חיקוי לחיים

[אריק סגל]

חיקוי לחיים

מדי פעם, נטלי הייתה מוצאת את עצמה במקומות לא צפויים. בפעם הראשונה שזה קרה, היא מצאה את עצמה בשמונה בערב על הגג של קניון דיזנגוף סנטר, ולא זכרה כיצד הגיעה לשם. שבועיים אחר כך, היא מצאה את עצמה באחת בצהריים לכודה בין הענפים של עץ פיקוס ענקי שמשקיף על שדרות מסריק. חודש אחר-כך, היא מצאה את עצמה גבוה באוויר, על זרוע של מנוף ענקי. יומיים אחר-כך היא שוב מצאה את עצמה על הגג של הסנטר. שבוע וחצי אחר-כך, היא מצאה את עצמה על עץ בשדרות רוטשילד. בדרך כלל היו אלה גגות או צמרות עצים. לפעמים אותם העצים עצמם. ברגעים האלה, שבהם היא הייתה "מוצאת את עצמה", הייתה לה תחושה נעימה, כאילו זה עתה התעוררה מחלום, וזה היה חלום טוב. היא אף פעם לא הצליחה להיזכר מה היה בחלום.

כשנטלי הייתה יותר צעירה, הייתה לה תקופה שבה היא התנסתה בסוגים שונים של סמים. אבל זו הייתה תקופה רחוקה, וכבר כמה שנים היא לא נגעה בשום סם פרט לסיגריות ואלכוהול. בשנים האחרונות היא סיגלה לעצמה שיגרה יומית של תרגילי כושר ו-יוגה, ותחושה הקלות והריחוף שהיא הייתה מקבלת אחרי התרגול היומי שלה, קצת הזכירה לה תחושה של סמים. תקריות אבדן הזיכרון היו יכולות להיות "פלשבקים" של הסמים שהיא לקחה בצעירותה, אבל לנטלי הייתה תחושה שהיה בהן משהו יותר עמוק ואמתי. כשהיא הייתה מתעוררת, היא הייתה מרגישה כאילו ממש לפני שנייה היא הייתה מישהו (או משהו) אחר, ועכשיו היא שוב חזרה למעטפת הרגילה שלה. היא אף פעם לא הצליחה לזכור מה בדיוק עבר עליה.

נטלי למדה צורפות ועבדה בחנות בגדים. היא גרה עם מרקו, בן זוגה. התקריות המשונות האלו תמיד ארעו כשהוא לא היה בסביבה. מרקו היה איש מחשבים והיו לו שעות עבודה מטורפות. מרקו אמר שחייבת להיות איזושהי תבנית באירועים האלה, ואם הם יצליחו לעלות על התבנית, הם יוכלו לצפות מתי תהיה הפעם הבאה שבה זה יקרה. כמו הרוצחים הסדרתיים בסדרות הטלוויזיה, אמר מרקו, שבסוף תמיד נתפסים אחרי שהחוקר מצליח לפענח את תבנית הפעולה שלהם. נטלי אמרה שאולי זה משהו אסטרונומי. אולי משהו במצב הכוכבים מכניס אותה למצב היפנוטי/סהרורי, ואז היא מטפסת אל המקומות הגבוהים האלה, מתוך שאיפה להגיע כמה שיותר קרוב לאיזה שביט או אסטרואיד או כוכב-לכת ש-"עובר בסביבה". שניהם התחילו לנהל רישום של התאריכים והשעות שבהם זה קרה, ותלו במטבח מפה של תל-אביב עם סימונים של כל הנקודות שבהן היא התעוררה. מרקו היה חובב אסטרונומיה, והוא הקדיש הרבה שעות לחיפוש אחר מכנה משותף במפת השמיים לכל התאריכים. הוא לא הצליח.

