וואו, אני מרגיש מתלהב, לפרסם שני סיפורים ברצף…

[הפוני המקפץ]

טוב זה סיפור שאני כתבתי, שאם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו, אני מאמין שהוא טוב מאוד. הוא לא פורסם בשום מקום עד עכשיו, ואתם הקוראים הראשונים של הסיפור. הוא אורך 4871 מילים, ובגלל שהוא יותר מדי ארוך (10 עמודי וורד), הוא יחולק לשני חלקים. וכן, הדמות של קייטי מבוססת על קייט בלאנשט בכל רמ"ח איבריה. מה לעשות, אני אוהב את האישה הזאת

דירה מספר 8 – חלק ראשון

. בעיר תל אביב יש שכונה בשם שכונת מגל. שכונת מגל שוכנת במערב תל אביב, והיא הוקמה בשנת 1916 על ידי מרדכי אונטרלב. בשכונה מגל ששוכנת במערב תל אביב יש רחוב ושמו רחוב "העלייה". ברחוב "העלייה" שוכנים חמישה בתי דירות ובית פרטי אחד. בבית הדירות השלישי שברחוב העלייה, בדירה מספר 8, גר מפקד בריטי בשם ג'ק נוטרדאם. הוא גר שם עם אישתו, אלגרה נוטרדאם ושני בניו, וולטר וג'וזף נוטרדאם.יום אחד, בשנת 1940, ביקש ג'ק נוטרדאם עזרה מהדיירת שגרה בבית הפרטי שבהמשך הרחוב. על בקשת העזרה הזאת אספר בהמשך.

אחרי שיונתן נפרד מריקי, היו לו שתי בעיות. כמובן, הבעיה הראשונה הייתה החמורה ביותר לדעתו של יונתן, למרות שהיא השתפרה אחרי שבועיים: איך הוא יתגבר על ריקי? הבעיה השנייה של יונתן הייתה, ובכן, למצוא דירה. כשריקי ויונתן יצאו הם החליטו לעבור לגור יחד, ויונתן עבר לגור אצל ריקי. אחרי שהם נפרדו, ריקי זרקה את יונתן מהבית שלה. קשה לחשוב על עסקי הנדל"ן של החבר לשעבר שלך בזמן שאת רוצה לירות עליו 15 קטיושות.

למזלו של יונתן, ידידתו אחינועם נתנה לו מקום בביתה. טוב, לקרוא לו מקום תהיה הגזמה פרועה: היא סידרה, ניקתה ופינתה ליונתן מקום בתוך הבוידם שלה. כך יצא שיונתן ישן בין פוסטרים של בוב דילן ושהוא ישן על ערימת תקליטים של בוב דילן. עד כמה שזה מפתה לישון כשהדבר האחרון שאתה רואה זה את בוב דילן מסתכל עליך בחיוך מלא שיניים, כל בוקר חיפש יונתן דירות. וכולן היו גרועות.

הכול התחיל מפיצוץ. דירה 13 בבית הדירות מספר חמש שברחוב העלייה שבשכונת מגל שבמערב העיר תל אביב התפוצצה כשגלעד כעבה, בנה של מלכה כעבה, דיירת הבית, בא לבקר מהצבא. הוא דיבר ובטעות נפלט לו כדור שפגע בצינור הגז של הבית, והבית התפוצץ. מלכה, גלעד והכלב של מלכה, מאג, נפלו לדירה מלמטה, של מר ג'וקובסקי, איש זקן ונרגן שכל ארבעת נשותיו מתו 26 חודשים אחרי ירח הדבש שלהם.

ואת כל זה בא צוות העיתון ידיעות אחרונות לסקר. יונתן, צלם ידיעות אחרונות, הגיע לשם. העורך שלו הרים את השפופרת של הטלפון שלו במשרד ואמר לו
"גרליך, בוא לשכונת מגל רחוב העלייה, בית התפוצץ".

יונתן גרליך לקח את המצלמה שלו והתניע את המכונית.

בהגיעו אל שכונת מגל הוא הרגיש כאילו כרגע היגר לארץ אחרת: כנראה בגלל שהבריטים בנו את הבניינים האלה, הם נראו כאילו העתיקו בניינים רגילים מאוקספורד למערב תל אביב. מן הסתם, התחושה הזאת השתנתה כשהוא הגיע ונאלץ לצלם, לצערו, אישה מובלת לאמבולנס. הוא הרגיש רע כשנאלץ לצלם את זה: אחרי הכול, הוא לא חשב שהוא יתקל בכזה עצב כשהוא יצטרך לצלם שריפה רגילה.

ליונתן היו במצלמה 20 תמונות של התענוג. הפלאפון שלו צלצל. זה היה אבי טוכטר, שכנראה הוא הכתב של העניין.
"גרליך, איפה אתה?"
"בהריסות ביתה של מלכה כעבה. איפה אתה?"
"כנ"ל. אבל איפה אתה?"
הוא כנראה האיש בחולצה השחורה והג'ינס הקרועים שמדבר בפלאפון ליד האמבולנס.
"הנה אתה. היי!" אמר יונתן כשנופף לאבי. יונתן ניתק ורץ אליו בריצה קלה.

