואפשר היה לחוש בבירור בעול החום הכלוא בכיפה. הוא עשה דרכו שוב ברחובות הרובע הנטוש, מחפש את דמותה הנשענת אל קיר מתקלף או יושבת על הכביש המבוקע, הזרוע מהמורות. הקיף פינה ונתגלתה מולו חומת הפלסטיק הישנה, מקום מפגשם הראשון, והיא כורעת על הקרקע כשם שמצא אותה אז. הפעם לא לבשה דבר מלבד מכנסיה הקרועים, וגווה החשוף הבהיק מולו באור המוחזר מחלונות האלומיניום השבורים. כששמעה אותו מתקרב הסתובבה אליו בחטף, מפנה זוג שדיים קטנים אל האור, ובפעם הראשונה גילה כי הוא מוצא אותה יפהפיה. לרגע לא ידע מה לומר.
"חם", הסבירה בפשטות כשעקבה אחרי עיניו. הוא מצמץ במהירות והביט במרוכז בפניה, נבוך, אולם היא פנתה כבר בחזרה אל החתול. זה כל מה שיקבל ממנה כל עוד היא מעתיקה, ידע. הוא בחר להתיישב והמתין, סבלני, עד שתסיים.
לאחר שעה קלה ליטפה את החתול ליטוף אחרון, התנערה וקמה. מידה כלשהי של הפתעה ניכרה בפניה כשראתה שנשאר להמתין לה, והיא חיבקה אותו בפרץ פתאומי של הכרת-תודה – או אולי סתם מתוך צורך במגע; מעולם לא ידע לפרש את התנהגותה כראוי. עמדו כך כמה רגעים, כשהיא כופה את טבעיותה על מבוכתו, ואז הפריד ביניהם החום והם פנו לחזור אל חדרה המוצל, שותקים."מה הטעם בהעתקות הללו?" שאל אותה מאוחר יותר ממקום משובו על המזרן, כשהוא מתבונן בה בהשיבה את הדיסק לעטיפתו. למרות שלוות-הנפש שהפגינה, עירומה גרם לו לאי-נוחות, ובניסיון להמלט מהשתיקה המעיקה ניסה מהלך נוסף במשחקה.
הוא מצא עניין רב בכפות רגליה כשטופפה אל המזרון ונשכבה לצידו. היא אמרה שאיננה מבינה, והוא התעקש ושאל שוב, בוחר מילים בקפדנות. היא שתקה במשך כמה רגעים, והוא חשב שנרדמה, אך אז כנראה בחרה בכל-זאת לענות לו. "זה לא בשביל לפתח." הוא המתין עוד, אך היא נשתתקה שוב.
"אלא…?" הוא ידע מראש שהמהלך הזה אבוד, ובכל זאת ניסה אותו. בתור תשובה הוא חש את גבה מתקמר ונצמד אל בטנו, וידע כי הפעם היא ישנה באמת.-X-
הייתה זו מערכת יחסים מוזרה, בלשון המעטה. בקושי דיברו האחת עם השני, ומעולם לא באו במגע אינטימי, למעט אותן לינות משותפות. זה לא הפריע לו – הוא מצא שחיוכיה מפיגים את בדידותו, ושנוכחות גופה לידו עוזרת לו להרדם. בחלוף החודשים למד לקבל את אורח החיים הזה כמובן מאליו, וכשגילה כמה נזקק לה היה מאוחר מדי.