למרקו היה עוד תחביב. לפני מספר שנים נסע מרקו לארגנטינה להלוויה של אביו. בין כל החפצים שהוא מצא בבית הישן של המשפחה, היה מחשב אישי מתחילת שנות השמונים שאביו השתמש בו לניהול חשבונות. מרקו חיטט במחשב וגילה שיש בו אפשרות לתכנת בשפת-מחשבים מתמטית שנקראת "Navaho?. מרקו נתקף בפרץ של נוסטלגיה. כשהוא היה סטודנט בארגנטינה הוא כתב כמה תכנות בשפה הזו, ופתאום התחשק לו לחזור לכתוב בה, לשם השעשוע. מרקו לקח את המחשב הישן לתל-אביב והחליט לנצל אותו ליישום של רעיון קטן שהוא חשב עליו כבר כמה שנים. הוא רצה לכתוב תוכנה צנועה, שיוצרת סימולציה של החיים שלו עצמו. הוא החליט לקרוא לתוכנה "Imitation of Life", כותרת של סרט ישן משנות החמישים שאמו אהבה. הוא דמיין שהתכנה תייצר פלט בסגנון הזה:

> מרקו קורא עיתון
> מרקו מדבר עם נטלי
> מרקו אוכל ארוחת ערב
> מרקו בודק דו"אל
> מרקו מעשן סיגריה
> מרקו רואה טלוויזיה
> מרקו עובד על LIFE
> מרקו מדבר בטלפון עם אימא

קצת כמו לפתוח טלוויזיה ולראות את החיים של עצמך. התכנה תרוץ בזיכרון של המחשב כל הזמן, ותעבוד בזמן אמת.

החלק התכנותי היה די פשוט. החלק המעניין היה למלא את מסד הנתונים של התכנה בכל הפעולות היום-יומיות שמרקו מבצע, ולהזין עבור כל פעולה כל מיני נתונים: כמה זמן הפעולה לוקחת בממוצע, עד כמה הזמן הזה יכול לסטות מהממוצע, באיזו תדירות הפעולה מתבצעת, האם היא מתבצעת בדרך כלל לפני או אחרי פעולות אחרות, ואם כן מהן. היה מאוד חשוב למרקו שהימים לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה. הרי בחיים האמתיים יש תמיד וריאציות. אם למשל השעה היא שש בערב ביום חול, התכנה עוברת על כל הפעולות שמרקו עשוי לבצע בשש בערב ביום חול ובוחרת אחת מהן. אבל הבחירה היא לא רנדומלית: בשש בערב, יש סיכוי של 25 אחוז שמרקו עוד לא חזר מהעבודה, סיכוי של 25 אחוז שמרקו כבר בדרך הביתה, וסיכוי של 50 אחוז שמרקו רואה טלוויזיה. יש גם סיכוי של 80 אחוז שנטלי בבית, אז יכול להיות שהוא גם רואה טלוויזיה וגם מדבר עם נטלי. בהתחשב בכל הנתונים האלה, התכנה אמורה לייצר זרימה כאילו-רנדומלית שמזכירה את המקצב של החיים האמתיים.

יום אחד מצאה נטלי את עצמה על מרפסת מעל רחוב המלך ג'ורג'. המרפסת הייתה בגובה שלוש קומות ולא הייתה שום דרך לרדת ממנה בלי לעבור דרך הדירה. בסלון ישבה גברת מבוגרת שדיברה בטלפון. כשהגברת ראתה את נטלי נכנסת אל הסלון מהמרפסת, היא החווירה והשפופרת נפלה מידה. נטלי רצתה לברוח משם ומיהרה אל הדלת. הדלת הייתה נעולה מבפנים. נטלי פתחה אותה, ירדה במדרגות ויצאה אל הרחוב. היא הסתכלה מהרחוב על הבניין וניסתה לשחזר את המסלול שדרכו היא טיפסה ועלתה אל המרפסת. על-פי התגובה של האישה והדלת הנעולה מבפנים, אין ספק שנטלי הגיעה אל המרפסת מבחוץ ולא מתוך הדירה. הבניין היה לחלוטין בלתי-אפשרי לטיפוס. היה עץ גבוה לא הרחק מהבניין, אבל המרחק מהצמרת אל המרפסת היה גדול מדי לקפיצה.

