- This topic has 15 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אם מישהו היה אומר לי פעם שככה אסיים את חיי, סביר להניח שהייתי צוחק לו בפרצוף והולך.
בכל זאת, הנה אני, בסיטואציה הכי לא צפויה , לבוש תלבושת של גיבור פעולה חסר-שם, תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון.
אולי כדאי שנחזור קצת אחורה.
אני כריסטופר ביילי, בוגר ייל למדעי הפיזיקה, דארווניסט מושבע שמחשיב עצמו כמשהו כמו מדען.
נולדתי בסן אנטוניו שבטקסס בשנת 1973 והצבע האהוב עליי הוא צהוב.
הכל התחיל… בעצם אני לא בטוח מתי הכל התחיל, אני רק זוכר שהתעוררתי יום אחד ומצאתי את עצמי בתוך סרט.
לא, אני לא מתכוון ל"סרט" כביטוי השגור בפיהם של הצעירים בימינו, אלא אשכרה בסרט… "האחרים" לשם דיוק. למי שלא ראה, אני ממליץ לבקר פה – http://us.imdb.com/Title?0230600.
בכל מקרה, הנה אני, כדמות נוספת בסרט, כולם מצפים ממני לומר את השורות שלי ואני, אין לי מושג מה בכלל הולך פה.
שאלות כמו "מי שם אותי פה" ו"למה?" המתינו בתור אחרי שאלות כמו "טוב, אז איך מתעוררים?" ו"אני לבוש בכלל?".
הבמאי התחיל לצעוק עליי, ניקול קידמן איימה לפרוש מהסרט ואני המשכתי לעמוד שם כמו איזה אדיוט שאין לו מושג מהחיים שלו.
היום זה כבר לא קורה לי. אחרי כמעט שנה של "קפיצות" מוזרות שכאלו, למדתי להסתגל במהירות ופיתחתי לעצמי כל מיני משפטים מחוכמים שנועדו להסביר את המבט המזוגג הזה שבעיני.
ובכל זאת, אחרי כמעט שנה של קפיצות, אני לא יודע מה לעזאזל קורה פה.
לא גיליתי שום חוקיות ולא גיליתי מה אני צריך לעשות ואם בכלל.
אני יודע מה תאמרו – הסיפור שלו הוא חיקוי עלוב ל"זינוק לאתמול" אבל האמת היא שזה ממש רחוק מן האמת.
דבר ראשון – אני פה לבד.
דבר שני – אין לי ממש מטרה מוגדרת ואין לי מושג מה אני צריך לעשות.
והכי חשוב – לי זה קרה סתם ככה ואין לי מושג איך ולמה.
ולא, אני שפוי לחלוטין ולא השתתפתי בשום ניסוי מדעי שכשל ואין לזה שום קשר ללימודי הפיזיקה שלי.
אני אומר לכם, לא עשיתי כלום!!!
תמיד הייתי מאוכזב מהדרך שבה התנהלו חיי, כאילו תמיד חיכיתי להתחיל לחיות ולעשות משהו עם עצמי.
"אחרי התיכון הכל יהיה שונה", "טוב, רק אני אסיים את הקולג' ואז…", "אחרי שאני אמצא עבודה נורמאלית והגונה…" אז אני אהיה עצמי ואגלה לכולם את האמת ולא אכפת לי איך הם יקבלו אותה.בכל מקרה, אז אני תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון, נכון? אין לי מושג, כרגיל, איך הגעתי לכאן ולמה.
מישהו שחרר את החבל והנה אני נופל… ואוו הדרך למטה מפחידה ועדיין לא הספקתי לספר לכם על כל הסרטים הנפלאים שבהם ביקרתי וגם על הסרטים הנוראיים שנאלצתי לסבול.
יש לבניין הזה המון קומות, הא?
היי, הנה טים ברטון בקומה 38… אבל למה הוא צועק? "כריס, אף אחד לא מאמין לך שאתה באמת מפחד… אתה צריך לצרוח במלוא גרונך… אתה צריך לשוות לפניך הבעה מקפיאת דם… אתה לא עושה את זה כמו שצריך, לעזאזל, אתה שחקן עלוב!"
