חכם בלילה

[ג'יי האמיתית]

שלום לכולם,
ובכן, למרות שלא יכולתי להגיע לסדנה (הסברים בפתיל עצמו) סיפור נכתב לכבוד המאורע. הוא קצת ארוך (בערך 4600 מילים) אז אני ממליצה לקרוא אותו רק כשיש מספיק זמן…
ג'יי

יום.
פרופ' רוזנשטיין, ראש החוג לחקר מדעי המוח, הניח לקבוצת דפים להשמט מידו אל השולחן. הוא לכסן מבט אל הסטודנט שישב מולו והניד את ראשו מצד לצד…
"העתקה הינה עברה שהעונש עליה הינו הרחקה מהלימודים", אמר. הבחור שישב מולו בהה בו אך לא הגיב. פרופ' רוזנשטיין הרים את גבותיו ונעץ בו מבט תמהה.
"העתקה?" שאל הבחור לבסוף. פרופ' רוזנשטיין בחש בדפים שעל השולחן…
"בפרוייקט חצי שנתי ברשתות נוירונים קבלת ציון 100… במבחן הבית באלגוריתמים היית היחיד שהצליח לפתור את שאלת הבונוס, מה שהביא לכך שציונך הסופי בקורס הינו, לא פחות ולא יותר, 107 נקודות… אתה עוקב אחרי?" הוא שאל את הבחור שעפעף כאילו רק עכשיו התעורר מהשינה. לאחר שלא קיבל תגובה המשיך – "ממוצע הציונים שלך בתרגילי הבית בנוירואנטומיה, נוירוביולוגיה, אלגברה לינארית, והסתברות הינו 99.9 שזה, במילה אחת, יוצא מן הכלל. מאז 2004 לא נרשם הישג כזה בקרב תלמידי השנה הראשונה בחוג. כל הכבוד. רק תסביר לי איך בדיוק-" האיש המבוגר התחיל להתרגש ולנפנף בדף הציונים לנגד עיני הסטודנט שבהה בו בעיניים מזוגגות, "הצלחת להיכשל בכל אחת ואחת מהבחינות שנערכו במסגרת הכיתתית? הא?"
ציונךהסופיהינו107נקודותאתה עוקבאחרי?הישגמדהים….להיכשלבבחינותבמסגרתכיתתיתהא?
ראשו של… נתנאל לזובסקי היה סחרחר… הוא ניסה לעקוב אבל הפרופ' דיבר מהר ולא ברור…זה גרם לו לחוש עייף מאד. הוא הצליח להבין שפרופ' רוזנשטיין מאשים אותו במשהו… בהעתקה… הוא הצליח להיזכר לבסוף. זה כי הציונים של היום לא מתאימים לציונים של הלילה! עלי להסביר. עלי להגיד משהו. אני אגיד לו שמאז הניסוי שעשיתי… שאני לא כל כך טוב כשאני עושה דברים במשך היום… אולי הוא יבין. פרופ' רוזנשטיין הוא איש חכם… אבל אסור לו לדעת על הניסוי…
פרופ' רוזנשטיין נעץ בסטודנט מולו מבט זועף. הוא שנא מעתיקנים ורמאים, ועוד יותר שנא סטודנטים שהיו מבזבזים לו את הזמן. ונתנאל לזובסקי ישב ושתק. פרופ' רוזנשטיין התבונן בו בעיון… לרגע נראה כאילו הבחור חושב על משהו… השפתיים שלו זזו. מבעד חרכי ירייה צרים פרופ' רוזנשטיין שלח לעברו מבטים מזרי אימה.
"אני יכול להסביר. א..אני לא יכול לחשוב טוב במשך היום… רק בלילה. את תרגילי בית עשיתי…לא ביום. בלילה. ואת הבחינות ביום… בגלל זה!" הוא אמר בקול נרגש. "אני לא העתקתי" הוא רצה להראות לפרופ' שזה נכון. שהוא באמת לא יכול להצליח במבחנים שנערכים ביום. אבל היה לו קשה לקרוא את שמות הקורסים שהיו כתובים במהופך בדף שנח על השולחן מולו…
"מערכ..ות.. לו..זי..ות…" הוא מלמל לעצמו. לא זוכר שלמדתי קורס בשם… מערכות לוזיות… שם הקורס גרד את מחשבתו… אי שם במחשכים נדלקה נורה: *לוגיות!* מערכות
*לוגיות*. בקורס הזה דווקא הצלחתי, חשב, את התרגיל עשיתי בלילה של הסילבסטר. המעבדה היתה ריקה. רק אני ועוד מישהי היינו שם. אני עזרתי לה…
פרופ' רוזנשטיין לא הבין. הוא פשוט לא הבין. יום. לילה. מה הסטודנט מולו ממלמל? הקצב האיטי בו התנהל הבירור הוציא אותו מדעתו.
"נתנאל לזובסקי. אתה שומע אותי?" הוא שאל, מדבר הכי ברור שהיה יכול.
שתיקה.
"כן". אמר הבחור. לפרופ' רוזנשטיין היתה הרגשה שהמעבד של הבחור שמולו שייך לדור ישן. מאד ישן.
"אין לי, כרגע, עדויות לכך שהעתקת. אבל אני אישית הולך לשים עליך עין. לבדוק אותך טוב טוב. בשבע עיניים. אתה מבין?" פרופ' רוזנשטיין המתין שניות ארוכות לתשובה המיוחלת…
"כן".
"שיהיה לך בהצלחה בבחינות הקרובות", אמר ביובש, וסימן בניד ראש לעבר דלת החדר. הסטודנט לא זז. פרופ' רוזנשטיין קם בהפגנתיות ופתח את הדלת. התלמיד נשען קדימה כמי שמתכונן לקום מהכסא… אך לאכזבתו של הפרופ' נטל את דף הציונים מהשולחן והחל מעיין בו. "מערכות *לוגיות*!" הוא אמר. הפרופ' עווה את פניו בזעם ובאגרופים קפוצים פסע לעבר מכונת השתייה שבמורד המסדרון.
"תה מרגיע!" הוא צרח לעבר המכונה.

לילה.
נתנאל לזובסקי שרוע על מיטתו. הוא מדפדף במחברת, חולף על פני ימים ולילות בכתב צפוף, עד שהוא מגיע לדף ריק…

^10.5 שעה: 02:10
לפני שבועיים כתבתי כי הצלחתי לפצח את מחזור המוח שלי, אך השבוע הבחנתי כי המחזור אינו מדויק לחלוטין. ישנן תנודות שקשורות לכמות האור הטבעי אליו אני נחשף.
לפני שלושה ימים נרדמתי בשמש למשך שעתיים וחצי ולמחרת הגעתי לשיא כבר באחת בלילה, ודעכתי קצת לפני ארבע לפנות בוקר. בנוסף הבחנתי גם ב"סחיפה אחורה" ככל שהימים מתארכים. לפי החישובים שלי, ביום הארוך ביותר בשנה אוכל להגיע למצב 'אני' כבר בשמונה בערב. זו ללא ספק תהיה הזדמנות טובה לנסוע לבקר את הורי… המסכנים אינם מצליחים להבין מדוע אינני מגיע יותר לארוחות יום שישי. ואני כבר מתגעגע… כן, חלפו חודשיים. אני כותב זאת אך קשה לי להאמין בכך. אלמלא הייתי יודע הייתי מהמר שעברו רק ימים ספורים מאז הניסוי שלי… אני חושב שתפיסת הזמן שלי התעוותה לחלוטין… ככל הנראה זה תוצר של קצב הפעילות השונה של המוח. ^

נתנאל מניח את העט ומתרווח על המיטה. עיניו עצומות אך עפעפיו מרטטים. הוא נזכר בפגישה שהיתה לו מוקדם יותר באותו יום עם פרופ' רוזנשטיין. הוא מסתובב וממשיך לכתוב –

^מצד אחד המצב הינו בלתי נסבל…אני עומד על סף העפה מהלימודים ובמשך היום אני מתנהג כמו אוטיסט… לא אוכל להמשיך להתחבא מהעולם לנצח. השבוע יהיה עלי להגיש את התרגילים בתיבות ההגשה הישנות כי המערכת האלקטרונית חסומה, וזה אומר – לצאת החוצה. מחשבה מטרידה. אבל מצד שני. מצד שני… הקלות שבה אני מבצע את המטלות הלימודיות, הרעיונות שיש לי. כח החישוב העצום. אני לומד בדקות חומר שרק לפני חודשיים הייתי נאבק עליו במשך ימים שלמים. אני לא בטוח שאני רוצה לוותר על כל זה! אני מרגיש שביכולתי לפתור את החידות הגדולות של האנושות, להבין… כמעט הכל.לפעמים נדמה לי שאני מצליח לראות מה אלהים התכוון כשהוא יצר את העולם הזה.^

הוא מניח את המחברת פתוחה על השרפרף שלצד המיטה ומתכרבל בתוך עצמו. תוך שניות הוא נרדם. מבעד לחלון הפתוח הרוח נכנסת. היא מרפרפת בדפי המחברת… והופכת אותם… מדלגת על פני ימים, שבועות, מחשבות…

^26.4.2011 שעה 12:45
אני חושב שסוף סוף פיצחתי את מחזור המוח שלי!
השיא מתרחש בין שעה 02:45 לשעה 03:15. אחר כך חלה דעיכה מתונה עד שעה 05:00. אחרי חמש בבוקר מתרחשת ירידה חדה ביכולת המחשבתית שלי. ואני חש צורך עז לישון. היו כמה לילות בהם ניסיתי להישאר ער אך העייפות הייתה בלתי מנוצ…^

והרוח נושבת.

^19.3.2011 שעה 15:00.
מחר אני מתכוון לבצע את הניסוי..השגתי מפתח למעבדה הנוירופרמקולוגית. אני מאמין בלב שלם….^

הרוח מעמידה את הדף הוא ניצב במאונך למחברת ואז משלים את סיבובו וצונח הפוך…
^
….הגברת ייצור המיילין תאפשר העברה של פוטנציאלי פעולה בקצב גבוה פי כמה! זה יהיה כמו לעשות למעבד של מחשב over clocking. בכוונתי לרקוח מספר כדורים מאותו סוג למקרה שהתרופה לא תהיה חזקה מספיק. יתכן כמובן, שהתרופה שארקח לא תפעל כלל, או שפעולתה תהיה שונה לחלוטין ממה שאני מצפה…^

והרוח.

^25.3.2011 שעה 14:00.
צהריים. אני יכול לכתוב רק לאט. קשה לי לחשוב בבהירות. אתמול בלילה החלטתי לנסות לתעד את המצב שלי בכל שעה לאורך היום. אבל קשה לי לחשוב בבהירות. אני יכול לכתוב רק לאט ואני שוכח למה אני עושה מה שאני עושה. אולי אני אבדוק מה השעה? השעה 17:00. מוזר! מאד מוזר. ועכשיו 17:14. הזמן מתנהג מוזר. מאד מוזר. קשה לי לחשוב בבהירות. מחר יש לי מבחן באלגברה לינארית. אני חייב להתכונן. מה זה שדה? אני לא זוכר…לא זוכר. 18:25. אני מרגיש קצת יותר טוב. אני חושב שבשדה מתקיים שכל אבר מהשדה שמוכפל בסקלר נשאר חלק מהשדה. 18:29. נראה שהזמן מאט…. ^

רוח.

^15.4.11 חצות.
ושוב אני מרגיש כמו אני… לשעה ביום אני אני… ו"אני" רוצה שתהיה לו חברה. ו"אני" רוצה להקים משפחה ולגדל ילדים. ו"אני" גם קצת מתחרט על כל ההרפתקה שהוא נכנס אליה…
עשיתי הפסקה קצרה. הכנתי פשטידה והיא יצאה נפלא. כנראה שהגעתי ל"זמן" הנכון כדי ללמוד לבשל.
בהקשר של מה שכתבתי קודם… אתמול בלילה עזרתי לבחורה חמודה לסיים את התכנית שלה ברשתות ולהגיש אותה בזמן. הייתי רוצה לצאת איתה, אך זה יהיה קצת מוזר להזמין אותה להיפגש רק אחרי חצות… מה אגיד לה? שבמשך ארבע חמישיות של היממה יש לי דלעת במקום מוח? (אמנם בחמישית הנותרת אני יכול להכין פשטידות דלעת נפלאות…) האמת היא שאינני יכול להישאר כך. עלי למצוא מרפא למוחי החולה. ^

החלון נטרק. הרוח נשארה לייבב בחוץ.

לילה.
פרופ' רוזנשטיין יוצא מהמשרד מאוחר אחרי ש… נרדם בכורסתו ולא התעורר. במשך ארבע שעות הוא ישן שנת ישרים, מזיל ריר על ציפוי השולחן דמוי עץ הדובדבן, שבחדרו. הוא אינו מאמין כשהוא מביט בשעון… השעה כבר אחת וחצי! אשתו והילדות נסעו לחופשה והוא ישן במשרד. יפה יפה, הוא חושב. צד ימין של פניו מעוטר בדגם של הסוודר שהוא לובש ושיערו פרוע. הוא פוסע לכיוון המדרגות כאשר לפתע הוא מבחין בפס אור צר בוקע מתחת לדלת הספרייה. שוב לא כיבו את האור, רוטן הפרופסור הישנוני, אבל כשהוא פותח את הדלת מצפה לו הפתעה… יושב שם בחור צעיר. פרופ' רוזנשטיין מזהה שזה התלמיד האיטי שתיחקר בחשד להעתקה רק לפני יומיים. חמישה ספרים שונים פתוחים לפניו, ועשרות ספרים נוספים בולטים מתוך ארונות הספרים, מחכים לשליפה מהירה. על גבי הלוח המחיק רשומות משוואות בשלושה נעלמים, והסטודנט מצייר גרף שנראה כמו שרטוט של גלי המוח. פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן מהופנט בתלמיד שזז במהירות מהספרים אל הלוח. ובחזרה. הוא מכחכח בגרונו והסטודנט קופץ.
"מה אתה עושה פה?" פרופ' רוזנשטיין שואל בחשדנות.
"אני… אני באתי ללמוד כאן".
"הספרייה הזו סגורה בלילה וגם ביום בשבילך. זו ספרייה של הסגל". פרופ' רוזנשטיין מתקרב לשולחן. "אני מצפה לקבל הסבר".
"אני יודע שזה ישמע לך מאד מוזר… אבל זו האמת: באתי לכאן ללמוד. יש לי בעייה. אני לא יכול לחשוב כהלכה במשך היום. ולעומת זאת בחלקים של הלילה המוח שלי פועל מהר יותר. ואני זקוק לכל הספרים, לכן אני כאן". נתנאל מצביע על השולחן ועל ארונות הספרים.
"לא נשמע לי", אומר הפרופ'. "ההסבר שלך לא נשמע לי. מחר בבוקר אני מעביר את השם שלך גם לוועדת משמעת וגם לוועדה להפסקת לימודים".
"חכה! אני אספר לך הכל. אני אספר לך הכל מהתחלה!" נתנאל קורא. "הכל התחיל לפני חודשיים… חשבתי על דרך שבעזרתה יהיה אפשר לגרום למוח האדם לפעול מהר יותר. חשבתי… שאם נצליח לבודד את הנוירונים טוב יותר מבחינה חשמלית, המסר העצבי יעבור מהר יותר. אז…רקחתי תרופה שמעודדת גדילה של תאי אוליגודנדרוגלייה שמייצרים את המיילין ולקחתי אותה ואז-"
"ואיפה בדיוק עשית את כל זה?" תוהה הפרופ' חציו מוקסם מהאומץ וחציו זועף על התעוזה.
"אה… במעבדה של מדעי המוח… אני השגתי מפתח ו…" נתנאל מגמגם.
"אני מבין… פרצת למעבדה. המשך בסיפור". מצווה הפרופסור.
"בכל מקרה… משהו השתבש בניסוי. ולמרות שלקחתי רק אחד מהכדורים שהכנתי, אחרי כמה שעות חלה האטה גדולה בפעילות של המוח שלי… זה היה נורא מפחיד… אבל באותו לילה כבר חלה גם ההאצה… הייתי מסוגל לחשוב הרבה יותר מהר מלפני כן! יש למוח שלי עכשיו מחזור של פעילות. אני חושב שאולי במשך היום יש ייצור מוגבר של מיילין, ובמשך הלילה הוא מתפרק ואז נוצרת האטה או ש-"
"תוכיח לי".
נתנאל נראה המום.
"תוכיח לי שאתה חושב יותר מהר ממני". אומר הפרופסור.
"אני.. ובכן… בשעה האחרונה עלה אצלי רעיון והספקתי קצת לפתח אותו עד שהגעת… חשבתי על המודל הישן לתיאור הזכרון. המודל הקוגניטיבי של "מחסנים" שאנו תקועים איתו כבר כמה עשרות שנים… ויש לי רעיון למודל חדש. מודל דינמי שאינו מפריד בין זכרון לטווח קצר לזכרון לטווח ארוך…" ביד רועדת נתנאל מושיט לו קבוצת דפים. "זה כמובן רק ההתחלה. כי אני צריך למצוא דרך להסביר את הדיסוציאציות שנצפות אצל פגועי מוח אבל גם לזה יש לי כבר רעיון…" קולו גווע. הפרופ' מעיין בתרשים. על פניו ניכרת התרגשות אבל כשהוא מסיים הוא אומר רק: נחמד.
"נחמד. כמה חבל שכבר חשבו על זה לפניך. מאמר של לוין וגברד מאפריל. עדיין לא פורסם אבל אני כבר ראיתי אותו".
במקום להראות מאוכזב נתנאל זורח:
"אם כך זה רק מחזק את המודל שהצעתי! זו יכולה להיות פריצת דרך בתחום…"
"אכן" אומר הפרופסור "אכן מרשים עבור תלמיד שנה ראשונה… ואתה אומר שעשית זאת בשעה אחת… בהחלט מרשים". הוא שותק, שקוע במחשבות.
"אז מה יהיה לגבי?" שואל נתנאל לבסוף.
"אני לא אפריע לך ללמוד עכשיו. אבל אנחנו עוד נשוחח". ולפני שהוא יוצא מהספרייה הוא שואל: "יש משהו שאתה זקוק לו?"
"לא, תודה", ממלמל נתנאל.
"שיהיה לך לילה פורה", מברך אותו הפרופסור, ויוצא.
לאחר שהדלת נסגרת נתנאל חש צמרמורת עוברת בגופו. רוח לילית נושבת ומעיפה את הדפים לרצפה. זה לוקח לו מספר דקות עד שהוא שוקע שוב כולו בתוך חומר הלימוד.

יום.
השמש מסנוורת, אבל נתנאל לזובסקי אינו מוותר. הוא הולך וכושל נאבק ברעש המילים השורקות סביבו… פוקנציהחדחד.מיפוי… רועי!בואכבר..שומרים מקומות..בנייןקפלןב'.א' ישלי33צילומים. 33אורחיםמקנדה. מה העניינים?גבר. אש? אין לי כח יותר. סחתיין.קולמוגורוב.מעבדה .בואילדשא.לגשר.משחק. המשחק.סינמטק.היי.מנזה. שיעור כפול. יאללהנירעב. סלטמלאשמן. מממממממהעניינים גבר?
הוא מתחכך בקיר הבניין שתוחם את השביל וחתיכות טיח נושרות בזמן שהוא מפלס את דרכו…
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין", הוא ממלמל. עיניו חצי עצומות. יד אחת שלוחה קדימה, משמשת לו כמקל נחייה בתוך הבליל שרוחש סביבו.
משימה אחת יש לו היום: להגיש את התרגילים. להגיש את התרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. וגם… לפגוש כמה שפחות אנשים שהוא מכיר בדרך לשם, והכי חשוב – לא לדבר עם אף אחד. אתמול, למעשה היום, עת אור ראשון הופיע והלילה גווע, הוא שכב במיטה, ולפני שהשינה המטמטמת אחזה בו הוא שינן לעצמו: להגיש תרגילים. לא לפגוש אף אחד. לא לדבר עם אף אחד. אבל… השמש ניגרת עליו כמו דבש מתוק, דביק, והוא מנסה להזיז את רגליו הכבדות בתוך הדבש. הדבורים שבכוורת מזמזמות באוזניו. הוא חש סחרחורת… הוא חש כמו זבוב בתוך בקבוק של קולה תוססת… לא שהוא יכול להעלות במחשבתו דימויים כאלו עכשיו – בשעות כאלו נתנאל לא יכול בכלל לחשוב כמו בן אדם רגיל. הוא יכול רק להיאחז במנטרה היומית שאותה הוא אינו מפסיק למלמל:
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין… להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין…"
"היי!" משהו ורוד נעמד בדרכו. הוא נעצר שניה אחת מאוחר מדי ומתנגש בורוד הרך והחמים שמולו… הורוד רוטט בצחוק.
"האהאהאהאהא. מהנשמע?חפשתיאותך!רציתילהגידלך תודה תודהרבהרבה. קבלתי בזכותך95על התכניתברשתות שלי. ולאהיה ליכמעט אף באג!תודה!"
"סליחה", נתנאל אומר הרבה יותר מדי מאוחר.
"סליחה?זהבסדר!זהלאבאשמתך שלא קבלתי100.. אףאחד לאקבל 100. 'תהרוצה 'לי לבוא לאכול?"
נתנאל מרגיש שהורוד ממלא את כולו…הוא עומד ומחייך. זורח בשמש. הוא אינו זוכר את התרגילים. הוא אינו זוכר שהוא אינו אמור לדבר עם איש. הוא בוהה בכדור ורוד, חי, ובעל מרקם מרגש להפליא… אם השעה היתה 01:10 בלילה, נתנאל היה אומר שזה בכלל לא כדור. שזה חצי כדור בעל צורה חרוטית שמחובר בבסיסו למשטח אנכי תלת ממדי… אבל השעה היתה 12:00 בצהריים ונתנאל אינו יכול להסיט את עיניו מהכדור הורוד המרגש. הדם בגופו גועש. וכעת במרכז הכדור מופיע כדורון קטנטן בולט וחצוף… נתנאל רועד.
פלאחח! מטלטלת את ראשו סטירת לחי. הוא נזרק החוצה מתוך ההזיה הורודה.
"סוטהסוטה!" העולם מסתחרר סביבו. "דפוק!"
תרגילים! להגיש תרגילים! תיבת הגשה באיינשטיין. הוא מתחכך בקיר. יד אחת מצננת את לחיו השורפת. יד שניה מפלסת דרך בחלל העוין.

