חרב העוצמה

[koren]

פרולוג
_____________________________________________________________

כבשן המוות

גוֹנדוֹלִין ברח על נפשו. מאחוריו במרחק של עשרים מטרים בלבד רדפו אחריו חמישה מכשפים, שלושים פרשים, ואלף חיילים. להבות מהמכשפים וחיצים מהחיילים עפו לעברו אך הוא הצליח להתחמק מהם. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת.
"אני רוצה אותו מת!" קרא המכשף המנהיג. "אני עוד אתפוס אותך גוֹנדוֹלִין! לא תצליח להתחמק מפני!"
גונדולין החל להיזכר מדוע רודפים אחריו.
המבצר הגדול ללימוד כשפים ניצב בלב סֵרֶף. זה היה מבצר גדול בעל חמישה

קומות בצבע שחור.
קוסמים מתחילים ומכשפים מתקדמים הסתובבו במבצר. משרתים חמורי סבר התהלכו והתייצבו לשליחויות לכל המעוניין, חלקם נושאים מגשים ועליהם אוכל ומשקה, ואחרים סתם ממהרים.
גונדולין היה מכשף בעל דרגה בכירה מאוד. הוא הלך בקומה השנייה לעבר חדר חפצי הקסם. הוא אמר "רֶגִ'יסמֵנט קָרִיקַאנָה" תוך כדי שהוא מצייר באצבעו באוויר מין צורה של ברק משונן ומלא. ואז הוא נפתח לקסם, תחושת חמימות פשטה בקירבו. הוא כיוון את אצבעו על המנעול ואמר "היפתח!", והמנעול נפתח. הוא נכנס פנימה. החדר היה עמוס בארגזים שבתוכם חפצים קסומים רבים. חלקם חלשים, וחלקם אדירים ורבי עוצמה. הוא הכיר כמעט את כולם. אך בפינת החדר אורו עיניו. הוא הבחין בחפץ שאינו מכיר. הוא התקרב אליו, התכופף, והרימו מהרצפה. הוא בחן אותו לאור הנר שניצב על אחד הארגזים.
הוא הסתכל בחפץ. חפץ יפהפה. חלק מאוד, בעל גילופים עדינים, בצורת מין יצור שחור משחור בעל חמישה זרועות שהוא לא הכיר.
מעניין מה זה עושה. חשב בליבו. זה עלול להיות מסוכן.
הוא הוציא את החפץ אל מחוץ למבצר. הוא אמר "רֵזֵנֵנט" תוך כדי שהוא מצייר באוויר מקבילית שמסביבה עיגול. לאחר מכן הוא אמר "הפעל!" וזרק את החפץ על המבצר.
לפתע עפו מהמבצר כל האנשים שהיו בתוכו. כל מי שהיה בקומות הגבוהות נפל ומת. השאר חטפו רק חבטות קלות וחבּורות. הצבא הגדול שהכיל כאלפיים חיילים ושלוש מאות פרשים שהקיף את המבצר נדהם אף הוא.
המבצר החל להתעוות ולהתפתל ביצור מעונה במשך מספר דקות. עד שהפך ליצור מן הבלהות: מפלצת ענקית בעלת עור שחור ובוהק וחמישה ראשים ששאגה אש אל על. מיד כל הקוסמים, המכשפים והחיילים נכנסו לכוננות מלחמה.
מה עשיתי. חשב גונדולין. מיד עפו על המפלצת מאות חיצים ועשרות כדורי אש וקרח. המפלצת נשפה אש והרגה חצי מכמות החיילים, מאתיים ושבעים פרשים, מאה קוסמים ועשרים מכשפים. אך המפלצת מתה לבסוף, והפכה בחזרה למבצר.
"גונדולין!" צעק מנהיג המכשפים.