והנה מלאני גריפית בקומה 32 , אימא, השיער שלי בסדר? יש לי משהו על הפנים? היא חייכה אליי, נכון?
אלן ברנשטיין בקומה 28, ניקולס קיי'ג בקומה 25, ג'וליה רוברטס בקומה 23, אנתוני הופקינס בקומה 15 ואני משנה את עורי כל כך הרבה פעמים שאני מתחיל להתחרפן!
כבר הגעתי לקומה אחת? חשבתי שיכאב יותר למות אבל באמת שזה לא כך כך נורא…אפשר לקבל הזדמנות שניה?
אולי איזה תסריטאי צעיר יחליט להחזיר אותי לחיים מתישהו… "הוא לא מת בנפילה, הוא רק נפצע", "גופתו המרוטשת הוקפאה ושוחזרה כשהמדע אפשר זאת".
מי יודע? הדבר היחיד שאני יודע הוא שטוב להיות אני. אף פעם לא מישהו אחר, תמיד אני.
תמיד חיכיתי וחיכיתי לחיים שלי שיתחילו ומצאתי את עצמי במקומות הכי לא הגיוניים ואף פעם לא ניצלתי את הרגע. חייתי בשקר והתנהגתי בצורה שאנשים רצו שאני אתנהג, הייתי הסוס במקום הרוכב כמו במערבונים הישנים האלו.
חכם היה זה שאמר כי "החיים קצרים אך השנים ארוכות" ו"הייה נכון לעצמך".
חבל שרק עכשיו אני מבין זאת…_______________________________________________________________
תודה!
-
-
-
-
תמיד חשבתי שכשאני אכתוב משהו מאד מודע לעצמו שעוסק בשינויי מציאויות הוא יהיה ככה. והנה- יש את הסיפור שתכננתי לכתוב, ואני לא אוהב אותו…
אולי כי בתור התחלה, זה לא סיפור. זה מונולוג. ויותר גרוע- הוא מניח שיש קורא, בלי לומר את זה בפירוש. הגיבור בפירוש מדבר אל מישהו, אבל בלי לדעת שיש שם מישהו שישמע- בלי אפילו להניח שיש מישהו כזה. וגם המודעות העצמית מוגזמת לחלוטין- אחרי שמזכירים סרט, ועוד את הכתובת בשבילו, ואח"כ סדרת טלוויזיה, ואח"כ רשימה של שמות מפורסמים, זה מעיק…
ובסיכום הכללי, התחושה של הסיפור היא- בזבוז. כמובן, הסיפור עצמו עוסק בבזבוז- בבזבוז החיים של המספר. אבל הוא פשוט נראה מבוזבז- בזבוז של רעיון בעל פוטנציאל על משהו שהוא פחות מסיפור.
-
-
לאזארוס היקר,
הסיפור שפרסמת כאן לוקה במגרעות רבות, אותן ודאי ישמחו חברי הפורום לציין בפניך. על מנת לעזור לך, הנה מדריך קצר ותמציתי הנוגע לכתיבת סיפורים. כל החוקים המובאים כאן הנם "חוקי אצבע", קרי – כותבים מנוסים יכולים לעקוף אותם או להתעלם מהם, אך לכותבים חדשים כדאי מאד להשתמש בהם. על מנת למנוע ספקות – אני מגדיר אותך ככותב חדש, ועם זאת – לא בכל האמור כאן חטאת.
למלאכה, אם כן:
א. *רעיון*
מאחורי הסיפור חייב לעמוד רעיון כלשהו. אסור לו, לרעיון, להיות גולמי, אלא צריך להשקיע בו מחשבה – מדוע זה קרה? מה התוצאות האפשריות? מדוע יקרו תוצאות כאלה ולא אחרות? איך ישפיע הדבר על הגיבור(ים), על העולם, על החברה, על התרבות?
דוגמה לרעיון גולמי: "איש מוצא עצמו בתוך סרט". דוגמה לרעיון מפותח: "איש מוצא עצמו בתוך סרט בגלל סטיה מוחית כלשהי, וכתוצאה גולן-גלובוס פושטים את הרגל". שים לב – ההסבר לרעיון לא חייב להיות הגיוני בעולם "שלנו", אך חייב להיות *הגיון פנימי* לסיפור. סתם רעיון ללא סיבה אמנם אפשרי, אך *רק* לכותבים *מתקדמים מאד*.