"הופ, הופ, הופ, עצור. כלב טוב." הנחה אבי ליונתן. "אז אתה פה כדי לצלם את הסבל האנושי, הא?"
"אם יש משהו שאני שונא בעבודה שלי," התלונן יונתן, "זה שאני נאלץ לראות אנשים שניות אחרי שהם איבדו את הבן שלהם ועוד לדחוף להם מצלמה לפרצוף. אני מתעב את עצמי."
"אם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה עצוב. בכל מקרה, יש משהו מעניין שאני רוצה שתראה," אמר אבי.
"מה?" שאל יונתן.
"רבקה טט, האישה שדיווחה למשטרה על כל הצ'לבלה הזה, היא בת 100."
"אני מתקשה להבין מה הבעיה." אמר יונתן. כמובן, הוא לא מופתע מזה שיש אישה בת 100 ? למרות שהאנשים שצריכים לחשוש כשאומרים להם "עד 120" שהוא פגש בדרך כלל היו בבית אבות, ולא בדירה בתל אביב ? והוא לא מופתע מזה שהיא דיווחה זאת למשטרה.
"תסתכל עליה."
מולם עמדה אישה שנראית מקסימום בת 70, לבושה בבגדי מעצבים, מאופרת במדויק עם תספורת מעוצבת להפליא.

"היא בת 100?!" תמה יונתן. הוא ראה אותה לפני אבי, אבל הוא חשב שהיא בערך בת 63, לא יותר.
"כן."
"וואו."

בזמן שיונתן התניע את האוטו לכיוון המערכת, הוא ראה משהו מעניין לא פחות: שלט שאומר שיש דירה פנויה. לא רחוק מפה, בבניין מספר 3, יש דירה שמוצעת למכירה. יונתן תלש את הספח ונסע למערכת.

"הלו? כן, התקשרתי בנוגע לדירה. כן, היא פנויה? יופי. טוב, אז מתי אני יכול להפגש איתך? לא, זה מספיק טוב לי. תודה. ביי ביי."

ביום שלישי ב-13:00 בצהריים ניגש יונתן אל בית דירות מספר שלוש ואמר שלום לבעל הבית.
בעל הבית, איש רזה, אפור וקרח, ישב ליד השולחן עם כוס לימונדה.
"שלום לך, מר…" קולו היה צורמני ויצא מאפו.
"גרליך. יונתן גרליך."
"אוהב ג'יימס בונד, אני רואה."
"ראיתי רק את מרוסיה באהבה."
"אה-הא. ואת מעוניין לקנות את דירה מספר 8, אכן?"
"אממ… אכן?"
"ובכן, אתה מעוניין בסיור, אני מניח."
"כן, לזה באתי." אמר בביטחון יונתן.

הדירה הייתה מדהימה. מרווחת, נעימה, ריהוט כבר מוכן, נוף יפה לשאר השכונה.
"כמה אמרת שהשכ"ד הוא?"
"300 ו-1000 שקל לחודש."
"אני לוקח את זה."

הוא העביר את חפציו לשם ביום ראשון, ה-20 לינואר 2011. בחמישה מזוודות חייו הגשמיים של יונתן גרליך נאספו והתכוננו לעבור דירה לשכונת מגל, רחוב העלייה מספר 3 דירה מספר 8.

בשבוע השני שלו בדירה התחיל באמת הסיפור שלנו.

זה היה ב-3 לפברואר, ויונתן אירח את ריקי, שהסכימו להיפרד כידידים, בדירתו. הם צפו בחברים, וריקי, שהחליטה שהיא רוצה את יונתן בחזרה, החליטה לישון אצלו. לא, היא לא עומדת לישון במיטה שלו, זה יהיה בוטה מדי. ריקי עומדת לישון בחדר האורחים, והרי ברור שבאמצע הלילה יונתן יעיר אותה ויבקש אותה בחזרה. ואז ריקי תגיד לא, כי היא לא סולחת לו, וכי היא פוחדת ששוב הוא יפחד ממחויבות, ואז הוא, מן הסתם יתחנן בפניה, והיא בסוף תיכנע והם יחזרו להיות אותו זוג יפה.

ריקי התייאשה מניסיונות הפיתוי שלה, והתעייפה. אז היא לקחה גפרורים מהארנק שלה, והציתה אותם. היא הושיטה יד לחפיסת סיגריות והציתה אחת. יונתן שם לב למשהו מוזר בלהבה הקטנה של הגפרור.

הצבע הכחול שיש בדרך כלל באש זז. הוא התגבש לצורת אישה. האישה הזקנה (והכחולה, יש לציין), התפרעה, כשאיש כתום אחר הצמיד אותה אל עמוד צהוב. הוא מרח עליה איזה חומר כלשהו. האיש הכתום הצית כמה קשים וזרק אותם על האישה, שנראה שצרחה וצרחה. במהרה הדמויות התגבשו והוא ראה אותם כמו שרואים אותם פנים מול פנים. האישה הייתה זקנה עם שיער אפור פרוע, והאיש היה בערך בן 30.

יונתן הבין מיד. זה היה בזמן שריפת המכשפות. ריקי נשפה על הגפרור.

"לא!" צרח יונתן.
"מה קרה?"
"לא, פשוט עכשיו העברתי, אממ… בראש שלי את התרחיש של הפרק, ואז הבנתי שרוס אמר רייצ'ל במקום אמילי, ו… לא יודע, אני פשוט רוצה ללכת לשם ולצרוח עליו, את מבינה?"
"כן…" אמרה ריקי, שלמרבה ההפתעה, הרגישה ככה גם.