בערב מרקו ונטלי ניסו למצוא הסבר כלשהו לתקרית המרפסת. ההסבר היחיד שהם הצליחו להעלות היה, שבשעות שבהן נטלי לא זוכרת מה קורה לה, היא עפה. מרקו חשב על הסבר אחר: אולי שניהם חיים לא בתוך העולם האמתי, אלא בתוך תוכנה כמו LIFE שכתב איזשהו מרקו אחר, וכל האירועים המוזרים שקורים לנטלי הם תוצאה של באג כלשהו בתוכנה של מרקו האמתי. זה היה רעיון משעשע. מרקו ידע שאנשים רגילים בנסיבות כאלה היו שוקלים לשלוח את נטלי לפסיכיאטר, אבל הוא לא העלה את הנושא, כי גם הוא וגם נטלי לא אהבו פסיכיאטרים.

למחרת בבוקר כשנטלי הלכה לעבודה, היא הרגישה רטט בגב העליון. זו הייתה תחושה מוכרת. נטלי נזכרה שגם אתמול לפנות ערב היא הרגישה את התחושה הזו. הרטט היה תמיד מתחת לשכמה השמאלית, והוא התחיל בדיוק בתקופה שנטלי התחילה לתרגל עמידת-ראש. כשהיא תרגלה עמידת-ראש, זה גרם לשריר כלשהו בגב "להיפתח" ולהתחיל לרטוט מדי פעם. כשהיא חזרה מהעבודה, היא שוב הרגישה את הרטט. הרטט בגב של נטלי לא היה צפוי. היא יכלה להעביר שבועות שלמים בלי להרגיש אותו, ואז לפתע להרגיש אותו פעמיים או שלוש ביום אחד. לפתע עלה לנטלי רעיון. אולי הרטט הזה היה תחושה מקדימה? אולי בכל פעם שהיא מרגישה אותו, בהמשך היום היא תאבד את הזיכרון ותמצא את עצמה במקום גבוה? נטלי ניסתה לשחזר בזיכרונה אם ייתכן שתחושת הרטט הזו שהיא הרגישה מדי פעם, תמיד באה קצת לפני תקריות אבדן הזיכרון. היא לא יכלה להוכיח את זה, אבל הייתה לה תחושה חזקה שהיא עלתה על משהו מהותי. שהקשר הזה באמת התקיים.

אם אכן חזה הרטט בגבה של נטלי את מה שהיא חשבה, הייתה דרך הטיפול הכי סבירה במצב לבקש ממרקו להשקיף עליה ולא לתת לה לצאת משדה הראייה שלו כל הערב. אבל האפשרות הזו נפסלה, כי דווקא הערב נערך המפגש החודשי של קבוצת ההאזנה למוזיקה קלסית שמרקו היה חבר בה, והיא לא רצתה לבקש ממנו לוותר על המפגש. רעיון אחר שהיה לנטלי היה לקשור את עצמה בחבלים או בשרשראות לצינור שמתחת לכיור, ולהשליך את המפתח רחוק, אבל הרעיון הזה לא קסם לה בכלל. נטלי העדיפה לא לעשות כלום.

כשנטלי הגיעה הביתה מרקו לא היה בבית, כי קבוצת ההאזנה הייתה נפגשת בשבע בערב בוילה ברמת השרון והוא היה נוסע לשם ישר מהעבודה. נטלי התחילה להרגיש מפוחדת. היא הייתה יותר מידי עצבנית הערב בשביל יוגה, והסתפקה רק בכמה תרגילי גמישות וכושר. אחרי התרגול הכינה נטלי ארוחת-ערב והתיישבה לאכול מול הטלוויזיה. הסתבר שהערב היה בטלוויזה מותחן ריגול ישן עם מייקל קיין, שמרקו פעם סיפר לה שהוא מאוד אוהב. בסרט, מייקל קיין היה מרגל שנתפס על-ידי הצד השני, וכדי להוציא ממנו מידע הם כבלו אותו לכיסא וניסו להפנט אותו באמצעות צלילים מוזרים ומסך ענקי שהציג צורות פסיכדליות. מייקל קיין לא רצה להתהפנט, וכדי להסיח את דעתו מהצלילים והצורות הוא לקח חתיכת מסמר ודקר את עצמו כל הזמן. הסרט ריתק את נטלי.