ב. *דמויות*
לעתים רעיון הוא מדליק כל כך, עד כי גם דמויות שטוחות ופלקטיות לא ימנעו מהסיפור להיות מרתק. בדרך כלל, למרבה הצער, לא זה המקרה. אם סיום הסיפור מוצא את הדמות מטומטמת כבתחילתו, הרי שיש לנו כאן בעיה. על הדמות להתפתח, או לפחות להיות מעניינת באופן כלשהו. איך? ובכן, לא אוכל לספר לך זאת – קרא הרבה ספרים. לעומת זאת, אוכל להגיד לך איך לא: לבוש מעניין, חזרה על מילות מפתח, איזכור חוזר של תכונות פיסיקאליות או מנטאליות של הגיבור, כל אלה מתכונים בטוחים לדמות מעצבנת.
ג. *עלילה*
כדאי מאד שיקרה משהו מעניין בסיפור. זה עובד יופי, בדרך כלל. כדאי מאד גם שלרוב ההתרחשויות תהיה סיבה הגיונית – שוב, במסגרת *ההגיון הפנימי של הסיפור*. סיפור של "ואז עשיתי ככה, ואז קרה ככה, ואז ההוא עשה שמה" לא עובד טוב, בדרך כלל, אלא אם אתה רוג'ר זילאזני. אתה לא – ותגיד תודה…
ד. *רקע*
יכול לעזור מאד בהבנת מניעי הגיבורים ותנועת העלילה, שלא לדבר על עניין אצל הקורא. כמו בכל דבר, לא כדאי להגזים כאן. צריך להזהר מאד בדרך בה אתה מעביר את המידע. "שלום, קוראים לי משה, אני בן 22, יש לי צרבת, אמא שלי עובדת בקופ"ח כללית וחייזרים חטפו אותי לפני שנה" לא עובד, למשל. יש דרכים חכמות יותר לשים אינפורמציה בגוף הסיפור. יש לזכור, גם, כי לא כל רעיון רקע שעולה במוחך הקודח בזמן הכתיבה אכן ראוי לו להכנס לסיפור. אין דבר מעצבן יותר מערימת פרטים מיותרים על הדשא. אם הגיבור הוא טייס חלל אמיץ, אין טעם בשני עמודים המתארים את השומה על לחיו השמאלית – אלא אם כן יש לדבר חשיבות עלילתית כלשהי.
ה. *קלישאות*
רבות כחול אשר על שפת הים, ורצוי להזהר בהן מאד מאד. לא אוכל לספק כאן רשימה אמיתי שלהן, אך אני ממליץ מאד לקרוא את המאמרים המצורפים לכללי הפורום.
כמה קלישאות מהסיפור הנ"ל: משפט הפתיחה, "אולי כדאי שנחזור קצת אחורה", "אני כריסטופר ביילי…" (או ישמעאל, או אחאב), "הכל התחיל…"זהו להיום. בהצלחה!
-
-
אולי "גרוע" נראית לך חריפה מעט (ושלום יפה לכל חובבי התקינות הפוליטית), אך הסיפור באמת בעייתי מאד.
עוד דבר אותו שכחתי להזכיר: חטא נפוץ ומקובל אצל כותבים מתחילים הוא כתיבה על סביבה וגיבורים עליהם אין להם מושג. מדוע הגיבור שלך אמריקאי? מה אתה יודע על "איך זה להיות אמריקאי"? מדוע הגיבור שלך הוא כריס ביילי ולא משה כהן? כי ביילי יותר "מאגניב"? ואם ביילי כזה אמריקאי מאגניב, מדוע הוא משתמש בביטוי "אשכרה", היאה יותר למשה כהן?
בדרך כלל, אצל כותבים מתחילים (ובכלל), אמריקניזציה של הסיפור תגרום לו להראות כתרגום קלוקל לספר אמריקאי זול. לא זה הרושם אותו אתה מעוניין להשאיר. אם אין סיבה מיוחדת, כדאי לך מאד לשים את העלילה והדמויות במקומות מוכרים לך.
