ללא כותרת › ללא כותרת › פורום הסיפורים › חיטה בוערת ( למבוגרים ??? )
- This topic has 13 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by פרספוני.
-
מאתתגובות
-
-
דניאל 1משתתף
חיטה בוערת
אביו ואמו של ג'ופין הקטן הגרו אל פאתי העמק המהדהד
כאשר הם עניים וחסרי כל.
לא היה להם דבר פרט לנישואים מאושרים וכלב.הם הקימו פונדק דרכים אשר שרת נאמנה את באי העמק,
מבקרים עייפים ומאובקי דרך.
אימו של גופין בישלה , אביו הגיש שיכר ביתי וג'ופין הקטן עצמו סיבן את הצלחות, הקנקנים, הכוסות,המחבתות
ושאר מיני הסכו"ם.
המשפחה חיה לה באושר רב.עד ליום בו גילתה האם כי לביקוריו התכופים של האב ברפת
ישנה משמעות החורגת מחליבה אך בהכרח קשורה לעטינים.היא ארזה ועזבה את הפונדק בטריקת דלת רועשת.
ג'ופין נשאר עם אביו, פונדק מצליח וכלב נבחן.
הפונדק ,אשר נודע היה ברחבי העמק על ניחוחות
תבשיליו המשובחים, הפך למסבאה מפוקפקת.
הכלב ברח והדלת החורקת לא תוקנה מעולם.
ג'ופין ואביו עשו כמיטב יכולתם והפונדק קרס כליל.מילותיו האחרונות של האב לג'ופין היו
" מה שאינו מחסל אותי, מחסן אותי" אמר ומת.מאז חלפו 70 שנים קשות.
ג'ופין ניהל את הפונדק, אשר פרט לתקרית אחת שעירבה לקוח ממורמר ושולחן עץ שבור ( תקרית שבה איבד גופין את שמיעתו לחלוטין ) התנהל המקום על מי מנוחות.
חדר הכניסה היה טחוב, מעופש וקודר.
ג'ופין הקשיש השתעשע במטבע נחושת ירקרק.דלת הפונדק חרקה ונפתחה. אדם נכנס.
הוא עטה גלימה כהה וברדס הצל על פניו.
ביקש קנקן בירה קרה וגופין , אשר התמחה בקריאת שפתיים, ( אם כי לעיתים חווה אי אלו טעויות מביכות )
מילא את בקשת האיש.הזר לגם ישירות מן הקנקן כאשר הוא מתעלם בהפגנתיות
מן הכוס המלוכלכת.
מתוך גלימתו הוא שלף מכתב והחל לעיין בו.
כאשר סיים, קרע את הנייר לעשרות פיסות זעירות
והשליכו.
הוא קם משולחנו, הסיר את ברדס והנהן מילות תודה אל
עבר ג'ופין. מכיסו שלף מטבע נוצץ.גופין לכד את המטבע במעופו.
היה זה מטבע זהב, ג'ופין הנירגש נשכו קלות
וחייך באושר.
הוא הביט בתבליטיו החקוקים.
צידו האחד הציג חרב מונפת, מתמזגת עם קרן שמש
רחבה.
תחת התבליט נרשם
"אל הנצחון ולעולם לא לאחור "
בצידו השני של המטבע נראה דיוקנו של מלך אסטוריה הסמוכה, הממלכה הרחבה הגובלת בעמק ההד.
דיוקן המלך נראה מרשים , לסתו עבה ומרובעת,
אפו חד ועינו נחושות.ג'ופין הביט במטבע ולאחר מכן בלקוחו המתרחק.
שוב במטבע ושוב בזר היוצא.רודולף מלך אסטוריה הכבירה, בירת הארצות,
יצא מן הפונדק.
הוא פרם כפתור בצווארו וגלימתו האפלה נשרה ממנו.
שריונו המעוטר בהק לאור השמש השוקעת.
הוא עלה על סוסו השחור, ארוך הרעמה.מולו ניצבו, בשורות אחר שורות שסופם לא נראה,
עומדים זה לצד זה סוסי קרב, כהים כלילה כולם,
ריתמותיהם כסופים ועליהם מיטב האבירים.
