- This topic has 11 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
הגשם לא מפסיק לרדת.
בין הברקים אני רואה ענן אחד מנסה להיחלץ, ענן לבן קטן, אבל אין לו סיכוי בתוך אינסופיות שחורה כזו. וגם אני שוקעת.
אני צריכה לשבור רגל.
זו הדרך היחידה. כך גם הסברתי לידיד טוב, שהתקשר אלי בדאגה. אם לא אשבור את הרגל היום, אהיה חייבת להגיע לבסיס. ושם כבר לא אהיה לבד. שם אי אפשר להיות לבד.
ואני צריכה זמן לבד.
זמן לסגור את הקצוות, להשלים את הדברים שנותרו פרומים, לאחות את השבר ש נשאר בי. וגם כאב, למקד בו את תשומת הלב עד שלא אוכל עוד להרגיש. כאב שימריץ אותי לפעולה מיידית ויכריח אותי לסגור מעגלים —
אתמול בערב קפצתי מהחלון.
במבט לאחור זה נראה טיפשי, אבל מחלון הקומה הראשונה הכל נראה כל-כך גבוה עד ששכחתי שכבר קפצתי ממקומות גבוהים יותר, בטיולים, ולא קרה לי כלום. אני חייבת למצוא דרך אחרת. ואין לי זמן.
זמן לסדר את המחשבות. זמן לחדש את ההגנות. זמן לאפשר לו להתקשר ולחזור אלי. כבר שמונה וחצי בערב והגשם מציף את השכונה. אולי יחסמו את הכבישים ולא אוכל להגיע? בבסיס יורד שלג, אבל זה לא יעזור לי. רק סופה רצינית תעצור את המפלסות. אני לא יכולה לחכות.
עוצמת את עיני ומנסה לפקוח אותן בדיוק עם אור הברק הבא. אולי אסתנוור ולא אוכל לראות לכמה שבועות. רעמים מזעזעים את הבניין. אני שותקת.
אין פתרון —
אף פעם לא היה לי חום וגם לא יהיה. כדי לפגוש קב"ן אצטרך להגיע לבסיס ולחכות עד מי יודע מתי. ככה זה עובד שם. אני לא רוצה למות או לפגוע בעצמי. רק שקט, זה מה שאני צריכה.
אין לי ברירה. אני בוחרת נורה שרופה מהארון ושוברת אותה על הרצפה. בזהירות, אני מנסה ללכת על שברי הזכוכית. האינסטינקטים חזקים מדי, אני מגלה, מופתעת. רגלי נרתעות מאליהן ולא נגרם שום נזק. מנקה את השברים לפני שההורים יתעוררו וחוזרת להביט בסערה שבחוץ דרך זגוגית החלון.
אם הוא יתקשר —
עד מחר הוא עוד בבית, וזה עוד זמן שאני צריכה. כמו אוויר. אני נושמת דרך הפה ומשתעלת, אבל שפעת זו לא הדרך. אני חייבת לשבור.
הדמעות יורדות בחוזקה, טיפות שמתנפצות ומתגלגלות על הסדינים. בין הכרית למיטה מונחת מחברת. כתבתי עליו חמישה שירים. אכזריים, בוטים, אולי הכי טובים שלי. לא, זו לא נחמה, אולי תרפיה. מעין ספריי אנטיספטי לפצעים פתוחים. אומרים לי שהם יגלידו, אבל קשה לי להאמין. במיוחד עכשיו, כשאין לי זמן למנוחה.
קר. אני קופאת מול החלון —
במוקדם או במאוחר יבואו לקחת אותי. אפילו עלי הצבא לא יהיה מוכן לוותר בכזו קלות. המחשבה חולפת דרכי אבל האצבעות כאילו מנוונות, ואפי כבר מחובר לשמשת החלון בשכבת קרח דקה. שתיקה.
מוכרחה לשבור —
עפעפי נסגרים, מגנים על העיניים מהאור. אני מאבדת תחושה. אין מקום לעייפות הזו עכשיו, צריך לחשוב. ואני תמיד הייתי כל-כך החלטית. אני חייבת לשחרר משהו: הלב זקוק לפרפור אחרון לפני שהוא נרדם. מוכרחה —
*****
כשמצאו אותי הייתי פסל אבן שלם, מעוצב בעדינות, צמוד לחלון.מושלם, פרט לאף פחוס במקצת ורגל שמאלית קטועה מעל הברך. לא חשתי שום כאב, גם כשהעמיסו אותי על המשאית הגדולה, יחד עם ערמה של גרוטאות בניין. היה שקט. היה לי כל הזמן שבעולם. -
מעט מאד בעיות הגהה (בעיקר רווחים מיותרים).