יום.
בניין איינשטיין ריק מאדם. נתנאל מוקיר תודה לצל הקריר ששורר בפנים. הוא מגיע אל תיבות הגשת התרגילים ובמאמץ אחרון מניח בתוכן את התרגילים… כל אחד בתיבה שלו. לפני שיצא שוב למסע לעבר שערי האוניברסיטה, הוא מחליט להשען על הקיר ולנוח.
מן העבר הנגדי של אולם הכניסה הרחב, פרופ' רוזנשטיין פוסע. הוא מתקרב אליו חרישית כמו חתול שלוכד טרף עסיסי.
"ש-ל-ו-ם נ-ת-נ-א-ל", הוא מניח יד על כתפו וממתין.
"שלום פרופ' רוזנשטיין" נתנאל ממלמל.
"א-ת-ה ב-ס-ד-ר?" שואל אותו הפרופ' בקול דאוג ועיניו של נתנאל מתמלאות דמעות. תלאות הדרך שעבר, בתקווה נואשת להגיע אל תיבת ההגשה בזמן, עושות את שלהן…
"די, די", מרגיע אותו הפרופ' כשהוא מקפיד להגות את המילים לאט. "יהיה בסדר". והנימה המלטפת מאוששת את נתנאל. המילים אמנם רצות עדיין, אבל אולי קצת יותר לאט…
"רציתי להציע שנפגש הלילה במשרד שלי. אני רוצה להראות לך את המחקר שאני עורך. אני חושב שזה יהיה עבורך מעניין ביותר". הוא נושם עמוק פנימה ונושף את האוויר לאט. פעמיים. התשובה מגיעה לבסוף:
"אני… יש מבחן. אני חייב ללמוד למבחן. מבחן בנוירופרמקולוגיה. מבחן שלך פרופ' רוזנשטיין…" הוא מגמגם. הדיבור האיטי מקפיץ איזה פיוז בתוך מוחו של הפרופ' אך הוא משתדל לשמור על ארשת פנים שלווה.
"אני יכול לעזור לך עם המבחן. אני הרי יודע שיש לך בעיה. תבוא בלילה ונסדר בינינו הכל. בסדר?"
נתנאל נכנע ליד האבהית שמונחת על כתפו.
"בסדר", הוא לוחש.
"מצויין", פרופ' רוזנשטיין טופח על זרועו, "בחצות, אם כך".
נתנאל המשיך להשען על הקיר הצונן במשך שעות ארוכות. תלמידים חלפו על פניו, זזים במהירות. מהכניסה. לתיבות ההגשה. ובחזרה. כמו חרקים. הוא עצם את עיניו וחכה שהערב ירד…

לילה.
נתנאל עולה לקומה השלישית בבניין איינשטיין. דלת החדר של פרופ' רוזנשטיין פתוחה והמרצה מתרווח בכיסאו, רגליו על השולחן, ועל הלוח שמולו מוקרנת תמונה תלת מימדית של משפחה. ככל הנראה הפרופסור אשתו ושתי בנותיהן.
"חמודות, לא?" שואל הפרופסור. "הן בנות שש. תאומות. גאונות קטנות".
"אהה" נתנאל אומר ונשאר לעמוד ליד הדלת. הוא חש מעט נבוך. לא ממש יודע מה מצופה ממנו לעשות.
"כנס, כנס! אתה במצב שאפשר לדבר איתך עכשיו?"
"כן", נתנאל מרגיש נבוך עוד יותר. הוא מדשדש ברגליו ונכנס.
"אל תתבייש. יש לי פה משהו… התחלה של פריצת דרך. אולי! אני אשמח לשמוע את דעתך".
"אם ככה… אולי עדיף שנחכה לשעה שתיים וחצי שלוש… אז אני מגיע בערך לשיא…" אומר נתנאל.
"שעת השיא. יפה יפה. אם כך אתן לך בינתיים לפתור בעייה בנוירופרמקולוגיה. הבעיה אמנם לא קלה. אבל חשבתי לתת אותה במבחן. הנה!" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו דף. "שב בנוח ותראה איך אתה מסתדר עם זה".
נתנאל סורק את הדף במהירות.
"אבל מציאת מודל תרופתי שיכול להפסיק את ההתדרדרות המוח במחלת אלצהיימר הינה בעייה שאין לה פתרון, כך למדנו בכיתה, לא?" הוא ספק אומר ספק שואל.
"לא, לא! אתה מתבלבל. ישנן תרופות לאלצהיימר… חלקן אפילו יעילות למדי…" הריסים הקצרים שמכסים את עיניו הצרות של הפרופסור מעפעפים במהירות.
נתנאל יודע…כלומר… חושב שאין תרופה שיכולה לעצור את התדרדרות המחלה. הוא די בטוח בזה. אבל מה אכפת לו לנסות? יש עוד זמן עד השעה 02:30 ובנוסף אם יפגין יחס חיובי פרופ' רוזנשטיין יעזור לו להתמודד עם הבעיה שלו. הוא יושב ונושך את עט הפרקר שפרופ' רוזנשטיין נתן לו. זה עולה לפרופ' במאמץ, אבל הוא מצליח לא להעיר לנתנאל בנושא.
הזמן עובר. 00:45. נתנאל שקוע כולו בבעייה. האטיולוגיה הגנטית של המחלה ידועה, אך יש משהו נוסף שהוא לא מצליח לתפוס… 01:22. עליו לשנות כיוון מחשבה. 01:58. נתנאל מתחיל לחוש שהוא עולה על הכביש המהיר.
"אני זקוק לספרים", הוא מצהיר ובלי לחכות יורה: "נוירוביולוגיה ב'; הורמונים ומוח האדם; העץ הדנדריטי ופוטנציאל הפעולה המושהה; ונוירופרמקולוגיה מודרנית".
"מיד", ממלמל הפרופ' ומרקד מול הספרייה בחדרו.
נתנאל אינו שם לב למתרחש סביבו. המחשבה שלו כבר מזמן דוהרת על הכביש הפתוח… והפתרון נמצא אי שם בהמשך הדרך… אם רק ידע באיזה מחלף לצאת! 02:12. 02:13. הדרך אצה לו. הוא משרטט. ומוחק. מדפדף בספרים. שוקע בקריאה ושוב מדפדף בקדחתנות. הוא מחפש. מחפש משהו. על גבי הדף שמולו הוא מצייר עצים וחצים… השרטוטים על הדף הופכים למורכבים יותר ויותר. הוא חש שפנים הגולגולת שלו בוער.
"קרח!" הוא קורא, לא מפסיק בחישובים. פרופ' רוזנשטיין אץ לכיוון המקרר של הקומה ובידיו הערומות מביא חופן של קרח. נתנאל קורע את החולצה מגופו, דוחס לתוכה את קוביות הקרח וכורך אותה סביב ראשו. 02:58. זה מגיע הוא חושב. הוא מתקרב לקצה של צוק גבוה. הוא אינו יודע מה יתגלה לנגד עיניו כשיגיע לשם. הוא גולש לעבר הקצה וכל גופו רוטט. 02:59. הוא עומד על פי תהום של אי וודאות. מה עליו לעשות?! 03:00 הוא קופץ! דואה באוויר… הכל פרוש לפניו. הכל מובן. הכל נכון. היופי של העולם מתמזג אל תוך מוחו כמו משפך של טייפון. והוא מרחף מלמעלה. וסדר והגיון ואור על פני תהום…
"מצאתי". נתנאל מתמוטט אחורה בכיסאו.
"הראה לי!" צועק פרופ' רוזנשטיין, מעיר כל נפש חיה בבניין השומם.
נתנאל מושיט לו את הדף. פרופ' רוזנשטיין מעיין בו. התרגשות גדולה אוחזת בו אך הוא שומר על הבעה מונוטונית. בקול חנוק הוא לוחש:
"מעניין… מעניין מאד. צריך כמובן לבדוק… מודל אינו שווה דבר עד שלא מנסים אותו".
נתנאל סחוט. מים קרים ניגרים על פניו ועל גופו. הקול של המרצה נשמע מעוות. כמו הקלטה שמנגנים במהירות איטית מדי…
"מחר בבוקר אתחיל להרכיב את התרופה. תוך שבוע שבועיים נוכל לדעת אם עבודת הצוות שלנו אכן נושאת פרי. אני אספר לך מייד כשיגיעו התוצאות הראשונות!"
עבב ודדדדתתת צצווות… נושאאאאאאתתת פפפפפרי. המילים הגיעו לאוזניים של נתנאל כמו ממרכז האדמה. הוא שתק… הוא סטודנט שנה ראשונה. עם בעייה במוח שאלהים יודע איך יוכל לתקנה. בעוד חצי שעה הוא הולך לצלול אל תוך השפל הגדול… ומחר בצהריים יש לו מבחן גורלי בנוירופרמקולוגיה אליו לא הספיק להתכונן.
פרופ' רוזנשטיין מאבחן את ההבעה שעל פניו:
"אם אתה חושש בגלל המבחן של מחר הרשה לי להרגיע אותך… למה שלא תפתור את המבחן כבר עכשיו?"
נתנאל מציץ בשעון. יש לו עוד לפחות שעה. די והותר זמן כדי לפתור את הבחינה… את התשובות לשאלות האמריקאיות יוכל לרשום לעצמו וכך יצליח לעבור את המבחן. אולי אפילו בהצלחה.
"תודה", הוא אומר בשפה רפה. בחדר של הפרופ' הוא יושב ופותר את המבחן. והמבחן קל. כל כך קל! אבל כשהוא מסיים הוא חש עייפות גדולה משתלטת עליו. אותה עייפות שמביאה את השינה המטמטמת…
"למה שלא תשכב לישון כאן על הכורסה? אני אעיר אותך בבוקר". עיניו הצרות של הפרופסור מתרוצצות על פני החדר. נתנאל הסכים. הוא נרדם מיד… טופס הבחינה בידו.
פרופ' רוזנשטיין חיטט בפח והוציא ממנו מגזין צבעוני. הוא מחה ממנו גרעיני תפוח שדבקו בו והניח אותו על השולחן. לאחר מכן הוא יצא בשקט מהחדר. השחר החל לעלות… בעוד ימים ספורים הוא הולך לפגוש בתהילה! בעוד ימים בודדים יזכה בהוקרה של עמיתיו! בהערצה של משפחתו! אם רק יצליח להיפטר מהתלמיד הזה…
בחדר הישיבות הוא ישב והעתיק את המודל החדשני ואת הוכחת הנכונות המקושקשת שלו, מהדף בכתב ידו של נתנאל, אל המחברת האלקטרונית שלו. לאחר מכן – הוא שרף את הדף.

יום.
סביב מכונת השתייה הקומתית מתקהלים חברי אקדמיה נכבדים.
"צ'אי תאילנדי" מבקשת ד"ר לאנדס בקול מתוק. "מתוק", היא מוסיפה ומתקדמת לעבר חלון ההגשה.
"אה.. קפוצ'ינו… ממריץ?" מנסה ארי, עוזר המחקר החדש של ד"ר לאנדס, אך המכונה אינה מגיבה.
"עליך לדרוש לא לשאול!" קורא הדיקן שעומד בסוף התור. סימן השאלה בקולך מרדים את המכונה. צווה עליה".
"קפוצ'ינו. ממריץ!" מצווה המסטרנט ולקריאות העידוד של הנכבדים הממתינים בתור, ההזמנה מתקבלת. הוא מסמיק ופוסע לעבר החלון.
"שלום אדוני הדיקן" אומר פרופ' רוזנשטיין בקול נמוך.
"הה!" הדיקן נפנה אחורה. "אה… שלום גבי, הבהלת אותי!" הדיקן אומר במורת רוח קלה, וחוזר להביט קדימה אל ראש התור.
"יש משהו שאני רוצה להראות לך" פרופ' רוזנשטיין לוחש אל תוך אוזנו.
"מה?" נרעד הדיקן כמו מגרש זבוב מעל פניו.
"קבלתי מגזין חדש. יש בו מאמר בדיוק על תחום המחקר שלך. למה שלא תתלווה אלי עם הקפה הפרואני שלך למשרדי כדי שאראה לך?"
"אני קצת עסוק הבוקר"
"זה לא יקח יותר מרגע" מבטיח הפרופסור ומניח יד על כתפו של הדיקן. הדיקן מסכים.
הם מתקדמים במורד המסדרון לעבר החדר של פרופ' רוזנשטיין. הם עומדים מול הדלת. הפרופסור מוציא מכיסו מפתח ומכניס אותו לחור המנעול. הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לסובב את המפתח ואינו מצליח. מה קורה פה? הוא ממלמל. הוא מטלטל את הדלת.
"מישהו בפנים?" הוא צועק ולאחר טלטול קולני נוסף הוא מאפשר לדלת להיפתח לרווחה…
"מי זה?!" הוא קורא בהפתעה, אך החדר ריק… הכורסה בה השאיר את נתנאל ישן רק לפני מספר שעות ריקה. פרופ' רוזנשטיין משתדל להסתיר את אכזבתו.
"אין כאן אף אחד גבי", אומר הדיקן. "ואתה נראה לי עייף. מה דעתך לקחת יום מנוחה?"
"אין צורך בכך", מסנן פרופ' רוזנשטיין, סורק בעיניו המצומצמות את החדר.
"…ואיפה המגזין?" שואל הדיקן לבסוף.
"כמובן…הנה", פרופ' רוזנשטיין מושיט לו את החוברת המבריקה… ועטיפה דביקה של חטיף טעמי נושרת ממנו לרצפה.

לילה.
נתנאל חוצה את הקמפוס לעבר בניין פרס א'. כמעט חצות, ורק סטודנטים בודדים מצטלבים בדרכו. מתוך הרגל של החודשיים האחרונים (והמוזרים ביותר בחייו) נתנאל משפיל את מבטו, משתדל לא ליצור קשר עם איש. עבר שבוע מאז המבחן, שבוע מאז אותו לילה מוזר בו ישב בחדרו של פרופ' רוזנשטיין ופיתח מודל חדשני להבנת מחלת האלצהיימר. שבוע של המתנה בציפייה לגלות האם המודל אכן עובד… ובעיקר שבוע בלי תשובות: הוא לא יצא מהבית, ופרופ' רוזנשטיין לא פנה אליו. לנתנאל נמאס לחכות. הוא רוצה לפחות לדעת אם הוא הצליח לעבור את המבחן בנוירופרמקולוגיה. בכניסה לבניין, על גבי לוח המודעות, מופיעות רשימות ארוכות של ציונים. נתנאל תר אחרי הרשימה המתאימה וסורק את מספרי הסטודנט עד שהוא מוצא את שלו… 88! לבו של נתנאל מנתר אל על. למרות שנתנאל רשם לעצמו רק את התשובות לשאלות האמריקאיות, כנראה שהוא הצליח לא רע גם בשאלות הפתוחות! היתכן שאספקת הסוכר המוגברת לפני המבחן סייעה לו להתגבר על ההאטה? נתנאל מחליט להצטייד לקראת יום המחרת. הוא ניגש למכונת הממתקים, בוחר מגוון של חטיפים, ומעביר את כרטיס הסטודנט שלו. פסק זמן, דג מרציפן מצופה שוקולד חלב, שישיית טעמי, אוראנוס עם פצפוצי שוקולד, טוויסטר, וגם שוקולד פרה במילוי תות… צונחים ונערמים בתיבת ההגשה. נתנאל אוסף אותם אל תוך תרמיל הגב שלו. הוא פונה לצאת שוב אל תוך הלילה הצונן. יש לו הרבה תרגילים להכין, ותקווה חדשה ממלאת את ליבו… אולי, אולי יצליח למצוא את תרופת הנגד, שתחזיר את חייו לקדמותם… או לפחות תהפוך את הימים לנסבלים. אולי אז יוכל לגשת ולהתנצל בפני הבחורה בורוד… הוא צועד על השביל המוליך לשערי הכניסה ולפתע הוא נעצר. עיניו נעוצות בפוסטר שתלוי על לוח המודעות שבצד הדרך.

~תרופה ומזור למחלת האלצהיימר!~
*בכנס חגיגי יציג פרופ' גבי רוזנשטיין מהחוג לחקר מדעי המח, את המודל התרופתי החדש לטיפול במחלת האלצהיימר. אנשי אקדמיה, תלמידים, חולים ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולשמוע את הבשורה החדשה ביותר בתחום!
הכינוס יערך באמפיתיאטרון הוקינג. יום שלישי, 19 במאי, בשעה 18:00.
בואו בהמוניכם.*

נתנאל ניצב מול הכרזה. העלבון מתפשט בגופו כמו חומצה רעילה. הרי המודל המקורי עליו מבוססת התרופה זה המודל שהוא פיתח! זו התרופה שהוא המציא! באיזו זכות הפרופ' לוקח את הקרדיט לעצמו? הוא הבטיח שיודיע לו מה תוצאות הניסוי… כמה תמים הייתי! כועס על עצמו נתנאל. המחשבות רצות. טסות. תעלות היונים במוחו נפתחות ונסגרות במהירות אדירה. פוטנציאלי הפעולה דוהרים במנהרות האקסונים עטופות המיילין, מתפוצצים אל תוך הדנדריטים ואז דועכים. הוא משעין את כף ידו על עמוד בטון כדי לספוג ממנו את הקור, ולאחר מכן מהדק את היד הקרירה אל מצחו הלוהט. הוא יודע מה הוא הולך לעשות.

יום.
פרופ' רוזנשטיין נח בכורסה הרכה שבחדרו. עיניו עצומות והוא נואם בפני קהל דמיוני.
בדלת חדרו נשמעת נקישה.
"אני מתכונן לקראת הערב", הוא רוטן, ולעבר הדלת הוא צועק: "כנס!"
בפתח עומד שליח עם קסדה ביד.
"פרופ' רוזנשטיין? יש לי משלוח בשבילך".
פרופ' רוזנשטיין מביט בו בעיניים קטנות וממהר לחתום על טופס הקבלה. הוא מסיר את העטיפה הצבעונית של החבילה וריח מתוק וחם עולה באפו… מה זה יכול להיות? הוא תוהה. על החבילה עצמה, בפונט ורוד המודפס על נייר לבן עם לבבות, מודבק פתק:

~לאבא הכי חכם בעולם, שתמצא עוד הרבה תרופות לכל המחלות בעולם!
באהבה, בנותיך. ~

פרופ' רוזנשטיין מרים את מכסה הקופסה…
"סופגניות לכבוד שבועות! איזה בנות יש לי!" הוא קורא בקול, ונוגס בסופגניה העסיסית מבין השתיים. ממם… הסופגניה רכה ונימוחה בפיו… ויש בה ריבה. ברוך השם, יש בה הרבה ריבה! תוך דקותיים נותרים בקופסה רק פירורים… פרופ' רוזנשטיין אינו מוותר ומלקט אותם באצבע רטובה מרוק אל תוך פיו. איזה בנות יש לי… ממש צמד סופגניות, הוא חושב וחיוך רחב מרוח על פניו.
"רחלה" הוא מזמזם למזכירת החוג. "רחלה?"
"כן פרופ' רוזנשטיין?"
"תוכלי בבקשה לשכתב את הנאום שלי ולהכניס בפתיחה שלו תודה מיוחדת לבנות שלי ולאישתי?"
"בסדר".
"תכתבי, 'לבנותיי הסופגניות המתוקות'".
"טוב, פרופ' רוזנשטיין".
פרופ' רוזנשטיין חש סיפוק גדול. סיפוק גדול מאד. סיפוק כל כך גדול שהוא חייב לעשות משהו. הוא נעמד מול החלון הצר שבחדרו, מוציא חצי פלג גוף עליון החוצה, ושואג: אהההה!

יום.
"'חת שתיים. 'חת שתיים שלוש. ניסיון".
אמפיתיאטרון על שם הוקינג הומה אדם. הקהל, שמורכב מסטודנטים, אנשי אקדמיה ומתעניינים אקראיים, נראה שוקק חיים על רקע השמש השוקעת. אנשי תחזוקה מתהלכים על הבמה, מציבים שולחנות, ומסדרים את המיקרופונים.
"שומעים אותי?" מהדהד הקול ברחבי האמפיתיאטרון. " 'חת שתיים ניסיון".
פרופ' רוזנשטיין יושב לצד הבמה מחכה לרגע בו הכל יהיה מוכן. הוא חש התרגשות. חרדה כמעט. האוויר יבש והאנשים מסביבו נראים קטנים וחדים. לשתות, הוא חושב. אני צריך לשתות משהו.
דיקן הפקולטה עומד בקצה השני של האמפיתיאטרון ומשוחח עם ראש העיר. הוא מנופף בידו לפרופסור רוזנשטיין. הפרופסור מחייך במאמץ ועוצם עיניים. יש לי בחילה, הוא חושב.
"שלום! שלום!" מברך אותו הדיקן ומניח יד על שכמו.
"אה.. איך? הגעת כל כך מהר?" פרופסור רוזנשטיין מבולבל. הוא אינו חש בטוב.
"רציתי לאחל לך בהצלחה. כולנו מתרגשים מהתגלית שלך. כל הכבוד!"
"כן…" ממלמל הפרופסור.
"הכל מוכן", מודיע האחראי על ההפקה.
איפה הדפים שלי? חושב הפרופסור. הנה כאן. הכל יהיה בסדר! אני רק חייב לשתות. הוא מסדר את שיערו ומטפס על המדרגות לבמה. על השולחן עומד בקבוק מים. הוא לוגם. כשהוא מניח את הבקבוק הוא שם לב שהקהל כבר שרוי בדומייה. דומייה עמוקה.
"שלום לכולם", הוא מקריא מתוך הדף וקולו מהדהד באמפיתיאטרון. "מחלת אלצהיימר הייתה במשך שנים טרגדיה אנושית לחולים ולמשפחותיהם. למעשה, לקהילה כולה. כיום אדם בן שבעים או שמונים יכול להיות בריא ולהנות. מאורח חיים גופני אקטיבי. באופן דומה, אין סיבה לכך שקשישים יסבלו… ממחלות שגורמות לחוסר צלילות. סניליות. כמו שאנחנו לפעמים נוהגים לומר. היום אציג בפניכם תרופה חדשנית וניסיונית שיכולה לעצור את התדרדרות. המחלה הקשה במקרים של אלצהיימר מתמשך התרופה לא תוכל להועיל, אבל בעזרת בדיקות גנטיות ניתן להבריא חולים. בשלבים מוקדמים אך ראשית אני רוצה להודות לאשתי ולשתי בנותיי. הסופגניות המתוקות, לדיקן ולחברי לחוג…"
רחלה, מזכירת החוג, מאזינה לנאום בחרדה: היתכן ששכחה לשים את סימני הפיסוק?! מאיר, הדיקן, מבחין בצער שהתורמים שלצידו זעים בחוסר סבלנות: מדוע גבי מדבר כל כך לאט?! ניצה רוזנשטיין מביטה בבעלה בזלזול: האם אין שום דבר שהוא יודע לעשות כמו שצריך?! זוג התאומות ליטל ומיטל תוהות במקביל (כדרכן של מי שחלקו את אותה הביצית): על איזה סופגניות מתוקות הוא מדבר?! וסטודנט אחד, בשורה האחרונה, מקלף ציפוי כסוף מטבלת שוקולד גדולה.
"אפשר להציע לך שוקולד?" הוא שואל סטודנטית נאה שיושבת שני מושבים לידו. השמש צובעת את שיערה באדום זרחני של רגע לפני השקיעה.
"תודה", היא מחייכת בביישנות ושוברת לעצמה שורה. "תודה רבה".

[נחשו מי]

הסיפור מצוין וכתוב נ-ה-ד-ר. תשומת הלב שלך לפרטים פשוט עוצרת נשימה. ג'יי, התתחתני איתי?

ובכל זאת יש מקום לשיפור – אבל לא ברור לי מה לא בסדר, קשה לי לשים על זה את האצבע. הסיפור מאבד מומנטום ומתמסמס קצת לקראת הסוף. אולי זה בגלל האורך של הסיפור? אולי יש מקום לקצר? הרי העלילה לא מי-יודע-מה מסובכת.

סתם מחשבה ראשונית. אולי מגיבים אחרים יוכלו להסביר את זה יותר.

[ג'יי האמיתית]

כן, גם אני מרגישה שהסיפור קצת ארוך, ואבא שלי שקרא את הסיפור הערב טוען שהסוף פחות טוב מהאמצע (טוב, הוא גם לא לחלוטין הבין איך הפרופסור נדבק…) אבל לי בתור הכותבת קשה לשים את האצבע בעצמי על המקומות בהם אפשר לקצר, ומה נאבד. בשביל זה פרסמתי את הסיפור כאן! יש לי הרגשה שעם עוד קצת עבודה יכול לצאת משהו ממש נחמד.

אגב, אני חייבת לתת קרדיט לאין אור (חברי היקר) על גיבוש הסיפור והאמת היא… על רב הרעיון של "מחזור מוח". איזה כף שיש לי מאגר רעיונות מהלך בבית!