כירכרות חורבן חנו לצד אינספור חיילים חמושים
נושאי כידונים חדים ודגלים מתנוססים
אשר הסתירו את השמיים בגובהם.
היה זה מחזה מרהיב של צבא רעב לדם וצמא לכיבושים."אנשי" פנה רודולף אל צבאו
"אבי לימדני את אומנות המלחמה,
לא לנהוג כפחדן, לעד לתקוף,
לקחת אחריות לכל צעדי.היום אנחנו כאחד לוקחים אחריות,
עבור אסטוריה הגדלה, עבור גבולות מתרחבים !
היו גאים באויבכם כי נענישם והיום ימותו"דבריו הידהדו, לוחמיו הניפו את נישקם ונהמו כאחד.
רודולף הניף את אגרופו לאויר, הילקה את סוסו
ודהר אך עבר העמק,
שקיעת השמש קרנה על פניו בזוהר כתום.אלפי פרשים , אוחזי חניתות, וסוסים פראיים
רקעו אחריו בשעטה מרעידה.ג'ופין קיפץ מסלע לאבן לסלע, כאיילה דקיקה.
בליבו קילל את חירשותו המתעתעת.
צבא שלם של בעלי קיבות חנה לצד מסבאתו,
והוא ? לא שמע דבר.
בדמיונו ראה כיצד קופתו הדלילה מתמלאת היתה
בדיוקנותיו הזהובים של רודולף.
כיצד גרונות יבשים מוצפים בשיכר זול, שוב ושוב ושוב.אך אם הלך הצבא, לבטח ישוב.
וכאשר יעשה את דרכו חזרה, ימתין לו ג'ופין.
מצוייד בחביות וחיוך.ג'ופין עלז והמשיך בדילוגיו עד להגיעו למצוק גבוה
ממנו יכל להשקיף על מרבית עמק ההד הרחב,
לאורם של שמי שקיעה אדמונים.
כפרים ניגלו לנגד עינו, תחנות רוח עומלות,
שדות הירק והתבואה.מחשבותיו העליזות נחנקו, עיניו נפארו ופיו גימגם בדממה.
מול רוכביו של רודולף, בקצהו השני של העמק
צעד לו צבאו של אריק האיום.אריק המשסף, אריק הרעב לגופות.
אריק הרוצח את אויביו, אונס את נשותיהם, וסועד
איברי יתומיהם.
אריק חסר הרחמים.לא, לא נותרה בג'ופין עליצות.
הוא ידע כי ביום זה שדות החיטה ירוו בדם ניגר.
ובין אפר ואדמה ירבצו להם גולגלות מרוסקות
וחרבות מנותצות.אריק רכב בראש הצבא, שערו ארוך ואדום,
זקן ארוך כיסה את פניו וסביב עיניו ניראו
קמטי קרבות לרוב.
אחריו צעדו ורכבו אסופת שכירי חרב,
רוצחים להשכיר.
מוניטין של הרג אפף אותם ומספרם הרב בלע את
מראה השדות.שני גופי הענק הילכו זה אל עבר זה.
כשני גלים הקרבים להתנגשות סופית ומרה ממנה
ישרוד גל אחד בודד.
רודולף ואריק נעים בראש,
כמצביאים המכירים ניצחון בלבד.עשרות מטרים ספורים הפרידו בין השניים.
פלוגותיהם פסקו מלכת.רודולף דחק בסוסו ודהר קדימה, אריק נע אף הוא.
כשעשרות אלפים סובבים אותם, בין מערומי תבואה דחוסה,
נפגשו שרי הקרב, להחליף דברי נימוסים ועלבונות.מבטים של חשד הם הפנו זה אל עבר זה.
רודולף פתח במילים
"אריק" הוא אמר ברכות ארסית
"אין בידי עצות לכלב שכמוך, בן תערובת נחות.
הבט באנשי, מיומנים, נחושים ומאמינים.
פטריוטים הם ולמען מדינתם וגגות ביתם ילחמו .