היא לא הייתה בחדרה כשבא, ולא שבה במשך מספר ימים. העטיפה המוכרת של "קאטס" הייתה ריקה, והוא תמה שמא קרה לה משהו בעת שיצאה להעתיק; אז הבחין במכשיר זרוק בשולי המזרון, כמעט ונעלם בינו לבין הקיר, והרים אותו, נלחם בזרזיף של דאגה. הדיסק היה בפנים, עוד מסתובב. הוא עצר אותו באיטיות ובחן בתדהמה את השינוי הגס שנעשה בכבל התקשורת. מישהו הפך את כיוונו – המידע זרם עתה מהמכשיר אל שלוחת האלקטרודות, לא מועתק, אלא…
הוא קירב את השלוחה לראשו, ומיד הצטמרר בפחד ושמט את המכשיר אל הרצפה בצווחה. גל הדאגה הפך לשיטפון של פאניקה, והוא קם, מסוחרר, חסר-יכולת להתמודד עם גילויו, והחל ממלמל כמטורף.-X- -X- -X-
היא לא שבה במשך שבועות, למרות שחיכה לה בחדרה בכל יום ומדי פעם אף יצא לחפש אותה ברחובות הרובע הנטוש. אט אט החלה גוועת בו התקווה, ושיטוטיו שם נוגעו שוב באותה מלנכוליה מוכרת. שוב החל חש במועקת העיר, והיה מפקיר עצמו בידי הדמדומים ברצון, מוסיף את הגעגועים לרשימת בני-לוויתו הקבועים ומתענג על הכאב הקהה שהותירו בו הזכרונות.
באותו לילה היה שקוע בשיטוטיו, כאשר כמעט ומעד על חתול שחצה את דרכו במהירות. הוא פסק מלבהות ומיקד את עיניו, וחיוך מריר עלה על שפתיו: הנה אותה חומת-פלסטיק מוכרת, הנה מנורת הניאון בריצודיה השרירותיים…
והנה היא.
בתחילה ניער ראשו באי-אמון, אחר פסע צעד הססני לעברה, ואז החל רץ כבחלום. כמו אז, היא חשה בו מתקרב והסתובבה במהירות, אך הפעם היה משהו שונה בתנועתה, משהו מרתיע. הוא בלם את עצמו מיד והתבונן מפוחד במבט ששלחה אליו: באישונים הירוקים, הבוערים, לא היה שמץ של זיהוי, שום רמז שיוכיח שפעם הכירו, שהתחבקו בסמטה זו ממש. היה זה מבטה הדרוך של חיה שהופרעה על-ידי זר מאיים.
הם עמדו כך, קפואים, נועצים זה בזו מבטים – היא של איום ופחד, הוא של תחנונים ופליאה. מספר שניות חלפו באיטיות, ואז, בריצוד הניאון הבא, הביט בה נמלטת ממנו ונעלמת לתמיד מאחורי בניין סמוך, מותחת בגמישות את גופה העירום על ארבע גפיים מהירות. -
זוהי גרסה מתוקנת, כפי שאפשר לשים לב. קטעים מסויימים הוצאו, אחרים התווספו, וכמה נקודות-פסיק (נקודה-פסיקים?) נעלמו, לבקשת הקהל. אשמח לביקורת בעיקר על הנקודות שהפריעו לכם קודם – האם הם עדיין מפריעים? האם תוקנו? האם התיקון גרוע יותר מן המקור (כפי שאני בטוח שנעמי תחשוב לגבי ה"אקספוזיציה הקיטשית שלי")?
בכל מקרה, תודה.
-
כי מה שזה לא יהיה, אני חושבת שזה הרבה יותר טוב.
תקשיב, קיטשיות זה לא בהכרח דבר רע – כפי שיעיד המפקח פיט, אחד מהסרטים החביבים עלי ביותר. קיטשיות לשם הקיטשיות, כשהיא מלווה בקלישאתיות… כאן הבעיה. עכשיו, משזרקת את רוב הקיטשיות שהפריעה, מה שנשאר מהנה ביותר.
וגם הבנייה של הסיפור הרבה יותר טובה – אני מניחה שאתה מבין בדיוק על מה אני מדברת
חזק ואמץ, ישר כח, ותחי הקוהרנטיות. -
-
אכן, לדעתי הצלחת יפה "לסדר" את הרקע ושילבת יפה את ההסברים על המכשיר.
