היה זה ערב אחד בו קראתי,
בדבר מלכות למול ים ערפלי,
עת נרדמתי על ספרי הבלה
ופתאום מצאתי עצמי
שוכב על יד יונתי הכלה
על יד קבר אנבל-לי.
וירח מרום עלה מעלינו
נושא על קרניו חלום אהבתי-
אהבתי הזכה לילדה התמה
במלכות למול ים ערפלי.
וקם דור חדש של שרפים
שלבם נכמר על ליבי.
ראו הם קרני ירח שלוחות
במלכות למול ים ערפלי,
ואמרו נעשה מהן ממש,
את ממש אנבל-לי.
שוכב על אשר אהבה נפשי
במלכות למול ים ערפלי,
ומולי עולה יפעת העולם
יונתי, אנבל-לי.
בשפתיים דמומות ועיניי כוכבים
הנשואות כולן לעברי.
בידיים מבהיקות ושער חלקות
במלכות למול ים ערפלי.
משא לב אחד מלבד אהבה
אינו לא לה ולא לי,
בשלהבת אהבתנו שברנו מחיצות,
בשלהבתי לאנבל לי.
אך שרפים ישנים הרגישו חומה
וקנאו במה ששלי,
ויביאו עלי יקיצה
הרחק ממלכות למול ים ערפלי.
אך לא שרפים יוכלו, לא
לאהבתי לאנבל-לי,
וגם ביקיצתי אראה את הודה
של ילדה מים ערפלי.
כי כאשר קמתי קמה גם היא
על יד כסא מושבי.
יסודות המציאות מוטטנו
אני ואנבל-לי.
חרון אף השרפים רדף אחרינו
כל הדרך ממלכות למול ים ערפלי
עד שמצאנו בעולם יקיצה
שם ליטפתי את אנבל-לי.
והחרון כבד עד לב השמיים,
אבל עולם על תנאי בראשית,
כך לקחו הם ממני את יונתי הכלה
שנעלמה כחזיון ערפלי.
וכל שנותר הוא רק הספר הקר
בו חתום דיוקנה של אנבל-לי.