אני לא יכול להגיד שאני אוהב את הסגנון, סגנון מאד קרוב ל"אם המנזר, התקשרי הבייתה", כלומר שרק בפסקה האחרונה אנחנו מגלים בכלל אלמנטים פנטסטיים. אבל כרגיל, הפיתוח הרגשי שלך נהדר. רוצה לכתוב ביחד- אני העולם, אתה העלילה?
גם האורך של הסיפור נראה מתאים- מספיק ארוך בשביל לפתח קישור רגשי לגיבורה, ולא ארוך מדי.
בסך הכל, לא אהבתי את הסיפור, אבל אי אפשר להגיד שהוא רע.
-
-
שלך. הם כתובים נפלא, מבחינה רגשית הם בנויים נפלא, אבל עלילה… לא ממש. ומה אני אעשה, זה חסר לי. לא מספיקה לי הבנייה הרגשית, שהיא נהדרת כשלעצמה.
נדמה לי שיש תלונה חוזרת לגבי הסיפורים שלך, שחסרה בהם סיבתיות. הדברים שקורים בהם לא מוסברים. למשל, הפיכתה של הגיבורה לאבן לא ממש מוסברת בסיפור. אני חושבת שזה בגלל שיש לך נטייה לסימבוליות יתר – מבחינתך, מרגע שלמאורע מסויים יש משמעות סימבולית מספיק חזקה, לא צריך להיות לו כל ביסוס אחר. מבחינתי, זה לוקה בחסר, כי זה נותן הרגשה של סיפור תלוש וחסר הגיון, שבו המאורעות משרתים ערכים סימבוליים אבל לא משרתים מציאות, או אמת, שניתן להתחבר אליה. -
זאת אומרת, הגיבורה הזו אף פעם לא חולה, אף פעם לא נפצעת, לא מסוגלת לדרוך על נורה, יש שם משהו פנטסטי עוד לפני הקטע של הפסל.
אבל אני מסכימה עם כל הביקורות, בייחוד עם זו של בוג'י. הסיפור כתוב טוב, אבל אין בו כלום. לצערי, הפעם הוא גם לא ממש מעניין. כל מה שיש שם זה גיבורה במשבר, כי החבר עזב אותה או משהו כזה. אין רקע על היחסים שלהם, אין סיבה להיסטריה שלה לגבי הזמן והשקט (מה, אין טלפונים בבסיס?). אין הסבר לאי יכולתה לחלות, אין הסבר לגבי הפיכתה לפסל אבן. אין כלום. וסיפור שלא קורה בו כלום, חייב להיות סופר מיוחד כדי שיהיה מעניין.
-
הגיבורה לא נפצעת כשהיא קופצת מהחלון בקומה הראשונה. עד כאן זה די יומיומי.
היא לא אמרה שהיא לא חולה, אלא שאין לה חום. גם לי אין אף פעם חום, כולל כשאני חולה. זה תופעה רגילה למדי שנובעת מכך שלא מייצרים אנשים בתבנית, ולכל אחד יש בעצם חום גוף טבעי אחר.
לגבי ההליכה על זכוכית יש הסבר לא פנטסטי בגוף הסיפור.לעומת זאת, מזל שבגללך קראתי את הסיפור פעם שנייה, כי סופסוף הבנתי מה זה ספריי אנטי-פסטי
-
-
-
-
-
-
כי לא מביאים לי דברים של אנשים לקרוא, ודווקא הייתי רוצה, וזה ששוכחים ממני זה סתם לא נחמד, ובכלל אף אחד לא אוהב אותי, כי אם היו אוהבים בטח היו מביאים לי דברים של אנשים לקרוא, כי ככה זה חברים אמיתיים, אבל מצד שני אין לי חברים, ואני מסכן וגלמוד ואומלל, ומסכן, וגם גלמוד, אמרתי? אז גלמוד גם כן.
בקיצור, כנראה שלא.
-