להתחתן? וואו! הצעת הנישואין הראשונה בחיי! אני מתרגשת!
אני אשקול זאת בחיוב כמו שאומרים

[אבישי 1]

אז ככה.

ארוך זה טוב. ארוך וקשה, כמו מה שיש לך כאן, זה מצויין. הסגנון לא רע בכלל, והצלחת לרתק אותי מספיק כדי לקרוא את הכל גם כשאין לי זמן.
מצד שני, יש בעיות סספונד קשות וחוסר אמינות בסיסי בכל מיני מקומות. למשל כל העניין עם הרוח – זה פשוט לא אמין. אפשר היה למצוא דרך אחרת להקריא לנו מהיומן של נתנאל. כך גם עניין ה"קרח!" המוזר.
יש נקודות שבהן את נהדרת (האפיזודה עם הכדור הורוד שבתה אותי) ונקודות אחרות בהן את קצת מאבדת מזה, ונמשכת לכיוון ההומור הילדותי (בואו נצחק על אנשים רעים ושמנים). זה לא ממש מוצג ככה, אבל זה הרושם שמתקבל, לפחות אצלי.
הלאה: המשחק עם סימני הפיסוק הוא רעיון מצויין, אבל הוא קצת בעייתי בפורום כזה, בו כולם מחפשים בעיות פיסוק והגהה. אבל זה באמת לא שיקול. מה שיותר קריטי הוא שיש קטעים שקשה מאוד לקרוא, וגם אם רצית להראות את הבלבול בתפישה של נתנאל, זה מאוד מקשה על הקורא. כך גם ה"הד" והעלמת הרווחים. הם יוצרים אפקט נהדר, אבל במחיר כבד.
מבחינת עלילה, לא הכל הגיוני ברצף הסיפור (למשל תרופת הפלא בדמות שישיית-טעמי), ומשהו מפריע לי בעניין הפרופסור-מנצל-הסטודנטים-למטרות-תהילה. הוא מוצג כזקן שמן ותאוותן, וזה דימוי באד-גאי שלא מתאים כאן, לדעתי.
אבל הסגנון, הפרטים, נקודת-המבט… ילדה, יש לך כישרון.

[אבישי 1]

כפי שאמר מישהו לא מזמן. ההודעה שלי אמורה כמובן להוות תגובה לסיפור המקורי, ולא לניקי.

כדי שלא תרגישי מקופחת: ניקי, טוב לראות אותך כאן (באמת).

[ג'יי האמיתית]

אני דוקא דמיינתי אותו רזה! לא כל מי שאוהב סופגניות הוא שמן. בכל מקרה, אני שמחה שאהבת את תיאור "הכדור הורוד". לגבי שאר הבקורת, אני מעדיפה לחשוב קצת וגם לשמוע דעות נוספות לפני שאגיע בעצמי למסקנות.

[???]

אני דווקא מאוד מאוד אהבתי את סצינת המחברת והרוח. יכולתי ממש לדמיין את זה כמו בסרט.
כל הסיפור זורם ומרתק. אהבתי מאוד.

[נחשו מי]

זה היה *יכול* להיות רגשני/מיושן/קלישאי, אבל זה פשוט *לא*, כי זה כתוב טוב.

[NY]

אהבתי גם את הרעיון הכללי.
יש לסיפור, עם זאת, גם כמה חסרונות, לדעתי:
א. נראה לי כי הסיפור מעט (ממש מעט) ארוך מדי.
ב. הדמויות, וביחוד זו של הפרופסור, מעט קלישאתיות מדי.
ג. הרעיון, החביב ביותר, כאמור, לא מפותח מספיק לטעמי. נתן היה לעשות ממנו מטעמים של ממש, אם במסגרת פרק הזמן המתואר בסיפור (לפעילות מוחית משתנה יש, ודאי, תופעות לואי רבות ומרנינות שנתן לתאר, ומהן ינבעו גורמים עלילתיים לאין מספר) ואם לאחר סיפור המעשה (הרי הפרופסור יהפוך גם הוא לגאון לילי – ומן הסתם יקדיש את מרצו לנקמה בתלמיד. איך ילחמו שני גאונים-מוגבלים שכאלה?)
ד. שימוש מוגזם, לטעמי, בשלוש נקודות. למשל: "ראשו של… נתנאל לזובסקי היה סחרחר… הוא ניסה לעקוב אבל הפרופ' דיבר מהר ולא ברור… זה גרם לו לחוש עייף מאד." אך אותה תחושה בדיוק תעבור עם "ראשו של נתנאל לזובסקי היה סחרחר. הוא ניסה לעקוב אבל הפרופסור דיבר מהר ולא ברור. זה גרם לו לחוש עייף מאד." ההבדל היחיד הוא ש*הקורא* לא מתעייף מהקריאה.

ולסיום – נתנאל לזובסקי זה כמו מייק ווזובסקי?…

[???]

למרות ש… כדי לשפר צריך לעבוד. ועבודה היא חיינו וכו' וכו'.
יחד עם זאת, תיאור תופעות נוספות ותסבוכות עלילתיות שינבעו מהן בוודאי יהפכו את הסיפור להרבה יותר ארוך… אז איך שאני מבינה את הערותיך כדאי או לקצר ולהדק, או להאריך ולפתל. אמת?

[NY]

להדק *ו*לפתל גם יחד!
כתיבה מהודקת תעזור לקורא לצלוח את הסיפור בקלות ותמנע ממנו להשתעמם. הפיתול יוסיף עניין ובשר לסיפור.
אשמח לראות גרסה משופרת שלו כאן.

[???]

אין לי מושג מי שם בו *כל כך* הרבה שלוש נקודות. זה טופל. לגבי השאר…

[ג'יי האמיתית]

זו הגירסה הנוספת לסיפור. היא יותר ארוכה, לא בטוחה שיותר מפותלת (לפחות לא כמד"ב…)ובאופן כללי אני תוהה אם היא יותר טובה או פחות טובה… אשמח לשמוע.

יום.
פרופ' רוזנשטיין, יועץ החוג לחקר מדעי המוח, הניח לקבוצת דפים להשמט מידו אל השולחן. הוא לכסן מבט אל הסטודנט שישב מולו והניד את ראשו מצד לצד…
"העתקה הינה עברה שהעונש עליה הינו הרחקה מהלימודים," אמר.
הבחור שישב מולו בהה בו אך לא הגיב. פרופ' רוזנשטיין הרים את גבותיו ונעץ בו מבט תמהה.
"ה ע ת ק ה?" שאל הבחור לבסוף. פרופ' רוזנשטיין בחש בדפים שעל השולחן…
"בפרוייקט חצי שנתנאל ברשתות נוירונים קבלת ציון 100. במבחן הבית באלגוריתמים היית היחיד שהצליח לפתור את שאלת הבונוס, מה שהביא לכך שציונך הסופי בקורס הינו 107 נקודות. אתה עוקב אחרי?" הוא שאל את הבחור, שעפעף כאילו רק עכשיו התעורר מהשינה. לאחר שלא קיבל תגובה המשיך –
"ממוצע הציונים שלך בתרגילי הבית הינו 99.9 שזה, במילה אחת, יוצא מן הכלל. מאז 2004 לא נרשם הישג כזה בקרב תלמידי השנה הראשונה בחוג. כל הכבוד. רק תסביר לי איך בדיוק-" האיש המבוגר נפנף בדף הציונים לנגד עיני הסטודנט שבהה בו בעיניים מזוגגות, "הצלחת להיכשל בכל אחת ואחת מהבחינות שנערכו במסגרת הכיתתית? הא?"
ציונךהסופיהינו107נקודותאתה עוקבאחרי?הישגמדהים….להיכשלבבחינותבמסגרתכיתתיתהא?
ראשו של נתנאל לזובסקי היה סחרחר. הוא ניסה לעקוב אבל הפרופ' דיבר מהר ולא ברור. זה גרם לו לחוש עייף מאד. הוא הצליח להבין שפרופ' רוזנשטיין מאשים אותו במשהו… בהעתקה, הוא הצליח להיזכר לבסוף. זה כי הציונים של היום לא מתאימים לציונים של הלילה! עלי להסביר. עלי להגיד משהו. אני אגיד לו שמאז הניסוי… שאני לא כל כך טוב כשאני עושה דברים במשך היום… אולי הוא יבין. אבל אסור לו לדעת על הניסוי.
פרופ' רוזנשטיין נעץ בסטודנט מולו מבט זועף. הוא שנא מעתיקנים ורמאים, ועוד יותר שנא סטודנטים שהיו מבזבזים לו את הזמן. ונתנאל לזובסקי ישב ושתק. פרופ' רוזנשטיין התבונן בו בעיון. לרגע נראה כאילו הבחור חושב על משהו. השפתיים שלו זזו. מבעד חרכי ירייה צרים פרופ' רוזנשטיין שלח לעברו מבטים מזרי אימה.
"אני יכול להסביר. א..אני לא יכול לחשוב טוב במשך היום… רק בלילה. את תרגילי בית עשיתי…לא ביום. בלילה. ואת הבחינות ביום… בגלל זה!" הוא אמר בקול נרגש. "אני לא העתקתי." הוא רצה להראות לפרופ' שזה נכון. שהוא באמת לא יכול להצליח במבחנים שנערכים ביום. אבל היה לו קשה לקרוא את שמות הקורסים שהיו כתובים במהופך בדף שנח על השולחן מולו…
"מערכ..ות.. לו..זי..ות" מלמל לעצמו. לא זוכר שלמדתי קורס בשם מערכות לוזיות. שם הקורס גרד את מחשבתו… אי שם במחשכים נדלקה נורה: ל-ו-ג-י-ו-ת! מערכות
ל-ו-ג-י-ו-ת. בקורס הזה דווקא הצלחתי, חשב, את הפרוייקט עשיתי בלילה של הסילבסטר. המעבדה היתה ריקה. רק אני ועוד מישהי היינו שם. אני עזרתי לה…
פרופ' רוזנשטיין לא הבין. הוא פשוט לא הבין. יום. לילה. מה הסטודנט מולו ממלמל? הקצב האיטי בו התנהל הבירור הוציא אותו מדעתו.
"נתנאל לזובסקי. אתה שומע אותי?" הוא שאל, מדבר הכי ברור שהיה יכול.
שתיקה.
"כן," אמר הבחור. לפרופ' רוזנשטיין היתה הרגשה שהמעבד של הבחור שמולו שייך לדור ישן. מאד ישן.
"אין לי, כרגע, עדויות לכך שהעתקת. אבל אני אישית הולך לשים עליך עין. לבדוק אותך טוב טוב. בשבע עיניים. אתה מבין?" פרופ' רוזנשטיין המתין שניות ארוכות לתשובה המיוחלת…
"כן."
"שיהיה לך בהצלחה בבחינות הקרובות," אמר ביובש, וסימן בניד ראש לעבר דלת החדר. הסטודנט לא זז. פרופ' רוזנשטיין קם בהפגנתיות ופתח את הדלת. התלמיד נשען קדימה כמי שמתכונן לקום מהכסא אך לאכזבתו של הפרופ' נטל את דף הציונים מהשולחן והחל מעיין בו. "מערכות ל-ו-ג-י-ו-ת!" הוא אמר. הפרופ' עווה את פניו בזעם ובאגרופים קפוצים פסע לעבר מכונת השתייה שבמורד המסדרון.
"תה מרגיע!" הוא צרח לעבר המכונה.

לילה.
נתנאל שרוע על מיטתו. הוא מדפדף במחברת, חולף על פני ימים ולילות בכתב צפוף, עד שהוא מגיע לדף ריק…

^10.5 שעה: 02:10
לפני שבועיים כתבתי כי הצלחתי לפצח את מחזור המוח שלי, אך השבוע הבחנתנאל כי המחזור אינו מדויק לחלוטין. ישנן תנודות שקשורות לכמות האור הטבעי אליו אני נחשף.
לפני שלושה ימים נרדמתי בשמש למשך שעתיים וחצי ולמחרת הגעתי לשיא כבר באחת בלילה, ודעכתי קצת לפני ארבע לפנות בוקר. בנוסף הבחנתנאל גם ב"סחיפה אחורה" ככל שהימים מתארכים. לפי החישובים שלי, ביום הארוך ביותר בשנה אוכל להגיע למצב 'אני' כבר בשמונה בערב. זו ללא ספק תהיה הזדמנות טובה לנסוע לבקר את הורי… המסכנים אינם מצליחים להבין מדוע אינני מגיע יותר לארוחות יום שישי. ואני כבר מתגעגע… כן, חלפו חודשיים. אני כותב זאת אך קשה לי להאמין בכך. אלמלא הייתי יודע הייתי מהמר שעברו רק ימים ספורים מאז הניסוי שלי… אני חושב שתפיסת הזמן שלי התעוותה לחלוטין… ככל הנראה זה תוצר של קצב הפעילות השונה של המוח. ^

נתנאל מניח את העט ומתרווח על המיטה. עיניו עצומות אך עפעפיו מרטטים. הוא נזכר בפגישה שהיתה לו מוקדם יותר באותו יום עם פרופ' רוזנשטיין. הוא מסתובב וממשיך לכתוב –

^מצד אחד המצב הינו בלתי נסבל…אני עומד על סף העפה מהלימודים ובמשך היום אני מתנהג כמו אוטיסט… לא אוכל להמשיך להתחבא מהעולם לנצח. השבוע יהיה עלי להגיש את התרגילים בתיבות ההגשה הישנות כי המערכת האלקטרונית חסומה, וזה אומר – לצאת החוצה. מחשבה מטרידה. אבל מצד שני. מצד שני… הקלות שבה אני מבצע את המטלות הלימודיות, הרעיונות שיש לי. כח החישוב העצום. אני לומד בדקות חומר שרק לפני חודשיים הייתי נאבק עליו במשך ימים שלמים. אני לא בטוח שאני רוצה לוותר על כל זה! אני מרגיש שביכולתי לפתור את החידות הגדולות של האנושות, להבין… כמעט הכל.לפעמים נדמה לי שאני מצליח לראות מה אלהים התכוון כשהוא יצר את העולם הזה.^

הוא מניח את המחברת פתוחה על השרפרף שלצד המיטה ומתכרבל בתוך עצמו. תוך שניות הוא נרדם. מבעד לחלון הפתוח הרוח נכנסת. היא מרפרפת בדפי המחברת, מדלגת על פני ימים, שבועות, מחשבות…

^26.4.2011 שעה 12:45
אני חושב שסוף סוף פיצחתי את מחזור המוח שלי!
השיא מתרחש בין שעה 02:45 לשעה 03:15. אחר כך חלה דעיכה מתונה עד שעה 05:00. אחרי חמש בבוקר מתרחשת ירידה חדה ביכולת המחשבתית שלי. ואני חש צורך עז לישון. היו כמה לילות בהם ניסיתי להישאר ער אך העייפות הייתה בלתי מנוצ…^

והרוח נושבת.

^19.3.2011 שעה 15:00.
מחר אני מתכוון לבצע את הניסוי. השגתי מפתח למעבדה הנוירופרמקולוגית. אני לא באמת מאמין שיש סיכוי שזה יצליח אבל…^

הרוח מעמידה את הדף הוא ניצב במאונך למחברת ואז משלים את סיבובו וצונח הפוך…

^….הגברת ייצור המיילין תאפשר העברה של פוטנציאלי פעולה בקצב גבוה פי כמה. אם זה יעבוד זה יהיה כמו לעשות למעבד של מחשב over clocking. בכוונתי לרקוח מספר כדורים מאותו סוג ולקחת אחד בכל יום עד שאבחין בתוצאות.^

והרוח.

^25.3.2011 שעה 14:00.
צהריים. אני יכול לכתוב רק לאט. קשה לי לחשוב בבהירות. אתמול בלילה החלטתי לנסות לתעד את המצב שלי בכל שעה לאורך היום. אבל קשה לי לחשוב בבהירות. אני יכול לכתוב רק לאט ואני שוכח למה אני עושה מה שאני עושה. אולי אני אבדוק מה השעה? השעה 17:00. מוזר! מאד מוזר. ועכשיו 17:14. הזמן מתנהג מוזר. מאד מוזר. קשה לי לחשוב בבהירות. מחר יש לי מבחן באלגברה לינארית. אני חייב להתכונן. מה זה שדה? אני לא זוכר…לא זוכר. 18:25. אני מרגיש קצת יותר טוב. אני חושב שבשדה מתקיים שכל אבר מהשדה שמוכפל בסקלר נשאר חלק מהשדה. 18:29. נראה שהזמן מאט את מהלכו…^

רוח.
^15.4.11 חצות.
ושוב אני מרגיש כמו אני… לשעה ביום אני אני… ו"אני" רוצה להיות שוב כמו כולם. ו"אני" רוצה שתהיה לו חברה. ו"אני" קצת מתחרט על כל ההרפתקה שהוא נכנס אליה…
עשיתי עכשיו הפסקה קצרה. הכנתי לזניה. כנראה שהגעתי ל"זמן" הנכון כדי ללמוד לבשל… אמא תהיה גאה…
אתמול בלילה עזרתי לבחורה חמודה לסיים את התכנית ברשתות ולהגיש אותה בזמן. הייתי רוצה לצאת איתה, אך זה יהיה קצת מוזר להזמין אותה להיפגש רק אחרי חצות… מה אגיד לה? שבמשך ארבע חמישיות של היממה יש לי דלעת במקום מוח? אינני יכול להישאר כך. עלי למצוא מרפא למוחי החולה. ^

החלון נטרק. הרוח נשארה לייבב בחוץ.

לילה.
פרופ' רוזנשטיין יוצא מהמשרד מאוחר אחרי ש… נרדם בכורסתו ולא התעורר. במשך ארבע שעות הוא ישן שנת ישרים, מזיל ריר על ציפוי השולחן דמוי עץ הדובדבן, שבחדרו. הוא אינו מאמין כשהוא מביט בשעון… השעה כבר אחת וחצי! אשתו והילדות נסעו לחופשה והוא ישן במשרד. יפה יפה, הוא חושב. צד ימין של פניו מעוטר בדגם של הסוודר שהוא לובש ושיערו פרוע. הוא פוסע לכיוון המדרגות כאשר לפתע הוא מבחין בפס אור צר בוקע מתחת לדלת הספרייה. שוב לא כיבו את האור, רוטן הפרופסור הישנוני, אבל כשהוא פותח את הדלת מצפה לו הפתעה: יושב שם בחור צעיר. פרופ' רוזנשטיין מזהה שזה התלמיד שתיחקר בחשד להעתקה רק לפני יומיים. חמישה ספרים שונים פתוחים לפניו, ועשרות ספרים נוספים בולטים מתוך ארונות הספרים, מחכים לשליפה מהירה. על גבי הלוח המחיק רשומות משוואות בשלושה נעלמים, והסטודנט מצייר משהו שנראה כמו שרטוט של המוח האנושי. פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן מהופנט בתלמיד שזז במהירות מהספרים אל הלוח. ובחזרה. הוא מכחכח בגרונו והסטודנט קופץ.
"מה אתה עושה פה?" פרופ' רוזנשטיין שואל בחשדנות.
"א..אני באתי ללמוד כאן."
"הספרייה הזו סגורה בלילה וגם ביום בשבילך. זו ספרייה של הסגל." פרופ' רוזנשטיין מתקרב לשולחן. "אני מצפה לקבל הסבר."
"זו האמת… באתי לכאן ללמוד. יש לי בעייה. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך במשך היום. ולעומת זאת בחלקים של הלילה המוח שלי פועל מהר יותר. ואני זקוק לכל הספרים, לכן אני כאן."
"לא נשמע לי," אומר הפרופ'. "ההסבר שלך לא נשמע לי. מחר בבוקר אני מעביר את השם שלך גם לוועדת משמעת וגם לוועדה להפסקת לימודים."
"חכה! אני אספר לך הכל. אני אספר לך הכל מהתחלה!" נתנאל קורא. "הכל התחיל לפני חודשיים… חשבתי על דרך שבעזרתה יהיה אפשר לגרום למוח האדם לפעול מהר יותר. חשבתי… שאם נצליח לבודד את הנוירונים טוב יותר מבחינה חשמלית, המסר העצבי יעבור מהר יותר. אז…רקחתי תרופה שמעודדת גדילה של תאי אוליגודנדרוגלייה שמייצרים את המיילין ולקחתי אותה ואז-"
"ואיפה בדיוק עשית את כל זה?" תוהה הפרופ' חציו מוקסם מהאומץ וחציו זועף על התעוזה.
"אה… במעבדה של מדעי המוח. אני השגתי מפתח ו…" נתנאל מגמגם.
"אני מבין. פרצת למעבדה. המשך בסיפור". מצווה הפרופסור.
"בכל מקרה… משהו השתבש בניסוי. ולמרות שלקחתי רק אחד מהכדורים שהכנתי, אחרי כמה שעות חלה האטה גדולה בפעילות המוח… זה היה נורא מפחיד… אבל כבר באותו לילה חלה גם ההאצה… הייתי מסוגל לחשוב הרבה יותר מהר מלפני כן! יש למוח שלי עכשיו מחזור של פעילות. אני חושב שאולי במשך היום יש ייצור מוגבר של מיילין, ובמשך הלילה הוא מתפרק ואז נוצרת האטה או ש-"
"תוכיח לי."
נתנאל נראה המום.
"תוכיח לי שאתה חושב יותר מהר ממני," אומר הפרופסור.
"אני.. ובכן… בשעה האחרונה עלה אצלי רעיון והספקתי קצת לפתח אותו עד שהגעת… חשבתי על המודל הישן לתיאור הזכרון. המודל הקוגניטיבי של 'מחסנים' שאנו תקועים איתו כבר כמה עשרות שנים ויש לי רעיון למודל חדש. מודל דינמי שאינו מפריד בין זכרון לטווח קצר לזכרון לטווח ארוך…" ביד רועדת נתנאל מושיט לו קבוצת דפים. "זה כמובן רק ההתחלה. כי אני צריך למצוא דרך להסביר את הדיסוציאציות שנצפות אצל פגועי מוח אבל גם לזה יש לי כבר רעיון…" קולו גווע. הפרופ' מעיין בתרשים. על פניו ניכרת התרגשות אבל כשהוא מסיים הוא אומר רק: נחמד.
"נחמד. כמה חבל שכבר חשבו על זה לפניך. מאמר של לוין וגברד מאפריל. עדיין לא פורסם אבל אני כבר ראיתי אותו."
במקום להראות מאוכזב נתנאל זורח:
"אם כך זה רק מחזק את המודל שהצעתי! זו יכולה להיות פריצת דרך בתחום…"
"אכן," אומר הפרופסור "אכן מרשים עבור תלמיד שנה ראשונה. ואתה אומר שעשית זאת בשעה אחת… בהחלט מרשים." הוא שותק, שקוע במחשבות.
"אז מה יהיה לגבי?" שואל נתנאל לבסוף.
"אני לא אפריע לך ללמוד עכשיו. אבל אנחנו עוד נשוחח." ולפני שהוא יוצא מהספרייה הוא שואל: "יש משהו שאתה זקוק לו?"
"לא, תודה," ממלמל נתנאל.
לאחר שהדלת נסגרת נתנאל חש צמרמורת עוברת בגופו. רוח לילית נושבת ומעיפה את הדפים לרצפה. זה לוקח לו מספר דקות עד שהוא שוקע שוב כולו בתוך חומר הלימוד.