קשה לי לדעת עד כמה טוב הצלחת "להסתיר" את הפואנטה לעומת קודם, אבל כמו שאמרתי כבר אתמול בסדנא – לא ממש הפריע לי שזה היה צפוי. אני נהניתי מהאווירה וממערכת היחסים בינהם.העפת את רוב ההערות בסוגריים והמקפים – טוב מאוד! לדעתי, אפשר לוותר על הסוגריים שבאים אחרי המשפט הבא:
"כלומר," אמר זיהה את… (פסקה אחרונה חלק ראשון).
אם תכתוב את אותו משפט ללא הסוגריים התוחמים אותו – לא יהיה הבדל.
אגב, במשפט שהבאתי מעלה יש משהו לא בסדר. או שחסרה נקודה אחרי אמר; או שחסרה ו החיבור ("וזיהה")."כשניסה לשוחח עימה שהיא יכולה להיות…" (אמצע חלק 2)
במשפט הזה, חסרה, נדמה לי, המילה "גילה" לפני "שהיא".זהו.
שא ברכה. -
מצויין אפילו. בגירסה המקורית הבנו את הפואנטה כמעט בהתחלה. עכשיו אני לא יודעת מתי הייתי מבינה אותה, כי ידעתי אותה מראש.
אבל בכל מה שנוגע להצגת העולם, יש שיפור מדהים. גם העניין של מכשיר המחשבות ברור הרבה יותר (והבהירות הושגה על ידי השמטת הפרטים המיותרים), גם העולם מצטייר יותר טוב. מאוד אהבתי את הגירסה המשופצת. (חשבתי שאמרת שלא תשפץ את זה?)
גם הפיסוק הרבה יותר ברור. עבודה טובה.יש קצת בעיות הגהה קלילות: שגיאת כתיב אחת שתפסתי, תופפה ולא טופפה. פה ושם חסרה איזו מלה, ויש קצת החלפה של אותיות – אבל זה ממש לא נורא.
-
-
אהבתי את הרעיון (למעשה אני כותבת עכשיו סיפור ארוך עם רעיון שקצת-קצת מזכיר אבל בלי חתולים) ואני חושבת שהסיפור לא צפוי מדי או לחילופין לא מובן, והצגה של המכשיר ושימושו לקרוא נעשית בצורה טובה. יופי!
דברים שנראה לי שאפשר לשפר:
יש תחושה של אקספוזיציה מתמשכת לכל אורך הסיפור. למשל אפילו פיסקה אחת לפני האחרונה מתחילה בקטע אקספוזיציוני על היחסים שלהם. לפי דעתי בשלב כזה (והאמת היא שגם לפני כן) צריך להגמר השלב של "הסיפור על הסיפור", וצריך להיות בעיקר הסיפור עצמו, כלומר ההתרחשויות עצמן. ולדעתי המידע שאתה מביא בתחילת הפיסקה כבר עבר לקורא לפני כן.
בנוסף (או בהתאם) יש איזה תחושת של אריכות יתר. יש קטע שאתה מתאר את לבוש הנערה: חולצה פשוטה ומרופטת.. מכנסיים קרועים וכו'. לדעתי מספיק לציין פריט אחד ולתת לקורא להשלים את התמונה. אני מניחה שרצית להעביר תחושת עליבות כלשהי, אבל לדעתי אין צורך בתיאור חיצוני מלא ושלם. דוגמה נוספת להארכת יתר מצויה במשפט
"..הוא לבדו חש בתחושת המועקה הנופלת על העיר" –
ואני ישר חשבתי מה רע ב:
"הוא לבדו חש במועקה הנופלת על העיר"?בכל מקרה, כמובן שאלו הן רק דוגמאות, זו בחירה שלך לתת תיאור מפורט במקום אחד, ותיאור חלקי במקום אחר, ויכול להיות שדוקא הדוגמאות שהבאתי צריכות להשאר כמות שהן.