לא תוכל להם, לא תוכל לי.
היכנע, ולאנשיך החפים אבטיח חנינה"ואריק מביט בו ומלטף את זקנו המלוכלך
"חפים ? " הוא שואל " אין לי כאלו, אבל יש לי את זה"רודולף מסיט את הרוק הסמיך מפניו בעזרת כפפתו.
בעוד אנשי אריק לועגים לו."טבח יהיה פה, אריק, טבח וקברים רבים.
יהיו אלה אנשי הקברנים "
והוא מצליף בסוסו ופונה לאחור.ולפתע, מתוך מרבץ החיטה, כאילו מתוך סדקי האדמה עצמה,
עומדת לה אישה בין שני אדוני הצבאות.לבושה שחורים היא ובידה מרצד לפיד בוער.
אך רודולף מבחין בפניה,
פנים מעוותות מייסורים, רוטטים מצער, דמעות זולגות מסנטרה.
את ידה היא מניפה באוויר, זועקת אל השמיים,
והלפיד מושלך לקרקע.רודולף מביט בקיפאון כיצד האש מתלקחת
ומתלהמת סביבה.
מעגל תבערה לוהט מתלקח ונוצר לו בין אריק האיום
לרודולף שליט אסטוריה.והאשה, צונחת על ברכיה, כממתינה לבשרה שיתעכל
עד לריקבון עצמות.
" סלקו אותה" מורה הוא לאנשיו.ושוב כמתוך קסם, בת קול צרודה מהדהדת.
זהו אדם פשוט מראה, עיינו הימנית מכוסה ברטייה,
בגדיו מזוהמים, שערו דליל ומוזנח.
הוא מניף את ידיו אל על וקורא בפחד רועד.
"אנה מכם" הוא מביט אל עבר רודולף, מפנה את
מבטו אל אריק וחוזר הלוך ושנית.
"אנה. . . אישתי היא, אהבת ילדות, אם ילדיי. . .
אנה מכם חוסו על חייה, חוסו על משק ביתי"אריק רוטן ושלף את גרזנו.
האיכר, כפוף וכנוע פוצה בקושי רב את פיו
"רחמים על אשה טיפשה וקטנה רחמו על השדה והאנשים המוצאים בו את לחמם ופרנסתם.
הראו חסד עבור אלו היודעים לחיות יחדיו"וכאילו אזר הוא אומץ,
קולו התגבר וקומתו הזדקפה קלות.
"מה לכם , הנצים למוות ?
מה לכם עם כלי המשחית ?
מה לכם עם קציר המתים, נעליים מיותמות,
לבבות אדם ללא פעימה ?
מדוע לא תלמדו לחיות כאחים ולא . . .
למות כטיפשים בודדים.
רוצה אני למות בשנתי, מחייך, כאשר אני זקן. . ."וכעת נהם את אומרו כנושא דרשה.
כנואם ולא כאיכר
" . . . אתם . . . דעו כי האופל אותו אתם ממטירים
על כפרינו, מתרבה הוא לחשכה גדולה.
והשנאה אותה אתם שופכים בנדיבות, קוצפת היא,
מפרידה בין אוהבים, ואת היגון והכאב הנותרים היא הופכת לשנאה גודלת בעצמם.
ומכך. . . לא תקום עוד אהבה נוספת, אין ישועה עבור
העיוורים, אלו הנושאים את מלאך המוות על גבם והוא
מדרבן אותם כקוצרים לשרותו"ואז כוחו אוזל לו, והוא כורע על ברכיו ומתייפח
רודולף מורה שוב לאנשיו להתקדם.
האש קרובה לכילוי האשה.
אותה ואת בעלה, שעמד בגבורה בפני אלו
הרואים בו חרק מטריד, ירחיקו משדה הקרב.
צודק הוא, חשב רודולף, אך אריק ושכמותו לא יהנהנו בהסכמה.
לכן יאלץ להילחם, להרוג ואולי למות.ואז, כאשר אנשי אסטוריה קרבים אליו,
שלף האיכר פיסת בד לבנה מוכתמת." עריסה בניתי לו. . . עריסה לבני . . .