הדבר הבא שזכר היה שכל מי שנשאר, למעט הקוסמים, רדף אחריו.
הוא הסתובב, ובמהירות אמר "סונַארִיס פָּטלוֹטרִיוֹן" תוך כדי שהוא מצייר באוויר עם אצבעו חוד של חרב. הוא הצביע על החיילים ואמר "חיצים", ומיד עפו לעברם מאות חיצים משוננים. שלוש מאות חיילים מתו. הוא המשיך לרוץ.
מעניין איפה אני. הוא הוציא מפה מכיסו, ותוך כדי ריצה הסתכל בה.
מִירד…
הוא המשיך לרוץ וראה מולו נפחיה גדולה מעץ עם ארובה שיוצא ממנה עשן. אך לפני שהספיק להגיע אליה, הוא הרגיש חץ ננעץ בגבו.
"פגעתי!" אמר אחד החיילים.
"טוב מאוד דוֹרוֹק! אתה מקבל קידום! מעכשיו תהיה מצביא היחידה!" אמר אחד המכשפים.
"תודה המפקד!"
מיד הטיל גונדולין קללה על כל האזור של הנפחייה ומסביבה: הוא צייר באצבעו מין ציור מסובך מאוד באוויר תוך כדי שהוא אומר מילת לחש משונה וארוכה. לאחר מכן הוא אמר "הטל את הקללה!" הלחש שהשתמש בו היה מסוכן, כי אי היה אפשר לדעת מה יקרה כתוצאה ממנו. בדרך כלל דברים משונים ומוזרים. לפעמים טובים, ולפעמים…
מיד ננעצו בגופו עוד עשרה חיצים. הוא נפל ומת. אך פתאום זוהר מסנוור התפשט על פני כל האזור, אור בוהק יותר מהשמש עצמה. החיילים, המכשפים, הפרשים וגונדולין, הפכו לאבק.
הזוהר החל לדעוך ולדעוך, עד שנעלם.
***
הנפחייה הגדולה לייצור כלי נשק הייתה בשיא עבודתה. פועלים מיומנים ליטשו אבני חן כדי לעטר בהם סכינים ופגיונות. נפחים חישלו חרבות על ידי זה שיצקו נוזל רותח לתוך כלי קיבול, שאליו חיברו את ניצב החרב, והכניסו את החרב לאש הכבשן למספר דקות. לאחר מכן הוציאו את כלי הקיבול הרותח בעזרת מטלית, ואת החרב הכניסו לתוך דלי גדול עם מי קרח, ולאחר מכן ניגבו את החרב המוגמרת במגבת. באותה צורה ייצרו גם ראשי חיצים שאותם חיברו לענפי עץ משויפים.
עוד ייצרו בנפחייה, זה קשתות, קשתות בכל הגדלים. מקשתות קטנות באורך של חצי מטר לערך, עד לקשתות באורך של מטר ושמונים, כגובה קומת גבר. וגם כמובן קרדומים, וגרזנים גדולים לחיטוב עצים, ורמחים לפרשים וחניתות ללוחמים, ארוכות וקצרות.
מנהל הנפחייה, אַרוֶור רַגֶר, עקב במבטו אחר הנפחים החרוצים ועבודותיהם. הכבשן היה עסק לא רע, במיוחד בזמנים אלו, שקרבות ומלחמות פרצו כמו עלים בשלכת. הוא הצליח למכור כל יום כחמישים חרבות וחמישים קשתות, כמות זהה של חניתות ורמחים וכמות כפולה של פגיונות, סכינים וחיצים, וגם כמה קרדומים וגרזנים, שזו בערך הייתה תפוקת הכבשן ליום.
בעוד הפועלים והנפחים עובדים, פסע לו ארוור לעבר חדרו. הוא ניגש לארון היינות שלו, שהיה פשוט, אך מגולף היטב. הארון נפתח בחריקה צורמנית, והציג אוסף מרשים של יינות ושיכר מכל העולם: החל מיין המובא מצפון האסטרה, עד לשיכר תפוחים מתובל שמופק בעיירתם, מירד.
הוא הוציא לו בקבוק יין משובח וכוס. הוא הלך לעבר שולחן העץ שניצב בפינת החדר, והתיישב על כיסא. היין השמיע צליל פכפוך בעודו נמזג לעבר הכוס על ידי אחד מהפועלים, גבר בינוני בעל תווי פנים חדות, שיער שחור, ופגיון נעוץ בחגורתו. הוא עזב את האדם היושב על הכיסא; גבר גבוה, שרירי, בעל שיער חום, וחרב בנדן שבחגורתו, ועוד סכין במגפו.
ארוור קירב את הכוס אל שפתיו, הריח המשקה, ושתה בלגימה אחת את תכולת הכוס. הוא מזג לו עוד יין, ושתה אותו. ועוד יין, ועוד יין, ועוד, ועוד, ועוד…