בווילה ברמת השרון, הקדישה קבוצת ההאזנה את הערב ליצירה קצת יוצאת דופן: "אמריקאי בפריז" של ג'ורג' גרשווין. מרקו נהנה מהיצירה, כי כשהוא היה נער היו בבית הרבה תקליטי ג'אז וביניהם גם היצירה הזו, והוא תמיד אהב אותה. למרות זאת, נדדה מחשבתו של מרקו אל התוכנה שלו. מרקו קיווה שאולי בעתיד הזרימה של החיים בתוכנה תהיה קצת כמו "אמריקאי בפריז": הנושאים אומנם חוזרים על עצמם, אבל כל פעם בצורה קצת מפתיעה ושונה. התכנה כבר הגיעה לשלב שבו היא עובדת בצורה מניחה את הדעת. מה שהיה קצת חסר בה, זה הפתעות. כדי לשבץ בתכנה הפתעות, לשם התחלה, תכנן מרקו ליצור משתנה שיקבע מה הסיכוי היומי שיקרה ב-LIFE משהו מפתיע. אם למשל המשתנה יעמוד על 10%, אז באחד מתוך עשרה ימים יקרה משהו מפתיע. והוא גם תכנן למלא את מסד הנתונים בהפתעות שונות ומשונות: פגישות אקראיות עם ידידים מהילדות, מחלות, תאונות אופנוע, זכיות בלוטו וכן הלאה. עדיין, כצופה מהצד, מרקו האמתי לא יופתע מכל ההתרחשויות האלו, כי הוא בעצמו כתב את כולן. כיצד אפשר להכניס לתוכנה הפתעות מפתיעות באמת?

הסרט היה לקראת סיום. מייקל קיין הצליח לברוח משוביו, ועמד לגלות שהמעסיק שלו בסוכנות הביון הבריטית הוא למעשה סוכן סובייטי. נטלי הרגישה כמו איש-זאב שמצפה לטרנספורמציה. באופן אירוני, היה זה ערב ירח מלא. היא הייתה בטוחה שבקרוב משהו יקרה. היא התחרטה שהיא לא התקשרה למרקו וביקשה ממנו לבוא ולהיות אתה. עכשיו היה כבר מאוחר מדי. כשמרקו בקבוצת ההאזנה הוא מכבה את הטלפון הנייד. היו לה ידידות קרובות, אבל להזמין אותן להשגיח עליה שהיא לא תעוף או תיעלם, זה נראה לה מוזר מדי. נטלי התחילה לחזור בקול רם על המילים "אני נטלי. אני מכאיבה לעצמי. אני נטלי. כואב לי?, ולדקור את עצמה עם סיכת ביטחון. אם היא תכאיב לעצמה כל הזמן בלי להפסיק, כמו מייקל קיין בסרט, אולי היא תצליח לשמור על ריכוז ולא לאבד את עצמה. זה כאב, אבל לא מספיק. עם הזמן היא למדה שאם משאירים את החוד של סיכת הביטחון באותו המקום ומסובבים אותה, עצמת הכאב גדלה. נטלי נכנעה לכאב ונתנה לו להתפשט בגופה כמו אדווה.

הערב נמשך שעות ארוכות. בסך הכל האזינה הקבוצה לחמישה ביצועים שונים של "אמריקאי בפריז?. הביצוע של טוסקניני זכה למשוב החיובי יותר. מרקו הסכים עם הרוח הכללית של הדברים. למרקו צץ רעיון להזמין כמה חברים מהקבוצה אליו הביתה, להקרנה פרטית של הסרט "אמריקאי בפריז" עם ג'ין קלי, שהוא למעשה מחווה ליצירה המוזיקלית של גרשווין, אבל הוא ויתר עליו. בסך הכל, אף אחד מהקבוצה לא באמת עניין אותו.