יחידי אשר אהבתי מכל.
וכעת היא ארון למת , את פתחה כיסיתי ואותה
נטעתי בשדה זה.
הו ילדי. . . כמה חייכת. . .כמה שמחת לחיות"
והוא בכה מעינו היחידה.
רודולף ניזכר בבתו אך הוא מתנער.
אין זה מקום לרגשות, מייד יחלו. . .עיניו מצטלבות עם אלו של אריק ובאותו רגע מהיר
נעלם כל הרחש, דבר אינו קיים פרט לקו מבטם.
ובזמן זה, ניצתה הבנה בינהם.
אריק ידע רחמים, לפחות ביום זה.ורודולף יודע. הוא מדבר אל סגניו.
"כבו את האש, שילחו את עלובי הצחנה לביתם"
הוא רוכב ואינו מביט לאחור.
אחריו מדדה לו צבא אסטוריה האדיר,
צבא שלא ראה ולא יראה, היום , מלחמה.ג'ופין רוכן על רצפת העץ.
פיסות נייר וקלף מסודרות מול אפו.
"עוד אחת" הוא מהמהם "הנה"
את המכתב אותו קרא וקרע רודולף הוא הרכיב מחדש.
כעת, שרוע על הרצפה, זחלים וחרקים נוברים סביבו הוא קורא." אבי היקר. . .
בוודאי תוהה אתה מה עלה בגורלי.
ובכן, כאשר סירבת להשיאני למחזר היחיד בו חשקתי, ידעתי כי אין לי מקום בביתך.
די לי בבקתה עם אהוב ליבי לצידי, מאשר בארמון
בו לא אוכל למצוא נפש מבינה אך סביבי בדידות בשפע.
לא תמצאני. נודדים אנו הרחק, הרחק ממך וממחלוקות הגבול בהם אתה חופר ימים ולילות.
אוהבת אני אותך, אך שוכח אתה כי המגילות והמפות, על אף ערכם, אינם אנשים, אינם החיים עצמם.
בקשה לי אחרונה ממך, אם יש בך חיבה נותרת כלפי,
אנה, עשה כל אשר שביכולתיך למנוע שפיכות דמים.
בטרופך נגד אויביו הממלכה, הפכת לגדול האויבים בעצמך.
חשוב על שיגשוג לאחר שנות מלחמה מרות,
חשוב על ילדים, אבא, הילדים. . .
אוהבת אותך, עד סוף חיי,
בתך "שיניו הצהובות והמשחירות של ג'ופין מתקמרות להבעת
חיוך מתקתק.
הוא קם ממרבצו, אינו טורח להסיר את האבק שדבק בו.
"היום אשתה לשוכרה,
לחיי איכרים אמיצים ומלכים, שאוטמים את אוזניהם,
אך לומדים לעיתים להקשיב. . . "עת הזריחה הגיע, צבאו של רודולף הגיעה אל בירת אסטוריה.
רודולף מנהיג את החיילים בין רחובות העיר.
אלפים מריעים לשובם, שמחים על בריאותם.
מאושרים לראות אח, אב או אהוב שבים.
המלך מודה בסתר לאיכר אשר איפשר לו לממש את רצון ביתו,
בכבוד.
אילו לא היה מגיח, כמתנה מן האלים, לבטח היה שב צבא אסטוריה כאסופת נכים השואפים למות וחיילים למודי זוועות.
הוא הודה בליבו לאריק, שידע תבונה מהי ונסוג כמוהו ,
ללא מילים מיותרות.
דיברי האיכר ומכתב ביתו חילחלו לראשו המלכותי.
נכדיו, יהיו אשר יהיו, יחיו בעולם יפה יותר.
ראוי כי מעתה תגבר אהבתו לבני ארצו על שנאתו כלפי אויביו.
עמל רב לפננו, הוא מהרהר, עמל רב. . .אריק האיום לעס את עצם העוף.
שאריות ארוחתו התפרסו סביבו באוהל המפקד.