עוד בעניין זה – אני מפנה אותך ללקסיקון טרקי סיטי, לערך *אנגרית*.לסיום, שתי הערות טכניות קלות:
1. שם הסיפור יבוא ללא מרכאות, למעט מקרים בהם הכוונה להראות כי מדובר בציטוט.
2. סימני פיסוק: לפני פסיק לא יבוא רווח, ואחריו תמיד יבוא רווח. -
*היכרות עם השטח*. מרבית הישראלים לא מכירים את ארצם למרות שמדובר בפיסה קטנטונת לעומת ארצות הברית אבל הם לעומת זאת מכירים היטב ערים ספציפיות בארצות הברית ברמת
פירוט גדולה יותר בהשוואה לעיר כמו גבעתיים. סופר מוכשר צריך להיות בנוסף לזה תחקירן מוכשר ובעל מוכנות לעשות הרבה עבודת רגליים וידיים- נניח שאתה כותב סיפור על כפר-סבא, העיר שאני גר בה, קיימים מיליארדי פרטים שהכפר-סבאי הממוצע בקושי מודע להם אבל על הסופר להיות מודע אליהם כדי ליצור אמינות בסיפור שלו. יש להניח שתופעת האמריקניזציה היא
שילוב של עצלות אינטלקטואלית ושל ניסיון לנצל עצלות אינטלקטואלית של אחרים שיאמינו לכל דבר שימכרו להם מכיוון שהם בעצמם מעולם לא היו בארצות-הברית ומבחינתם ארצות-הברית יכולה להיות ארץ שרחובותויה מרוצפים בזהב. -
תגובה מרוכזת לכולם :
לשלמקו :
1. סיפור יכול להכתב גם בצורת מונולוג.
2. מה גרוע בהנחה שיש קורא? מה ציפית שאכתוב? "שלום, אני כריס וזה הסיפור שלי, תודה שאתם קוראים?"
3. מודעות עצמית – המספר עושה חשבון נפש עם עצמו, ורואה את חייו חולפים על פניו כשהוא נופל מהבניין. הדמויות ושמות הסרטים מהווים דימויים לאנשים שפגש, מקומות שבהם היה והדרך שבה התייחסו אליו.
4.יכול להיות שהרעיון בוזבז – אנא קבל את התנצלותי.ל-NY מאושר :
1. רעיון גולמי – הרעיון שבסיפור אינו אמור להשפיע על אף אחד ובמיוחד לא על הסביבה. ראה תשובתי לשלמקו בנוגע לחשבון הנפש שכריס עושה עם עצמו (3).
2. מאפיין הסיפור הקצר הספציפי הזה אינו אפשר לי להרחיב את דמותו של כריס.
למען האמת, זה גם לא משנה למסר של הסיפור. כריס הוא כדמות אנשים רבים בחברתנו, החיים בשקר. (ראה : "והצבע האהוב עליי הוא צהוב" – נכנס לסיפור בכדי להדגיש כי הפוקוס הוא לא על כריס ספציפית).
3. עלילה – איפה כתוב "ועשיתי ככה ואח"כ עשיתי ככה". לא השתמשתי בדבר הקרוב אפילו לכך.
4. רקע – ראה תשובה 2. לא משנה למסר שרציתי להעביר.
5. קלישאות – כל החיים של כריס הם קלישאה אחת גדולה וזו האירוניה פה. גם במותו הוא משתמש בקלישאות.
6. אמריקניזציה – שטויות במיץ עגבניות. "מאגניב"? ממש לא.
סיבה ראשונה : השם, המיקום והמאפיינים נבחרו כמחווה לסרטי הקיטש האמריקאים (שאף מוזכרים בסיפור).
סיבה שניה : הוא עצמו מתבלבל עם דמויות מסרטים אליהם הוא נוחת עד שהוא מאבד כל מאפיין אישי. (וזה היה קצת קשה יותר להכניס לסיפור/מונולוג ואני מודה שבכך נכשלתי).לאודווין :
היכרות עם השטח – סן אנטוניו נמצאת בטקסס (ודאגתי לבדוק את זה לפני כן). מה הקשר, לכל הרוחות, לגבעתיים? אתה טוען שבחרתי בארה"ב מכיוון שאנשים לא מכיר אותה? שטויות!