בנוסף: כמה שאלות שצריך לדעתי לחדד
העבודה שהגיבור הוא מצד אחד בודד ומצד שני חפץ בבדידות (כפי שמצויין בהתחלה) יש כאן מתח מעניין שלא מספיק מודגש… באופן דומה יש, מצד אחד, משהו פסיבי בדמות שלו שמקבלת את הבחורה כמו שהיא ונכנעת למה שהיא מוכנה לתת… ומצד שני איזושהי סוג של… אובססיה כלפיה. צורך עמוק לראות אותה שוב. אם אתה גם רואה את זה כך, הייתי ממליצה לך לעבוד על כך שהטון הרגשי הזה יעבור. סיפור שיש לו רעיון טוב, הינו מרתק פי כמה עם יש לנו לאן להתפס אליו מבחינה רגשית. -
ואוו, ביקורת ראשונה ממישהו שלא היה בסדנא. כמה מרגש!
אז ככה. בעניין אריכות היתר – קיבלתי. לאו דווקא בדוגמאות שהבאת (הבגדים יישארו, למרות שתחושת המועקה תקוצץ), אבל אני אעבור ואבדוק את העניין.
בעניין הטון הרגשי – מצויין. מה שתיארת כאן, כולל אי-הודאות שלך בנוגע אליו, הוא בדיוק מה שרציתי שתקבלי. אני מאוד מרוצה מהתיאור הרגשי, שמאפשר להתחבר אליו בצורות שונות. מי שמכיר את התסכול או את האובססיה ימצא אותם, ומי שלא יוכל למצוא משהו אחר. אני חושש שכל חידוד של הטון הרגשי יעשה אותו מאולץ מדי, ואני מעדיף להשאיר אותו קצת ערטילאי, כמו שהוא עכשיו. עם זאת, רשמתי לפניי, ואם הביקורת הזו תחזור אולי אעשה משהו בנידון.
בעניין האקספוזיציה – את צודקת, אולם זה נובע מהמבנה של הסיפור – תיאורי ולא עלילתי. יש רק 4 אפיזודות בסיפור שמתרחשות בזמן-אמת (פגישה ראשונה, דוגמת שיחה, מציאת המכשיר, פגישה אחרונה) והשאר נבנה ע"י תיאורים שיש בהם, מה לעשות, מעט מן האקספוזיציה. אני לא חושב שאפשר להעביר את מערכת היחסים שלהם בצורה לא-תיאורית, וגם אם אפשר, אני בכלל לא בטוח שזה משהו שהייתי רוצה לעשות. את צודקת בפרט בנושא הפסקה הלפני-אחרונה, שבאמת הייתה חלק מן האקספוזיציה והועברה לשם על מנת ליצור פיזור הולם יותר; אם זה בולט מדי, אולי צריך לעשות משהו, אבל התיאורים יישארו אקספוזיציונליים.
המון תודה על הביקורת; אני לא יודע אם אני באמת אעשה משהו מכל זה, מכיוון שמראש לא התכוונתי לתקן את הסיפור בפעם הראשונה, אבל גם אם לא הרי שאלו לקחים לעתיד. תודה.
-
-
דיי אהבתי את הרעיון. רק מפריע לי העניין של המניע. למה היא עשתה מה שהיא עשתה?
וניטפוק טכני, אני לא יכול להתאפק. לפי מיטב ידיעתי, סתם להפוך את הכבל או לא יעשה כלום (יש המון כבלים שהם דו כיווניים) או בכלל ימנע העברה (כל השאר שאני מכיר הם One way only).
בשביל לשנות את כיוון זרימת המידע צריך לפתוח את המכשיר ולעשות את זה בתוכו וכנראה לשנות כמה מהרכיבים ואם צריך *גם*, אבל לא רק, להפוך את הכבל. -
-
-
-
-
-
-
לא הייתי בסדנה, אז אני לא יכול להגיד כמה הסיפור יותר טוב מאשר קודם…
האקספוזיציה לדעתי הייתה כתובה בצורה מאד, מאד, *מאד* מעורפלת. זה לא שהיא הייתה ברורה- זהנ שהיא נתנה בראש תחושה של הזייה, של משהו שלא היה אמוטר להיות ברור.
