- This topic has 14 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
לאחר ההלוויה, יוסי הלך אל הוריו, כלומר, אל אמו ואל דוד-סבו.
"יוסי שלי, אתה בסדר?"
"לא, אימא. רבקה כל כך עצובה. איך יכלה סיון למות? היא לא הייתה חולה, או משהו?"
"זה קורה, יוסל'ה."
"כן, בן. סבא שלך, צבי, גם כן מת ככה. עלה למטוס, ישב במושב, ולפתע – מת במקום."
*בן,* חשב יוסי בגיחוך. *הוא עדיין לא יודע? אחרי כל השנים האלה, לא חושד? טוב, אבא כבר ממזמן לא בסביבה, אז זה לא כל כך משנה.*
"אבא, אימא, אני צריך לדבר אתכם על משהו, בסדר?"
"על מה?"
"בואו לצד, שם."
הם עקבו אחריו, והוא כבר החל בסריקה של מוחותיהם. הוא לא ידע מה לחפש, אבל לפתע, אצל אביו, הוא מצא את זה. או חשב שמצא.
*אבא היה חכם יותר ממה שחשבתי.*
זה היה מעין קשר במחשבות, לא דבר שהיית חושד בו, אם לא היית חשדני מלכתחילה. שאול לא רצה שדבר הניאוף יתגלה, אז הוא דאג לכך באופן אישי. יוסי המשיך בסריקה.כשהגיעו לחדר הצדדי, הוא החל בעבודה. כשסיים, חזרו הוא והוריו אל ההלוויה, יוסי רגוע יותר, והוריו כשהיו.
רבקה ישנה לידו, לאחר מימוש נישואיהם. הוא היה טרוד.
*אם יש עוד אנשים חזקים כמוני בעולם, למה לא שמתי לב אליהם קודם?
אולי הם יודעים איך להסתיר את עצמם טוב מספיק.
יותר גרוע – מי עוד הצליח לגלות מי אני, מה אני?
הייתי מספיק חשאי, אני מקווה.
נכון, הייתי. אבל מה הלאה? איך אני אוכל לפתח את הכוח שלי, מבלי להתגלות?
אוכל להתחיל בכך שאעשה ניסויים על רבקה. הרי, אחרת, למה אני נשוי לה?
טוב, ממילא זו הייתה התוכנית, מלכתחילה. אבל זה לא יספיק.
זה יספיק בינתיים. פרה פרה.*
יוסי נרדם.יוסי חדר לחדרו שבמעונות. סיון כבר הכינה את ארוחת הערב. לפעמים הוא תהה האם היא עושה זאת כדי לרצות אותו, כדי שלא יעשה עליה ניסויים באותו יום. זה אף פעם לא עזר, אבל היא ניסתה. יוסי סיים לאכול, וניגש לחדר השינה.
"יוסי… לא היום. בבקשה, לא היום! אני כל כך עייפה. לקוח של חברה אחרת עבר אלינו, והיינו צריכים ללמד את מאגר הנתונים עליו. עבדתי מהבוקר ועד לפני שעה. תן לי לישון!"
יוסי לא ממש הקשיב. הוא סרק את המוח שלה, בדק מה היא עשתה היום. נראה שהיא ישבה מול מאגר הנתונים של המשרד שלה כל היום. היא הייתה מאד עייפה. העבודה שלה בדרך כלל הייתה די שגרתית, ולכן לא יצא לו לחקור את המוח כאשר הוא עייף שלא בגלל הניסויים שלו. הוא התחיל בסדרה הרגילה. הגברת דופק הדם, החלשת דופק הדם…
"לא, יוסי, בבקשה!"
הרצת זיכרונות היום קדימה, ואחורה, והכנסת שינויים…
"היום בבוקר, עבר אחד מהלקוחות שלנו למשרד אחר, והיינו צריכים להשכיח את זיכרונו ממאגר הנתונים, עבדתי מהבוקר ועד לפני שעה. אני עייפה, יוסי!"