יום.
השמש מסנוורת, אבל נתנאל לזובסקי אינו מוותר. הוא הולך וכושל נאבק ברעש המילים השורקות סביבו… פוקנציהחדחד.מיפוי. רועי!בואכבר. .שומרים מקומות.בנייןקפלןב'. א' ישלי33צילומים. 33 אורחיםמקנדה. מה העניינים?גבר. אש? אין לי כח יותר. סחתיין.קולמוגורוב. מעבדה .בואילדשא.לגשר.משחק. המשחק.סינמטק.היי.מנזה. שיעור כפול. יאללהנירעב. סלטמלאשמן. מממממממהעניינים גבר?
הוא מתחכך בקיר הבניין שתוחם את השביל וחתיכות טיח נושרות בזמן שהוא מפלס את דרכו…
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין," הוא ממלמל. עיניו חצי עצומות. יד אחת שלוחה קדימה, משמשת לו כמקל נחייה בתוך הבליל שרוחש סביבו.
משימה אחת יש לו היום: להגיש את התרגילים. להגיש את התרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. וגם… לפגוש כמה שפחות אנשים שהוא מכיר בדרך לשם, והכי חשוב – לא לדבר עם אף אחד. אתמול, למעשה היום, עת אור ראשון הופיע והלילה גווע, הוא שכב במיטה, ולפני שהשינה המטמטמת אחזה בו הוא שינן לעצמו: להגיש תרגילים. לא לפגוש אף אחד. לא לדבר עם אף אחד. אבל השמש ניגרת עליו כמו דבש מתוק, דביק, והוא מנסה להזיז את רגליו הכבדות בתוך הדבש. הדבורים שבכוורת מזמזמות באוזניו. הוא חש סחרחורת. הוא חש כמו זבוב בתוך בקבוק של קולה תוססת… לא שהוא יכול להעלות במחשבתו דימויים כאלו עכשיו – בשעות כאלו נתנאל לא יכול בכלל לחשוב כמו בן אדם רגיל. הוא יכול רק להיאחז במנטרה היומית שאותה הוא אינו מפסיק למלמל:
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין… להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין."
"היי!" משהו ורוד נעמד בדרכו. הוא נעצר שניה אחת מאוחר מדי ומתנגש בורוד הרך והחמים שמולו… הורוד רוטט בצחוק.
"האהאהאהאהא. מהנשמע?חפשתיאותך! רציתילהגידלך תודה תודהרבהרבה. קבלתי בזכותך95על התכניתברשתות שלי. ולאהיה ליכמעט אף באג!תודה!"
"סליחה", נתנאל אומר הרבה יותר מדי מאוחר.
"סליחה?זהבסדר! זהלאבאשמתך שלא קבלתי100.. אףחד לאקבל 100. תהרוצה לי לבוא לאכול?"
נתנאל מרגיש שהורוד ממלא את כולו. הוא עומד ומחייך. זורח בשמש. הוא אינו זוכר את התרגילים. הוא אינו זוכר שהוא אינו אמור לדבר עם איש. הוא בוהה בכדור ורוד, חי, ובעל מרקם מרגש להפליא… אם השעה היתה 01:10 בלילה, נתנאל היה אומר שזה בכלל לא כדור. שזה חצי כדור בעל צורה חרוטית שמחובר בבסיסו למשטח אנכי תלת ממדי. אבל השעה היתה 12:00 בצהריים ונתנאל אינו יכול להסיט את עיניו מהכדור הורוד המרגש. הדם בגופו גועש. וכעת במרכז הכדור מופיע כדורון קטנטן בולט וחצוף… נתנאל רועד.
פלאחח! מטלטלת את ראשו סטירת לחי. הוא נזרק החוצה מתוך ההזיה הורודה.
"סוטהסוטה!" העולם מסתחרר סביבו. "דפוק!"
תרגילים! להגיש תרגילים! תיבת הגשה באיינשטיין. הוא מתחכך בקיר. יד אחת מצננת את לחיו השורפת. יד שניה מפלסת דרך בחלל העוין.

יום.
בניין איינשטיין ריק מאדם. נתנאל מוקיר תודה לצל הקריר ששורר בפנים. הוא מגיע אל תיבות הגשת התרגילים ובמאמץ אחרון מניח בתוכן את התרגילים. כל אחד בתיבה שלו. לפני שיצא שוב למסע לעבר שערי האוניברסיטה, הוא מחליט להשען על הקיר ולנוח.
מן העבר הנגדי של אולם הכניסה הרחב, פרופ' רוזנשטיין פוסע, מתקרב אליו חרישית כמו חתול שלוכד טרף עסיסי.
"ש ל ו ם נ ת נ א ל," הוא מניח יד על כתפו וממתין.
"שלום פרופ' רוזנשטיין," נתנאל ממלמל.
"א ת ה ב ס ד ר?" שואל אותו הפרופ' בקול דאוג ועיניו של נתנאל מתמלאות דמעות. תלאות הדרך שעבר, בתקווה נואשת להגיע אל תיבת ההגשה בזמן, עושות את שלהן.
"ד י, ד י," מרגיע אותו הפרופ' כשהוא מקפיד להגות את המילים לאט. "י ה י ה ב ס ד ר." והנימה המלטפת מאוששת את נתנאל. המילים אמנם רצות עדיין, אבל אולי קצת יותר לאט.
"רציתי להציע שנפגש הלילה במשרד שלי. אני רוצה להראות לך את המחקר שאני עורך. אני חושב שזה יהיה עבורך מעניין ביותר." הוא נושם עמוק פנימה ונושף את האוויר לאט. פעמיים. התשובה מגיעה לבסוף:
"אני… יש מבחן. אני חייב ללמוד למבחן. מבחן בנוירופרמקולוגיה. מבחן שלך פרופ' רוזנשטיין…" הדיבור האיטי מקפיץ איזה פיוז בתוך מוחו של הפרופ' אך הוא משתדל לשמור על ארשת פנים שלווה.
"אני יכול לעזור לך עם המבחן. אני הרי יודע שיש לך בעיה. תבוא בלילה ונסדר בינינו הכל. בסדר?"
נתנאל נכנע ליד האבהית שמונחת על כתפו.
"בסדר," הוא לוחש.
"מצויין," פרופ' רוזנשטיין טופח על זרועו, "בחצות, אם כך."
נתנאל המשיך להשען על הקיר הצונן. תלמידים חלפו על פניו, זזים במהירות. מהכניסה. לתיבות ההגשה. ובחזרה. כמו חרקים. הוא עצם את עיניו וחכה שהערב ירד…

לילה.
נתנאל עולה לקומה השלישית בבניין איינשטיין. דלת החדר של פרופ' רוזנשטיין פתוחה והמרצה מתרווח בכיסאו, רגליו על השולחן, ועל הלוח שמולו מוקרנת תמונה תלת מימדית של משפחה. ככל הנראה הפרופסור אשתו ושתי בנותיהן.
"חמודות, לא?" שואל הפרופסור. "הן בנות שש. תאומות. גאונות קטנות."
"אהה," נתנאל אומר ונשאר לעמוד ליד הדלת. הוא חש מעט נבוך. לא ממש יודע מה מצופה ממנו לעשות.
"כנס, כנס! אתה במצב שאפשר לדבר איתך עכשיו?"
"כן," נתנאל מרגיש נבוך עוד יותר. הוא מדשדש ברגליו ונכנס.
"אל תתבייש. יש לי פה משהו… התחלה של פריצת דרך. אולי! אני אשמח לשמוע את דעתך."
"אם ככה אולי עדיף שנחכה לשעה שתיים וחצי שלוש… בערך אז אני מגיע לשיא."
"שעת השיא. יפה יפה. אם כך אתן לך בינתיים לפתור בעייה בנוירופרמקולוגיה. הבעיה אמנם לא קלה. אבל חשבתי לתת אותה במבחן. הנה!" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו דף. "שב בנוח ותראה איך אתה מסתדר עם זה."
נתנאל סורק את הדף במהירות.
"אבל לא קיים מודל תרופתי שיכול להפוך על פניו את תהליך ההתדרדרות במחלת אלצהיימר, כך למדנו בכיתה, לא?" הוא ספק אומר ספק שואל.
"לא, לא! אתה מתבלבל. ישנן תרופות לאלצהיימר… חלקן אפילו יעילות למדי," הריסים הקצרים שמכסים את עיניו הצרות של הפרופסור מעפעפים במהירות.
נתנאל יודע, כלומר, חושב, שאין תרופה שיכולה להפוך את התדרדרות המחלה. יש תרופות שמאיטות אותה. אבל תרופה שהופכת? הוא די בטוח שאין… אבל מה אכפת לו לנסות? יש עוד זמן עד 02:30, ובנוסף אם יפגין יחס חיובי פרופ' רוזנשטיין יעזור לו להתמודד עם הבעיה שלו. הוא יושב ונושך את עט הפרקר שפרופ' רוזנשטיין נתן לו. זה עולה לפרופ' במאמץ, אבל הוא מצליח לא להעיר לנתנאל בנושא.
הזמן עובר. 00:45. נתנאל שקוע כולו בבעייה. האטיולוגיה הגנטית של המחלה ידועה, אך יש משהו נוסף שהוא לא מצליח לתפוס. 01:22. עליו לשנות כיוון מחשבה. 01:58. נתנאל מתחיל לחוש שהוא עולה על הכביש המהיר.
"אני זקוק לספרים," הוא מצהיר ובלי לחכות יורה: "נוירוביולוגיה ב'; הורמונים ומוח האדם; העץ הדנדריטי ופוטנציאל הפעולה המושהה; ונוירופרמקולוגיה מודרנית".
"מיד," ממלמל הפרופ', מרקד מול הספרייה בחדרו.
נתנאל אינו שם לב למתרחש סביבו. המחשבה שלו כבר מזמן דוהרת על הכביש הפתוח והפתרון נמצא אי שם בהמשך הדרך… אם רק ידע באיזה מחלף לצאת! 02:12. 02:13. הדרך אצה לו. הוא משרטט. ומוחק. מדפדף בספרים. שוקע בקריאה ושוב מדפדף בקדחתנות. הוא מחפש. מחפש משהו. על גבי הדף שמולו הוא מצייר עצים וחצים… השרטוטים על הדף הופכים למורכבים יותר ויותר. הוא חש שפנים הגולגולת שלו בוער.
"קרח!" הוא קורא, לא מפסיק בחישובים. פרופ' רוזנשטיין אץ לכיוון המקרר של הקומה ובידיו הערומות מביא חופן של קרח. נתנאל קורע את החולצה מגופו, דוחס לתוכה את קוביות הקרח וכורך אותה סביב ראשו. 02:58. זה מגיע, הוא חושב. הוא מתקרב לקצה של צוק גבוה. הוא אינו יודע מה יתגלה לנגד עיניו כשיגיע לשם. הוא גולש לעבר הקצה. 02:59. הוא עומד על פי תהום של אי וודאות. מה עליו לעשות?! 03:00 הוא קופץ! דואה באוויר… הכל פרוש לפניו. הכל מובן. הכל נכון. היופי של העולם מתמזג אל תוך מוחו כמו משפך של טייפון. והוא מרחף מלמעלה. וסדר והגיון ואור על פני תהום…
"מצאתי." נתנאל מתמוטט אחורה בכיסאו.
"הראה לי!" דורש פרופ' רוזנשטיין.
נתנאל מושיט לו את הדף. פרופ' רוזנשטיין מעיין בו. התרגשות גדולה אוחזת בו אך הוא שומר על הבעה מונוטונית. בקול חנוק הוא לוחש:
"מעניין… מעניין מאד. צריך כמובן לבדוק. מודל אינו שווה דבר עד שלא מנסים אותו."
נתנאל סחוט. מים קרים ניגרים על פניו ועל גופו. הקול של המרצה נשמע מעוות. כמו הקלטה שמנגנים במהירות איטית מדי.
"מחר בבוקר אתחיל להרכיב את התרופה. תוך שבוע שבועיים נוכל לדעת אם עבודת הצוות שלנו אכן נושאת פרי. אני אספר לך מייד כשיגיעו התוצאות הראשונות!"
עבודדתת צצווות… נושאאאאאאתתת פפפפרי. המילים הגיעו לאוזניים של נתנאל כמו ממרכז האדמה. הוא שתק. הוא סטודנט שנה ראשונה. עם בעייה במוח שאלהים יודע איך יוכל לתקנה. בעוד חצי שעה הוא הולך לצלול אל תוך השפל הגדול… ומחר בצהריים יש לו מבחן גורלי בנוירופרמקולוגיה אליו לא הספיק להתכונן.
פרופ' רוזנשטיין מאבחן את ההבעה שעל פניו:
"אם אתה חושש בגלל המבחן של מחר הרשה לי להרגיע אותך: למה שלא תפתור את המבחן כבר עכשיו?"
נתנאל מציץ בשעון. יש לו עוד לפחות שעה. די והותר זמן כדי לפתור את הבחינה. את התשובות לשאלות האמריקאיות יוכל לרשום לעצמו וכך יצליח לעבור את המבחן. אולי אפילו בהצלחה.
"תודה," הוא אומר בשפה רפה. בחדר של הפרופ' הוא יושב ופותר את המבחן. והמבחן קל. כל כך קל! אבל כשהוא מסיים הוא חש עייפות גדולה משתלטת עליו. אותה עייפות שמביאה את השינה המטמטמת…
"למה שלא תשכב לישון כאן על הכורסה? אני אעיר אותך בבוקר." עיניו הצרות של הפרופסור מתרוצצות על פני החדר. נתנאל הסכים. הוא נרדם מיד… טופס הבחינה בידו.
פרופ' רוזנשטיין חיטט בפח והוציא ממנו מגזין צבעוני. הוא מחה ממנו גרעיני תפוח שדבקו בו והניח אותו על השולחן. לאחר מכן הוא יצא בשקט מהחדר. השחר כבר החל לעלות… בעוד ימים ספורים הוא הולך לפגוש בתהילה! בעוד ימים בודדים יזכה בהוקרה של עמיתיו! בהערצה של משפחתו!
בחדר הישיבות הוא ישב והעתיק את המודל החדשני ואת השרטוטים המקושקשים מהדף בכתב ידו של נתנאל, אל המחברת האלקטרונית שלו. לאחר מכן – הוא שרף את הדף.

יום.
סביב מכונת השתייה הקומתית מתקהלים חברי אקדמיה נכבדים.
"צ'אי תאילנדי," מבקשת ד"ר לאנדס בקול מתוק. "מתוק," היא מוסיפה ומתקדמת לעבר חלון ההגשה.
"…קפוצ'ינו ממריץ?" מנסה ארי, עוזר המחקר החדש של ד"ר לאנדס, אך המכונה אינה מגיבה.
"עליך לדרוש לא לשאול!" קורא הדיקן שעומד בסוף התור. סימן השאלה בקולך מרדים את המכונה. צווה עליה."
"קפוצ'ינו. ממריץ!" מצווה המסטרנט ולקריאות העידוד של הנכבדים הממתינים בתור, ההזמנה מתקבלת. הוא מסמיק ופוסע לעבר החלון.
"שלום אדוני הדיקן," אומר פרופ' רוזנשטיין בקול נמוך.
"הה!" הדיקן נפנה אחורה. "אה, זה אתה גבי, הבהלת אותי!" הדיקן אומר במורת רוח קלה, וחוזר להביט קדימה אל ראש התור.
"יש משהו שאני רוצה להראות לך," פרופ' רוזנשטיין לוחש אל תוך אוזנו.
"מה?" נרעד הדיקן כמו מגרש זבוב מעל פניו.
"קבלתי מגזין חדש. יש בו מאמר בדיוק על תחום המחקר שלך. למה שלא תתלווה אלי עם הקפה הפרואני שלך למשרדי כדי שאראה לך?"
"אני קצת עסוק הבוקר."
"זה לא יקח יותר מרגע," מבטיח הפרופסור ומניח יד על כתפו של הדיקן. הדיקן מסכים.
הם מתקדמים במורד המסדרון לעבר החדר של פרופ' רוזנשטיין. הם עומדים מול הדלת. הפרופסור מוציא מכיסו מפתח ומכניס אותו לחור המנעול. הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לסובב את המפתח ואינו מצליח. מה קורה פה? הוא ממלמל. הוא מטלטל את הדלת.
"מישהו בפנים?" הוא צועק ולאחר טלטול קולני נוסף הוא מאפשר לדלת להיפתח לרווחה…
"מי זה?!" הוא קורא בהפתעה מעושה, אך החדר ריק. הכורסה בה השאיר את נתנאל ישן רק לפני מספר שעות ריקה . פרופ' רוזנשטיין משתדל להסתיר את אכזבתו.
"אין כאן אף אחד גבי," אומר הדיקן. "ואתה נראה לי עייף. מה דעתך לקחת יום מנוחה?"
"אין צורך בכך," מסנן פרופ' רוזנשטיין, סורק בעיניו המצומצמות את החדר.
"ואיפה המגזין?" שואל הדיקן לבסוף.
"כמובן…" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו את החוברת המבריקה ועטיפה דביקה של חטיף טעמי נושרת ממנו לרצפה.

לילה.
נתנאל פוקח עיניים. עצים גדולים נעים ברכות מעליו וירח חוור מאיר את השדרה. השינה עדיין אוחזת בו ולרגע הוא אינו בטוח היכן הוא. או מי הוא. הוא עוצם עיניים ומאזין ללילה. צרצרים מצרצרים, דשא עוקץ את ידיו החשופות, ונתנאל נזכר. הוא היה בדרך הביתה מהמבחן כשגל של עייפות הכה בו. הוא התמוטט על הדשא, שלצד השדרה המטופחת, ונרדם בשמש. וכעת, למרות צינת הלילה, פניו לוהטות והוא צמא. חוות המחשבים פתוחה עד שעה שתיים בלילה. ומה השעה עכשיו? הוא נפנה להביט בשעונו אך להפתעתו הוא מגלה שפרק ידו ערום.
ריח מתוק של פריחה ממלא את האוויר והוא פוסע לאט. במקום ללכת בשביל המדרכה הוא מקצר את הדרך דרך שדה קטן. לפתע נגלה לעיניו שיח ורדים, צבעם הורוד בוהק למרחק ונתנאל ניצב במקומו מוקסם. הוא למד וזוכר שראיית האדם הינה עיוורת צבעים לעת לילה… אבל הפרחים כל כך ורודים… הוא מלטף את עלי הכותרת וידו גולשת מטה אל הגבעול. בעדינות הוא קוטף פרח אחד מתוך השיח. הוא מהדק את הפרח אל ליבו וממשיך בדרך.
הכניסה לחוות המחשבים חשוכה. דמות עומדת בכניסה ומביטה בשמיים.
"סליחה, מה השעה?" הוא שואל.
"הא! זה אתה!" הדמות אומרת. "אין לך משפט פתיחה יותר מוצלח?"
זאת היא! הבחורה בורוד! הבחורה מהמעבדה! לבו של נתנאל מחסיר פעימה. מבלי לחשוב הוא מושיט לה את הורד. היא מופתעת.
"אני… מה שקרה באותו יום… זה לא הייתי ממש אני שם!" אומר נתנאל.
"כמובן, זה היה אחיך התאום," היא אומרת בלגלוג.
הורד הבוהק נשאר תלוי ביניהם.
נתנאל משפיל את מבטו. איך יסביר לה? אולי פשוט יסביר לה. היא מביטה בו ובעיניה מהבהב חיוך.
"בוא", היא אומרת "נלך לטייל ואז תסביר לי."
נתנאל מחזר אחרי צעדיה, הורד בידו, וליבו פועם בעוז.
אחרי שעה ארוכה הם חוזרים לכניסה למעבדה מהצד השני…
"…אז איך אתה מרגיש עכשיו?"
"אני לא יודע. אני מרגיש קצת מטושטש כשאני בחברתך…"
היא צוחקת.
"ומאיפה והורד?"
"קטפתי אותו בדרך… הוא הזכיר לי אותך. אני חושב שאת…את.."
היא נוטלת את ידו של נתנאל האוחזת הפרח. ונושקת בעדינות לעלי הכותרת של הפרח.
"תפגוש אותי כאן מחר באותה השעה?" היא לוחשת לו.
ורק אחרי שהיא נעלמת מהעין נתנאל נזכר שהוא אינו יודע כלל מה השעה.

יום.
פרופ' רוזנשטיין נוסע לבית הורים סיעודי ברעננה מרכז. בתיק הצד שלו ארוזות חמישים גלולות של תרופה ניסיונית כנגד מחלת האלצהיימר. כל בני משפחות החולים, בלי יוצא מן הכלל, נעתרו לבקשת המחלקה והסכימו לנדב את ישישיהם לניסוי…
בשעת ארוחת הצהריים האחיות מתרוצצות בין הקשישים.
"פה גדול. יופי! ולבלוע!"
"גם את גברת בלום! ת-ר-ו-פ-ה! זאת ת-ר-ו-פ-ה!"
פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן בגבר מבוגר, שמנער בחוזקה עגבניה מעל צלחת האוכל שלו.
"מה הוא עושה?" שואל הפרופ' את אחת האחיות.
"אולי הוא חושב שזאת מלחייה," היא עונה. "זהו. זה מספיק מלוח אדון הירש!" היא לוקחת ממנו את העגבניה.
"מספיק מלוח?" אדון הירש נראה מאוכזב.
"הבנתי שאתה נשאר כאן עד מחר?" נפנית האחות בחזרה לפרופ' רוזנשטיין.
"כן. אני רוצה לעקוב אחרי ההתפתחויות מקרוב."
"יופי, אז אולי תרצה לעזור לגברת הניג לחזור לחדר שלה? קומה רביעית. חדר תשע. בואי עדינה! פרופ' רוזנשטיין יקח אותך למעלה." היא משלבת את זרועו של הפרופ' בזרוע האישה.
"לירקוד? לירקוד?" שואלת עדינה הניג בקול רם.
"המעלית משמאל," מחייכת האחות לפרופסור ההמום שנגרר אחרי הקשישה האנרגטית.
כשהם מגיעים לחדר עדינה הניג מושכת את הפרופסור פנימה.
"יונתן," היא אומרת.
"גבי. קוראים לי גבי," אומר הפרופסור.
"יונתן," היא אומרת ומושכת אותו לעבר פסנתר גדול. מעל הפסנתר תלויה תמונת צבע גדולה של אשה צעירה מנגנת בקונצרט. בשוליים התחתונים של התמונה כתוב: הפסנתרנית עדינה הניג בקונצרט חגיגי של תזמורת רשות השידור. עדינה הניג מתיישבת ומתחילה לנגן…
"יונתן הקטן…לה לה לה לה…." היא שרה בקול צפצפני.
הנגינה מתגברת. פרופ' רוזנשטיין מסיק מהמשיכה בשרוולו שהוא אמור להצטרף…
"אוי ואבוי לו לשובב… חור גדול במכנסיו… לה לה לה לה לה לה אפרוחים חפש…"
והם מסיימים ביחד באקורד ניצחון. הקשישה נראית מאושרת. היא קמה ומתחילה לחפש משהו במגירות של הארון שניצב לצד הפסנתר. פותחת ושוכחת לסגור. באחת המגירות הפתוחות למחצה הפרופ' מבחין בתפוח חצי אכול ומעלה עובש… לבסוף הקשישה מתייאשת. היא צונחת אל הכורסה.
"ומי זה?" היא שואלת את הפרופסור. "מה אתה עושה כאן?"

