- This topic has 3 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אתם באים למסיבה היום בערב"? שאל השטח הפרסומי. "זה לא משחק, זו מציאות", המשיך והכריז. וחתם את ההכרזה בהצהרה הבאה:" ICITY עיר בתלת מימד".
אני המשכתי להקליד שטויות במקלדת המחשב, אבל חשבתי לעצמי על חופש משחק מציאות ותלת מימד.
האם תלת מימד זו מציאות? האם משחק הוא ההפך ממציאות? השאלות לא נראו לי טריוויאליות, בעודי מקלידה, אבל ברור שהפסיקו להעסיק אותי ברגעים בהם הפסקתי לרגע את ההקלדה כדי לקחת סיגריה, או להדליק אותה, או לשאוף ממנה, או לאפר.
אתם מבינים, בכל פעם שעזבתי את ההקלדה, הפסקתי להתקיים. הגוף – וזו הייתה תופעה חדשה למדי עבורי, לא יותר מחודש או חודשיים, התפוגג מעט כשידי עזבו את המקלדת. בהתחלה, רק מעט, ובהמשך, רק מעט ממנו נותר. הממשות הייתה שמורה לאצבעות, כי היו בתנועה לאורך זמן, ובריאות המשחירות, כי נשמתי. אבל הכל היה מתממש דרך פעולה ונעלם כשנעלמה. ריחפתי כשקצות אצבעותיי מחזיקות במציאות, נעות מהר על המקשים, והכיסא הריק שליד המחשב המדובר, לא אחז את גופי אלא מתאר מסומן, כי שיחקתי בלהתקיים.בבוקר בו החל סיפורי הייתי ערה כמו ציפור שיר. וצייצתי כמוה בעודי מכינה לעצמי קפה ומתיישבת ליד המקלדת, מרכז חיי.
אדים שעלו מן הקפה המהביל התערבבו באדי הקיום שלי, ולא מחו על החלטתי למהול אותם בעשן סיגרייה, כשהגיע תור העישון.
עישון, הקלדה, הזרמת קפה למתאר הרעוע של חיי. מה אלבש למסיבה היום בערב? את עצמי. וגם לזה לא יכולתי לערוב.
אבל אז צלצל פעמון הכניסה בביתי. בביתי. זה היה צליל חלוד וצורם, והוא חזר על עצמו עד שהיה בטוח שהתעוררתי.דואר רשום, נאמר לי מעבר לדלת.
לא יודעת למה פתחתי, אולי גופי המרחף והעייף ביקש לבדוק ולהשוות חוץ ופנים, חיים ומוות או אולי מוטב לומר חיים מסויימים, מוות מסויים.מחלק הדואר ביקש לדעת אם אני גברת כך וכך וביקש ממני לאשר זאת בחתימה. לא ראיתי כלום, הייתי בלי משקפיים ולא יכולתי למצוא את הדף המדובר עד שהתקרבתי מאוד מאוד, ולמרות חוסר האמון שהפגנתי, כשהתקרבתי ראיתי את הדף ואפילו קישקשתי עליו חתימה בלתי נראית כדי לרצות את הדוור.
כשהלך הפך מטושטש, ואני קירבתי לפניי את המכתב לראות מה הנושא שלו.
הודעת עיקול.
גופי המעורער התחיל להתממש כנגד רצוני.
המקלדת נשכחה והחובות הופיעו פתאום, תלת מימדיים אם לא למעלה מזה, בזכרוני מבוסס המציאות.
זה לא משחק, אמרתי לעצמי.
לרגע הייתי בחורה עצבנית עם בעיות כלכליות קשות וישבתי רועדת בסלון, עם הדף על הברכיים והמשקפיים על העיניים, רואה יותר ממה שרציתי לראות השלכות, בעיות, חובות, פלישות קשות של אנשים לביתי, לוקחים, בחוסר רגישות, את המחשב.רצון עז להגיע למסיבה היום בערב תקף אותי, ואני ברוב המקרים לא הולכת למסיבות. אנשים שם אמורים להיות שמחים וממשיים, ולרקוד אפילו, להגיב בגופם להרעדות הבס העמומות עמוקות דך הרצפה, לחוש אותן ברגליים ולרעוד איתן, לרקוד לרעוד איתן.
אספתי כמה בגדים בסיסיים וצעדתי למקלחת. המחשב הבין את הרמז והתחיל שולח ריבועים שומרי מסך לעופף בריבוע השחור.
אני נעמדתי במקלחת ושחררתי את זרם המים, שהיה נעול בצינורות, לצאת החוצה ועל הדרך, לעבור ולגעת בעורי. מולקולות המים עבדו על גופי באמצעות ריבוי. מגע ועוד מגע ועוד מגע, עד ששיערי נספג בהם ויכול היה לסבול את השמפו, וכן הלאה. לא אלאה אתכם בתיאורים – הייתי אומרת, אבל מאוחר מדי.בעודי במקלחת שמעתי קולות. אנשים נכנסו לבית שלי וידעתי מה לקחו.
נפשי ביקשה להתאיין אבל גופי סירב. המים, הסבון, הנשימה. כל פיסה של עור שהייתה במגע מתמשך עם המים החמים לא הסכימה לאבד אפילו נקבובית.
כשיצאתי, מקפידה לנעול את המים במקומם כדי שלא ימשיכו את הזרימה עד יכלו המים על כדור הארץ, לא הייתה לי מקלדת לחפור בה.