יונתן הרגיש שכנראה הוא ער יותר מדי. ריקי נרדמה על הספה, והוא כיסה אותה בשמיכה, מבין את ה"תכנית" שלה להחזיר אותו אליה בחזרה, וריחם עליה קצת. הוא ניגש אל חדר השירותים, לשטוף את פניו. הוא עשה ככה. הוא לקח כוס מים וגרגר מים במשך רבע דקה. זה לא כל כך עזר. להפך, הוא הסתכל על הכוס, וראה שבמקום עצמו הוא רואה חבורת חיילים רצה על חוף. טוראי ריאן? חשב. לא. ככה לא נראה טוראי ריאן. אולי הוא חולם? הוא צבט את עצמו. אוקי, הוא אולי לא חולם, אבל הוא צובט חזק מאוד(!!!).

בשלושה ימים האחרונים הוא ניסה להדחיק את הכול וקצת הצליח. לא כל כך אכפת לו מזה שבעדשת המצלמה שלו הוא ראה את ג'ון קנדי נורה, לא היה אכפת לו שהוא ראה בקפה את היטלר נובח על מפקדי אס. אס שהוא לא מוכן לקחת את הציאניד, ושבמראת איפור ישנה שהוא מצא הוא ראה גרמנייה יהודיה "מתקלחת" ב-1939. עד יום חמישי.

המשך בשבוע הבא… טוב, נו, אני אעלה את החלק השני עוד שלוש דקות, תלוי מה המחשב הדפקט שלי יצליח לעשות.

[הפוני המקפץ]

כשהוא התעורר, קיווה יונתן ליום מעניין. כמובן, הוא לא היה מוכן שמוקד העניין של היום שלו יתרחש 5 דקות אחרי שהוא קיווה ליום מעניין.
הסיבה שהיום שלו היה יותר מעניין היא שהוא אכל דגני בוקר. לא, העובדה שיונתן השמין ב-0.01 ק"ג לא תרמה ליום שלו, אלא הכפית שאיתה אכל את הדגנים. הוא סיים מנה אחת של דגנים, והסתכל לתוך הכפית ובמקום לראות את ההשתקפות שלו, הוא ראה ילד. הילד היה בערך בן 11, והוא רץ, עם דמעות בעיניים, בעודו מכסה את פיו.

יונתן זיהה את הילד מייד. זה היה יונתן כשהוא היה בן 11.

בשנת 1991, כשמלחמת המפרץ הייתה וישראל הייתה דווקא הטובים בעיני העולם, יונתן חזר מפעולה בשומר הצעיר עם החבר שלו, עומר.
"אני רוצה להרוג את טליה", אמר עומר.
"למה? היא די חביבה."
"כן, אבל היא…"
לפתע נשמעה אזעקה.
יונתן ועומר שניהם רצו לבתים שלהם. יונתן כיסה את הפה, ורץ לביתו כל כך מהר שהוא הרגיש כאילו הרגליים שלו עומדות לנשור.

על החדר שלו נפל סקאד. הוא עבר לישון בחדר של אחיו הגדול, אלעד, שלא פספס הזדמנות להגיד כמה יונתן גוזל לו מהפרטיות.

יונתן זרק את הכפית שלו.

מן הסתם, זה חלום. ככה יונתן חושב. הוא כבר נתקל במסגרת עבדתו בדברים מוזרים: הוא פגש נערה עם שני ראשים (או שמא שתי נערות עם גוף אחד?), הוא צילם פיגוע של מחבל מתאבד בו כל המקום התפוצץ ורק משפחה אחת ניצלה, הוא נתקל בשעון שזז הפוך וילד שנולד עם ציפורן על הברך, אבל באמת, שהוא יראה חוויה שרק הוא בטח זוכר על כפית? באמת. יונתן היה בטוח שזה חלום, בעודו מתעלם מהעובדה שעל מראת האיפור הישנה שהוא מצא הוא ראה עכשיו את ההופעה הראשונה של הביטלס.

במופע המחול "החיזור של יולנדה" הרקדנית נטע חיימון נפלה מהבמה ונקעה את הרגל, בסצנה הכי חשובה. הפעם אסי גבאי היה הכתב. הצלם, איך לא, היה יונתן.

"זאת הייתה סצנה שבה כל המחזרות מציגות את עצמן," אמר הבמאי של ההצגה, אלון רארק. יונתן צילם תמונה שלו, ליתר ביטחון, ואחר כך עבר אל שאר הרקדניות. כולן נראו כסטריאוטיפ של רקדנית: רזות, חטובות, עם פקעת בלונדינית מלמעלה. רק אחת הייתה שונה.
יונתן לקח, בלי שהוא ישים לב, את הפנקס של אסי.