לילה.
בחור ובחורה יושבים בישיבה מזרחית על שמיכת פוך ומתבוננים בגלולה אפורה שמונחת בין שניהם.
"את בטוחה?"
"אני בטוחה."
"זה לא הולך להיות קל."
"אני יודעת."
"אז למה?"
"אני אוהבת אותך. ואני סקרנית ואני הרפתקנית…"
"אני לא רוצה לחשוב איזה ילדים יהיו לנו…"
"עכשיו אני כבר לא מפחדת," היא אומרת בשקט, לוקחת את הגלולה, ובולעת אותה.
"מה עכשיו?"
"עכשיו מחכים."
"אתה… כבר בשיא?"
"יש עוד שעתיים בערך… אבל אני כבר שומע אותך קצת מצחיק."
"איך מצחיק?"
"נמוך כזה. כאילו את מדברת קצת לאט… וגם…"
"וגם מה?"
"הזמן מתחיל להאט. לילה אחד יכול להראות כמו נצח." היא פושטת מעליה את החולצה ושרה:
"אהוב אותי בכפות ידך… ככה לאט לאט…" הוא מלטף את עורה.
"איך את מרגישה?"
"מוזר! אני חושבת שזה כבר התחיל. יש לי המון מחשבות כל הזמן!"
"על מה את חושבת?"
"על… אלף דברים בבת אחת… חשבתי על ברבור מקרמיקה שעשיתי כשהייתי ילדה. עכשיו אני מבינה למה נשבר לו הצוואר ברגע שאח שלי נגע בו, ואני חושבת על השיעור האחרון במתמטיקה דיסקרטית. למדנו על מעגלים המילטוניים ושחזרתי בראש את ההוכחה. וגם שמתי לב לכך, שנעה, חברה שלי שישבה לידי, סיפרה לי שהיא נוסעת בקיץ לתאילנד. בזמן השיעור לא שמתי לב כי הייתי עסוקה בלא להבין כלום, אבל עכשיו שמעתי אותה. ואני גם חושבת עליך ועלי. ועל הילדים שיהיו לנו…" היא צוחקת.
הם מתנשקים.
"זה כמו סלואו מושן! כמו סרט מהמאה שעברה."
הוא נשכב על השמיכה ומושך אותה אליו.
"אני חושב שזה התחיל לך חזק," הוא לוחש. "תגידי לי אם את מרגישה לא טוב או משהו כזה."
"זה מוזר אבל אני מרגישה נפלא! כאילו כל הכבלים השתחררו…"
הם עושים אהבה.

יום.
פרופ' רוזנשטיין מתעורר מאוחר מדי משנת הלילה וממהר לרדת לחדר האוכל של בית ההורים. ארוחת הבוקר מוגשת עד השעה שמונה, והשעון שעל הקיר מורה שכבר שבע חמישים. מבט חטוף בחדר האוכל ההומה מספיק כדי לדכא אותו… מראה האחיות, מנגבות ומאכילות את הקשישים, אינו מעורר אצלו תיאבון. לבסוף הוא נכנס ומתיישב במקום הפנוי היחיד – ליד אדון הירש, שהיום דווקא אוכל את העגבניה במקום לנפנף בה.
אחרי ארוחת הבוקר, מתכנן הפרופסור, אקח כמה חולים ואערוך להם בחינות זכרון במרפאה. אולי התחולל שיפור כלשהו. זה לא חייב להיות שיפור דרמטי, משהו מובהק מבחינה סטטיסטית יספיק, הוא חושב בעגמומיות.
"תוכל להעביר לי בבקשה את המלחייה?" מבקש אדון הירש.
"סליחה?"
"את המלחייה. ליד יד שמאל שלך. אגב, אתה הפרופסור שהביא את התרופות אמש?"
פרופ' רוזנשטיין מהנהן.
"כן זה-" הוא מתחיל להגיד אך נגינת פסנתר מן הקצה השני של האולם קוטעת את דבריו.
"אה! פראנץ ליסט! מלחין נהדר. אתה לא חושב?"
הפרופסור קופץ על רגליו. עדינה הניג יושבת ומנגנת בפסנתר. הצלילים ממלאים את האולם. מספר חולים קמים על רגליהם ומתאספים סביבה. עדינה הניג, קשובה לרחשי הקהל, פוצחת בנגינת ולס עליז.
"הדנובה הכחולה!" קוראת אחת הקשישות. "תרקוד איתי אדון פרופסור?"
הפרופסור מסתחרר בחלל החדר. הוא מאושר ולא אכפת לו לרקוד עם כל הקשישות שבעולם…
לפני שהוא עוזב לכיוון עיר הבירה, תור ארוך של זקנים המתגוררים במקום עומד ללחוץ את ידו. כולם מרוצים מאד, אך חלקם גם מודאגים: ומה אם יזדקקו לכדורים נוספים? פרופ' רוזנשטיין מבטיח לצייד אותם בכמות של כדורים שתספיק להם "עד גיל מאה ועשרים".

לילה.
נתנאל חוצה את הקמפוס לעבר בניין פרס א'. הציונים של המבחן בנוירופרמקולוגיה פורסמו ונתנאל מכריח את עצמו לבדוק אם שוב נכשל… כמעט חצות, ורק סטודנטים בודדים מצטלבים בדרכו. מתוך הרגל של החודשיים האחרונים נתנאל משפיל את מבטו, משתדל לא ליצור קשר עם איש. הוא מתקשה להאמין שעבר שבוע מאז אותו לילה מוזר בו ישב בחדרו של פרופ' רוזנשטיין ופיתח מודל חדשני להבנת מחלת האלצהיימר, שבוע מאז המבחן, שבוע מאז הלילה שפגש את עינב…
המחשבה עליה מציפה אותו בהתרגשות. אתמול בלילה, אחרי שלקחה את הכדור השני, הם שכבו בפעם הראשונה. וזה היה… זה היה אהבה בסלואו מושן. כי הזמן עצר מלכת. והעולם החיצוני התפוגג. אחרי אותו לילה נתנאל לא הרגיש שהם מכירים שבוע ימים, יותר כמו כמה שנים, הוא חשב.
בכניסה לבניין, על גבי לוח המודעות, מופיעות רשימות ארוכות של ציונים. נתנאל תר אחרי הרשימה המתאימה וסורק את מספרי הסטודנט עד שהוא מוצא את שלו… 88! לבו מנתר אל על. למרות שנתנאל רשם לעצמו רק את התשובות לשאלות האמריקאיות, כנראה שהוא הצליח לא רע גם בשאלות הפתוחות! היתכן שאספקת הסוכר המוגברת לפני המבחן סייעה לו להתגבר על ההאטה? נתנאל מחליט להצטייד לקראת יום המחרת. הוא ניגש למכונת הממתקים, בוחר מגוון של חטיפים, ומעביר את כרטיס הסטודנט שלו. פסק זמן, דג מרציפן מצופה שוקולד חלב, שישיית טעמי, אוראנוס עם פצפוצי שוקולד, טוויסטר, וגם שוקולד פרה במילוי תות, צונחים ונערמים בתיבת ההגשה. נתנאל אוסף אותם אל תוך תרמיל הגב שלו. הוא פונה לצאת שוב אל תוך הלילה. יש לו שלושה תרגילים להכין למחר ועינב מחכה לו בבית… ואולי, ביחד, יצליחו למצוא את תרופת הנגד, שתוכל להפוך את הימים לנסבלים, או לפחות להחזיר את המצב לקדמותו, אם ירצו בכך.
נתנאל צועד על השביל המוליך לשערי האוניברסיטה ולפתע הוא נעצר. עיניו נעוצות בפוסטר שתלוי על לוח המודעות שבצד הדרך.

~תרופה ומזור למחלת האלצהיימר! ~
*בכנס חגיגי יציג פרופ' גבי רוזנשטיין מהחוג לחקר מדעי המח, את המודל התרופתי החדש לטיפול במחלת האלצהיימר. אנשי אקדמיה, תלמידים, חולים ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולשמוע את הבשורה החדשה ביותר בתחום!
הכינוס יערך באמפיתיאטרון הוקינג. יום שלישי, 19 במאי, בשעה 18:00.
בואו בהמוניכם.*

העלבון מתפשט בגופו כמו חומצה. הרי המודל המקורי עליו מבוססת התרופה זה המודל שהוא פיתח! זו התרופה שהוא המציא! באיזו זכות הפרופ' לוקח את כל הקרדיט לעצמו? הוא הבטיח שיודיע לו מה תוצאות הניסוי. "עבודת צוות". כמה תמים הייתי! כועס על עצמו נתנאל. המחשבות רצות. טסות. תעלות היונים במוחו נפתחות ונסגרות במהירות אדירה. פוטנציאלי הפעולה דוהרים במנהרות האקסונים עטופות המיילין, מתפוצצים אל תוך הדנדריטים ואז דועכים. הוא משעין את כף ידו על עמוד בטון כדי לספוג ממנו את הקור, ולאחר מכן מהדק את היד הקרירה אל מצחו הלוהט. הוא יודע מה הוא הולך לעשות.

יום.
פרופ' רוזנשטיין נח בכורסה הרכה שבחדרו. עיניו עצומות והוא נואם בפני קהל דמיוני. בדלת חדרו נשמעת נקישה.
"אני מתכונן לקראת הערב," הוא רוטן, ולעבר הדלת הוא צועק: "פתוח!"
בפתח עומדת בחורה צעירה פניה מכוסות בקסדה של אופנוע.
"פרופ' רוזנשטיין? יש לי משלוח בשבילך," היא אומרת.
פרופ' רוזנשטיין מביט בה בעיניים קטנות וממהר לחתום על טופס הקבלה. הוא מסיר את העטיפה הצבעונית של החבילה וריח מתוק וחם עולה באפו… מה זה יכול להיות? הוא תוהה. על החבילה עצמה, בפונט ורוד המודפס על נייר לבן עם לבבות, מודבק פתק:

*לאבא הכי חכם בעולם, שתמצא עוד הרבה תרופות לכל המחלות בעולם!
באהבה, בנותיך. *

פרופ' רוזנשטיין מרים את מכסה הקופסה.
"סופגניות לכבוד שבועות! איזה בנות יש לי!" הוא קורא בקול, ונוגס בסופגניה העסיסית מבין השתיים. ממם… הסופגניה רכה ונימוחה בפיו… ויש בה ריבה. ברוך השם, יש בה הרבה ריבה! תוך דקותיים נותרים בקופסה רק פירורים. פרופ' רוזנשטיין אינו מוותר ומלקט אותם באצבע רטובה מרוק אל תוך פיו. איזה בנות יש לי, ממש צמד סופגניות, הוא חושב וחיוך רחב מרוח על פניו.
"רחלה" הוא מזמזם למזכירת החוג. "רחלה?"
"כן פרופ' רוזנשטיין?"
"תוכלי בבקשה לשכתב את הנאום שלי ולהכניס בפתיחה שלו תודה מיוחדת לבנות שלי ולאישתי?"
"בסדר."
"תכתבי, 'לבנותיי הסופגניות המתוקות'."
"טוב, פרופ' רוזנשטיין."
פרופ' רוזנשטיין חש סיפוק גדול. סיפוק גדול מאד. סיפוק כל כך גדול שהוא חייב לעשות משהו. הוא נעמד מול החלון הצר שבחדרו, מוציא חצי פלג גוף עליון החוצה, ושר בקולי קולות…
"יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן! הוא טפס, על העץ, אפרוחים חפש! אוי ואבוי לו לשובב…"

יום.
"'חת שתיים. 'חת שתיים שלוש. ניסיון."
אמפיתיאטרון על שם הוקינג הומה אדם. הקהל, שמורכב מסטודנטים, אנשי אקדמיה ומתעניינים אקראיים, נראה שוקק חיים על רקע השמש השוקעת. אנשי תחזוקה מתהלכים על הבמה, מציבים שולחנות, ומסדרים את המיקרופונים.
"שומעים אותי?" מהדהד הקול ברחבי האמפיתיאטרון. " 'חת שתיים ניסיון."
פרופ' רוזנשטיין יושב לצד הבמה מחכה לרגע בו הכל יהיה מוכן. הוא חש התרגשות. חרדה כמעט. האוויר יבש והאנשים מסביבו נראים קטנים וחדים. לשתות, הוא חושב. אני צריך לשתות משהו.
דיקן הפקולטה עומד בקצה השני של האמפיתיאטרון ומשוחח עם ראש העיר. הוא מנופף בידו לפרופסור רוזנשטיין. הפרופסור מחייך במאמץ ועוצם עיניים. יש לי בחילה, הוא חושב.
"שלום! שלום!" מברך אותו הדיקן ומניח יד על שכמו.
"אה.. איך? הגעת כל כך מהר?" פרופסור רוזנשטיין מבולבל. הוא אינו חש בטוב.
"רציתי לאחל לך בהצלחה. כולנו מתרגשים מהתגלית שלך. כל הכבוד!"
"כן…" ממלמל הפרופסור.
"הכל מוכן," מודיע האחראי על ההפקה.
איפה הדפים שלי? חושב הפרופסור. הנה כאן. הכל יהיה בסדר! אני רק חייב לשתות. הוא מסדר את שיערו ומטפס על המדרגות לבמה. על השולחן עומד בקבוק מים. הוא לוגם. כשהוא מניח את הבקבוק הוא שם לב שהקהל כבר שרוי בדומייה. דומייה עמוקה.
"שלום לכולם," הוא מקריא מתוך הדף וקולו מהדהד באמפיתיאטרון. "מחלת אלצהיימר הייתה במשך שנים טרגדיה אנושית לחולים ולמשפחותיהם. למעשה, לקהילה כולה. כיום אדם בן שבעים או שמונים יכול להיות בריא ולהנות. מאורח חיים גופני אקטיבי. באופן דומה, אין סיבה לכך שקשישים יסבלו ממחלות שגורמות לחוסר צלילות. היום אציג בפניכם תרופה חדשנית ועדיין ניסיונית. מניסויים ראשוניים עולה שהתרופה יכולה לעצור ואפילו להפוך את התדרדרות. המחלה הקשה גם במקרים של אלצהיימר מתמשך התרופה תוכל להועיל, אך בעזרת בדיקות גנטיות יהיה ניתן להבריא חולים. כבר בשלבים מוקדמים אך ראשית אני רוצה להודות לאשתי ולשתי בנותיי. הסופגניות המתוקות לדיקן ולחברי לחוג…"
רחלה, מזכירת החוג, מאזינה לנאום בחרדה: היתכן ששכחה לשים את סימני הפיסוק? מאיר, הדיקן, מבחין בצער שהתורמים שלצידו זעים בחוסר סבלנות: מדוע גבי מדבר כל כך לאט? ניצה רוזנשטיין מביטה בבעלה בזלזול: האם אין שום דבר שהוא יודע לעשות כמו שצריך? וזוג התאומות ליטל ומיטל תוהות במקביל (כדרכן של מי שחלקו את אותה הביצית): על איזה סופגניות מתוקות הוא מדבר?
בשורה האחרונה של האמפיתיאטרון, יושב בחור ומקלף ציפוי כסוף מטבלת שוקולד גדולה.
"את רוצה שוקולד?" הוא שואל בחורה נאה שיושבת לידו ונראית מעט מבולבלת. השמש צובעת את שיערה בורוד זרחני של רגע לפני השקיעה.
"תודה," היא מחייכת ושוברת שורה.

[???]

[???]

אני חושב.

אוקי. אז ככה נתחיל בטובים, כי הרי אי אפשר בלי הטובים.

אתמול לפני שעזבתי את העבודה, הדפסתי את הסיפור על דף. זה הרווח של אלו הכותבים ארוך.

זה כבר טוב, לא?

הקטע בו נתנאל שוקד על הנוסחה, הוא קטע שהדביק אותי לדף ולא נתן לי להרפות, לצערי ממנו באה נפילת המתח.

הייתי מחלק את הסיפור לשניים – אז והיום.

אז… הן הרשימות שלו, הזכרונות, היומן.

היום – זה מה שקורה עם הפרופסור.

התחושה בסוף הסיפור הייתה שניסית בסיפור אחד לספר שני סיפורים, האחד ארוך עם סוף פשוט וסתמי (הממתקים, אם אני לא טועה) והשני בצורת נקמה. אולי חשת שסוף אחד לא מספיק ואז הולדת את הסוף השני. ואולי לא. הפרטים הטכניים הרבים, שבהם אני לא שולט, הובילו אותי לחשוב שאגיע לסוף מתוחכם יותר. לשיא חזק ואישי יותר. אבל את בוחרת לברוח מהעלילה המרכזית אל העלילה המשנית ושם לסיים את הסיפור ובעצם להשאיר אותי מאוכזב.

הדרך היתה טובה ומלאה. ואני אישית מעדיף סיפורים קצרים אך ארוכים מאשר קצרים וחסרי משמעות, לכן המורכבות הוסיפה, אבל היא שירתה מטרה פחותה הרבה יותר.

לסיכום:

הדרך מסזיפוס עד לחכם בלילה הייתה שווה את המאמץ שבקריאה וכל הכבוד על ההתקדמות ועל הפרטים הקטנים… שאני, אם אפשר, מצפה לשמוע מאיפה הגעת לזה.

[ג'יי האמיתית]

ולגבי הבקורת – יתכן מאד שאתה צודק ושלמעשה אין לי באמת סוף או פיתוח מעניין לנושא של אדם עם כזה מחזור מוח (לדעתי רעיון מעניין).
יכול להיות שהיה כדאי לקחת את הרעיון הזה לכיוונים אחרים לגמרי. אולי פעם אחרת. לומר את האמת – אני חייבת קצת לנוח מהסיפור הזה! בהחלט נמאס לי ממנו כבר. אולי עוד איזה חודש אני אצליח לקחת אותו לאנשהו. אבל בכל מקרה, לא נורא – כל כתיבה היא אימון. מה גם שעבדתי על הסיפור הזה במשך 10 ימים. את הסיפור האמיתי שהתכוונתי להביא לסדנה אני עדיין כותבת…

[???]

ובהקשר לנאמר… אין הכוונה שתשני… הכוונה שלי… היא די ברורה בעצם. שתראי את הסיפור מנקודת מבטי כקורא. וטוב לנוח בעד יצירתינו.

ואכן, גם אני רואה את הכתיבה כאימון, או יותר נכון לומר הכתיבה הקצרה, כאפיון סגנוני.

ובהצלחה עם הסיפור מהסדנה

[שלמקו]

בקשר לטייק 2: ההוספה של הניסויים עצמם היא די מיותרת- די ברור כבר מההתחלה שהניסויים יצליחו. התוספת של מערכת היחסים גם נראית קצת מוזרה, אבל היא גורמת לפסקאות האחרונות להראות נפלא, אז זה בסדר.

בקשר לסיפור עצמו: ארוך ונ-ה-ד-ר. קשה וכתוב היטב, פחות או יותר. הקטע של הרוח נראה מודבק, נראה כמו סתם דרך להסביר את מה שקרה, אבל הוא בסדר- עדיף מאשר שנתנאל יסביר את הכל למרצה. טעות הדפסה: "פרויקט חצי שנתאל".

אני בהחלט יכול להגיד שלמרות שהנקמה בפרופסור נראית כמעט טריוויאלית, היא עדיין הפתיעה אותי.

כותבים את זה "מיאלין", אני מאמין, ולא "מיילין". ובכל מקרה ההסבר הפסאודו-מדעי הזה מרתק.

אבל הייתה לי בעייה עם מיקום הסטודנט כסטודנט שנה ראשונה. מנסיון אישי, שנה ראשונה משמשת בעיקר ללימוד מקצועות בסיס, בעוד המקצועות שנתנאל לומד הם מתקדמים יחסית, ומלבד זאת- אחרי שנה אחת של לימודים לא אמור להיות לו מספיק ידע בשביל לסנתז את התרופה בכל מקרה. ובנוסף, את מערבבת בין מקצועות של מדעי המחשב ובין מקצועות רפואיים-ביולוגיים כבדים, שלא אמורה להיות חפיפה ביניהם- מכיוון שהם דורשים בסיס מדעי שונה לחלוטין. אבל אולי שנותי בטכניון מונעות ממני לסספנד זאת היטב…

והרעיון של סוכר כאמצעי נגד? מרתק באופן היפראקטיבי משהו, ולי היה די מובן.

[אבנר ק. (גמל)]

אני לצערי נאלץ להסכים עם הביקורת, האם במיקרה קראת את "פרחים לעכבר לבן"? הוא מבוסס על רעיון דומה אבל כתוב בצורה מדהימה, מומלץ בחום.

[שלמקו]

ואין הרבה קשר. למרות ששני הסיפורים עוסקים באנשים שתוגברו מוחית (וכמובן, ישנו החתול שתוגבר מוחית), המיקוד שלהם שונה לחלוטין. בעכברלבן מדובר על ההתקדמות של האדם הבודד וההתפכחות שלו לגבי החיים, בעוד שבסיפור כאן מדובר על דיטוכמיה שנוצרה באדם אחד (אם כבר, ד"ר ג'קיל ומר הייד זו דוגמא יותר מתאימה) ועל נסיונותיו להתמודד איתו.

[ג'יי האמיתית]

יש לי שתי חברות שלומדות במסלול ישיר לדוקטורט במדעי המח – והקבלה ללימודים נערכת
אחרי שקיים תואר ראשון כלשהו (!) תוך העדפה לאחד מהמקצועות הבאים: ביולוגיה, פסיכולוגיה, או מחשבים. בהתאם הקורסים במסלול יכולים להתמקד (בהפשטה כמובן) באחד הכיוונים (ביולוגי טהור, קוגנטיבי, או רשתות ואינטליגנציה מלאכותית). כמו כן עיינתי בשנתון והרבה מהקורסים בסיפור קיימים במסלול הזה או מהווים תנאי קבלה אליו!

אבל, אתה גם צודק, ואני מודעת לכך שעשיתי סלט – ניסיתי לחשוב על כך שבעוד כמה שנים יהיה קיים חוג לימודים נפרד של מדעי המח, כבר מהשנה הראשונה, ובו דמיינתי שלומדים מגוון של מקצועות. גם מתמטיקה (הסתברות, לינארית) גם ביולוגיה של המח (נוירוביולוגיה נוירואנטומיה, נוירופרמקולוגיה), וגם אלגוריתמים ורשתות (מהצד של מחשבים) .
אבל אולי כדי להפוך את כל הבלגן הזה ליותר לאמין כדאי לי למקם אותו כסטודנט שנה שנייה במקום ראשונה, או משהו כזה.

שאלה: כשאתה אומר 'קשה' – למה אתה מתכוון?

[ג'יי האמיתית]

[אבנר ק. (גמל)]

הערה: בדרך כלל אני משתדל למתן בפורומים את השפה שאני נוקט בה אבל אני רואה שכאן זה בסדר אני מקווה שלא תחשבו שאני מנסה לתפוס תחת או להתנשא פשוט זה כיף סוף סוף לכתוב אל אנשים שגם מבינים אז התפרעתי מעט (:->), קבלו בהבנה, אני מבטיח לא לחזור על זה בשנית.

תראה, זה ענין של זויות ראיה שונות על הסיפור שכן ניתן בקלות יחסית להמשיל ולקשר גם את עכברלבן לסיפור הזה (שהוא בגדול לא רע, אפילו דיי אהבתי אותו, מלבד ההסתיגויות של הבחור שרשם את הביקורת שאני מסכים עימו אבל לצערי גנב לי את כל המילים ) שכן גם שם מתכוללת טרנספורמציה בבחור ש"הופכת" אותו למשהו אחר ואז מחזירה אותו חזרה אל תהום הנשייה.

כמובן שאתה בגדול צודק אילו הם שניי סיפורים שונים בתכלית אך עדיין בגרעין הבסיסי שלהם הם חולקים את אותם הרעיונות הפסדו אנטי-דטרמיניסטים, אני טוען שהם כאילו שכן בשניהם בסוף מסתבר שמרגע שהגלגל נע קדימה לא נתן לעצור אותו למרות שהשינויי (גלגל) כבר התחולל, שוב עם תשים לב למרות שהוא מצליח לגלות דרך 'בריחה' באמצעות גלוקזה אבל הוא עדין לכוד, כמו כן מלבד התמורה הקוגנטיבית שהתחוללה בשני הגיבורים, ניגלו *לשניהם* כמה אמיתות מצערות, וכמובן יש את האינטרקציה החברתית הבעיתית שעוברת על שני הגיבורים, ושים לב שבשניהם הפאשלה מתחוללת בעקבות רעיונות שהם בליבם הומניסטים אלטרואיסטים.