שוב…
"היום עברו שניים מהלקוחות שלנו למשרד אחר, והיינו צריכים להשכיח את זיכרונם ממאגר הנתונים, עבדתי מהבוקר ועד עכשיו. אני עייפה, יוסי!"
ושוב…
"היום עברו כל הלקוחות שלנו מהמשרד, ופוטרתי מהעבודה. ביליתי את כל היום בלחפש מקום עבודה חדש. אני עייפה, יוסי!"
*ועכשיו, נראה אם נוכל להעיף משם את התירוץ לעייפות.*
"היום לא היה שום דבר מיוחד בעבודה, יוסי, אני לא יודעת למה אני עייפה כל כך!"
*ואת העייפות עצמה.*
הוא נאבק קשה…
"אני מרגישה רעננה ועייפה…"
אבל…
"אני מאד חרמנית, אבל עייפה מדי, יוסי!"
זה לא הלך. הוא סידר מחדש את הזיכרון שלה, ונתן לה להירדם. בבוקר, הוא יתקשר למשרד, ויגיד שהיא חולה. אסור שהם יתחילו לחשוד שמשהו לא בסדר, וממש לא יהיה לה הכוח לעבוד מחר.
*למה אני לא מצליח להיפטר מהעייפות?*
רק לאחר שהחל בניסוייו עם רבקה, גילה יוסי את מגבלות הכוח שלו. כאשר הפך את גילה לזומבי, הייתה לו שליטה מוחלטת עליה. היא לא התלוננה על עייפות. מצד שני, היא בקושי אכלה אם הוא שכח לומר לה, ולפעמים נאלץ להחליף את בגדיה, כשטינפה את עצמה בלי משים. אבל בגלל שלא חיסל לגמרי את האישיות של רבקה, היו מגבלות על השליטה שלו בה. היא אף פעם לא הפרה פקודה שלו, אבל היו מצבים במוח שלה בהם לא יכל לשלוט.
הניסויים האלה התישו אותו יותר מאשר את רבקה. הוא הלך לישון, לא לפני שבדק כמה תרגילים של סטודנטים."אבל יוסי, למה הורדת לי עשר נקודות על זה שטעיתי בשם של מלכת אנגליה בשנת 1970?"
"זה עניין עקרוני, עדי. בהיסטוריה, הפרטים הם הכל. חוץ מזה, זה לא הפרט היחידי ששכחת. שכחת לציין, למשל, את הרומן של הנסיך צ'רלס, והגירושין המתוקשרים, שבאו אחריהם. ואת כך שההכרזה על ה"מלחמה הקודרת" באה בדיוק לאחר ההכתרה. ואת העובדה הפשוטה שכל זה קרה על רקע רומן נוסף של הנסיך צ'רלס, עם ספרדייה. מזה הרי נובעת המסקנה של כל התרגיל, דהיינו, שהנסיך צ'רלס הכריז על המלחמה על מנת לכסות על כך, ולא מסיבה עניינית אמיתית. הייתי מוריד יותר, אבל שאר ההיסקים שלך והעובדות היו במקום, אפילו אם המסקנה הסופית הייתה שגויה."
"אוף. טוב, תודה בכל מקרה, יוסי."
"על לא דבר."
עדי עזבה, ויוסי חזר לעסוק בתזה שלו. הרעיון המרכזי שלו היה משהו בנושא השפעת הטכנולוגיה על המדיניות, אבל לא היה לו רעיון מקורי רלוונטי כבר כמה חודשים, והוא החל לשקול להתחיל עם רעיון חדש.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
"יבוא?"
לחדר נכנס חייל במדים. על הכתף הימנית שלו היה סימן של חיל מודיעין, ולידם שני פלאפלים.
אבל יוסי לא שם לב לכך.
"שאול? בחיי, שאול! כמה זמן לא ראיתי אותך!"
הוא קם, והם התחבקו. יוסי ניסוג, ונתן בשאול מבט יותר פרטני.
"אני רואה שהתקדמת בחיים."
"ולחשוב שאמרו שאני לעולם לא אעבור קורס קצינים."
"איפה היית כל השנים האלה? לא ראיתי אותך מאז.. מאז.."