"סליחה, אני יונתן גרליך, אני מסקר את כל הטררם הזה," חייך אל הרקדנית שמשכה את עינו, "בשביל ידיעות אחרונות. תהיתי אם תוכלי לתת לי כמה מילים על הפרשייה."
הרקדנית צחקה. שיניה היו לבנות יותר משלג. ולא כמו השלג בירושלים, שמתלכלך אחרי שלוש דקות ומתמלא בסיגריות ועפר, אלא ממש שלג לבן יפה. היו לה עיניים ירוקות ? כחולות – סגולות, שבו הוא לא נתקל הרבה פעמים, במיוחד לא בעיניים.
"פרשייה? מה, מישהו שימן את הרחבה בשביל שהיא תיפול?"
"חריף." אמר. "אז זה משהו שונה בשביל נטע? היא כבר עשתה דברים כאלה בזמן מופע?"
"בערך." אמרה הרקדנית. "פעם אחת היא המשיכה את הריקוד שלה ליותר מ-8 דקות! אתה מאמין עליה?"
"וואו. זה בטח היה מבאס."
"כן!" היא התעצבנה, שכחה שהיא בראיון. "והיא עוד לפני. היא יודעת שהיא לפני, והיא בכוונה עשתה את זה. וכמובן, אלון מהלל את האלתור שלה. כל הלהקה יודעת שהם מזדיינים מהצד."
יונתן צחק.
"טוב." אמר. "זה מספיק. רק שבשביל שנוכל לדעת מי את, מה את, וכל השטויות האלה, אני צריך את מספר הפלאפון שלך."
"פלאפון זה לא טוב. ארוחת ערב, אולי?"
"כן." חרץ יונתן. "בעוד שלושה ימים?"
"שמונה וחצי."
בעודו מתרחק מהרקדנית, נזכר אז לשאול אותה.
"איך קוראים לך?"
"גלדריאל. גלדריאל שת." היא אמרה בחיוך מלא שיניים, בעודה מחזיקה סיגריה לא דלוקה.
"גלדריאל?"
"ההורים שלי חנונים של שר הטבעות." אמרה, כשיונתן התרחק. "אתה לא באמת כתב, נכון?"
"נכון!"

הארוחה הייתה נהדרת. יונתן הרגיש נינוח בנוכחותה של גלדריאל (הוא לא ידע כל כך מה לעשות עם השם, אז הוא החליט לכנות את גלדריאל קייטי, כמחווה לקייט בלאנשט), והם לא המאיסו זה את זה אחד על השני. הוא גרם לה לצחוק, להתעניין, להמשך לדברים שהוא אומר, וללא ספק באוויר היה משהו. הם סיכמו ללכת לדירה שלו.

"מה נעשה שם?" שאלה קייטי (בסיפור זה, כך בחרתי, אקרא לה קייטי), כשהם הלכו ברחוב.
"אל תדאגי," אמר יונתן, מבודח מהמחשבה על זה. "אני לא חותר לכיוון הזה. סתם חשבתי שכדאי שנעביר את השיחות שלנו למקום קצת יותר שקט. ועם יותר מזגן."
"נכון! אני אשכרה קפאתי שם!" אמרה קייטי. "בכלל, השנה יש חורף ממש כיפי."
"אני אוהב חורף. אני בכלל לא מבין למה קיץ קיבל את התדמית הסקסית שלו."
"פחות בגדים," ניסתה קייטי לסכם, "יותר סקס."
"עם ככה, מישהי צריכה להכנס להיריון בזמן המופע מחול הזה שלך…"
"די!" כעסה קייטי בצחוק על יונתן והכתה אותו מכה קלה על הזרוע שלו.

בדירה שלו הם חלקו כוס קפה (הוא שתה קפה; היא שוקו), וראו, כמו במקרה של ריקי ושל יונתן, חברים. הפעם הם ראו את הפרק החמישי אי פעם של חברים ? פיבי קיבלה פחית קולה עם אצבע בתוכה.
"חבר שלי מצא אצבע בסופלה שוקולד שלו." אמר יונתן. "התברר שהשף תפס את אשתו בוגדת בו עם החבר הכי טוב שלו. הוא שם את האישה בתוך הסופלה.
קייטי צחקקה.
"זה מה שאתה מספר לכל מי שיוצאת איתך לדייט?" שאלה.
"לא, זה קרה לפני חודש, אני לא יצאתי עם אף אחת עד ללפני חודש."
"למה?" שאלה. היא שמה לב שהיא והוא קרובים להפליא. הם כוסו בשמיכת פוך חמימה, כשבחוץ השמיים הראו סימנים של גשם כבד. שנאמר: גשם כבד עומד לרדת. למען האמת, לא רק גשם ? תשעה ימים אחרי סוף הסיפור ירד בתל אביב סופסוף שלג, אחרי כמעט שישים שנה שלא ירד שם שלג.
"נפרדתי מחברה שלי. לא, רגע, היא הפרידה אותה ממני. מתברר שערימת החסרונות שלי סופסוף עמדה מולה והיא החליטה שהיא לא מוכנה להשאיר בביתה יצור כזה, במיוחד שלא להיות חברה שלו."
"או. גם אני השנה נפרדתי מחבר שלי." אמרה בעצב. "הוא התאהב בכרטיסנית שגדולה ממנו בשלוש עשרה שנה."
הם כבר היו כמעט בתנוחה של חיבוק. היא נשענה עליו, הוא ראה טלוויזיה. הם הסתכלו זה בעיניים של זה.
"את יודעת," אמר יונתן. "ואני לא אומר את זה בהתחנפות, כן? פשוט, כצלם, אני חושב שאני יודע להעריך יופי. את יפה מאוד."
היא חייכה חיוך חולמני.
"אני רואה משהו בעין שלך." אמרה קייטי.
"אני לא שם עדשות. יש לי ראייה מושלמת."
"לא, זה לא זה… בעין שלך, אני רואה משהו שהוא לא השתקפות שלי."
הוא נזכר.
"אולי את מדמיינת?"
"לא, לא, זה מוזר, זאת מין התרחשות כזאת. זה מטוס. הוא טס איפשהו. ליד מגדלים."
"את בטוחה שאת לא מדמיינת?"
"המטוס מתקרב לתאומים. זה מראה את ה-/911…"
"קייטי." אמר בניסיון לקטוע את השיחה
"מה?"
הם שתקו. הייתה אווירה מחשמלת ושקטה באוויר.
"זה חלום?"
"לא."
הם התנשקו. קייטי ישנה אצל יונתן, אבל לא קרה ביניהם כלום. אולי יונתן וקייטי שניהם לא ידעו את זה, ואולי הם ידעו את זה, אבל לא הספיקו להודות בזה כי זה פשוט לא צץ במוח שלהם, אבל זאת הייתה הפגישה הכי טובה שהייתה להם. מחר הוא ילך לבעל הבית.