כנראה שממש היה חשוב לך להוסיף הערה.לכולם :
נדמה לי כי כולכם טרחתם לחפש סיבות לשנוא את הסיפור מתחת לאדמה.
יתכן כי הסיפור גרוע, לא ממצה, אולי הרעיון הכללי נבלע איכשהו, אבל מבחינתי, אין ספק שנהנתם מהקטילה שלכם.
מזל שיש אנשים מוכשרים כמוכם.והערה נוספת לסיום :
ניסיתי לקבל את הערותיכם בצורה אובייקטית ובאמת שלא נעלבתי, אך שניגשתי לשכתב את הסיפור הבנתי כי אני אוהב אותו כמות שהוא וכי הערותיכם מיותרות לרוב וקנטרניות.על אף כל האמור, תודה על ההערות והמאמץ (אם ישנן כאלו שמתחבאות ככאלו שאכן רוצות לשפר). מקווה שנהנתם.
-
-
א. כפי שהערתי בפתח הודעתי שלמעלה, במיוחד על מנת למנוע את סוג ההודעות שקיבלתי ממך כרגע – "לא בכולם חטאת". אף לא כיוונתי לכך שתשפר את הסיפור הקיים, מלאכה אשר, מנסיון העבר כאן ובכלל, הנה כמעט בלתי אפשרית לחלוטין לכותבים חדשים וקשה מאד מאד גם למנוסים יותר. ניסיתי לעזור לך בבואך לכתוב סיפור בעתיד.
ב. שוב, מנסיון העבר עם כותבים חדשים בפורום זה – הרבה מהם מתבטאים בדומה לך בסוף דבריך (קרי – הסיפור בסדר, אתם אשמים). האמן לי – לאף אחד אין אינטרס להשפילך, לשנוא אותך, ללעוג לך וכולי. מטרתנו היחידה היא לעזור לך, אבל – בדרך *שלנו*, ע"י ביקורת אמיתית, קשה ונוקבת. אני מציע לך לשקול דבריך שנית, ולנסות ליישם את הביקורות שקיבלת לקראת כתיבת סיפורך הבא.
ג. בזריזות, לטענותיך הספציפיות: 1. הרעיון לא משפיע על אף אחד? ומה עם *הגיבור*?!; 2. לא נכון, להיפך – היית יכול להדגים כיצד הוא מאבד את מאפייניו הספציפיים לטובת הקלישאתיות. שימוש בזמן הווה יכול לעזור כאן; 3. הדברים הלא קשורים הקורים ברצף, במקרה הזה, הם תחילת הסיפור, אמצעו וסופו. כוונתי היתה כללית, לאו דוקא לשימוש הספציפי במלה "ואז"; 4. רקע – אכן, נתן להסתדר בלעדיו כאן, אם כי הוא יכול היה להוסיף. הערה זו באה בעיקר לטובת סיפורים עתידיים; 5. יש הבדל גדול מאד בין קלישאה ספרותית לקלישאה קולנועית. לו היו אלה קלישאות קולנועיות בבירור – ניחא. אך, למרבה הצער, לא זה המצב; 6. מחווה צריך לתכנן היטב ובזהירות. היא יכולה להרוס סיפור. זו שלך, למשל, הפכה אותו לדמוי תרגום קלוקל.
ד. אני חושב שאדבר בשם כולם כאן אם אומר שאיננו נהנים לבקר סיפורים רעים, ודאי שלא במדה בה אנו נהנים לקרוא סיפורים *טובים*. -
תראה, זה שאתה אוהב את הסיפור כמו שהוא עוד לא אומר שהוא טוב או שהוא מדבר אל הקוראים.
גם אני פירסמתי פה סיפור לפני כמה חודשים שכמעט כולם קטלו ללא רחם. ואחרי כל ההערות גיליתי שאני עדיין אוהבת את הסיפור כמו שהוא. מה לעשות? אלי הוא דיבר, אבל הוא לא דיבר לאף אחד אחר. קורה.