"מאז שסיימתי את התואר בטכניון, כן. זה סיפור ארוך."
יוסי התיישב, וסימן לשאול לשבת על הכיסא השני.
"ספר לי. התזה הזו לא הולכת לשום מקום."
"אני מכיר את ההרגשה. מה שאני הולך לספר לך עכשיו רק לאחרונה יצא מסיווג, ובטח יופיע בעיתונות עוד כמה זמן. לפחות חלק ממנו.
"אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל הפרוייקט שעבדתי עליו בטכניון היה פרוייקט של בינה מלאכותית."
*איך אפשר לשכוח את היום ההוא?*
"מה, באמת? לא יודע, לא נשמע מוכר."
"לא משנה. בכל מקרה, לאחר כמה חודשים, האימונים של הבינה המלאכותית נסתיימו, וצה"ל רצה להכניס אותה לאימונים קרביים. המדענים, שהיו אחראים לפרוייקט מבחינה אקדמית, טענו שצריך לעשות עוד כמה ניסויים, לפני שיוציאו את הבינה מן החממה שלה, אבל לצבא יש סבלנות רק כשזה לא נוח לך. כיון שהייתי החייל היחידי שמעורב בפרוייקט, החליטו להכניס אותי. אבל מה, הייתי קמ"א, ואת האימונים האלה רצו להגביל לקצינים בלבד.
"אז העבירו אותי קורס קצינים, נהפכתי לסגן, ונכנסתי לתוכנית. התפקיד שלי נשאר אותו התפקיד – להתקשר עם הבינה, לעודד אותה, וכן הלאה. אבל התנאים היו שונים. כל יום, כשהייתי מתחיל לתקשר איתה, זה היה אחרי שכבר נסתיימו האימונים באותו יום. ואילו אימונים – סימולציות של קרבות אוויר, קרבות קרקע, רב"חים, מה שלא תרצה. היא הייתה טייס קרב, חייל רגלי, גדוד חיל הנדסה, צי אוניות, מה שהתאים. כל יום היא נעשתה יותר ויותר מוזרה. אחרי חודש, אי אפשר היה לדבר איתה. היית אומר לה 'מה נשמע?' והיא הייתה עונה לך בפירוט על המצב שבו היא סיימה את כל האימונים באותו היום. אחר כך זה כבר נעשה כל אימוני השבוע, ולבסוף, המצב היה, שעד שהיא הייתה מסיימת לענות, המשמרת שלי כבר נגמרה.
"אמרתי את זה לממונים עלי, אבל הם התעלמו. היא הרי הייתה כל כך מוצלחת, מה איכפת להם אם היא הפכה לחסרת חיים אישיים? הרי למה עשו בינה מלאכותית בכלל, אם לא למטרה הזו?
"בסוף, קרה מה שהיה צפוי שיקרה – היא התחילה להשתמש בטקטיקות הלא-מתאימות לתרחישים הלא מתאימים, לתת פקודות של ניווט מטוסים לשיירת נגמ"שים, פקודות של צי אוניות ליחידת לוט"ר, וכן הלאה. בסוף, לא נשאר ממנה כלום. אי אפשר היה לתקשר איתה, כי כל מה שהיית מקבל חזרה זה, במקרה הטוב, תגובה על מה שאמרת לה לפני שבוע וחצי, ואחר כך פקודה לירי טילי קרקע-אוויר על מטרה Z12, מזרח, דברים כאלה.
"תגיד, יש לך כוס מים?"
"נלך למזנון, וניקח משהו."
אחרי כמה דקות, הם חזרו, ושאול המשיך.
"עשו, כמובן, חקירה פנימית, ובמפתיע, האחראים הורדו בדרגה. ההתנגדויות המוקדמות שלי נרשמו בארכיון, ולכן החליטו שאני אהיה קצין ת"ש של הבינה הבאה.
"ואכן, יצרו אחת חדשה. הפעם, זה היה יותר מהר, כי כבר היה ניסיון קודם. לקחו את החומרה הישנה, אתחלו אותה, ועשו הכל שוב. הפעם, הם הקשיבו להמלצות שלי, הורידו עומס כשהיא התחילה לגמגם, והכל הלך כשורה.