הוא דפק על הדלת של בעל הבית.
"שלום…" אמר הבעל בית.
"היי. זה יונתן גרליך, אתה זוכר אותי?"
"הו, כן." אמר הבעל בית עם קולו השורקני. "אתה הבחור עז המצח וכחול הרקה שחשב שיש לו את הזכות לפלס את דרכו לביתו של ג'ק נוטרדאם עבור שום דבר אחר מלבד בצע כסף."
"לא. אתה מתבלבל עם מישהו אחר."
"אה. ובכן, הכנס."

יונתן נכנס לביתו התמוה לא פחות של בעל הבית. ציורים סוריאליסטיים ? אחד מוזר במיוחד היה של כוס מעוותת שפרצוף של בן אדם נוזל ממנה והקפה שלה שותף את השולחן עליה היא נמצא ? עוטרו על הקירות, עם מסגרות סוריאליסטיות לא פחות. הרגליים של השולחנות שלו התעגלו בצורה מוזר והכיסאות שבבית היו הדבר הלא-מוזר היחידי, אך העובדה שהם הדבר הלא מוזר היחידי הבדילו אותם משאר פריטי הבית וגרמו להם להיות הדבר המוזר ביותר בבית.

"מה רצונך??????" שאל בעל הבית, ועודף סימני השאלה בהחלט במקום: אם הייתה דרך אחת להראות את הטון של דבריו על נייר, עודף סימני שאלה תהיה הדרך הנכונה.
"ובכן, בבית שלי יש משהו מוזר."
"אתה חתמת על חוזה דמים." אמר בעל הבית. "אין לבטלו."
"אני לא חתמתי על חוזה דמים." אמר יונתן. "וגם אם חתמתי, אני לא מעוניין לבטלו."
"אה-הא. אז מה אתה עושה פה?"
"פשוט, זה משהו מוזר. אתה לא תשלח אותי למוסד משוגעים, נכון?" שאל יונתן ? והתחרט. אחרי הכול, לבקש מאדם כמו בעל הבית שלא ישלח אותו לבית משוגעים זה לא דבר הגיוני במיוחד.
"בבית המשוגעים," נתן בעל הבית את התשובה שיונתן ידע שהוא ייתן לו, "נמצאים האנשים השפויים ביותר שהכרתי אי פעם."
"אני מבין. כי פשוט, בבית שלי, כל פעם שיש איזושהי השתקפות…"
"אה. גרליך, אני לא הכתובת להתרחשויות פרנורמליות בבתים שבשכונת מגל. מי שתתן לך את התשובה הכי נכונה," אמר, "היא רבקה טט."
"מי…"

כל פעם שנותנים ליונתן שמות, הוא מנסה להיזכר בכל האנשים שיש סיכוי שהוא מכיר שעונים לשם שנתנו לו. אם היו אומרים לו, לדוגמא, את השם "ריקי ב?ר?ק", אז הוא היה מריץ חיפוש קצרצר ביותר של אנשים שהוא מכיר בשם הזה והיה מגיע לחברתו לשעבר בת העוולה שזרקה אותו.

כשבעל הבית אמר ליונתן את השם רבקה טט הוא ערך חיפוש קצר של האנשים שהוא מכיר בשם רבקה טט. ואז הוא הגיע לאותה רבקה. הוא נזכר באישה הזקנה שהוא ראה כשהוא צילם את התפוצצות ביתה של מלכה כעבה, ונזכר איך הופתע מזה שהיא בת 100, למרות שהיא נראית בת 63. במקסימום.

"איפה היא גרה?" שאל יונתן.
"לא קשה לנחש. ברחוב הזה יש חמישה בתי דירות ורק בית פרטי אחד. רבקה טט גרה בבית הפרטי הזה."
"אני מבין."

יונתן הלך לעבר הבית של רבקה טט. הוא תהה ? אם בעל הבית כל כך מוזר, כדאי לי ללכת למישהי שהוא המליץ לי עליה? אחרי הכול, הוא קצת פחד מכל הפעמיים שהוא נתקל בבעל הבית, ובשני המקרים הוא ידע שמומלץ לו להתרחק מהמכרים שלו.