ובקשר לפואנטה- אני הבנתי אותה ברגע שהיה כתוב על על העברת מידע בכיוון הפוך (והרעיון של כבל הפוך באמת נראה מוזר כסיבה להבדל, אבל זה פחות משמעותי). אם הייתי מתאמץ אולי הייתי תופס אוטתה מהרגע שהבינו שהיא שומרת מחשבות של חתולים לשימוש לא קונבנציונלי.
רק מסקרנות- כמה בעייתי הייתה הגרסה הראשונה?
-
-
לכוון ההפוך (אם כי יש המשערים כי הממשק למוח חתול שונה מזה הדרוש למוח אנושי…
), אך ציון היפוך הכבל דוקא צורם מאד, לפחות לכל מי שפתח מכשיר אלקטרוני בחייו (ולא יותר).
למה הדבר דומה?
"לעזאזל, המפקד!" אמר ירחמיאל, הנווט, בעודו מחטט בארגז הפעולה של נחתת הירח הישראלית הראשונה. "שכחנו את הדגל על כדור הארץ!"
"לא נורא," אמר צפניה, מפקד החללית העשוי ללא חת. "נחזור ונביא אותו. הנה, אכוון את המצערת ל-'רוורס', ומיד נגיע חזרה הביתה!"במחשבה שניה, תסריט זה נראה לי אמיתי להכאיב.
אוי. -
אז ככה. הנושא עלה גם עלה, אבל *אני* העלתי אותו. לתומי, חשבתי שאם אף אחד אחר לא העיר על זה כנראה שרמת הסספונד שם מספיק טובה (או, בניסוח המדוייק: "אבל זה עובד שם אז תשתקו"). גם לי זה הציק (אני לא עד-כדי-כך בור, אני יודע ש"אין חיה כזאת"), ואם זה בולט עד כדי כך אפשר מאוד בקלות להבהיר שהיא הפכה את כיוון "פעולת המכשיר" במקום את כיוון ה"כבל". חשבתי לדבר על סימני הלחמה וכאלה. דעות?
לגבי השראה, ובכן, אני לא עד כדי כך טוב בחשמל ומגנטיות ומעדיף להיות לא-ברור מאשר טועה.מניע – היא רוצה להיות חתול. היא אוהבת חתולים. מאוד. זה לא ברור? קודם זה היה ברור. מצד שני, קודם לא הייתה פואנטה. נכון, נעמי מקמרת-הגב?
לגבי הדפסת תמונות: בדיוק זה מה שלא רציתי שתבינו. אחרת כל אחד היה עושה את זה. העניין הוא שעל המכשיר, גלי-המוח (?) נשמרים בצורה *גולמית*, ובתהליך הפיתוח יש איזשהו סירוס של המידע שבין היתר מוציא ממנו תמונה. את המידע הגרפי אי אפשר "לשדר", זה לא יעבוד. לכן היה צורך ממש לשחק באלקטרוניקה על מנת לשדר את המידע ה"גולמי וחסר השימוש".
אוף. ואני חשבתי שאני מצליח.
יש טעם לפרסם *עוד* גרסה? משום מה ממש חשובה לי תוצאה סופית ראויה לשמה.
-
-
The cable technology can work exactly as described:
Switch the Transmit and receive wiresSo technicaly you are covered…
But as a side note: The existance of the possiblity of doing such modification
should have great impackt on the whole socity
!!! From recorded orgasems to brainwashingIf it is possible, the machines would be illegal, sold at the black market and adictive (re: Niven's wireBrain) and this point is totaly missed in the (otherwise wonderfull) story.
-
Just so you'd know, Mozilla insists on writing my English from right-to-left. This means I am not responsible for any typos.
Now, the possibility of reversing the recording process is *not* known in public, and shouldn't be available unless you're a nutcase like the girl we're discussing, willing to do some hardcore technology operations. Also, this is a fairly new technology, and – I prepared this in advance – remember she is using "an old model, still requiring a communications cable", where newer models are wireless, thus (should be) invulnerable to this modification. It's like microwaves – at the beginning there were microwaves that wouldn't stop when you poened the door, making it possible to fry your hand – or somebody's head. This is kinda like it.