אם אתה כותב רק בשביל עצמך, כתוב מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה אותו. אם אתה מתכוון לפרסם חלק מהחומר הזה, היה מוכן לביקורת שלפעמים לא תהיה נעימה במיוחד. זה חלק מהעניין של פרסום סיפורים. לפחות לגבי הסיפור הבא, קח את ההערות לתשומת ליבך. אם אתה מתעתד לפרסם אותו (ואני אשמח אם תעשה את זה), ראה שהסיפור מדבר גם לאנשים אחרים מלבדך, כי סיפור לעולם יראה שונה לעיני הכותב מאשר לעיני הקורא.
(אני, דרך אגב, לא הגבתי על הסיפור כי לא היה לי שום דבר חכם לומר עליו).
-
"הסתובבתי חסר מעש באיזור הישן של קרית-ספיר, שפעם היווה את מרכז החיים התרבותיים של העיר והיום משמש משכן עלוב למקדונלדס, מרכז-קניות קמל בצל הקניון. בדרך כלל אני לא מסתובב שם בלילה, בגלל כל המסוממים שפושטים על המדשאות הרחבות; אולם הלילה הייתי חייב להגיע לספרייה. כן, לספרייה. בלילה. תשע עד רבע לשלוש? לא בשביל מי שסבא שלו היה שם שומר תיקים פעם. בשבילי, הספרייה הייתה פתוחה בכל שעה.
והלילה היא תהיה פתוחה בחצות. פתוחה… ביותר ממובן אחד."סתם, התקף נוסטלגיה לעיר הנהדרת הזו. נסו לכתוב את זה על לוס-אנג'לס.
-
התגובה שנושאה "ברר?" (להלן – "התגובה") פורסמה ע"י אבישי (להלן – "אני" והטיותיו) בזמן שהייתי (הטיותיו, זוכרים?) במצב-רוח מוזר למדי. אני מודה כי אין מקום לתגובה מעין זו בפורום שנושאו ביקורת סיפורים, מכיוון שהערך הסמנטי בה אפסי כמעט. בזאת אני מתנצל על פרסום התגובה, ומביע את נכונותי להביע ביקורת בונה ומנומקת.
לביקורת בונה ומנומקת, ר' התגובה שנושאה "סיפור – מדריך קצר" מאת "NY מאושר". זה בערך מה שרציתי להגיד.הסבר-תירוץ אמיתי ומשעשע:
רציתי לכתוב תגובה מנומקת. באמת שרציתי. אבל הסיפור לקה באותן בעיות מוכרות ובנאליות, שכל תגובה שהייתי כותב הייתה מוכרת ובנאלית באותה המידה. "ברר" הייתה הדרך שלי לומר "ביקורת ברירת-המחדל; בטח אנשים אחרים ישקיעו ויפרטו". זה, כמובן, דבר דבילי לעשותו, ובמקרה זה שומה עלי להמנע מכתיבה וואטסואבר. נו, סליחה.ללאזארוס: למען הסר ספק, אני מסכים עם דיעותיהם של NY, יעל ושלמקו, ולא מוצא הרבה להוסיף מעבר לזה. רק הרשה לי להדגיש את המוזרות שבתגובתך – "הביקורת שלכם הגיונית בהתחלה, אבל אז קראתי את הסיפור שוב והחלטתי שהוא נחמד מאוד, מה שכנראה אומר שהביקורת שלכם קטנונית וטיפשית, וכולכם רק מחפשים איפה לקלקל."
אם הביקורת הייתה הגיונית בהתחלה, כנראה שיש בזה משהו. קריאת סיפור שלך שוב בדרך כלל גורמת לאהוב אותו יותר, ובכל זאת צריך להתעלות מעבר לזה ולנסות להסתכל באובייקטיביות גם על הסיפור וגם על הביקורת. לנו יותר קל, כי זה לא הסיפור שלנו, ותאמין לנו שאנחנו (כבר) לא מקבלים שום קיק מלקטול אותך. הביקורות כולן כאן על מנת לעזור, ואחרי שמתגברים על הבוטות הראשונית, מבינים שהיא הכרחית למען ביקורת אמיתית.חוץ מזה, אתה נמוך ושמן.
(לא, זה פשוט לא עושה לי את זה)
-