"טוק-טוק-טוק." אמרה הדלת של ביתה של רבקה. הוא הופתע מהפשטות של הבית שלה. זה היה בית רגיל וסימטרי, עם דלת מעץ וקירות בצבע קרם.
"רגע!" צרחה רבקה. היא פתחה את הדלת. "תכנס, מי שלא תהיה."
רבקה טט לבשה בגדים שלא היית מצפה ממישהו שטיפוס כמו בעל הבית היה ממליץ עליו. חולצה שחורה ומכנסיים שחורים, עגילים קטנים היו לה ושפתיה היו דקות כחוט השערה והדרך היחידה שיונתן שם לב שהן קיימות הייתה בגלל הליפסטיק הורוד-זועק שהיא שמה. שערה החום זה, ונעליה היו נעליים איטלקיות שיונתן קינא בה כשהוא שם לב אליהן.
רבקה נראתה כמו אישה מבוגרת רגילה, חוץ מדבר אחד.
עיניה היו צבועות בצבע עז וסוחף שיונתן לא האמין שיכול להתקיים במציאות. הצבע הזה משך אותו אליו וגרם לו לטבוע בתוך העיניים האלה, שנצצו וגרמו לכל מה שמסביב להראות חיוור ושגרתי שלא ראוי להתייחסות נוספת. צבע עינה נראה כאילו הוא זז, ולרגע חשב יונתן שהוא באמת זז. האישונים שלה לא היו שחורים. במקום להיות שחורים הם היו כחולים כהים מאוד. עיניה של רבקה היו הדבר שייחרט ליונתן בזיכרון לנצח.
"זה לא יעבור במצלמה." אמרה רבקה.
"מה לא יעבור במצלמה?" שאל יונתן, כאילו הוא מתעורר מהחלום הכי מתוק שהיה לו אי פעם.
"העיניים שלי. אל תגיד שאתה לא הסתכלת אל העיניים שלי, זה הדבר הראשון שאנשים רואים כשהם מסתכלים עלי."
"זה לא נכון." יונתן ניסה להתגונן (ולא בצורה כל כך חלקה, אם יורשה לי להעיר). "השיער שלך זוהר מאוד ו…"
"שיער?" שאלה רבקה, שהסתובבה אליו אחרי רצף של שיחה מהירה כשהיא הולכת בלי לשים לב אליו. "אם השיער שלי יכול להסיח את דעתך מהעיניים שלי, אז אני צריכה ללכת לספר שלי לעיתים קרובות יותר."

הרושם שהוא קיבל מרבקה היה בכללי חיובי. למרות שהגסות והסרקזם שלה היה אמור להרחיק אותו ממנה ולחשוב כמה היא אישה זקנה, דוחה ומרירה, זה דווקא עניין אותו.

"אל תדאג, אני לא קוראת מחשבות," אמרה רבקה כשהיא מזגה חלב לתוך הקפה שהיא עשתה. "אני חושבת שאם אני אנסה, אני אוכל לגלות מה אתה חושב, אבל אני חושבת שזאת חוצפה מצידי."
"קריאת מחשבות?" התפלא יונתן. "על מה את מדברת?"
"אוי, זה מביך גם בפעם המיליון שזה קורה לי." צחקה רבקה. "אני מכשפה."

יונתן נרתע קצת.

"בניגוד לדעה הרווחת," אמרה, "אנחנו לא מעוניינות להרוג אף אחד. מכשפות זה עם חביב מאוד, אני מוכרחה לספר לך. אלה השדונים שאתה צריך להיזהר מהם."

רבקה התקדמה לעבר שולחן הקפה עם כוס הקפה שהיא הכינה לעצמה.
"אני יודעת שאתה בטח תהיה מובך קצת ממה שאני עומדת לשאול, אבל מה אתה עושה כאן?"
"תראי, גברתי…"
"אל תקרא לי גברתי." אמרה כאילו מיתרי הקול שלה זה הדבר הכי מדהים שנוצר אי פעם. "זה מזקין אותי."
"אוקי, אז, אני גר בבית מספר 3…"
רבקה חייכה חיוך שבע רצון, שמשדר משהו כמו "אני יודעת משהו שאתה לא יודע".
"בדירה מספר שמונה." רבקה כמעט התפקעה מצחוק.
"זה מצחיק אותך?"
"כן." אמרה רבקה. "אני יודעת בדיוק מה אתה עומד לשאול, וגילוי עתידות זה הצד היותר חלש שלי…" אמרה, וכבר נשברה מרוב צחוק.
"כן?" התעצבן קצת יונתן. "כן? אז… אז מה זה?"
"אתה רואה במקום כמו כפית, מראה, צל או, נגיד, אש, אירועים כלשהם?"
"כן…"
"שאתה יודע שהם התרחשו בעבר?"
"כן…"
"אז אני יודעת על מה אתה מדבר. בדירה שלך, בשנות השלושים והארבעים, גר ג'ק נוטרדאם."

בשנת 1939 הועבר ג'ק נוטרדאם לאחת המדינות היותר מעניינות של האימפריה הבריטית. ארץ ישראל, שכמובן, נודעה בשם פלשתינה. כמובן, הממונים על ג'ק אמרו לו שהם מעבירים אותו למקום יותר נעים ואקזוטי, ושהוא צריך חופשה מהעיסוקים החוזרים ונשנים במלחמות.
"זה נורא." רטן ג'ק במטוס, כשישב ליד אשתו אלגרה. "במקום לטפל בפלוגה שלי, אני צריך לקנח את האף ליהודים וערבים שלא יודעים איך משחקים."
"טוב, אני שמעתי על פלשתינה שהיא ארץ נעימה ויפה. ישנה עיר שהיא כמעט הבירה שלה, תל אביב."
"תל אביב?" תהה ג'ק. "אני רציתי ללכת לירושלים."
"כן." אמרה אלגרה, "אבל בתל אביב הדירות יותר זולות עכשיו."
"אני פיקדתי בצבא הכי טוב בעולם." התעצבן ג'ק. "אני לא צריך לדאוג לענייני כספים."