היה משהו משכר ומהפנט בכותרות הסיום של הסרט. זה לא היו הכותרות עצמן. זה הגיע מנטלי. התחושה דמתה להשפעה של כדורי אקסטזי. קווי המתאר של הסלון התחילו לנזול ולהתערבל, וצמרמורת של עונג שטפה את נטלי. הסתבר שנטלי הייתה "אשת עטלף?. יותר נכון, היא הייתה עטלף, שמדי פעם, באופן לא צפוי, הופך לנטלי. היא לא ראתה את עצמה במראה, אבל הייתה לה תחושה שהיא עטלף. המציאות סביבה התרחבה: במקום לקלוט רק את הסלון, היה לנטלי מיפוי מדויק של כל הסביבה ברדיוס של כעשרה מטרים. היא קלטה את השכנים מלמעלה יושבים ומסתכלים טלוויזיה, את השכנה מלמטה מחתלת את התינוק שלה, את הכלב הגדול שנשאר לבד בבית בדירה ממול, את שני הילדים ששיחקו למטה מתחת לחלון, ואת כל הקירות והתקרות והחלונות של הבניין. היא קלטה שמישהו עולה במעלית. זה לא הפתיע אותה. החוויה הייתה טבעית ומוכרת. חלק ממנה המשיך להגיד "אני נטלי, אני מכאיבה לעצמי?, אבל היא לא האמינה לעצמה. היא לא הייתה נטלי. היא הייתה יצור מעופף. נטלי פרשה את כנפיה והתחילה לעוף.

במהלך הנסיעה הביתה, מרקו היה עד לתאונה. שתי מכוניות התנגשו בצומת ללא רמזור. ללא ספק הפתעה עבור כל אחד מהצדדים המעורבים, חשב מרקו. מרקו שמח שהתאונה ארעה בדיוק שנייה אחרי שהוא עבר בצומת, והוא לא נאלץ לחכות בפקק. הייתה זו מחשבה אנוכית, אך לא ניתן להתחמק ממנה. מרקו המשיך לחשוב על התאונה. בכל הפתעה, יש אלמנט של התנגשות. כשקורה משהו מפתיע, זה תמיד מפגש בין אלמנטים שונים. מפגש בין גבר לאשה, בין תופעות-טבע לציביליזציה, בין המשטרה לפושעים, בין המוות לחיים. מרקו הגיע למסקנה שהוא חייב לבקש מנטלי לעזור לו. הפתרון לעניין ההפתעות היה ממש פשוט. הדרך היחידה לשלב ב-LIFE תקריות מפתיעות באמת, הייתה לבקש מנטלי להזין אל מסד הנתונים של התכנה כל מיני הפתעות. מכיוון שההפתעות יהיו פרי דמיונה של נטלי ולא שלו, כשהן תתרחשנה בעולם הווירטואלי, הן באמת יהיו מפתיעות. כשהוא לבסוף הגיע הביתה, נטלי לא הייתה.

נטלי מצאה את עצמה בין השיחים בגן מאיר. היא זכרה את כל מה שקרה בסלון לפני שהיא התחילה לעופף, אבל היא לא זכרה את עצמה מעופפת. הפעם היה משהו שונה בתחושת ההתעוררות. היא ידעה שזה לא יקרה לה יותר אף פעם. היצור שאליו היא הפכה מדי פעם, קלט שהפעם היא התקרבה אליו יותר מדי, והיא ידעה שהוא לא יחזור אליה יותר.

מרקו מצא את עצמו על גג של בניין גבוה. הוא ניגש למעקה והסתכל על הנוף. הוא ראה את דרך נמיר ואת מגדל הממשלה. הוא היה על הגג של קניון עזריאלי. הוא לא זכר כיצד הגיע לשם.

[מאת]

תגובות