הוא טפח על בטנו ולגם קנקן שיכר נוסף,
משקה נזל בחלקו על זקנו הרטוב.אל האוהל נכנס אדם, מבטו חד וחכם.
הוא נקי באופן נדיר וקולו שופע ביטחון.
" שילמתי לפרוצה, דמי סיכון כמובן.
הכסילה הזקנה הרוויחה אותם"" כן , כמובן" משיב לו אריק ומתחת לכרית צבעונית הוא
מוציא שקיק מצלצל.
" זה עבורך, הופעה יפה" הוא מחמיא
" תודה" משיב האיש.
אין רטייה על עיניו, חזותו מטופחת, עמידתו זקופה.
אף לא אחד מלוחמיו של אריק יכל לזהותו." אתה כמובן יודע שאם תעז לספר ולחשוף את אשר קרה
כאן. . . לא אוכל עופות צלויים. . .
אלה בשר מלא ושומני יותר, בשר שחקן ""כמובן" האיש נסוג בהכנעה ופנה לצאת מן האוהל
"שפתי חתומות" הוא קד ויצא.
אריק צוחק לעצמו ומלפף את זקנו.
כוחות אסטוריה היו סוגרים עליו, מוחצים אותו ללא קושי רב.
אין ביכולתו להביס עוצמה שכזו.
יפה עשה כאשר בחר בתחבולה על פני תבוסה.
רודולף הרכרוכי נפל למשחקו כפרי בשל.עוד שנים מספר, כאשר נתיבה של אסטוריה ירקיע לשלום ולשיגשוג. . . .
עד אז יצבור אריק, בחשאי, לוחמים וכלים רבים.
ובזמן המתאים. . . עם אסטוריה מנוונת וחלשה,
תפוחה מהישגי אוויר.
צבאו שלו יהיה גדול וחזק מתמיד. . .
הוא ציחקק לו והחל למצוץ עצם עוף נוספת. -
???משתתף
אם כי זה נראה לי מבחינה מבנית כמו בלדה. יש פה כמה טעויות פעוטות פה ושם אבל אין לי כוח להעיר על זה כעת. כמובן לאיזו ממלכה שייך עמק ההד ועל איזו ממלכה שליט אריק האיום?
לדעתי, זהו סיפור יפה. -
בכתיבת סיפורים ל-א נהוג לעבור בסוף כל משפט לשורה חדשה.
הפסקתי באמצע. זה בלתי קריא ככה. -
גל מבולבלמשתתף
כי אני לא מצאתי כאן שום אלמנט פאנטאסטי.
הסיפור חביב מינוס, לטעמי.
אני מסכיםעם גרומיט לגבי עניין הפסקאות/משפטים.
ככה לא צריך להראות סיפור. זה מקשה על הקריאה.ישנן שגיאות כתיב פה ושם וניתן לשפר את ניסוח המשפטים.
טעות אחת שהפריעה לי היא שג'ופין הופיע לעיתים
עם גרש ולעיתים בלי. תהיה עקבי בשמות . -
דניאל 1משתתף
תראה, ישנו דבר הקרוי סיגנון
אולי הוא לא יפה, אולי הוא לא יאה ונאה.
יתכן שישנם טובים ממנו, יתכן ויש העולים עליו.
אבל הוא שלי ואני אוהב אותו.
הביקורת התקבלה בחיוב, אם כי יש לציין את סף הסיבולת הנמוך שלך.בלתי קריא ?
בלתי קריא פרושו אשפה מילולית, אני מוחא !
אתה תשב ותועיל לקרוא עד הסוף
חובבי מד"ב ופנטזיה נועדו לסבול, זה חלק מן ההגדרה. -
NYמשתתף
דניאל היקר,
על מנת למנוע אי נעימות גדולה ממך ומכל המעורבים בדבר, הריני לחשוף בפניך מספר עובדות מצערות משהו אשר, למרות אי הנוחות שיגרמו לך כעת הרי שכולי תקוה כי יועילו לך בעתיד:
א. *אין לך סגנון*. Enter בסוף כל שורה אינו סגנון, אלא דרך מתועבת להתעלל בקורא. אתה יכול לאהוב את זה עד מחר – הקוראים לא אוהבים את זה, ובצדק. גם לו היו אוהבים זאת – אין זה סגנון.