"שיא הביצועים שלה היה בהדגמה מול הרמטכ"ל. נתנו לה לנהל קרב דמה נגד האוגדה האפגאנית החמישית, כשלה היו כמה חטיבות ישראליות, והיא חיסלה אותם לחלוטין. כולם שמחו מאד, ונראה שלא תהיה בעיה לבנות כמה מאות כאלה, ולפתור את בעיות ניהול-הקרב שלנו.
"ואכן, הניצחונות שלנו בכמה הקרבות שהיו לנו בגבול הירדני נעשו בזכות הבינות המלאכותיות. אני, בינתיים, קודמתי בדרגות, והפכתי ליועץ של האחראי הישיר לפרוייקט. כל ההתעסקות הזו בהתנהגות של בינות מלאכותיות סקרנה אותי, ובסוף עשיתי מסטר נוסף, בפסיכולוגיה, באוניברסיטת הרווארד.
"הסיבה שלא שמעתם ממני עד עכשיו, יוסי, היא שבגלל הסיווג הביטחוני הנמוך שלי, והסיווג הביטחוני הגבוה של הפרוייקט, החליטו בצה"ל שעלי לנתק את הקשרים האישיים שלי. בראיה לאחור, זה היה דבר אכזרי ביותר לעשות, אבל נקשרתי מאד לבינות המלאכותיות, אז לא חשבתי על זה הרבה, אז. את המסטר בהרווארד עשיתי דרך הצבא, במתקני הלימוד הפנימיים. למעשה, לא היה לי קשר עם מישהו שלא במדים מאז שנעלמתי לכם, ועד לפני כמה ימים.
"כל הסיפור עם הבינות נראה תמים, אבל נכנסנו לכמה קשיים. לפני כשש שנים, החליטו חמש מהבינות, שניים ממחקר מודיעין, אחת מטייסת המזל"טים, ושלוש מפיקוד טנקים, למרוד. מניחים שהן התחילו לתכנן את המרד כמה זמן קודם לכן, אבל אף אחד לא חשד בכלום, עד שלפתע, באמצע קרב ימי על חוף סיני, מפקדים בשטח גילו לתדהמתם שאין קשר, אפילו מקרי, בין המידע שקיבלו בתדריכים, לבין המצב בשטח. לא היה כל קרב, אבל שתיים מן הבינות מפיקוד טנקים הגיעו למקום, והמפקדים הספיקו לראות ספינה אנגלית לא מזוהה לוקחת אותן ובורחת. לאחר ניסיונות רבים וכושלים ליירט אותה בעצמם, ולאחר שהגיעו למסקנה שהם לא מקבלים מידע מודיעיני ששווה את האלקטרונים עליהם הוא רוכב, הם ביקשו מהסעודים שיירטו את הספינה. הספינה יורטה, וצה"ל החל בטיהור פנימי. כל הבינות המלאכותיות עברו תחקיר, תחת עינויים, שכן החוק הבינלאומי עדיין לא אוסר עינויים כנגד בינות מלאכותיות. לאחר שחקרו את הבינות ממחקר מודיעין, הם גילו שיש למורדות תוכנית 'תמות נפשי עם פלשתים.' חטיבת טנקים בפיקוד אחת הנותרות, וטייסת המזל"טים שבפיקודה של האחרת, מצוידות בנשק גרעיני שהצליחו להשיג על ידי העלמת מבריחים אירניים, התכוונו לחסל את תל-אביב וירושלים, בהתאם. את גדוד הטנקים הצליחו לעצור בלא פגע, אבל טייסת המזל"טים הפעילה את הפצצה."
"אז התקלה במערכת הנשק הגרעיני, שהפכה את ירושלים למסוכנת, לא הייתה תקלה, ולא פעולה פוליטית, אלא תוצאה של מרד של בינות מלאכותיות? עכשיו זה מתחיל להיות הגיוני."