התלבשתי, מנסה לשמור על התאמה מסויימת בין הצבעים, לבין אור היום הזר לי כל כך, ויצאתי החוצה. לאור.השמש הייתה חזקה בדרכי אל הבנק, קפחה על ראשי ועיסתה את כתפיי בעידוד. זו לא משחק, זו מציאות, היא חיממה אותי, אחזה בידי.
רגליי כאבו מן ההליכה הממושכת.
כשנכנסתי לבנק הכל החוויר. הפך לתצורה שאני מזהה תמיד במיגרנות שלי – כתמים מוארים שמזכירים לי תקרה של בנקים, שאני רואה כשיש לי מיגרנה, ופתאום, יכולתי להביט למעלה ולראות את מקור התצורה מעליי. דחף חזק לסגור את התריסים ולהניח רטיה קרה על עיניי העצומות תקף אותי אבל עיני היו פקוחות, ולא הייתה לי מגרנה, פשוט, הייתי בבנק. נוכחת, אמיתית, מול פקידה אמיתית. לא נעימה.יש לך מינוס גדול, היא אמרה.
ספרי לי על זה, חשבתי, מכוונת בדעתי למצב הצבירה החצי קיומי שלי, שנלקח ממני.
בור, לא מינוס, אמרה לחיזוק דבריה. ממני לא נתקלה בהתנגדות, הסכמתי עם כל מילה ואף ביקשתי את עצתה: מה עושים?
בבנק, ההצעות היחידות כשאין כסף סובבות סביב לקיחת עוד כסף מאותו מקור.
קחי הלוואה, היא הציעה ועליצות מוסתרת, מנצנצת הבליחה בעיניה האמיתיות.
עצרתי לרגע. אני מנסה לסגור את המינוס, כבר כמה זמן, לחסוך בהוצאות, לכסות את חובותי, אותם בורות עמוקים שחופרים לעצמם הרחבות בצורת ריביות נשכניות, מכרסמות בסיכויי הבריחה שלי בכל פעם מחדש. קחי הלוואה, הן גורסות וחופרות ומחדדות.איך מצאתי עצמי רצה במדרגות המבנה רב הקומות? מתנשפת, חיה, סובלת ונאבקת? איך הגעתי לכאן? לגג?
והנוף אורבני כל כך – עיר אמיתית. התחשק לי כל כך לבוא למסיבה היום בערב, וידעתי שזה לא משחק, וידעתי שזו מציאות. הייתי לבושה בהתאם. עמדתי וידי פרושות מעלה, פתוחות ומתחננות לגשם, והקיץ חייך אלי והשמש קרצה לי, וצמרות העצים שהתייאשו מזמן, עשר קומות מתחתיי הן כבר וויתרו ללבני הבניין ולבנאים ומאושרים שאין מי שיעצור אותם ? עודדו אותי בניעות נלהבות.
מגדל בבל, אני במגדל בבל, בראש מגדל בבל, צעקתי, וידי פרושות מתחננות לגשם ויודעות שתחנונים לא יעזרו.
כי אין מסיבה באמת, וזה משחק, גם אם מתים בו בסוף, והעיר. אין בה ממש, ואין בי ממשות לתת לה. -
התיאור מאוד יפה ונוגע ללב, אבל חסר לי משהו. הגיבורה היא בעלת ממשות חלקים או לפחות תחושה של ממשות חלקית, אבל זה לא ממש מתבטא בפעולות שלה. השאלה שלי היא, אם אתה בעל ממשות חלקית (ממש או לפחות התחושה) מה זה עושה לך ברמת היום-יום. התשובה שאני מקבל מהסיפור היא שזה גורם לך להרגיש חרא וזהו. איכשהו, קוויתי ליותר.
נקודת השבר היחידה שבאמת מורגשת בחוזקה היא בסוף הסיפור, והיא דווקא לא קשורה ישירות לסיפור, אבל שם באמת יוצא החוצה הבפנוכו הקרוע של הגיבורה. שם באמת נגעת בי.
האמת שאני רואה משהו די סוריאליסטי בכל הנושא והייתי מנסה לקחת את הסיפור לכיוון ההוא. אבל אולי אני רואה דברים שלא שם…
-
היום יום סובב סביב כתיבה במחשב, ומחשבות מעורפלות על אנשים אחרים הופכות היצמדות לרעיון וירטואלי על מסיבה שמופיעה בפרסום אינטרנטי והגיבורה נאחזת באפשרות להתלבש ולצאת מהבית.
זה סוריאליסטי כי הריאליזם מהווה כאן הפרעה פולשנית…לא בטוחה שיש לאן לקחת את הסיפור כל כך, אבל אולי לא לגמרי הבנתי את הביקורת שלך.
הרבה תודה על התגובה. -
אהבתי את הרעיון של הסיפור, מאוד. אבל לא אהבתי את השפה הדרמטית מדי (לטעמי) "הזרמת קפה למתאר הרעוע של חיי" השפה עצרה אותי שוב ושוב בתוך הרצף של הסיפור וחבל.
בנוסף, הבחורה מרחמת על עצמה בגלל מצב שנגרם באשמתה. זה גרם לי מיידית לא לחבב אותה. לא כמו בסיפור על החייזר, שם הילד דויד במצוקה אבל אני הזדהתי איתו מההתחלה כי הוא אנושי ובן אדם טוב שנקלע לסיטואציה קשה שלא באשמתו.
גם את הסוף לא כל כך הבנתי. היא מחליטה להשלים את חייה ללא מחשב? או לא לוותר עליו?ההחלטה שזה משחק לא יכולה להתמודד במשך הרבה זמן עם החיים האמיתיים. עם זאת, בסוף מרגישים את הכאב שלה .
-