-
-
-
-
-
-
-
אז נתחיל שוב.
אתה פותח את הסיפור ב*הוא פגש אותה לראשונה…* ואז עובר *לא ידע להסביר איך הגיע לשם.*
תחילת הפיסקה השנייה מתחילה בערך אותו דבר.
*הוא שוטט ללא מטרה…*
מבחינתי… אפשר לבטל את כל הפיסקה הראשונה. מהסיבה שכמעט כל מידע רלוונטי שמופיע בפיסקה הראשונה מופיעה גם בשנייה. ואף יותר מכך… הפרטים הקטנים שאתה מגלה בהמשך, יעמדו בפני עצמם, גם ללא הצורך לפרט…
לדוגמא:*העתק את חלומותייך* האם לא כדאי לדעת על זה מהרגע שהוא פגש את הנערה? כך תעמוד התעלומה על פשר הנערה והקשרה למכשיר ביתר תוקף.
תנסה לקרוא את הפיסקה השנייה ללא הראשונה… ותראה שלא איבדת אף פרט חשוב.
לגבי הכיפה, כיוון שאין לה מטרה פרט מלהאדיר את האווירה, ניתן לאזכירה בהמשך, בתור מוטיב נוסף לאובדנות הממשמשת.הפיסקה שמתחילה ב:*היתה זו מערכת יחסים מוזרה* מופיעה כביכול מבחינתי כהתנצלות על כך שאתה פוסח על אופי הקשר ומדלג ישר לסוף…
למרות שאתה כביכול סוקר אותה… אבל האם הסקירה הזו באמת מתאימה לאופי הסיפור…אני חושב שאתה יודע את התשובה יותר טוב ממני.
-
-
-
-
חוסר המניע לא נובע מזוית הראייה, אלא פשוט בגלל שזה צד שלא בחרתי לספר – כמו גם הסיבות לבדידות של אלול, ההסטוריה של המכשיר, מה קרה אחרי (…), וכו'. אני חושב שזה מהדברים שמותר להשמיט.
למעשה, אין ממש מניע. היא לא *רצתה* להיות חתול; היא רצתה "לשמוע" מה הם חושבים. ההפיכה שלה לחתול הייתה בלתי-מתוכננת. יש לכך גם רמזים בסיפור ("זה לא בשביל לפתח", "זה לא דומה בכלל למחשבות של חתולים" וכו'). אני יודע שזה סותר את מה שאמרתי קודם; זה בגלל שבלבלתם אותי. או משהו. -
-
-
-
אוח, האירוניה.
בעקרון ובהתחלה ובמקור, חיפשתי מקום להעלות בו את המחזה הפנטסטי "הבועה", מחזה קומי-דרמטי על חובבים, המציאות, ומה שביניהם. כדי להראות את כל מה שביניהם, הוא הראה כנס שמתרחש בזמן מלחמה.
הוא הפסיק להיות מצחיק כשחצי מהמתנדבים שלי לא יכלו להגיע לפנטסי קון, כי הם הוקפצו בצו שמונה. החזרות הופסקו עד שהוא יחזור להיות מצחיק.
במקור, פאן.קון היה אמור להיות המקום למחזה הזה…בכלמקרה, אם נחזור לכאןועכשיו…
רעיון טוב. אולי כדאי למצוא עוד כמה מקריאים טובים עם סיפורים טובים, ולעשות פסטיבל מספרי סיפורים?
יש מתנדבים? -
-
1. אהבתי יותר את הגירסה הקודמת, עד כאן?
למה? אתה שואל… כי בגירסה הזו השארת בעיקר את הפרטים הטכניים.
2. הפיסקה הראשונה כעת הפכה לא רלוונטית מהסיבה שכמעט כל מידע רלוונטי שמופיע בפיסקה הראשונה מופיע גם בשנייה. וכפי שאמרתי קודם, תנסה להתחיל לקרוא את הסיפור מהפיסקה השניה ותראה שלא איבדת אף פרט חשוב.