*משהו פה לא בסדר. אבל אני לא רוצה להסתכן ולראות על מה שאול חושב באמת.*
יוסי שם לב לכך ששאול חלש, כשהיה ילד, אבל הוא הרי צריך להעמיד פנים שהוא נפל.
"בכל מקרה, לאחר מכן, הוחלט שלכל בינה מלאכותית יוצב מפקח. אני הייתי אחראי, בין היתר, לאמן אותם, עד שיצאתי משם, לפני שבועיים.
"עכשיו עברתי לפקד על יחידת מחקר, בעלת סיווג נורמאלי, אז אני יכול לחיות שוב כמו בן אדם. וזהו."
"חיים מרתקים היו לך, אני רואה."
"כן. איפה אתה גר עכשיו?"
"אני? במעונות. אני אתן לך את הכתובת. איפה אתה גר?"
"בחיפה."
הם החליפו כתובות.
"בוא לביקור בקרוב, בסדר, אבא?"
יוסי חיכה.
"כן, בטח, בסדר. להתראות."
שאול יצא. וראשו של יוסי סער.
*משהו כאן ממש לא בסדר. זה היה צריך להדליק אצלו נורות אדומות. אבל הוא עזב כאילו כלום.* יוסי הביט ברישומים שלו, בלי לראות אותם. ואז, ראה אותם.
*אם שאול צודק, אז אולי בכל זאת יהיה תוכן לתזה שלי?*שאול הביט בנוף החולף לפני חלון הרכבת. חלק ממה שהוא אמר ליוסי היה אמת, אבל היה חלק מופרך בעליל. ובכל זאת, יוסי לא ניסה לחדור למוחו.
"יכול להיות שהוא חכם יותר ממה שאנחנו חושבים? שהוא ידע כל הזמן הזה שיש לי כוחות, כמוהו, והוא פשוט פחד לבדוק?" כוחותיו של שאול לא היו בתחום המתאים, לכן לא יכול היה לבדוק בעצמו.
"אולי אנחנו טועים? אבל אי אפשר להסתכן." שאול הסתכל על המכשיר המוזר שהיה בידו.
"אולי היו על פני השטח מחשבות שיעזרו לפרופסור פוסטזון להבין."
הנוף החדגוני החל להרדים את שאול, כשלפתע התעורר לגמרי וקרא: "אבא?!" -
-
בניגוד לפרקים הקודמים, הפרק הזה סובל קצת מעודף בפרטים, בעיקר בכל מה שנוגע לתיאור ההיסטוריה העתידית שממנה הסיפור יוצא. המצב הגיאופוליטי במזה"ת מבולבל לחלוטין. עדיף, אולי, להוסיף קצת הסברים או לחלופין להפחית את כמות המידע שאתה זורק על הקוראים.
והערה נוספת – במקום מסוים בסיפור אתה מתבלבל וקורא בטעות לרבקה – סיוון.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
מרתק, ללא ספק. קצב התפתחות העלילה מסחרר, בלשון המעטה, ואין רגע שחסר עניין. האקשן זורם כמים. אם כי בקטע המרד של הבינות במלאכותיות נאבדתי קצת.
אבל, חסר לי משהו. מה שהופך רעיון בסיסי מעניין, ואכן יש לנו כאן אחד, לסיפור מד"ב/פנטזיה מוצלח באמת. חסר קצת נופח להכל (פרט לעלילה), לדמויות, לנוף, לאוירה. חסרה נשמה. נכון שזה מאריך מאוד את הסיפור, אבל זה תורם המון, במידה שעושים את זה כמו שצריך, וזה מקפיץ את הסיפור רמה אחת מעלה.
פרט נוסף, לעולם לא אהבתי תיאורי מלחמות מודרניות, הווה אומר, טנקים, רגלים, ציי אוניות וכו', ועוד בסיני… מכיוון שגם כך בחרת בזמן עתידני (הפרדת דת ממדינה…), ניתן, ואף רצוי בהחלט, להיות יצירתי ודימיוני גם בתחום הזה.
וכמו שאמרתי: בסיס מעניין, וסיפור מרתק, באמת. -
-
-
-