כמובן, אלגרה ניצחה והם הלכו יחד עם בניהם וולטר וג'וזף לעיר תל אביב.
"או." אמרה אלגרה. "חם כאן נורא! ועכשיו דצמבר!"
"אמרתי לך…" אמר בעוקצנות ג'ק. "בירושלים יורד כמעט תמיד שלג בחורף, בעוד שנראה שלא יירד כאן שלג ב-83 שנים הקרובות."
"תפסיק להיות כל כך פסימי, ג'ק." התעצבנה אלגרה. "אתה יודע, צ'רלס סידר לך מקום נוח מאוד באחת מהשכונות כאן. אני מאמינה שקוראים לה Magel."

הבית היה יפהפה, ולמרות מוזרותו המעיקה של בעל הבית, משפחת נוטרדאם הרגישה כבר בנוח.
אבל משהו הציק לג'. פלוגתו, פלוגת "צ'רי פאי", הוא כל כך התגעגע אליה.

"הוא ראה אותי מכינה מרק בלי לגעת בשום דבר." אמרה רבקה, לוגמת שלוק מהקפה שהיא הכינה, כמו בן אדם רגיל. "זה היה לחבר שלי, ששנה אחר כך הפך להיות בעלי. הוא חלה בשפעת."

כמו שאמרה רבקה, הוא ראה אותה עוסקת בכישוף יומיומי ונכנס לביתה.
"סליחה?" שאל באנגלית. "אני ג'ק נוטרדאם. אני גר בהמשך הרחוב."
"ובכן, ג'ק נוטרדאם, I am byssi !"
"שמתי לב לזה. אפשר להיכנס רק לשנייה?" שאל.

"הוא סיפר לי כמה הוא רוצה לדעת מה שלום הפלוגה שלו. הוא פטפט על איך ג'וזף התרגש שהוא קרא לבנו הראשון על שמו, ואיך שכל אחד בא להלוויה של איזה פיטר אחד."

"ומה זה קשור אלי?" תהתה רבקה.
"ובכן," אמר ג'ק, מופתע מזה שהיא לא הבינה עד עכשיו. "העבירו אותי מהם. אני דואג להם, אני פוחד שאיזה גרמני מסריח יהרוג אותם. בכלל, אני רוצה לראות מה אני מפסיד, מי מת, מי שורד, מה יכולת הצלפות של הנאצים…"
"אני עדיין לא מבינה למה זה קשור אלי."
"טוב…" התבייש ג'ק. "את, יכולה לעשות דברים מוזרים כאלה, לא?"
רבקה הזיעה קצת. "במה אתה מתכוון 'דברים מוזרים'?"
"קוסמת, לא?"

"הוא רצה לשים בפינות הבית דברים שייגרמו לו לראות מה קורה במלחמה. בכפיות, במראת האיפור של אשתו אלגרה ?" רבקה עשתה הפסקה קצרה והצביעה על מראת האיפור שהביא יונתן כהוכחה שמקומו לא באברבנל "ובהשתקפויות קטנות."

"יש לך שני ילדים." אמרה רבקה. "לא מלחיץ אותך שהם בטעות יראו במראה של אימא שלהם חייל קטוע יד?"
"הם ראו יותר גרוע." טען ג'ק. "כל ילד שראה טיפול נמרץ של חיילים בלי רגל יכול לשרוד מראות קשים. וזה לא כאילו שהם אוכלים עם סכו"ם, אם את מבינה למה אני מתכוון."
"מר נוטרדאם, תפסת אותי ברגע שלא הייתי רוצה שכולם יראו, ואני פוחדת שאם מישהו יתפוס אותך אז יאשימו אותי. כבר ברחתי מציידי מכשפות בעברי, ואני פוחדת מהנזירות פה."
"Miss טט," אמר ג'ק ברכות. "עד לפחות עוד שבע שנים, אני אחת מהסמכויות הראשיות בארץ. מי שינסה להעלות אותך על המוקד ייכנס למאסר עולם."

"אני זוכרת את זה במפורש." אמרה רבקה, שנשכבה על הספה, ונראתה כאילו היא הפציינטית של הפסיכולוג יונתן. "זה היה ב-"

22 לינואר הלכה רבקה ברחוב. היא לבשה שמלה לבנה ירוקה ושרשרת זהב. שיערה היה פזור על גבה כאילו מפל שצף אותו. עיניה ברקו מתמיד.

"איפה לתקוע את הילדים?" שאל ג'ק את אלגרה, אחרי שרבקה אמרה לו שאסור שיהיו עוד אנשים בבית בזמן שכישוף כזה חשוב מתקיים.

"פשוט כשמטילים כישוף קולקטיבי על בית," הסבירה רבקה ליונתן כאילו זה מובן מאליו, "הבית מתחיל להתחמם ולהיות סיכון רציני עבור מי שנמצא בו.
"אז אני המלצתי לג'ק ללכת לקולנוע המוגרבי, כי יצא אז הדיקטטור הגדול, שעד היום אני חושבת שהוא אחד מהסרטים הכי טובים שידע הקולנוע, וידעתי שג'ק יאהב את המסר האנטי נאצי והבנים יאהבו את עיוותי הפנים של צ'ארלי צ'פלין. אתה יודע, אני חושבת שצרלי צ'פלין הוא הגאון האמיתי של הקולנוע. לא ראיתי את כל הסרטים שנוצרו אי פעם, אבל אני יכולה בביטחון להגיד שכישרון כמו צ'פלין אני לא אראה גם אם אני אראה כל פיסת קולנוע אי פעם."
כשיונתן הסתכל על עיניה המיוחדות של רבקה ראה כמה היא אוהבת קולנוע ושהיא מוכנה לדבר על הנושא הזה שעות.
"ואו, אני סוטה מהנושא." התפלאה רבקה. "אז אני הלכתי אל הבית של ג'ק. אף אחד לא היה שם. לקחתי מהמטבח כיסא שחור והתיישבתי עליו. התחלתי למלמל מילים, שאני לא זוכרת אותם. אנשים חושבים שכשמכשפים פשוט אומרים מילים מוזרות כמו 'קרמבולה סטנגה טרוציע לינוטיה'. אני זוכרת שפעם אחת ב'משפחת סימפסון' בארט אמר כישוף כלשהו שהיה מורכב משמות של קונדומים. כשאנחנו מכשפים אנחנו פשוט אומרים מילים מסוימות. רוצה לראות דוגמא? הנה."