הדבר שלי ממש 'עשה את זה' בעכברלבן הוא הרעיון של הכתיבה המשובשת בתחילה ואז ההסבר שנגלה לאיטו במהלך הקריאה ל*למה* זה כך, וכמובן הרעיון שלפעמים טוב לשמור על בורות עצמית.
מה 'שעשה לי את זה' בסיפור הזה זה הקונספט הפוזטיבי של אדם אמיץ שנלחם בדיסאוננס שבמבט ראשון הרס לו את החיים אבל למעשה הוא שיפר לו אותם, כמו כן אהבתי דיי אהבתי את הצורה בעלת אופי של סובלימציה שבה האיש מגיע לכדי קטרזיס, שכן הוא משתמש בכלי היחידי העומד לרשותו כאמצעי ענישה אבל האם הוא העניש אותו או נתן לו מתנה טרנסנדנטלית ומופלאה מאין כמוה? זה ממש נשא חן בעיני.

כפי שאתה וכותבת הסיפור מבינים יש בי רגשות אמביולנטים כלפי הסיפור, אבל בהחלט יש קישוריות ברורה למדי בין שני הסיפורים, אפילו כותב[ת?] הסיפור הודה שאסוצאצית שונות עלו במעמקי מוחו בזמן תהליך הכתיבה.

[שלמקו]

עכשיו, אם היית אומרת שדניאל הוא סטודנט לתואר מתקדם- זה היה נשמע הגיוני. אבל "שנה ראשונה" בד"כ מתייחס לסטודנטים של תואר ראשון- תארים מתקדמים לא מודדים בשנים. אבל סטודנט לתואר מתקדם? יכול ללמוד כל קורס שהוא, מורכב ככל שיהיה. כמובן, שלתארים מתקדמים, לוקחים הרבה פחות קורסים ויותר מתמקדים בדיסטריצה ובמחקר, אבל את זה אין שום בעיה לסספנד. בסך הכל- קצת ניטפיקריות, מה רע?

[???]

אשמח לדעת לדעת מהיכן הידע "בפרטים הקטנים", כלומר המושגים, כלומר איפה למדת על המושגים, המילים "הקשות" בסיפור?

[???]

פסיכולוגיה ומחשבים באוניברסיטה. בפסיכולוגיה לומדים לא מעט על מוח האדם (למרות שלאחרונה גיליתי שמה שלמדנו היה..איך לומר… "הגירסה המאויירת לילדים" לעומת מה שלומדים במדעי המוח).
אם בא לך לקרוא בנושא יש ספר ה- textbook של שנה א' פסיכולוגיה שנקרא "physiology of behaviour" שמסביר על תהליכים כימיים במח, מבנה המוח, השפעה של סמים, והקשר בין התנהגות לביולוגיה של המח. ספר לא הכי קל אבל גם לא קשה במיוחד.

אבל האמת היא שהכל אפשר למצוא ברשת. אז הנה הסבר מפושט של מהו "פוטנציאל פעולה":
http://faculty.washington.edu/chudler/ap.html
ומשהו בעברית:
http://magazine.ort.org.il/scripts/paper.asp?par=267

ב"מחשבים" לומדים בין השאר מתמטיקה. אז הידע שמופיע בסיפור הוא פחות או יותר ידע בסיסי של שנה ראשונה שכוללת הרבה (לדעת המתקשים) ומעט (באופן אובייקטיבי) מתמטיקה…

[???]

[???]

למרות שזהו קידום מכירות גרידא… אשמח עם תקראי סיפור קצר *שלי* בנושא…

הוא פורסם כאן לראשונה… אבל עבר כמה שיפורים קוסמטים מאז. הרעיון החדש של מוטי

רק בשביל הפרוטוקול… הוא הסיפור הראשון שפירסמתי באינטרנט.

[אבנר ק. (גמל)]

בתור בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה אני מסכים, רק הבהיויוריסטים חקרו לעומק תופעות פזיולוגיות בהתחלה, אבל היום התופעה הסתעפה כמעט לכל זרם מהזרמים הניאו-X למיניהם, בכל זאת עברנו לא מעט מאז ימי סקינר העליזים, מה שעוד יותר מתאים לסיפור, שכן הסיפור מדבר על שילוב של כמה דיספלנציות שונות בתור שיטת לימודים סטנדרטית לתואר.

יש לי ברשותך שאלה טכנית קטנה, למה גלוקזה סותרת את הפעולה?, אני פשוט לא מבין את ההקשר… .
10x.

[???]

אנשים מאמינים ש"שוקולד" או "משהו מתוק" עוזר להם להתגבר על "נפילות אנרגיה" במהלך מבחנים וכדומה. יש בכך אמת: המוח זקוק לאספקה רציפה של סוכרים מפורקים (חד סוכר? אם אני לא טועה) כדי לתפקד. כמובן שהמחשבה ש"עוד" ממשהו שחיוני לתפקוד, משפרת ביצועים הינה נאיבית, ומן הסתם שגויה. ולמרות זאת עשיתי בה שימוש. אבל במסגרת מקצה שיפורים אני אנסה לחשוב על הסבר טוב יותר.

[???]

גם אם הרעיון של יצירת עודף מיאלין *נראה* נכון מדעית, זה עדיין סיפור מדע בדיוני. המדע לא צריך *להיות* נכון, הוא צריך *להראות* נכון. ולי (בתור מישהו עם כמעט-תואר במזון וביולוגיה) זה נראה פתרון נחמד ביותר. רוצה הסבר? רמת אינסולין גבוהה מעכבת את האנזים יוצר המיאלין ובכך מאפשרת לשמור על מצב די יציב ואפילו לשפר את הסימפטומים. ממתקים מעלים את רמת הסוכר בדם וגורמים לשחרור אינסולין. נתנאל לא למד מספיק על מטאבוליזם ולכן לא קישר את חשיבות האינסולין לעניין, מה שהיה מאפשר לו למצוא תרופת נגד מאד מהר.

[אבנר ק. (גמל)]

*ג'יי האמיתית כתב/ה:
>
> אנשים מאמינים ש"שוקולד" או "משהו מתוק" עוזר להם להתגבר על
> "נפילות אנרגיה" במהלך מבחנים וכדומה. יש בכך אמת: המוח זקוק
> לאספקה רציפה של סוכרים מפורקים (חד סוכר? אם אני לא טועה) כדי
> לתפקד. כמובן שהמחשבה ש"עוד" ממשהו שחיוני לתפקוד, משפרת ביצועים
> הינה נאיבית, ומן הסתם שגויה. ולמרות זאת עשיתי בה שימוש. אבל
> במסגרת מקצה שיפורים אני אנסה לחשוב על הסבר טוב יותר.*

אממ… ברשותך, אני ארשה לעצמי להיות חוצפן ולהציע אולי רעיון לתקל את הבעיה, סילחי לי על יומרנותי, אולי במקום להסביר פיזית מה קורה תישתמשי בהסבר שמושתת על תהליכי למידה, קרי במקום להסביר איך התהלך מתרחש תנסי להסביר למה התהליך מתרחש, כך לדוגמא שבמקום לאמר שהוא גילה שסוכר עוזר לו הוא גילה שסוכר הוא מעין "פלסיבו" שדרכו הוא לומד לשלוט על היכולת החדשה שלו, וכך ניתן לעקוף את הבעיה, כן אני מודע לזה שזה לא פיתרון קלאסי , אבל את כל השאר תוכלי להסביר בעזרת דרכי למידה, אני בטוח שאת מודעת לזה אבל אני אזכיר כמה מהדרכים היותר קלאסיות שמדברות על דרכי למידה, מאחר והם יכולים להשתלב נפלא בסיפורך:

התניה קלאסית: בכדי שלמידה תתרחש בדרך זו יש לזווג גירויי מותנה
(ניטראלי) עם גירויי לא מותנה המעורר אוטומטית וללא למידה תגובה
לא מותנת (רפלקסיבית), בעיקבות הזיווג, הגירויי המותנה מעורר
תגובה מותנית דומה לזו שעורר הגירויי הלא מותנה גם ללא הופעת
הגירויי הלא מותנה.

התניה אופרנטית: עוסקת בלמידת התנהגויות אינסטומנטליות, קרי
שהאורגניזם מבצע ביוזמתו בכדי להשיג את מבוקשו, בעקבות האסוציאציה
הנלמדת בין התגובה לבין החיזוק המופיע בעיקבותיה.

תובנה: על פי קוהלר, האורגניזם אינו לומד רך ורק באמצעות התגובה
שהוא מבצע ואו החיזוק שהוא מקבל. הוא לומד למידה סמויה גם בהעדר
תנאים אילו, אלא שזו תבוא לידי ביטויי רק עם מילוים, סמיכות זמנים
אינה תנאי מספיק ללמידה תופעות שונות כגון הצללה חסימה ועכבה
סמויה מרמזות כי כוחו הנבואי של הגירויי והציפיה שהוא מעורר
באורגניזם הם הקובעים אם תתרחש התניה.
בתהליך הלמידה מעורבים איפוא תהליכים קוגנטיבים, והלמידה ע"פ
קוהלר היא בדרך של תובנה.

חיקויי (בנדורה): להקשר החברתי השפעה מכרעת על למידת האדם
התנהגויות רבות נרכשות באמצעות צפייה וחיקויי.
הערת שוליים מאחר ומדובר על בנדורה: ההתנהגות אינה פונקציה של
הסביבה בלבד ואו של מרכיבי אישיות קוגנטיבים אלא של שלושת הגורמים
הללו סביבה קוגניציה והתנהגות הנמצאים ביחסי גומלין ומשפעים זה על
זה האופן ההדי. תהליך מורכב זה של השפעות הדדיות מכונה ע"י אלברט
בנדורה דטרמיניזם הדדי.

ניסויי וטעיה:ברור למדי, כדאי רק לציין שהמדובר *גם* על ניסויי
וטעיה לא פיזים דהינו קוגנטיבים האדם יכול להריץ בראשו מכלול שכזה
לפני ביצוע הפעולה.

הבחנה והכללה: שוב ברור לחלוטין,

חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת:בסוג הראשון נוצר ארגון מחדש, ובשני
שחזור של פתרונות ודרכי פתרון שנוסו כבר בעבר. סוג החשיבה הראשון
מופעל לגבי בעיות חדשות הדורשות פתרונות חדשים ולא מוכרים. השני
מתאים יותר לפתרון בעיות הדורשות שימוש במדרג הרגלים שנרכש בעבר.
הבחנה זו ממחישה שלפעמים אולי עדיף במקום לשאול איזו אסטרטגיה היא
הנכונה אפשר לשאול באילו נסיבות ישתמש פותר הבעיות באסטרטגיה
מסוימת.

אינדוקציה ודדוקציה: שוב ברור לחולטין, כדאי לציין שמוח האדם יותר
יעיל ממחשב מאחר והוא עושה שימוש גם בכללים הירויסטים ולא תמיד
זקוק ללוגיקה שיטטית בכדי ללמוד / לפתור בעיה.

אני לא הכנסתי *מודלים* שלמים שמסבירם חשיבה למידה או זכירה (כגון
תיאורית המודלים המנטליים של ג'ונסון-לרד) במכוון שכן אנו מדבריים
פה בצורה כללית, ועל כן ציינתי כמה מהכללים היותר ידועים, כמובן
שישנם עוד.
כמו כן בעיקבות זאת לא ניכנסתי יותר מידי לרמות עיבוד שונות של
מחשבה כגון המודל הדו מסלולי של פטי וקסיטפו או תוכן ההיקש לעומת
תוקפו.
כמו כן אני מדבר על תהליכם שונים ללא צביון הרגש ושאר גורמיים
מפריעים.

דבר נוסף שאפשר לדבר עליו הוא תהליכי זיכרון, הצורה שבה המוח שלנו אוגר / שולף מידע (אני לא מדבר על תהליכים שפיזית מתרחשים באינטרקציה בין ניריונים ומעברים סינאפטים שונים בסריברל קורטקס), על צורות שונות של שינון ואיך זה משפיע על עקומות למידה, וכדומה, אבל גם כך התפרעתי יותר מידי וכבר כואבת לי היד, אז אם את חושב[ת?] שזה יכול לעזור לך באיזושהי צורה, תאמר לי ואני אשמח לתרום.

*הערה:* זה דיי דומה לפיתרון ששלמקו הציע, אני גם דוגל ברעיון שמשהו אמור להראות נכון, וכך אפשר וניתן לפתור זאת, אבל בכדי שהוא יראה נכון צריך להיות לו בסיס מדעי מוצק, אני לא מסכים לגמרי לרעיון שזה *רק* צריך להראות טוב שכן אז אנו כבר גולשים לתחומים אחרים כגון פנטזיה, שהם לא בדיוק מדע בדיוני, יש בדיוני ויש מדע בדיוני, בכל אופן גם אם תיבחרי לא לשנות דבר הסיפור עדין יהיה לטעמי טוב מאוד, לא יודע אולי אני פשוט קטנוני ומשגיח יותר מידי על הפרטים הקטנים ולכן השקעתי וכתבתי את ההצעות…, בכל אופן למען הסר כל ספק מליבך אני בגדול אהבתי את הסיפור.

[אבנר ק. (גמל)]

זה לא ממש התחום שלי, אבל יש לי שני שאלות בנושא אם אפשר, סלח לי על בורותי עם השאלות נראות דבליות מעט.

1) האם כל הקטע הזה לא נותן האצה למערכת שיורדת לאחר כמה שניות בעקומת ירידה חזקה כלפי מעלה, זאת אומרת, אם הוא אוכל ממתק הוא יכול לתפקד בצורה נורמאלית רק כמה שניות, ועל כן הבעיה לא נפתרת?.

2) השיפור בסימפטומים עצמם הוא לא יהיה זניח למדי?, זכור שבשעות היום אנו מדברים על זומבי מהלך בעל רמת תיפקוד מוחית נמוכה מאוד, ועל כן השיפור לא ישיג כמעט דבר?.

[שלמקו]

אל תבין אותי לא נכון- הטענות שלך מן הסתם נכונות. אבל אחרי הכל, זה רק סיפור, והוא עובד טוב מאד גם בלי כל הפרטים האלה. אז אין טעם לנתח אותו כאילו הוא המאמר של הפרופסור.

[אבנר ק. (גמל)]

אבל אני מסכים איתך שגם כך הוא עובד בסדר גמור, אפילו ציינתי את זה מפורשות, אבל אחד מהסיבות שאדם יעלה לאינטרנט סיפור מלבד *הרצון לשתף והרצון בפידבקים חיובים* הוא בשל *הרצון בביקורת*, אני בסך הכל ציינתי את אחד החסרונות הקטנים שהטרידו אותי בסיפור, והעזתי להציע דרך לתקל את הבעיה, הלואי שאני הייתי מקבל ביקורת כל כך מושקעת לסיפור שהוא שלי, האמן לי , לעיתים אתה כותב סיפור והתגובות נותנות לך תחושה שאתה רץ באחד מהצללים של זילאזני, כל התגובות הם אותו הדבר (מצויין, אחלה, מחורבן וכו') ואף אחד לא טרח להסביר את תחושתו (מה מצוין?, מה מחורבן?, וכו'), ואתה מת להגיע לסוף המירוץ בכדי לשמוע את את הדיעה השונה (אני *לא* מדבר על הפורום הזה ספציפית).
בסך הכל השקעתי לא מעט זמן בכדי לכתוב זאת, עשיתי זאת מאחר ויצאתי מנקודת הנחה שכל סופר ירצה לשפר, ענה לי בכנות, האם יש סיפור שהוא כה מושלם עד כי לא ניתן לשפר בו דבר?, לעניות דעתי אין דבר שכזה, וחלק מהתהליך של גדילה עצמית של סופר נובע בדיוק מביקורת, ומאינטרקציה עם הקוראים שחלקם נותנים זויות ראיה רעננות על הסיפור שאתה לא חשבת עליהם בכלל בזמן הכתיבה, כמובן בכדי להיות הוגן אני חייב לציין שיש לזה גם צד אפל, לעיתים הסיפור עלול 'לאבד את זה' בגלל ביקורת אחת שיושמה, בין אם ההמלצה בביקורת לא היתה במקומה ובין אם הישום היה מוטעה.
אבל שוב, גם אם דבר לא ישתנה בסיפור הוא עדין ישאר לטעמי סיפור איכותי.

[NY]

ואכן פורום זה מיועד לביקורות מפורטות ומעמיקות. עם זאת, יש להבדיל בין ביקורת כזו לבין חקירה פרטים שהנם, מה לעשות, שוליים וזניחים בסיפור. אם אכתוב סיפור על חייזרים אדמדמים המשמידים את כדור הארץ, אשמח לביקורת על העלילה, הדמויות, אופן הצגת הרעיונות וכדומה, אך דיון בשאלה "האם יתכנו חייזרים אדמדמים" או "מדוע דוקא גוון מסוים זה של אדום", תוך ירידה לעמקו של מבנה האפידרמיס החייזרי וכולי, דיון שכזה יהיה מיותר לחלוטין.

[???]

הינו חביב, ויתכן שבגירסה הבאה ארמוז למשהו שהוא בין ההסבר ששלמקו הציע (תודה, אהבתי! וגם בת דודתי, שלומדת רפואה הציעה משהו דומה למדי…) לבין הסבר פסיכולוגי לעזרה של מתוק, שנובע מעצם האמונה של נתנאל בכך. בכל מקרה, בתוך סיפור שיורד לפרטים פיזיים אני לא רואה מקום לרדת בנוסף *גם* להסברים פסיכולוגיים, נראה לי שבסיפור הזה זה יהיה מאד מסורבל. אך למה שלא תעשה אתה שימוש בידע הזה בסיפוריך?

[???]

אתה יודע מה נראה לי? נראה לי שאם היית משקיע חצי מהזמן בשיפור סיפורים שכבר כתבת, במקום לכתוב חדשים, כמה מהם (זה למשל) יכל להיות ממש טוב. כרגע יש בו דברים לא ברורים, ומהלך העלילה עצמו לא מספיק ברור לי (מה המשמעות של הסוף?) ויש ניסוחים שאפשר לשפר (ואחידות בשפה גם נדרשת) אבל הרעיון של מוח – כמחשב, למרות שפחות ופחות מאמינים בו כיום, הינו מעניין. העולם שמסביב גם מתואר בצורה לא רעה (החלוקה לקבוצות למשל, וגם אהבתי את "איי תל אביב")ביחס לשימוש במושגים מקצועיים – דוקא לא התמקדתי בזה, מצטערת…

[???]

מצא דרך לעקוף את הניטור?

[אבנר ק. (גמל)]

נכון אתה צודק, אבל אני לא דיברתי על דבר שכזה, אילו החיזרים האדומים שלך היו משתמשים בחומוס ומעט טחינה בתור אמצעי הינע לספינת החלל שלהם, וזה לא היה נראה בעיני מישהו, והוא היה מציע הסבר מעט יותר הגיוני, האם לא היית מהרהר בכך?, בכל אופן אני מודה, ומן התחלה אמרתי זאת, אני קצת קטנוני לגבי הפרטים, למרות שאני לא נותן לזה להרוס לי את הסיפור, ונכון בכל הנוגע לביקורת צריך לדבר על העלילה, על דרך הכתיבה וזרימת המילים, על הפאנץ ליין שמאפין כל סיפור מד"ב טוב, על אופי הגיבור[ים] ועל רמת ההזדהות / אהדה שאתה בתור קורא חש, על הרגשות שהסופר מנסה להעביר במילותיו, על רמת העומק, על בהירות המסר, אני יכול להמשיך ולכתוב עוד דיי הרבה מדדים אבל הבנת אותי כבר, אני יודע איך לכתוב ביקורת, כמובן שאם הביקורת רעה לא צריך להרוג את הכותב שכן הכוונה היא להעביר מסר במטרה לעזור לו להשתפר…. אבל אני מתחיל כבר לגלוש.

בכל אופן אמרתי ואומר זאת שוב, אני קטנוני בכל הנוגע לפרטים (בעיקר טכנים), אני חושב שזהו כן אחד המדדים, אבל אני מודע לזה שזהו רק *אחד* המדדים בתוך ים של מדדים נוספים המגדירים סיפור כ-"טוב", זהו אולי חיסרון, אבל אני בסך הכל אנושי, ואני ציינתי במפורש שהסיפור בגדול הוא לא רע לטעמי.

[אבנר ק. (גמל)]

כמובן שאני עושה, אבל לצערי לא הצלחתי לכתוב סיפור מד"ב ששוה שקל עד היום, משום מה יוצאים לי רק סיפורי אימה שונים טובים, זה די מרגיז שכן התחום שאותו אני אוהב לקרוא ב-15 שנים האחרונות הוא מד"ב….

בכל אופן,
תודה שהקדשת זמן להחזיר תשובה לגחמותי הקטנוניות .

[???]

אתחיל בזה שאין לי את הידע 'המקצועי' שלך…. ולכן אין בסיפור הזה הסברים מקצועיים ספצייפיים. לדעתי עודף הסברים מוביל לאין ספור מציעי שיפורי טכנולוגיה, ראי את הפתיל המשובח שלך…

בהתייחס לשאלות שלך…

רעיון הסיפור יוצא מנקודת הנחה שאנחנו חיים בעולם בו כל אחד אמור להבין את השני בצורה מקסימלית. והמעבד משמש כמתווך בין עולם הדימויים הפנימי של אדם אחד למשנהו. לדוגמא..
כשאני אומר את המילה דלת, אני חושב על דלת עץ ירוקה. וכשאת חושבת על המילה דלת, את חושבת על דלת אלומניום אפורה. ואם אשתמש בדוגמא יותר מציאותית אזי, אם אומר משהו, כל דבר… יוכלו האנשים להבין אותי דרך המתווך שלוכד את המשמעות היחסית של דברי ביחס לשומע. (אני מקווה שהבנת אותי). ומכאן הסיפור מוביל למשמעות הפילוסופית שלו, שזהו קיבעון מחשבתי בו אנחנו מורגלים תמיד באותם דברים והמכנה המשותף לכלל האנשים הוא תמיד הנמוך ביותר. התרגשות ממשהו חדש ולא מובן לא אמורה להיות קיימת בעולם הזה. ולכן גם חלק מהזמן הסיפור כמעט מדווח לקורא על המתרחש ולא מספר לו על המתרחש. פרט להתחלה ופרט לסוף.

הסוף אמור להיות סוף פתוח. לא רק לגבי מה שקרה אלא גם לגבי מה שיקרה. הצורה שבה הוא עוקף את 'המערכת' כביכול היא במצב בו המוח שלו מפסיק לעבוד… אבל בעצם יוצר רעיון חדש לגמרי…-

ואחרון חביב…

את רוב הסיפורים שלי אפשר לשפר ולהפוך אותם למשהו הרבה יותר טוב. זוהי המגבלה הגדולה שלי בתור מספר…

אשמח לשמוע ממך, אם יש לך את הסבלנות… על הדברים הלא ברורים שניתקלת.

[Sabre Runner]

[???]