כעבור שעה קלה הבקבוק היה ריק, וארוור התנודד בשכרותו מכיסאו ונפל על רצפת העץ הקרירה. הוא קם על רגליו, ולפני שהספיק ליפול שוב, אחז בחרבו ונשען עליה. אחד הנפחים ראה אותו וניגש אליו.
"אתה בסדר?" שאל. ובמקום לענות, ארוור פשוט כרת את ראשו של האיש, שנפל. הוא לקח את הקשת ואת אשפת החיצים של האיש, והלביש אותה על גבו ויצא מן החדר.
חמישים פועלים. חשב. ורק עשרים חיצים. לאמתו של דבר, היו רק עשרים וחמישה פועלים ועשרה חיצים, אך הוא ראה את הכול כפול.
הוא הוציא חץ, דרך אותו על מיתר קשתו, ואפילו היין לא הצליח לגרום לארוור להחטיא. החץ הראשון ננעץ עמוק מאוד בבטנו של אחד הנפחים, וראשו בצבץ מאחורי גבו. האיש השמיע צרחה נוראית ונפל ארצה מחוסר רוח חיים, שותת דם. הוא המשיך. הוא דרך הפעם שני חיצים, שעפו לשני כיוונים שונים וננעצו אחד בראשו אחד הנפחים, והשני, בלב אחד הפועלים.
"מה אתה עושה?" שאל אחד הנפחים, אך תשובה לא באה.
הפועלים החלו להבין מה קורה והחלו לשלוף את קשתותיהם, הם דרכו חיצים למיתר ועזבו אותם אחד אחרי השני. בלי לחשוב ירה ארוור חץ לעבר החץ הראשון; פגיעה. החיצים התנגשו זה בזה ונפלו. חץ שני; פגיעה. שלישי; פגיעה. שני חיצים זמזמו באוויר לעברו, וארוור הרפה משני החיצים שהיו דרוכים על המיתר; פגיעה.
הפעם הוא לקח שלושה חיצים ודרכם. שלושה פועלים הרפו מחיציהם הדרוכים, וכך גם ארוור. חץ אחד שרט את זרועו של ארוור, בעוד השניים האחרים נופלים מחיציו שלו, והחץ השלישי שירה פוגע בצוואר אחד הפועלים. נגמר לו החיצים. נפח אחד כיוון חץ לעבר צווארו של ארוור.
זה הסוף שלי. חשב. האיש הרפה מן החץ, ובתקווה אחרונה של ייאוש אחז ארוור את קשתו בשתי ידיו. החץ פגע בקשת ושבר אותה, אך לא הגיע לצווארו
של ארוור.
מזל. חשב. עוד חץ עף לעברו, אך הוא שלף את אשפת חיציו, והחץ נתקע בה. הוא אחז בשני החיצים בשתי ידיו, בעוד שני חיצים עפים לעברו ופוגעים בדיוק בחודי החיצים שאחז. הוא השליך את חיציו, שלף את סכינו ממגפו, והשליכה בתנועה חדה לעבר אחד הפועלים. הסכין שקעה בין עיניו והפועל נפל מת. בריכת דם קטנה החלה להיקוות ליד האיש.
נשארו עוד עשרים פועלים חמושים בחרבות. אחד החל לרוץ לעברו של ארוור עם חרבו שלופה בידו, וזינק לעברו באוויר. בחוש אחרון של דריכות, הסתובב ארוור, לקח פגיון מהקיר שמאחוריו שהיה מעוטר בכלי נשק, וזרק אותו לליבו של האיש, שנפל מת. הוא לקח את חרבו של האיש.
שלושים ושמונה. חשב בליבו. התשע עשרה שנשארו פסעו אליו עם חרבם אחוזה בידם.
בלי לחשוב, לקח ארוור עוד חרב מהקיר ועמד מול הפועלים ההולכים וקרבים. עם חרב בכל יד, הוא היה מוכן. הם הגיעו.
השניים הראשונים זכו לחרב בבטנם, השניים הבאים, לכריתת ראש. נפח אחד בא לתקוע את חרבו בליבו של ארוור, אך ארוור הכה עם חרב אחת בחרב הנפח, ובשנייה כרת את ראשו. לאחר הביא בעיטה חזקה בבטנו לעבר הקיר הנגדי; האיש עף על הקיר ופגע בו בחבטה, ונפל ארצה מעולף. שניים באו משני צידיו, מניפים את חרבותיהם, אך ארוור פשוט הרים את חרבותיו, נעץ אותם בצווארם, ועזב. הם נפלו. עוד שניים באו מצידיו, והכו את חרבותיהם לעברו. ארוור הכה בחרבותיהם עם חרבו והעיף את חרבותיהם, ולאחר מכן כרת את ראשיהם. אחד בא מולו וזכה לחרב בין צלעותיו. השני מת לאחר קרב קצר. פועל אחד רץ לעברו, וארוור, בעזרת חרב אחת העיף לאוויר סכין מהקיר, ובשנייה העיף את הסכין לעבר לב הפועל. הוא זרק את חרבותיו לעבר שני פועלים מתקרבים, שזכו לחרב בין צלעותיהם. הוא נותר ללא נשק.