3. לגבי הכיפה, כיוון שאין לה מטרה פרט מלהאדיר את האווירה, ניתן להזכירה בהמשך, בתור מוטיב נוסף לאובדנות הממשמשת.
4. הפיסקה שמתחילה ב – *היתה זו מערכת יחסים מוזרה*
מופיעה מבחינתי כהתנצלות, או דבר הדומה לסיכום, מאשר חלק ממשי מהסיפור. אתה מדלג על הנימים הקטנים של אופי הקשר, ובכך אתה גם מוותר, לטעמי, על התחברות הקורא לדמויות…
משם אתה מדלג ישר לסוף…
מקווה שהובנתי… ולא אמרתי שצריך לשנות… אני כאן כדי לפתוח קצת את העיניים.
-
-
את שוכחת, אסטרו חביבתי, שהדרישה "מספרים טובים עם סיפורים טובים" הינה בעייתית דווקא בחלקה השני, ולראיה – סדנת הסיפורים הקודמת. פרה פרה, הייתי אומר לו הייתי פר.
אפשרויות – או שנעשה סדנת "מספרי סיפורים עם סיפורים מוכנים של מקצוענים", או שנעשה עוד הרבה "סדנת מספרים גרועים עם סיפורים שהם עובדים עליהם".בכל מקרה – אם תרצי בי גם אני שלך, אבל שתדעי שאני לא בקטע של קשירות וכאלה (ושמרים ממש, אבל ממש לא עושים לי את זה).
-
הרבה יותר ברור.
1. מה שירד זה בעיקר רמזים עבים מדי לסוף, ושתי הפסקאות הראשונות, הקיטשיות. זה עד כדי כך חסר?
2. כן, היא לא רלוונטית מבחינה טכנית, אבל היא שם כדי לנגוד את הטענה הקודמת – היא מוסיפה לאווירה, למרות שאין בה פרטים טכניים. חוץ מזה, יש שם פרט טכני די חיוני – שלט הפרסומת.
3. לא ממש הבנתי. אתה מבקש *יותר* אזכורים של הכיפה? בסדר… אבל איך זה קשור לאובדנות הממשמשת?
4. היא לא התנצלות, בפירוש לא. המטרה הראשונית הייתה לתאר את כל הקשר דרך פסקאות תיאוריות ולהמעיט בפסקאות עלילתיות. הפסקה הזו היא מעין סיכום, או בעצם מעבר – היא סוגרת את החלק הקודם ומסדרת את הרקע עבור שתי הפסקאות האחרונות. ניתן להשוות לחלק המעבר בסיפור "מגונן" של לארי ניבן, בו מתואר פער של 200 שנה בצורה תיאורית – מכיוון שלא ניתן לתאר אותו עלילתית. כאן אפילו משך של חודשים ספורים לא ניתן לתיאור עלילתי (בגלל היקף הסיפור), ולכן הפסקה הזו חיונית, לדעתי. אין מספיק דוגמאות לקשר באפיזודות הקודמות שיאפשרו התחברות של הקורא לדמויות? הרי במקור הפסקה הזו הייתה באותו מקום, והאפיזודות העלילתיות נשארו.
(5.) …ואני מודה לך על כך. גם אם נראה שאני הודף את הכל, מה שאמרת נשאר אצלי ובאיזשהו שלב אני איישם לפחות חלק ממנו. תודה.
-
-
אין לי הסבר אחר לעובדה שכולם מבינים את הסיפור ורק אני לא.
לפי מה שאני הבנתי, מה שהיא עשתה *כל הזמן* זה לקרוא מחשבות של חתולים. כלומר כיוון הזרימה היה מההתחלה מהמוח של החתולים
> אליה.
אז אם היא הפכה את הכיוון, התוצאה היא שהמחשבות *שלה* יועתקו לחתול. לא?!
אז איך זה משפיע *עליה* והופך אותה לחתול??? אם כבר אז יותר הגיוני שהכיוון הרגיל היה צריך לעשות את זה (?!) -
-
-