"פרחים לעכבר הלבן אלג'רנון"…

[אבישי 1]

"פרחים לאלג'רנון" בתרגומו של עמנואל לוטם, מתוך "מבחר הסיפורת הבדיונית" בעריכת רוברט סילברברג, הוצאת עם עובד,1981.
"פרחים לעכבר לבן" ב"מדע בדיוני: הטוב שבטוב" בעריכת אייזק אסימוב, הוצאת לדורי. אני לא יודע מתי הוא תורגם וע"י מי, אולם הייתי מהמר על דורית לנדס או נגה ברוקס.

השאלה, כמובן, היא מה תורגם קודם. למרות שניחושי נוטה לכיוון אסימוב, אני בכל זאת מעדיף את "פרחים לאלג'רנון", כיוון שהוא קרוב יותר למקור וגם מופיע באוסף יותר מוצלח .

[Sabre Runner]

במבחר הסיפורת הבדיונית. יש שם כמה סיפורים נחמדים חוץ מאלג'רנון, כמו 9 מיליארד השמות של אלוהים.

לפי המצב של הספר אצלי, הייתי אומר שהוא בא ראשון.

[אבנר ק. (גמל)]

אממ…. הראשון שמדבר על יכולת שיכלית על אנושית?, אני בספק, כבר במיתולוגיה היונית היה את ספיטוקליס ….

[אבישי 1]

אבל תודה על שהארת את עינינו בעניין מיתולוגיה יוונית, המהווה – כפי שהוכח בסדנא – חלקת ידע הכרחית לכל חובב מד"ב.

[Sabre Runner]

לא אמרתי שהוא הראשון שמדבר על יכולת שכלית על-אנושית. אמרתי שלפי המצב של הספר אצלי (מבחר הסיפורת הבדיונית), אני מהמר שהתרגום לאלג'רנון שיש שם הוא הראשון.

[אבנר ק. (גמל)]

אם כך המדובר על אינטרפטציה מוטעית שלי,
sorry….

[ג'יי האמיתית]

יום.
פרופ' רוזנשטיין, יועץ החוג לחקר מדעי המוח, הניח לקבוצת דפים להשמט מידו אל השולחן. הוא לכסן מבט אל הסטודנט שישב מולו והניד את ראשו מצד לצד…
"העתקה הינה עברה שהעונש עליה הינו הרחקה מהלימודים," אמר.
הבחור שישב מולו בהה בו אך לא הגיב. פרופ' רוזנשטיין הרים את גבותיו ונעץ בו מבט תמהה.
"ה ע ת ק ה?" שאל הבחור לבסוף. פרופ' רוזנשטיין בחש בדפים שעל השולחן…
"בפרוייקט חצי שנתי ברשתות נוירונים קבלת ציון מאה. במבחן הבית באלגוריתמים היית היחיד שהצליח לפתור את שאלת הבונוס, מה שהביא לכך שציונך הינו, לא פחות ולא יותר – מאה ושבע נקודות. אתה עוקב אחרי?" הוא שאל את הבחור, שעפעף כאילו רק עכשיו התעורר מהשינה. לאחר שלא קיבל תגובה המשיך – "ממוצע הציונים שלך בתרגילי הבית של סמסטר ב' הינו תשעים ותשע נקודה תשע, שזה, במילה אחת, יוצא מן הכלל. מאז שנת אלפיים וארבע לא נרשם הישג כזה בקרב תלמידי השנה הראשונה בחוג. כל הכבוד. רק תסביר לי איך בדיוק-" האיש המבוגר נפנף בדף הציונים לנגד עיני הסטודנט שבהה בו בעיניים מזוגגות, "הצלחת להיכשל בכל אחת ואחת מהבחינות שנערכו במסגרת הכיתתית? הא?"
ציונךהסופיהינומאהושבע נקודות תהעוקבאחרי? הישגמדהים.. להיכשלבבחינותבמסגרת כיתתיתהא?
ראשו של נתנאל לזובסקי היה סחרחר. הוא ניסה לעקוב אבל הפרופ' דיבר מהר ולא ברור. זה גרם לו לחוש עייף מאד. הוא הצליח להבין שפרופ' רוזנשטיין מאשים אותו במשהו… בהעתקה, הוא הצליח להיזכר לבסוף. זה כי הציונים של היום לא מתאימים לציונים של הלילה! עלי להסביר. עלי להגיד משהו. אני אגיד לו שמאז הניסוי אני לא כל כך טוב כשאני עושה דברים במשך היום. אולי הוא יבין אבל אסור לו לדעת על הניסוי…
פרופ' רוזנשטיין נעץ בסטודנט מולו מבט זועף. הוא שנא מעתיקנים ורמאים, ועוד יותר שנא סטודנטים שהיו מבזבזים לו את הזמן. ונתנאל לזובסקי ישב ושתק. פרופ' רוזנשטיין התבונן בו בעיון. לרגע נראה כאילו הבחור חושב על משהו. השפתיים שלו זזו. מבעד חרכי ירייה צרים פרופ' רוזנשטיין שלח לעברו מבטים מזרי אימה.
"א..אני יכול להסביר. אני לא יכול לחשוב טוב במשך היום… רק בלילה. את תרגילי בית עשיתי לא ביום. בלילה. ואת הבחינות ביום… בגלל זה!" הוא אמר בקול נרגש. "אני לא העתקתי…" הוא רצה להראות לפרופ' שזה נכון. שהוא באמת לא יכול להצליח במבחנים שנערכים ביום. אבל היה לו קשה לקרוא את שמות הקורסים שהיו כתובים במהופך בדף שנח על השולחן מולו…
"מערכ ות.. לו ז י ות" מלמל לעצמו. לא זוכר שלמדתי קורס בשם מערכות לוזיות. שם הקורס גרד את מחשבתו… אי שם במחשכים נדלקה נורה: ל ו ג י ו ת! מערכות
ל ו ג י ו ת. את הפרוייקט עשיתי בלילה של הסילבסטר. המעבדה היתה ריקה. רק אני ועוד מישהי היינו שם. אני עזרתי לה…
פרופ' רוזנשטיין לא הבין. הוא פשוט לא הבין. יום. לילה. מה הסטודנט מולו ממלמל? הקצב האיטי בו התנהל הבירור הוציא אותו מדעתו.
"נתנאל. אתה שומע אותי?" הוא שאל, מדבר הכי ברור שהיה יכול.
שתיקה.
"כן," אמר הבחור. לפרופ' רוזנשטיין היתה הרגשה שהמעבד של הבחור שמולו שייך לדור ישן. מאד ישן.
"אין לי, כרגע, עדויות לכך שהעתקת. אבל אני אישית הולך לשים עליך עין. לבדוק אותך טוב טוב. בשבע עיניים. אתה מבין?" פרופ' רוזנשטיין המתין שניות ארוכות לתשובה המיוחלת…
"כן."
"שיהיה לך בהצלחה בבחינות הקרובות," אמר ביובש, וסימן בניד ראש לעבר דלת החדר. הסטודנט לא זז. פרופ' רוזנשטיין קם בהפגנתיות ופתח את הדלת. התלמיד נשען קדימה כמי שמתכונן לקום מהכסא אך לאכזבתו של הפרופ' נטל את דף הציונים מהשולחן והחל מעיין בו. "מערכות ל ו ג י ו ת!" הוא אמר. הפרופ' עווה את פניו בזעם ובאגרופים קפוצים פסע לעבר מכונת השתייה שבמורד המסדרון.
"תה מרגיע!" הוא צרח לעבר המכונה.

לילה.
נתנאל שרוע על מיטתו. הוא מדפדף במחברת, חולף על פני ימים ולילות בכתב צפוף, עד שהוא מגיע לדף ריק…
^
10.5 שעה: 02:10
לפני שבועיים כתבתי כי הצלחתי לפצח את מחזור המוח שלי, אך השבוע הבחנתי כי המחזור אינו מדויק לחלוטין. קיימת "סחיפה אחורה" ככל שהימים מתארכים. לפי החישובים שלי, ביום הארוך ביותר בשנה אוכל להגיע למצב "אני" כבר בשמונה בערב. זו ללא ספק תהיה הזדמנות טובה לנסוע לבקר את הורי. הם פשוט לא מצליחים להבין מדוע איני מגיע יותר לארוחות יום שישי… אלמלא הייתי יודע שעברו חודשיים מאז הניסוי שלי הייתי מהמר שעברו רק ימים ספורים. אני חושב שתפיסת הזמן שלי התעוותה לחלוטין… ככל הנראה זה תוצר של קצב הפעילות השונה של המוח.
^
נתנאל מניח את העט ומתרווח על המיטה. עיניו עצומות אך עפעפיו מרטטים. הוא נזכר בפגישה שהיתה לו מוקדם יותר באותו יום עם פרופ' רוזנשטיין. הוא מסתובב וממשיך לכתוב –
^
מצד אחד המצב הינו בלתי נסבל…אני עומד על סף העפה מהלימודים ובמשך היום אני מתנהג כמו אוטיסט… לא אוכל להמשיך להתחבא מהעולם לנצח. השבוע יהיה עלי להגיש את התרגילים בתיבות ההגשה הישנות כי המערכת האלקטרונית חסומה, וזה אומר – לצאת החוצה. מחשבה מטרידה. אבל מצד שני. מצד שני… הקלות שבה אני מבצע את המטלות הלימודיות, הרעיונות שיש לי. כח החישוב העצום. אני לומד בדקות חומר שרק לפני חודשיים הייתי נאבק עליו במשך ימים שלמים. אני לא מוכן לוותר על כל זה! אני מרגיש שביכולתי לפתור את החידות הגדולות של האנושות, להבין… כמעט הכל.לפעמים נדמה לי שאני מצליח לראות מה אלהים התכוון כשהוא יצר את העולם הזה.
^
הוא מניח את המחברת פתוחה על השרפרף שלצד המיטה ומתכרבל בתוך עצמו. תוך שניות הוא נרדם. מבעד לחלון הפתוח הרוח נכנסת. היא מרפרפת בדפי המחברת, מדלגת על פני ימים, שבועות, מחשבות…
^
26.4.2011 שעה 12:45
אני חושב שסוף סוף פיצחתי את מחזור המוח שלי!
השיא מתרחש בין שעה 02:45 לשעה 03:15. אחר כך חלה דעיכה מתונה עד שעה 05:00. אחרי חמש בבוקר מתרחשת ירידה חדה ביכולת המחשבתית שלי. ואני חש צורך עז לישון. היו כמה לילות בהם ניסיתי להישאר ער אך העייפות הייתה בלתי מנוצ…
^
והרוח נושבת.
^
19.3.2011 שעה 15:00.
מחר אני מתכוון לבצע את הניסוי. השגתי מפתח למעבדה הנוירופרמקולוגית. אני לא באמת מאמין שיש סיכוי שזה יצליח אבל…
^
הרוח מעמידה את הדף הוא ניצב במאונך למחברת ואז משלים את סיבובו וצונח הפוך…
^
….הגברת ייצור המיילין עשויה לאפשר העברה של פוטנציאלי פעולה בקצב גבוה פי כמה. אם זה יעבוד זה יהיה כמו לעשות למעבד של מחשב over clocking. בכוונתי לרקוח מספר כדורים מאותו סוג ולקחת אחד בכל יום עד שאבחין בתוצאות…
^
רוח.
^
25.3 שעה 14:00.
צהריים. אני יכול לכתוב רק לאט. קשה לי לחשוב בבהירות. אתמול בלילה החלטתי לנסות לתעד את המצב שלי בכל שעה לאורך היום. אבל קשה לי לחשוב בבהירות. אני יכול לכתוב רק לאט ואני שוכח למה אני עושה מה שאני עושה. אולי אני אבדוק מה השעה? השעה 17:00. מוזר! מאד מוזר. ועכשיו 17:14. הזמן מתנהג מוזר. מאד מוזר. קשה לי לחשוב בבהירות. מחר יש לי מבחן אמצע בהסתברות. נניח שיש לי קוביה הוגנת…
^
החלון נטרק. הרוח נשארה לייבב בחוץ.

לילה.
פרופ' רוזנשטיין יוצא מהמשרד מאוחר אחרי ש… נרדם בכורסתו ולא התעורר. הוא אינו מאמין כשהוא מביט בשעון… השעה כבר אחת וחצי! אשתו והילדות נסעו לחופשה והוא ישן במשרד. יפה יפה, הוא חושב. צד ימין של פניו מעוטר בדגם של הסוודר שהוא לובש ושיערו פרוע. הוא פוסע לכיוון המדרגות כאשר לפתע הוא מבחין בפס אור צר בוקע מתחת לדלת הספרייה. שוב שכחו לכבות את האור, הוא חושב, אבל כשהוא פותח את הדלת מצפה לו הפתעה: יושב שם בחור צעיר. פרופ' רוזנשטיין מזהה שזה התלמיד שתיחקר בחשד להעתקה רק לפני יומיים. חמישה ספרים שונים פתוחים לפניו, ועשרות ספרים נוספים בולטים מתוך ארונות הספרים, מחכים לשליפה מהירה. על גבי הלוח המחיק רשומות משוואות בשלושה נעלמים, והסטודנט מצייר משהו שנראה כמו שרטוט של המוח האנושי. פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן מהופנט בתלמיד שזז במהירות מהספרים אל הלוח. ובחזרה. הוא מכחכח בגרונו:
"מה אתה עושה פה?" פרופ' רוזנשטיין שואל.
נתנאל קופץ.
"א..אני באתי ללמוד כאן."
"הספרייה הזו סגורה בלילה וגם ביום בשבילך. זו ספרייה של הסגל." פרופ' רוזנשטיין מתקרב לשולחן. "אני מצפה לקבל הסבר."
"זו האמת, באתי לכאן ללמוד. יש לי בעייה. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך במשך היום. ולעומת זאת בחלקים של הלילה המוח שלי פועל מהר יותר. ואני זקוק לכל הספרים…"
"לא נשמע לי," אומר הפרופ'. "ההסבר שלך לא נשמע לי. מחר בבוקר אני מעביר את השם שלך גם לוועדת משמעת וגם לוועדה להפסקת לימודים."
"חכה!" הוא קורא. "אני אספר לך הכל. אני אספר לך מהתחלה… הכל התחיל לפני חודשיים. חשבתי על דרך שבעזרתה יהיה אפשר לגרום למוח האדם לפעול מהר יותר. חשבתי שאם נצליח לבודד את הנוירונים טוב יותר מבחינה חשמלית, המסר העצבי יעבור מהר יותר. ויש הרי הרבה תאי עצב במח שלא עטופים במיילין… אז…רקחתי תרופה שמעודדת גדילה של תאי אוליגודנדרוגלייה שמייצרים את המיילין ולקחתי אותה ואז-"
"ואיפה בדיוק עשית את כל זה?" תוהה הפרופ' חציו מוקסם מהאומץ וחציו זועף על התעוזה.
"אה… במעבדה של מדעי המוח. אני השגתי מפתח ו…" נתנאל מגמגם.
"אני מבין. פרצת למעבדה. המשך בסיפור". מצווה הפרופסור.
"בכל מקרה, משהו השתבש בניסוי. ולמרות שלקחתי רק אחד מהכדורים שהכנתי, אחרי כמה שעות חלה האטה גדולה בפעילות המוח. זה היה נורא מפחיד, אבל כבר באותו לילה חלה גם ההאצה. הייתי מסוגל לחשוב הרבה יותר מהר מלפני כן! יש למוח שלי עכשיו מחזור של פעילות. אני חושב שאולי במשך היום יש ייצור מוגבר של מיילין, ובמשך הלילה הוא מתפרק ואז נוצרת האטה או שאולי-"
"תוכיח לי."
נתנאל נראה המום.
"תוכיח לי שאתה חושב יותר מהר ממני," אומר הפרופסור.
"אני.. ובכן… בשעה האחרונה עלה אצלי רעיון והספקתי קצת לפתח אותו עד שהגעת. חשבתי על המודל הישן לתיאור הזכרון. המודל הקוגניטיבי של 'מחסנים' שאנו תקועים איתו כבר כמה עשרות שנים ויש לי רעיון למודל חדש. מודל דינמי שאינו מפריד בין זכרון לטווח קצר לזכרון לטווח ארוך." ביד רועדת נתנאל מושיט לו קבוצת דפים. "זו כמובן רק ההתחלה. כי אני צריך למצוא דרך להסביר את הדיסוציאציות שנצפות אצל פגועי מוח אבל גם לזה יש לי כבר רעיון…" קולו גווע. הפרופ' מעיין בתרשים. על פניו ניכרת התרגשות אבל כשהוא מסיים הוא אומר רק: נחמד.
"נחמד. כמה חבל שכבר חשבו על זה לפניך. מאמר של לוין וגברד מאפריל. עדיין לא פורסם אבל אני כבר ראיתי אותו."
במקום להראות מאוכזב נתנאל זורח:
"אם כך זה רק מחזק את המודל שהצעתי! זו יכולה להיות פריצת דרך בתחום."
"אכן," אומר הפרופסור "אכן מרשים עבור תלמיד שנה ראשונה. ואתה אומר שעשית זאת בשעה אחת. בהחלט מרשים." הוא שותק, שקוע במחשבות.
"אז מה יהיה לגבי?" שואל נתנאל לבסוף.
"אני לא אפריע לך ללמוד עכשיו. אבל אנחנו עוד נשוחח." ולפני שהוא יוצא מהספרייה הוא שואל: "יש משהו שאתה זקוק לו?"
"לא, תודה," ממלמל נתנאל.
לאחר שהדלת נסגרת נתנאל חש צמרמורת עוברת בגופו. רוח לילית נושבת ומעיפה את הדפים לרצפה. זה לוקח לו מספר דקות עד שהוא שוקע שוב כולו בתוך חומר הלימוד.

יום.
השמש מסנוורת, אבל נתנאל לזובסקי אינו מוותר. הוא הולך וכושל נאבק ברעש המילים השורקות סביבו… פוקנציהחדחד.מיפוי. רועי!בואכבר. .שומרים מקומות.בנייןקפלןב'. א' ישלי33צילומים. 33 אורחיםמקנדה. מה העניינים?גבר. אש? אין לי כח יותר. סחתיין.זווית.קולמוגורוב. מעבדה .בואילדשא.לגשר.משחק. המשחק.סינמטק.היי.מנזה. שיעור כפול. יאללהנירעב. סלטמלאשמן. מממממממהעניינים גבר?
הוא מתחכך בקיר הבניין שתוחם את השביל וחתיכות טיח נושרות בזמן שהוא מפלס את דרכו…
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין," הוא ממלמל. עיניו חצי עצומות. יד אחת שלוחה קדימה, משמשת לו כמקל נחייה בתוך הבליל שרוחש סביבו.
משימה אחת יש לו היום: להגיש את התרגילים. להגיש את התרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. וגם… לפגוש כמה שפחות אנשים שהוא מכיר בדרך לשם, והכי חשוב – לא לדבר עם אף אחד. אתמול, למעשה היום, עת אור ראשון הופיע והלילה גווע, הוא שכב במיטה, ולפני שהשינה המטמטמת אחזה בו הוא שינן לעצמו: להגיש תרגילים. לא לפגוש אף אחד. לא לדבר עם אף אחד. אבל השמש ניגרת עליו כמו דבש מתוק, דביק, והוא מנסה להזיז את רגליו הכבדות בתוכו. הוא חש סחרחורת. הוא חש כמו זבוב בתוך בקבוק של קולה תוססת… לא שהוא יכול להעלות במחשבתו דימויים כאלו עכשיו – בשעות כאלו נתנאל לא יכול בכלל לחשוב כמו בן אדם רגיל. הוא יכול רק להיאחז במנטרה היומית שאותה הוא אינו מפסיק למלמל:
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין."
"היי!" משהו ורוד נעמד בדרכו. הוא נעצר שניה אחת מאוחר מדי ומתנגש בורוד הרך והחמים שמולו… הורוד רוטט בצחוק.
"האהאהאהאהא. מהנשמע?חפשתיאותך! רציתילהגידלך תודה תודהרבהרבה. קבלתי בזכותך95על התכניתברשתות שלי. ולאהיה ליכמעט אף באג!תודה!"
"סליחה", נתנאל אומר הרבה יותר מדי מאוחר.
"סליחה?זהבסדר! זהלאבאשמתך שלא קבלתי100.. אףחד לאקבל 100. תהרוצה לי לבוא לאכול?"
נתנאל מרגיש שהורוד ממלא את כולו. הוא עומד ומחייך. זורח בשמש. הוא אינו זוכר את התרגילים. הוא אינו זוכר שהוא אינו אמור לדבר עם איש. הוא בוהה בכדור ורוד, חי, ובעל מרקם מרגש להפליא… אם השעה היתה אחת ועשרה בלילה, נתנאל היה אומר שזה בכלל לא כדור. שזה חצי כדור בעל צורה חרוטית שמחובר בבסיסו למשטח אנכי תלת ממדי. אבל השעה היתה שתים עשרה בצהריים ונתנאל אינו יכול להסיט את עיניו מהכדור הורוד המרגש. הדם בגופו גועש. וכעת במרכז הכדור מופיע כדורון קטנטן בולט וחצוף… נתנאל רועד.
פלאחח! מטלטלת את ראשו סטירת לחי. הוא נזרק החוצה מתוך ההזיה הורודה.
"סוטהסוטה!" העולם מסתחרר סביבו. "דפוק!"
תרגילים! להגיש תרגילים! תיבת הגשה באיינשטיין. הוא מתחכך בקיר. יד אחת מצננת את לחיו השורפת. יד שניה מפלסת דרך בחלל העוין.