אחד רץ אליו וארוור בעט בחרבו של האיש שהועפה לאוויר. הוא תפס אותה בשני ידיו ונעץ אותה בבטן הפועל. לאחר מכן זרק את החרב לעבר נפח, שאחז בה כשננעצה בצווארו. הוא הוריד שני פגיונות מהקיר וזרקם בעוצמה בכל כוחו לעבר שני נפחים. ניצבי הפגיונות פגעו בידי שניהם וגרמו לכך שהם הפילו את חרבותיהם בזעקה רמה.
הוא רץ אליהם עם שני חיצים שהרים מהרצפה ונעצם בצוואריהם.
עוד שניים. האחד שרק עכשיו התעורר מעלפונו הבין ששני חיצים שדרוכים על מיתר קשת עפים לעברו בשריקה. אחד החיצים פגע בבטנו, והשני פגע בחרב שאחז, חרב שעל ניצבה היה חרוט נחש מפותל.
החרב עפה מידו בסיבוב לעבר הכבשן הבוער בעוד ניצבה פוגע בדלי של מי קרח ומעיף אותו על החרב שעפה לתוך הכבשן. הכבשן כבה, בדיוק כשרוח פתאומית כיבתה את כל הלפידים במקום. חושך השתרר.
החשיכה חדרה אל עמקי נשמתו של ארוור. הוא החל לרעוד. אך לפתע ראה ממולו אור. אור בוהק יותר מכל מה שראה מימי חייו; זוהר מסנוור שאין כמותו. הוא פסע לעבר מקור האור, ובהדרגה האור הלך ודעך, עד שהתכווץ לגודל של חרב זורחת באור יקרות. הוא אחז את החרב בשתי ידיו והתפעל ממנה עד תום; להב החרב היה עשוי אור טהור ועל ניצב החרב היה חרוט שמש בוהקת.
הוא ניגש להדליק בחזרה את הלפידים, עד שהיה שוב אור במקום. הוא הסתכל בפליאה בחרב המוזרה שלהבה הפך לפלדה, ועל הניצב חזר הנחש.
וואו. חשב. לפתע עלה במוחו רעיון. הוא לקח דלי של מי קרח ושפך אותו על החרב. החרב החלה לבעור באש עד שהלהב הפך להיות עשוי מאש ולהבה הייתה חרוטה על הניצב. אך במהרה חזרה החרב להיות שוב מפלדה. הוא לקח לפיד מאחד הקירות וקירב לחרב. להב החרב החל להיות מצופה בשכבה דקה של קרח עד שהפך הלהב להיות עשוי מקרח ועל הניצב הייתה חרוטה קוביית קרח. הוא הרחיק את הלפיד והלהב חזר להיות מפלדה. ארוור החל להתנודד, והתעלף.
השחר הפציע.
"מה זה? למה אף אחד לא עובד? למה לא העירו אותי?"
הוא קם מהרצפה, עמד ליפול, והזדקף. הוא הסתכל סביבו; לא מאמין למראה עיניו.
הוא שפשף את עיניו, רק כדי להיות בטוח.
עשרים וחמישה אנשים, חלקם פועלים וחלקם נפחים שכבו שם נטולי רוח חיים, שותתים דם.
מה זה? מי הרג אותם? איך לא שמתי לב? ואז הוא הסתובב והסתכל, ואז הוא הבין.
בקבוק יין אדום ניצב שם על השולחן; ריק. כוס שבורה על הרצפה. הוא הסתכל מתחתיו. חרב פלדה רגילה. לפתע נפל לפיד מהקיר. ארוור מיד התרחק. הלפיד פגע בחרב. להב החרב הפך לקרח.
מה לעז… חשב, והנפחייה החלה לעלות באש.
הוא מיד לקח דלי מים ושפך על מקור האש. האש כבתה. להב החרב החל לבעור, ולהפוך ללהב של אש.
ממתי פלדה בוערת? חשב לעצמו, והלהב חזר להיות של פלדה.
הוא קירב את ידו אל ניצב החרב, ואז הרחיקה, מתיירא לגעת בה. אך הוא אזר אומץ והרים את החרב ובחן אותה בפליאה.
אני חייב להחביא את זה. חשב בליבו, הסתכל מסביבו, ולהתאבד.
ואז הוא נזכר במשהו. הוא נכנס לחדרו, והוציא ספר של נבואות עתיקות.
הוא דפדף מעט, והחל לקרוא.

