"…ויהי ערב ויהי בוקר יום שמיני"

[???]

היא מסתכלת המומה על הדמות שמולה ולא יודעת מה להגיד. שיערה סתור, אפה נוטף ודמעה קטנה, יחידה, סוללת שביל מלוח על לחייה.
"אל תדאגי," אומר לה הקוף בקול עייף ומבט שקט שמביע בעיקר ליאות איומה, "אני אדאג שלא תגיעי לגיהינום על זה."
"זאת אומרת, אם המילה שלי עוד שווה שם משהו. לכי תדעי." הוא מוסיף אחרי רגע.
ממשיכה לשתוק. מה כבר אפשר להגיד? סליחה?
זה יישמע מגוחך.
הקוף מתגרד בעצלתיים ומתיישב על העץ הקטן מוקף הסורגים. שאר הלהקה מכווצת בפחד וצווחת באימה בפינה הרחוקה של הכלוב.
הוא אף פעם לא השתלב בלהקה, היא בועטת בעצמה, הוא ניסה להסביר לך, בחרת לא לראות את הסימנים.
אינטליגנציה בשמיים, יכולת למידה מדהימה. לא רצית לראות. כי מדעניות ציניות לא מאמינות בניסים.
"לא… לא יכולת לעשות משהו?" היא מצליחה לשאול לבסוף. הגוש הכבד שהיא מרגישה בבטנה מתהפך ותחושת הפאניקה ההיסטרית שהיא מנסה לכבוש באומץ רב מתעצמת לאיטה.
הוא מחייך. הדבר לא נראה טבעי על הפנים השעירות.
"יש לכם תפיסה לא נכונה של מי אני ולמה אני מסוגל. העולם לא הולך להתפרק, את יודעת. טוב, לא מיד לפחות. פשוט… אני לא אהיה פה יותר להשגיח. אף פעם לא גרמתי לנס, כמו שאתם תופסים אותו – רעמים וברקים וכהנה…" הוא פולה חרק מפרוותו בהיסח הדעת, "רק גרמתי לאנשים להאמין. וגם זה לרוב לא היה קל."
האירוניה בקולו לא משעשעת אותה.
במקרה שלה זה היה מאוחר מידי.
המשלוח הגיע בשלישי בחודש. הפריטים מוינו – מה שלקח עוד כיומיים.
הוא אפילו לא הראה סימני אינטליגנציה גבוהים במיוחד.
אבל היו סימנים, היא חושבת – את בחרת לא לראות אותם.
התמונות טסות עתה בראשה – חברי הלהקה מתעסקים בשלהם ורק מ"ס 12 עומד זקוף ומביט בה. במבט נבון, אלוהים ישמור. בוחן.
ובפעם הראשונה, כשנכנסה עם המזרק על מנת להדביק את מ"ס 9, החל לצווח עליה, כאילו הוא מבין.
חלחלה עברה בגופה. הוא צעק עליי.
למחרת כל הפירות וצלוחיות האוכל היו מסודרים בכניסה לכלוב, והקוף הזה, נושא אבחון מס' 12, ישב ישיבה מזרחית לידם. בבקשה, היא לפתע חשבה לעצמה. לא עוד.
גלגל הסתמיות האנושי, דורס כל הוא. הוא חזק יותר מאדם ומכונה. הוא חזק יותר מאלוהים.
אישה קמה בבוקר והולכת לעבודה. בלילה היא שכבה עם בעלה, בבוקר שתתה קפה, ובצהריים היא הזריקה חומרים מסרטנים לאלוהים, שישב אצלה בכלוב והתחנן. לא עוד.
כי זו העבודה שלה. כי מוצרי היופי של החברה חייבים לעבור עוד ניסויים לפני השיווק למדפים.
כי היא לא שמה לב. הכל סתמי ואין חוקים.
רק "היופי שביצירה האנושית" כפי שכינה אותה.
ומעכשיו לא תהיה גם השגחה. או מי שיעריך את שלמות היצירה.
אף אחד כבר לא נהנה מהדברים הקטנים. שקיעות וזריחות, העובדה שנוצרנו כך שנוכל להנות ממוסיקה, מנוף, ממים זורמים. אחד מהשני.
רק גלולות וזריקות נגד קמטים, סמים ממכרים ועבודה, עבודה, עבודה…
"זה לא יארך עוד זמן רב," הוא אומר לה ותחושת פיוס ממלאת אותה. "אין דבר. גם ככה עייפתי מכל הסיפור."
לא, לא פיוס. השלמה.
"אני…
– "לא, אל תתנצלי ילדתי. גדלתם. אולי כבר אין מקום לתרח כמוני ביניכם."
פתאום היא עייפה מאוד. "אולי. אבל יש לנו צורך להאמין בך, אתה יודע? להאמין שלכל יש איזושהי משמעות. איזושהי מטרה… איזושהי תכנית אב."
הוא צוחק חרישית והקול הקופי כמעט משעשע.
"תוכנית אב?"
עיניו נעצמות לאיטן. "איזו תכנית אב? אני יצרתי אתכם בדמותי. אתם – אתם השתגעתם לגמרי."

[???]

אני יודע שזו לא התקדמות גדולה מהקטע הקודם אבל נהיה פה יבש אז אמרתי נוסיף עוד קטע קצר. בכל מקרה הכותרת לקוחה מ"תפילה ערבית" המעולה של לסטר דל ריי.

[???]

זאת התקדמות עצומה מהקטע הקודם, בהמון מובנים, פשוט כי טמון בסיפור הזה גם משל מכאיב וגם אמירה מקורית. כתוב יפה, כגירסה ראשונית של רעיון.
הייתי שומרת את הגירסה הראשונית הסתומה משהו הזו, והיפה, ומנסה לכתוב גם את הסיפור כולו, לברר אותו. מי היא, איך הגיע המשלוח החדש לידה, איך היה היום יום של המפגשים עם הקוףאלוהים הזה, איך זה התברר לאט לאט, מה היא ניסתה לעשות, האם זה נודע לה בבת אחץ ,האם העולם פשוט התפרק בשניה והיא עמדה מול שאלה שהוא היה התשובה לה.

יש לך פה פואנטה פלוס משפט סיום יפים ומעוררי השראה, ולדעתי אם תברר את האמצע, תמצא אותו מעניין לא פחות.

בכל מקרה, הסיפורון הקצרצר הזה, עם קצת טיפול, יכול היה לדעתי פעם להתפרסם בפנטזיה אלפיים, אם אתה מכיר את זה.

[???]

וואו תודה.
פנטזיה אלפיים?

[???]

[מאת]

תגובות