ב. סגנון הוא השימוש המושכל במילים, במשפטים, על מנת להביע את הרעיונות שעלו במוחך, הדרך המיוחדת שלך לטפל בהם. גם אופי או יחוד כלשהו ברעיונות אלה יכול לעזור. היות והסיפור נטול שמץ מכל אלה, הריני להבהיר שוב – *אתה חף מכל סגנון שהוא*.
ג. בטרם תתימר לסגנון, הריני מציע לך לשפר את רמת האיות שלך והכתיב שלך. דרסטית. ומהר.
ד. כמו כן, רצוי מאד להקשיב לביקורותיהם של אנשים אחרים ולנסות להשכיל מהן. תשובות בסגנון "זה הסגנון שלי ואני אוהב אותו" לא יביאו אותך לשום מקום.
ה. במחשבה שניה על ד', תשובות כאלה, כמו גם המשך השימוש המופרז ב-Enter, בהחלט יביאו אותך למקום כלשהו. הם יגרמו למנהלת הפורום ולי למחוק את סיפוריך מיד לאחר פרסומם. ראה הוזהרת.
ו. לא פייר? ברוך הבא לחיים האמיתיים. אם אתה מעוניין לכתוב בפורום *הזה*, אתה הולך לעשות מה שאומרים לך. לא רוצה? חפש לך פורום כתיבה יוצרת מלא בעלובי חיים להוטים לזבל. כאן אתה תכתוב כהלכה – או כלל לא.
ז. למה? כי זה מה שבא לנו, והעניינים כאן מתנהלים תחת שרביטנו האכזרי.*הבנת*?
("סגנון", אלק…)
-
Boojieמשתתף
-
יעלמשתתף
מעבר לכל מה שנכתב פה (המשפטים הקטועים, קצת בעיות איות, גופין מול ג'ופין ו"יכל" אחד נוראי בפינלה), יש גם מן קפיצה לא ברורה מדמות לדמות, מקטע לקטע. זה יכול להיות טוב, אבל משהו הפריע לי בצורה בה זה נעשה. אתה מספר על האבא של ג'ופין, ואז אמא שלו, ואז ג'ופין ואז הוא התחרש, ואז המלך ושוב ג'ופין ושוב המלך… זה ממש מייגע בצורה בה זה נעשה. יכול להיות שחלק מזה אלה המשפטים הקטועים שתרמו לזה, ואולי זה מפני שבכל פעם שעברת לדמות חדשה התייחסת אליה כאל מרכז הסיפור, ובגלל זה בעצם לא היה מרכז לסיפור.
אין לי ממש רעיון לשיפור, אבל צריך לשפר.יש לי תחושה שניסית ליצור איזה מבנה חדשני של "שירסיפור", וזה לא עלה בידך. כמו ש NY ציין, זה לא סגנון, זה חיפוי על העדר סגנון.
דבר אחרון, הסיפור הזה הוא נורא אמריקקי, ממש סוחט דמעות. נאום מרגש של האיכר, המלך מוכה צער, הבת שלו שנטשה אותו, ממש מרגש. נכון, הפינלה בהחלט תורם לאיזון המצב – וזו אולי נקודת האור הגדולה של הסיפור, אבל זה היה יותר מדי אמריקקי קודם.
הבנתי מה ניסית לעשות, ופשוט הגזמת. אני במקומך הייתי מנסה לכתוב את זה מחדש בצורה פרוזאית בלי משפטים קטועים, ועם מינון יותר טוב של דרמה מול זבל רגשי – ולדעתי אתה תקבל תוצאה הרבה יותר טובה, שתקלע יותר טוב למטרות שלך (שאני מניחה שהיו פארודיות משהו, אם טעיתי, תקן אותי).יעל
דרך אגב, חובבי מד"ב ופנטסיה לא נועדו מטבעם לסבול. אף אחד מאיתנו לא מזוכיסט.