יום.
בניין איינשטיין ריק מאדם. נתנאל מוקיר תודה לצל הקריר ששורר בפנים. הוא מגיע אל תיבות הגשת התרגילים ובמאמץ אחרון מניח בתוכן את התרגילים – כל אחד בתיבה שלו. לפני שיצא שוב למסע לעבר שערי האוניברסיטה, הוא מחליט להשען על הקיר ולנוח.
מן העבר הנגדי של אולם הכניסה הרחב, פרופ' רוזנשטיין פוסע, מתקרב אליו חרישית כמו חתול שלוכד טרף עסיסי.
"ש ל ו ם נ ת נ א ל," הוא מניח יד על כתפו וממתין.
"שלום פרופ' רוזנשטיין," נתנאל ממלמל.
"א ת ה ב ס ד ר?" שואל אותו הפרופ' בקול דאוג ועיניו של נתנאל מתמלאות דמעות. תלאות הדרך שעבר, בתקווה נואשת להגיע אל תיבת ההגשה בזמן, עושות את שלהן.
"ד י, ד י," מרגיע אותו הפרופ' כשהוא מקפיד להגות את המילים לאט. "י ה י ה ב ס ד ר." הנימה המלטפת מאוששת את נתנאל. המילים אמנם רצות עדיין, אבל אולי קצת יותר לאט.
"רציתי להציע שנפגש הלילה במשרד שלי. אני רוצה להראות לך את המחקר שאני עורך. אני חושב שזה יהיה עבורך מעניין ביותר." הוא נושם עמוק פנימה ונושף את האוויר לאט. פעמיים. התשובה מגיעה לבסוף:
"אני… יש מבחן. אני חייב ללמוד למבחן. מבחן בנוירופרמקולוגיה. מבחן שלך פרופ' רוזנשטיין." הדיבור האיטי מקפיץ איזה פיוז בתוך מוחו של הפרופ' אך הוא משתדל לשמור על ארשת פנים שלווה.
"אני יכול לעזור לך עם המבחן. אני הרי יודע שיש לך בעיה. תבוא בלילה ונסדר בינינו הכל. בסדר?"
נתנאל נכנע ליד האבהית שמונחת על כתפו.
"בסדר," הוא לוחש.
"מצויין," פרופ' רוזנשטיין טופח על זרועו, "בחצות, אם כך."
נתנאל המשיך להשען על הקיר הצונן. תלמידים חלפו על פניו, זזים במהירות. מהכניסה. לתיבות ההגשה. ובחזרה. כמו חרקים. הוא עצם את עיניו וחכה שהערב ירד…

לילה.
נתנאל עולה לקומה השלישית בבניין איינשטיין. דלת החדר של פרופ' רוזנשטיין פתוחה והמרצה מתרווח בכיסאו, רגליו על השולחן, ועל הלוח שמולו מוקרנת תמונה תלת מימדית של משפחה. ככל הנראה הפרופסור אשתו ושתי בנותיהן.
"חמודות, לא?" שואל הפרופסור. "הן בנות שש. תאומות. גאונות קטנות."
"אהה," נתנאל אומר ונשאר לעמוד ליד הדלת. הוא חש מעט נבוך. לא ממש יודע מה מצופה ממנו לעשות.
"כנס, כנס! אתה במצב שאפשר לדבר איתך עכשיו?"
"כן," נתנאל מרגיש נבוך עוד יותר.
"אל תתבייש. יש לי פה משהו. התחלה של פריצת דרך – אולי! אני אשמח לשמוע את דעתך."
"אם ככה אולי עדיף שנחכה לשעה שתיים וחצי שלוש. בערך אז אני מגיע לשיא."
"שעת השיא. יפה יפה. אם כך אתן לך בינתיים לפתור בעייה בנוירופרמקולוגיה. הבעיה אמנם לא קלה. אבל חשבתי לתת אותה במבחן. הנה!" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו דף. "שב בנוח ותראה איך אתה מסתדר עם זה."
נתנאל סורק את הדף במהירות.
"אבל לא קיים מודל תרופתי שיכול להפוך על פניו את תהליך ההתדרדרות במחלת אלצהיימר, כך למדנו בכיתה, לא?" הוא ספק אומר ספק שואל.
"לא, לא! אתה מתבלבל. ישנן תרופות לאלצהיימר. חלקן אפילו יעילות למדי," הריסים הקצרים שמכסים את עיניו הצרות של הפרופסור מעפעפים במהירות.
נתנאל יודע, כלומר, חושב, שאין תרופה שיכולה להפוך את התדרדרות המחלה. יש תרופות שמאיטות אותה. אבל תרופה שהופכת? הוא די בטוח שאין… אבל מה אכפת לו לנסות? יש עוד זמן עד שתיים וחצי, ובנוסף אם יפגין יחס חיובי פרופ' רוזנשטיין יעזור לו להתמודד עם הבעיה שלו. הוא יושב ונושך את עט הפרקר שפרופ' רוזנשטיין נתן לו. זה עולה לפרופ' במאמץ, אבל הוא מצליח לא להעיר לנתנאל בנושא.
הזמן עובר. 00:45. נתנאל שקוע כולו בבעייה. האטיולוגיה הגנטית של המחלה ידועה, אך יש משהו נוסף שהוא לא מצליח לתפוס. 01:22. עליו לשנות כיוון מחשבה. 01:58. נתנאל מתחיל לחוש שהוא עולה על הכביש המהיר.
"אני זקוק לספרים," הוא מצהיר ובלי לחכות יורה: "נוירוביולוגיה ב'; הורמונים ומוח האדם; העץ הדנדריטי ופוטנציאל הפעולה המושהה; ונוירופרמקולוגיה מודרנית."
"מיד," ממלמל הפרופסור, מרקד מול הספרייה בחדרו.
נתנאל אינו שם לב למתרחש סביבו. המחשבה שלו כבר מזמן דוהרת על הכביש הפתוח והפתרון נמצא אי שם בהמשך הדרך… אם רק ידע באיזה מחלף לצאת! 02:12. 02:13. הדרך אצה לו. הוא משרטט. ומוחק. מדפדף בספרים. שוקע בקריאה ושוב מדפדף בקדחתנות. הוא מחפש. מחפש משהו. על גבי הדף שמולו הוא מצייר עצים וחצים… השרטוטים על הדף הופכים למורכבים יותר ויותר. הוא חש שפנים הגולגולת שלו בוער.
"קרח!" הוא קורא, לא מפסיק בחישובים. פרופ' רוזנשטיין אץ לכיוון המקרר של הקומה ובידיו הערומות מביא חופן של קרח. נתנאל קורע את החולצה מגופו, דוחס לתוכה את קוביות הקרח וכורך אותה סביב ראשו. 02:58. זה מגיע, הוא חושב. הוא מתקרב לקצה של צוק גבוה. הוא אינו יודע מה יתגלה לנגד עיניו כשיגיע לשם. הוא גולש לעבר הקצה. 02:59. הוא עומד על פי תהום של אי וודאות. מה עליו לעשות?! 03:00 הוא קופץ! דואה באוויר… הכל פרוש לפניו. הכל מובן. הכל נכון. היופי של העולם מתמזג אל תוך מוחו כמו משפך של טייפון. והוא מרחף מלמעלה. וסדר והגיון ואור על פני תהום…
"מצאתי." נתנאל מתמוטט אחורה בכיסאו.
"הראה לי!" דורש פרופ' רוזנשטיין.
נתנאל מושיט לו את הדף. פרופ' רוזנשטיין מעיין בו. התרגשות גדולה אוחזת בו אך הוא שומר על הבעה מונוטונית. בקול חנוק הוא לוחש:
"מעניין… מעניין מאד. צריך כמובן לבדוק. מודל אינו שווה דבר עד שלא מנסים אותו."
נתנאל סחוט. מים קרים ניגרים על פניו ועל גופו. הקול של המרצה נשמע מעוות. כמו הקלטה שמנגנים במהירות איטית מדי.
"מחר בבוקר אתחיל להרכיב את התרופה. תוך כמה ימים נוכל לדעת אם עבודת הצוות שלנו אכן נושאת פרי. אני אספר לך מייד כשיגיעו התוצאות הראשונות!"
עבודדתת צצווות… נושאאאאתתת פפפפרי. המילים הגיעו לאוזניים של נתנאל כמו ממרכז האדמה. הוא שתק. הוא סטודנט שנה ראשונה. עם בעייה במוח שאלהים יודע איך יוכל לתקנה. בעוד חצי שעה הוא הולך לצלול אל תוך השפל הגדול ומחר בצהריים יש לו מבחן גורלי בנוירופרמקולוגיה אליו לא הספיק להתכונן.
פרופ' רוזנשטיין מאבחן את ההבעה שעל פניו:
"אם אתה חושש בגלל המבחן של מחר הרשה לי להרגיע אותך: למה שלא תפתור את המבחן כבר עכשיו?"
נתנאל חושב שיש לו די והותר זמן כדי לפתור את הבחינה. את התשובות לשאלות האמריקאיות יוכל לרשום לעצמו וכך יצליח לעבור את המבחן.
"תודה," הוא אומר בשפה רפה. בחדר של הפרופ' הוא יושב ופותר את המבחן. והמבחן קל. כל כך קל! אבל כשהוא מסיים הוא חש עייפות גדולה משתלטת עליו. אותה עייפות שמביאה את השינה המטמטמת…
"למה שלא תשכב לישון כאן על הכורסה? אני אעיר אותך בבוקר." עיניו הצרות של הפרופסור מתרוצצות על פני החדר. נתנאל הסכים. הוא נרדם מיד… טופס הבחינה בידו.
פרופ' רוזנשטיין חיטט בפח והוציא ממנו מגזין צבעוני. הוא מחה ממנו גרעיני תפוח שדבקו בו והניח אותו על השולחן. לאחר מכן הוא יצא בשקט מהחדר. השחר כבר החל לעלות… בעוד ימים ספורים הוא הולך לפגוש בתהילה! בעוד ימים בודדים יזכה בהוקרה של עמיתיו! בהערצה של משפחתו!
בחדר הישיבות הוא ישב והעתיק את המודל החדשני ואת השרטוטים המקושקשים מהדף בכתב ידו של נתנאל, אל המחברת האלקטרונית שלו. לאחר מכן – הוא שרף את הדף.

יום.
סביב מכונת השתייה הקומתית מתקהלים חברי אקדמיה נכבדים.
"צ'אי תאילנדי," מבקשת ד"ר לאנדס בקול מתוק. "מתוק," היא מוסיפה ומתקדמת לעבר חלון ההגשה.
"…קפוצ'ינו ממריץ?" מנסה ארי, עוזר המחקר החדש של ד"ר לאנדס, אך המכונה אינה מגיבה.
"עליך לדרוש לא לשאול!" קורא הדיקן שעומד בסוף התור. סימן השאלה בקולך מרדים את המכונה. צווה עליה."
"קפוצ'ינו. ממריץ!" מצווה המסטרנט ולקריאות העידוד של הנכבדים הממתינים בתור, ההזמנה מתקבלת. הוא מסמיק ופוסע לעבר החלון.
"שלום אדוני הדיקן," אומר פרופ' רוזנשטיין בקול נמוך.
"הה!" הדיקן נפנה אחורה. "אה, זה אתה גבי, הבהלת אותי!" הדיקן אומר במורת רוח קלה, וחוזר להביט קדימה אל ראש התור.
"יש משהו שאני רוצה להראות לך," פרופ' רוזנשטיין לוחש אל תוך אוזנו.
"מה?" נרעד הדיקן כמו מגרש זבוב מעל פניו.
"קבלתי מגזין חדש. יש בו מאמר בדיוק על תחום המחקר שלך. למה שלא תתלווה אלי עם הקפה הפרואני למשרדי כדי שאראה לך?"
"אני קצת עסוק הבוקר."
"זה לא יקח יותר מרגע," מבטיח הפרופסור ומניח יד על כתפו של הדיקן. הדיקן מסכים.
הם מתקדמים במורד המסדרון לעבר החדר של פרופ' רוזנשטיין. הם עומדים מול הדלת. הפרופסור מוציא מכיסו מפתח ומכניס אותו לחור המנעול. הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לסובב את המפתח ואינו מצליח. מה קורה פה? הוא ממלמל. הוא מטלטל את הדלת.
"מישהו בפנים?" הוא צועק ולאחר טלטול קולני נוסף הוא מאפשר לדלת להיפתח לרווחה…
"מי זה?!" הוא קורא בהפתעה מעושה, אך החדר ריק. הכורסה בה השאיר את נתנאל ישן רק לפני מספר שעות ריקה . פרופ' רוזנשטיין משתדל להסתיר את אכזבתו.
"אין כאן אף אחד גבי," אומר הדיקן. "ואתה נראה לי עייף. מה דעתך לקחת יום מנוחה?"
"אין צורך בכך," מסנן פרופ' רוזנשטיין, סורק בעיניו המצומצמות את החדר.
"ואיפה המגזין?" שואל הדיקן לבסוף.
"כמובן…" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו את החוברת המבריקה ועטיפה דביקה של חטיף טעמי נושרת ממנו לרצפה.

לילה.
נתנאל חוצה את הקמפוס לעבר בניין פרס א'. עברו רק שלושה ימים מאז המבחן בנוירופרמקולוגיה והציונים כבר פורסמו. נתנאל מכריח את עצמו לבדוק אם שוב נכשל… בכניסה לבניין, על גבי לוח המודעות, תלויות רשימות הציונים. נתנאל סורק את מספרי הסטודנט עד שהוא מוצא את שלו… 88! לבו מנתר אל על. למרות שנתנאל רשם לעצמו רק את התשובות לשאלות האמריקאיות, כנראה שהוא הצליח לא רע גם בשאלות הפתוחות! היתכן שאספקת הסוכר המוגברת לפני המבחן היא זו שסייעה לו להתגבר על ההאטה? נתנאל מחליט להצטייד לקראת יום המחרת. הוא ניגש למכונת הממתקים, בוחר מגוון של חטיפים, ומעביר את כרטיס הסטודנט. פסק זמן, דג מרציפן, שישיית טעמי, אוראנוס עם פצפוצי שוקולד, טוויסטר, וגם שוקולד פרה במילוי תות, צונחים ונערמים בתיבת ההגשה. נתנאל אוסף אותם אל תוך תרמיל הגב שלו. הוא פונה לצאת. יש לו שמונה תרגילים להכין למחר, ואולי הלילה יצליח לפתח את תרופת הנגד, שתוכל להפוך את הימים לנסבלים!
הוא צועד על השביל המוליך לשערי האוניברסיטה כשלפתע עיניו נתקלות בפוסטר שתלוי על לוח המודעות שבצד הדרך.

*תרופה ומזור למחלת האלצהיימר! *
בכנס חגיגי יציג פרופ' גבי רוזנשטיין מהחוג לחקר מדעי המח, את המודל התרופתי החדש לטיפול במחלת האלצהיימר. אנשי אקדמיה, תלמידים, חולים ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולשמוע את הבשורה החדשה ביותר בתחום!
הכינוס יערך באמפיתיאטרון הוקינג. יום שלישי, 17 במאי, בשעה 18:00.
בואו בהמוניכם.

העלבון מתפשט בגופו כמו חומצה. הרי המודל עליו מבוססת התרופה זה המודל שהוא פיתח! זו התרופה שהוא המציא! באיזו זכות הפרופ' לוקח את כל הקרדיט לעצמו? הוא הבטיח שיודיע לו מה תוצאות הניסוי. "עבודת צוות", כמה תמים הייתי! הרי הוא רק ניצל את חולשתי, כועס על עצמו נתנאל. המחשבות רצות. טסות. תעלות היונים במוחו נפתחות ונסגרות במהירות אדירה. פוטנציאלי הפעולה דוהרים במנהרות האקסונים עטופות המיילין, מתפוצצים אל תוך הדנדריטים ואז דועכים. הוא משעין את כף ידו על עמוד בטון כדי לספוג ממנו את הקור, ולאחר מכן מהדק את היד הקרירה אל מצחו הלוהט. הוא יודע מה הוא הולך לעשות…

יום.
"'חת שתיים. 'חת שתיים שלוש. ניסיון."
אמפיתיאטרון על שם הוקינג הומה אדם. הקהל, שמורכב מסטודנטים, אנשי אקדמיה ומתעניינים אקראיים, נראה שוקק חיים על רקע השמש השוקעת. אנשי תחזוקה מתהלכים על הבמה, מציבים שולחנות, ומסדרים את המיקרופונים.
"שומעים אותי?" מהדהד הקול ברחבי האמפיתיאטרון. " 'חת שתיים ניסיון."
פרופ' רוזנשטיין יושב לצד הבמה מחכה לרגע בו הכל יהיה מוכן. הוא חש התרגשות. חרדה כמעט. האוויר יבש והאנשים מסביבו נראים קטנים וחדים. לשתות, הוא חושב. אני צריך לשתות משהו.
דיקן הפקולטה עומד בקצה השני של האמפיתיאטרון ומשוחח עם ראש העיר. הוא מנופף בידו לפרופסור רוזנשטיין. הפרופסור מחייך במאמץ ועוצם עיניים. יש לו בחילה. אולי הסופגניות שהבנות שלו שלחו לו בבוקר היו מקולקלות? והוא כל כך שמח לקבל את החבילה הצבעונית… 'לאבא הכי חכם בעולם, שתמצא תרופות לכל המחלות' היה כתוב עליה. והסופגניות שבפנים – טעם גן עדן. אבל עכשיו… הבחילה. הבחילה.
"שלום! שלום!" מברך אותו הדיקן ומניח יד על שכמו.
"אה.. איך? הגעת כל כך מהר?" פרופסור רוזנשטיין מבולבל.
"מה? רציתי לאחל לך בהצלחה. כולנו מתרגשים מהתגלית שלך. כל הכבוד!"
"כן…" ממלמל הפרופסור.
"הכל מוכן," מודיע האחראי על ההפקה.
איפה הדפים שלי? חושב הפרופסור. הנה כאן. הכל יהיה בסדר! אני רק חייב לשתות. הוא מסדר את שיערו ומטפס על המדרגות לבמה. על השולחן עומד בקבוק מים. הוא לוגם. כשהוא מניח את הבקבוק הוא שם לב שהקהל כבר שרוי בדומייה. דומייה עמוקה.
"שלום לכולם," הוא מקריא מתוך הדף וקולו מהדהד באמפיתיאטרון. "מחלת אלצהיימר הייתה במשך שנים טרגדיה אנושית לחולים ולמשפחותיהם. למעשה, לקהילה כולה. כיום אדם בן שבעים או שמונים יכול להיות בריא ולהנות. מאורח חיים גופני אקטיבי. באופן דומה, אין סיבה לכך שקשישים יסבלו ממחלות שגורמות לחוסר צלילות. היום אציג בפניכם תרופה חדשנית ועדיין ניסיונית. מניסויים ראשוניים עולה שהתרופה יכולה לעצור ואפילו להפוך את התדרדרות. המחלה הקשה גם במקרים של אלצהיימר מתמשך התרופה תוכל להועיל, אך בעזרת בדיקות גנטיות יהיה ניתן להבריא חולים. כבר בשלבים מוקדמים אך ראשית. אני רוצה להודות לשתי בנותיי על הסופגניות המתוקות לדיקן. ולחברי לחוג…"
רחלה, מזכירת החוג, מאזינה לנאום בחרדה: היתכן ששכחה לשים את סימני הפיסוק? מאיר, הדיקן, מבחין בצער שהתורמים שלצידו זעים בחוסר סבלנות: מדוע גבי מדבר כל כך לאט? וזוג התאומות ליטל ומיטל תוהות במקביל (כדרכן של מי שחלקו את אותה הביצית): על איזה סופגניות מתוקות אבא מדבר?!
בשורה האחרונה של האמפיתיאטרון, יושב בחור ומקלף ציפוי כסוף מטבלת שוקולד גדולה.
"את רוצה שוקולד?" הוא שואל בחורה נאה שיושבת שני מושבים לידו. השמש צובעת את שיערה בורוד זרחני של רגע לפני השקיעה.
"תודה," היא מחייכת בביישנות ושוברת שורה, "תודה רבה."

[???]

אתחיל בכך… שלא קראת את טייק 2 המקורי… ופרטים אי אלו ואחרים מהגירסה הראשונה פרחו כבר מזכרוני.

לאחר שקראתי את הסיפור… רפרפתי על הפיסקה הראשונה בסיפור הראשון… ואכן יש שיפור… הוצאת הזמן מהסיפור מקנה לך את האפשרות לא להתפזר על מה אפשרי או לא אפשרי בשנת 2004.. הסדר שיצרת… חילק את הסיפור למערכות… כלומר כמו בהצגה… ואם חושבים על זה … ניתן אפילו להציג את זה… תשאלי את נעמי איך.

החלוקה של יום ולילה טובה… אבל, ולדעתי זה שווה ישום – די ברור שהמספר הוא לצד הגיבור וחלוקת הזמן נועדה בעיקר להבחין בין התנהגותו ביום ובלילה. אך אחרי שמסתיים הלילה הזה… פתאום המספר קופץ לצידו של הפרופסור… אין צורך להתחיל את הפיסקה שוב ב*יום*, מה גם שאחרי הלילה הכל השתנה (הטעמי) – לא כל הפרטים ידועים… את מייצרת שינוי חד בעלילה… ומתנתקת מפתיל העיקרי שלו… לכן גם הסגנון, צריך להשתנות בהתאם לעלילה – כלומר, לספר על המתרחש בצורה ניטראלית.

הערה שולית – כאשר מספר הסטודנט על המחקר שלו לפרופסור הוא אומר *חשבתי שאם נצליח* – למה זה מופיע ברבים?

הסוף שבו קיצצת את הקטע בו מספרים על איך הגיעו הספגניות אליו… הוא מצויין.

ועוד שאלה… בסופו של דבר נתנאל… לא מוצא תרופה לבעיה שלו, אלא רק מעכב את השפעתה… למה העדפת שלא להסדיר את הפתרון?

[ג'יי האמיתית]

הוא היום הארוך ביותר בשנה. הלוואי שהיו יותר כאלו
לגבי שאלותיך:
למרות שהאיזכור של "יום" או "לילה" נועד לספר לקורא על המצב של נתנאל, אני חושבת שהוא גם נותן תחושת זמן ומדגיש את החשיבות של הזמן בסיפור. יכולתי גם לכתוב "השעה היא שעת בוקר ואו השמש זרחה ו…" אבל אהבתי את התמצות שבמילה אחת בודדת.

לגבי בסוף – ובכן, אני כלל לא בטוחה שנתנאל אי פעם ימצא תרופה. אולי כן, אולי לא, השוקולד מהווה תרופה חלקית… ולומר את האמת אני לא ממש שלמה עם הסוף, ככה שאני לא יכולה להסביר לך למה הוא טוב (אני לא בטוחה שהוא טוב).

נתנאל אומר "נצליח" במקום "אצליח" – אולי כי הצניעות של תלמיד שנה א' עדיין מצוייה בו. אולי כי התהילה אינה העיקר בעיניו.
שים לב שהוא אומר "נצליח" על משהו שהוא עשה לבדו, בעוד הפרופסור אומר "עבודת צוות" על משהו שרק נתנאל עשה…

[שלמקו]

יותר קומפקטי מטייק 2. די אהבתי את הסיפור אהבה שהתפתח- אבל הוא לא הוסיף הרבה וטוב שהורדת אותו. גם ההוספה של מונחים ביולוגיים מתחום המוח מוסיפים לסיפור.

אבל דבר אחד לא הבנתי- אם השיפור ביכולות מתרחש בלילה, אזי הגיוני שככל שהימים מתארכים יהיה פחות שיפור- כלומר השיא יהיה ביום ה*קצר* ביותר בשנה, לא?

[???]

שמתי לב ל*נצליח* – בדיוק בצורה שבה תארת את זה בהסבר… ולכן גם שאלתי.

לגבי היום ולילה… הם במקום… גם אמרתי לך את זה… לדעתי פשוט אחרי הלילה המשותף של הפרופסור ונתנאל ביחד… סדר הדברים משתנה… נקודת המספר משתנה ולכן אין צורך בהוספת *יום ולילה*, או יותר מכך – לא נכון להשתמש בהם…

כיוון שאת מייצרת נעלמים (כמו משתנים) חדשים בסיפור:

הסיפור לפתע בא מנוקדת המבט של הפרופסור.
עטיפת הטעמי המהוללת (והצבאית).
הנקמה, שלא מסופר עליה כלום (עד שמגלים בסוף את הסיבה)

בקטעים האלה… הסיפור עוזב את התהליך של התפתחות הגילוי של נתנאל ותופס עמדה אחרת.
לכן, לדעתי, היום והלילה באותם חלקים, חסרי משמעות.

לגבי היום הארוך בשנה (אני צוחק עד השמיים עם חיוך עד האוזניים), תמיד שאנשים שואלים אותי מתי נולדתי… אני משיב *ביום הארוך בשנה*…

ואם את אוהבת ימים ארוכים… כדאי שתבקרי באיסלנד

[ג'יי האמיתית]

היות והבנייה של המיילין מתרחשת בשעות היום, ניתן לצפות שכשאר יש יותר שעות אור, השיא יגיע מוקדם יותר. (הפירוק לעומת זאת מתרחש החל משעות החשכה, ולכן לקראת סוף הלילה מתרחשת הנפילה).

בכל מקרה, לדעתי טייק 2 היה די נורא… אבל אם אהבת את סיפור האהבה (גם אני אוהבת סיפורי אהבה ) הסיפור הבא שלי כולל מנות יותר מהנושא. למעשה זו הסיבה שאני מהססת לפרסם אותו, הוא כתוב, אבל אני לא ממש אוהבת אותו. אני מרגישה כאילו סמדר שיר כותבת דרכי! זה מפחיד

[שלמקו]

(בד"כ לא מת על שכאלה), אבל הוא התאים בפנים- בכל מקרה, אפשר בהחלט בלעדיו.

[מאת]

תגובות