רק אש, קרח, פלדה ואור יוכלו לעזור.

הוא דפדף עוד.

וחרב תחושל אי שם, חרב שעשויה מאש, קרח, פלדה ואור.

הוא המשיך לדפדף.

ואז יבוא האיש בעל החרב וישים קץ לשליט האבדון.

אני לא מאמין. חשב בליבו. אבל זו אחריות גדולה מידי, אינני יכול לקחתה על עצמי. ובנימה זו, נעץ את החרב בליבו, והספיק להעיפה לפני שמת.
החרב עפה מחוץ לנפחיה, בעודה פוגעת בלפיד מזדמן, וננעצה באדמה. רק הניצב בלט.
הנפחייה הגדולה החלה לבעור.
ניצב החרב, שלהבה היה קבור באדמה, זרח באור יקרות; מתחת לאדמה תמיד היה חושך.
השנים חלפו, ולאף אחד לא נודע על חרב העוצמה. רק הנבואות נשארו, נבואות שאיש לא האמין בהם, נבואות שאיש לא רצה להאמין בהם.
נבואות שאיש לא האמין בהם, עד היום.

[???]

סרט עם צארלי שיין – על רמבו הראשון ששמו פרח מזכרוני שלא על מנת לשוב

המצב הוא שהגיבור מסתער על מבצר שמוגן במאות לוחמים. אחד נפל, שני שוסף, שניים נוספים רוטשו והקרב מאיץ …
באיזה שהוא שלב נוסף מונה גופות והקצב גובר והולך. כדי לעמוד בחוק מור של הגופות, הלוחמים שמולו מסתדרים בשורה והגיבור המיוסר יורה ויורה, ונפגעים, קופצים כמו מתעמלות לבריכה שמתחתם.

לרקוד עם טייסים. כן. פעם ידעו לעשות סרטים.

[איש בגלימה אפורה]

העלילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי ילד בן 8 חובב פנטזיהובהתאם האירועים. מסיבה לא ברורב כל הסיפור כתוב עם קו תחתון וישנם משפטים בסיפור אשר מתחילים בפסקה אחת ומסתיימים בפסקה הבאה.
לסיכום, אלא אם כן זה סיפור שממש לא בסגנון שלך, תפרוש מהקטע הספרותי.

[מאת]

תגובות