-
לצערי זה המצב במקרה הזה. )-:
את כל השאר, ניר כבר אמר במקומי. קראתי כבר די הרבה סיפורים ומאמרים, וערכתי לא מעט ב"בלי פאניקה". "אנטר" בסוף כל משפט הוא סימן ברור לכתיבה לא מיומנת.
-
שלמקומשתתף
בן כמה היה ג'ויפן בדיוק כשאביו מת? כי אם עברו 70 שנים, הוא יהיה לפחות בין 80, ובעולמות ימה"ביים זה לא גיל לנהל פונדק. זה גיל לדחוף חרציות.
ואם הוא חירש, אז מה בדיוק הטעם ב"התמחה בקריאת שפתיים"? או שהוא קורא שפתיים, או שלא. כשאתה צריך את זה, אתה לא אמור להתמחות. זה כמו להגיד שאני מומחה בדיבור, אם כי לעיתים יש לי טעויות מביכות- מה בדיוק יש לי להתמחות במיומנות בסיסית וחיונית?
-
???משתתף
You are really cruel person
Like Erik from the story….
BEHAVE !!!!! -
NYמשתתף
א. רשעותי מביאה אותי להרבה מקומות מעניינים. איך את יודעת אם לא ניסית?
ב. רשעותי תועיל מאד לכותב שלמעלה, כפי שכבר הועילה למספר כותבים אחרים כאן. התנאי הוא, כמובן, קריאה, הבנה והפנמה של דברי.
ג. מה בדיוק יוצא לך מלהיות נפש צדיקה וחסודה? לא, אל תעני לי. חבל. -
???משתתף
סליחה, מותר לי להגיד משהו???
אני חושבת שחסת על נפשו העדינה והרכה של כותב הסיפור.
זו רשעות ? אני מקווה שאתה יודע רשעות מה היא, כי מה שאתה כתבת זה לא רשעות.
זו היתה ביקורת ענינית ורכה למדי, בנסיון רגיש לגרום למישהו לפעול לפי החוקים.
חזק ואמץ לך, אני לפחות עומדת מאחוריך בעניין.ועכשיו להערותי האישיות:
האמת, זה מזה לא מקורי!!! זה נראה כאילו נלקח מסיפור עם, שמעתי את הסיפור הזה שוב ושוב בילדותי בגרסאות שונות.
במקרה הטוב, בחרת רעיון מיושן ובנאלי ומחזרת אותו בצורה גרועה.
במקרה הרע, בחרת רעיון מיושן ובנאלי והפכת אותו לגועל נפש (וזה בעדינות).תראה, זה לא שאין פוטנציאל פה. אבל זה נראה כאילו לקחת כמה משפטים מכמה פרקים בסאגה גדולה וחיברת אותם יחד, רק בשביל להבהיר לקורא בכלליות מה הרעיון של הסיפור.
כמו שאחרים אמרו, פשוט תתמקד בדבר אחד כל פעם.
זה מתחיל בדברים קטנים כמו: למה ההורים עברו, למה האמא עזבה (ואני בהחלט מקווה שאין לזה קשר לסיפור עם החדר והאורות והדברים המזעזעים האחרים, כי אם כן, אתה צריך עזרה בן אדם). יש הרבה מידע שאתה נותן שהוא בפשטות – לא רלוונטי !!! לא הסיפור של האמא, לא הסיפור של בת המלך, זה לא מוסיף ולא גורע. סליחה, טעות שלי, זה כן גורע ! זה מסרבל את העניינים וגורם לך להגרר למקומות לא רצויים שנראה כאילו מבלבלים אותך.בהצלחה לך, אני בהחלט מקווה בשבילך שתצליח, יש לך פוטנציאל אתה פשוט צריך לתרגל ומה לעשות כדאי שתתרגל לפני שאתה מפרסם, אחרת תמשיך לקבל תגובות שכאלה.
-
פרספונימשתתף
אם למלך היה ברדס על הפנים, איך הוא ראה את השפתיים שלו?
-
-
מאתתגובות