רבקה ניגשה אל המטבח ומילאה כוס מים. היא חזרה משם עם כוס מים וקש מפותל.
"אסטרונאוט. דולפין. קופה. מאובן. רוצח סדרתי. גרינלנד." מהמים עלתה ציפור. היא הייתה קטנה ועפה ברחבי החדר. הציפור פתחה את פיה, אך במקום ציוץ נשמע קול פכפוך מים.
יונתן חייך.
"אני חושבת שאחת מהמילים הייתה 'קולנוע', אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, אני ישבתי שם ואמרתי את המילים האלה. חזרתי עליהם שוב ושוב. צריך להגיד את המילים עשרים ושבעה פעמים, כשזה נוגע לכישוף כזה." אמרה רבקה. באותה הזדמנות היא כיוונה את האצבע שלה לכיוון מדף הספרים שלה ונשלף משם ספר של 406 עמודים עם כריכה רכה. "את הספר תרגם עמנואל לוטם. כשהוא יצא אנשים חשבו שזה ספר פנטזיה מעולה, אבל הוא אמיתי. עצות לכושפים."
רבקה הסתכלה בתוכן העניינים ודפדפה לעמוד הנכון. היה רשום שם:

בכל כישוף שמטילים על בית יהיו חמישה מילים, כולל ביטוי של שתי מילים. לעומת זאת, כשמטילים כישוף רציני על כמעט כל הבית, צריכים להגיד שישה מילים. המילה השישית שתאמר על הבית תהיה שם של מדינה. הערה למורה: בשביל הדגמה לתלמידיך תשתמש בארבעה מילים. הבחירה בביטוי של שתי מילים נתון לבחירתך.

"הערה למורה?" שאל יונתן.
"כשהייתי בת 300 ומשהו," אמרה רבקה, "לימדתי בבית ספר לכישוף בחיפה. בכל מקרה, אני ישבתי שם. אמרתי את ששת המילים, והמקום התחיל להתחמם. על השולחן שעמדתי לידו הייתה כפית שהתחממה כל כך עד שהיא כבר התחילה לעלות באש. נראה לי שזה היה המקום הכי חם שהייתי בו, אבל לי? לי היה קר. כמה ששם היה חם, לי היה קר, כאילו האוויר דוקר אותי עם סכין שיכולה לחתוך את האוויר."
כשרבקה דיברה, זה נשמע כאילו היא מדברת על הרגע הכי קסום בחייה. נראה שהיא התעלמה מקיומו של יונתן ופשוט דיברה. יונתן חשב שהוא היה יכול להפוך ברגע זה לחזיר ים מעופף עם טלוויזיה במקום אף ורבקה תמשיך לדבר.
"אני שוב ושוב מלמלתי את המילים. המילה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, החמישית… ואז, לפתע, החלטתי. יש לי הזדמנות כאן. צדקתי כשחשבתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות לעשות קסם כזה חשוב ומעניין. הוספתי עוד מילה. אני זוכרת את זה עכשיו. המילים היו מראה. אלף. רוח. ספר. הודו.
"אבל אז הגיעה המילה השישית.
קולנוע."

שניהם שתקו. נראה שרק עכשיו רבקה שמה לב למונולוג הארוך שהיא נתנה שם, בלי לעצור להקשיב לתגובות של יונתן, יותר נכון בלי לתת זמן לתגובות של יונתן. למען האמת, בכל רגע שיונתן עמד לפתוח פה בשביל להגיד לרבקה משהו היא המשיכה לדבר, ואני בספק גדול אם היא הקשיבה לדברים המעטים שאמר יונתן, או בכלל ראתה אותו. יונתן העז לשבור את הקרח.

"ראיתי את עצמי בבית." אמר יונתן. "זה היה בכפית. ראיתי את עצמי בגיל 11."
"מה קרה בגיל 11?"
"על החדר שלי." אמר יונתן. "סקאד נפל על החדר שלי."
"אתה בר מזל." אמרה רבקה. "כל מי שמופיע בבית הזה בר מזל. כל מי שמופיע בבית הזה צריך להודות לאל הטוב על זה שאתה מופיע בבית."
"למה?"
"הבית הזה." אמרה רבקה. "רואים בו את ההיסטוריה. רואים בו משהו שהעולם היה שונה בלעדיו. הייתי חברה של משפחת נוטרדאם כל ימי המנדט, ולא ראיתי את עצמי בבית הארור. אחרי שהם עזבו, במשך חמש שנים, כל יום שני חיפשתי את עצמי בבית הזה. הדלקתי סיגריות, חיפשתי במראת האיפור הישנה של אלגרה שהיא השאירה שם. ואז הבנתי: לא עשיתי כלום. הולדתי ילדים-" (יונתן ראה את תמונות ישנות של ילדים לצד רבקה) "והם הולידו לי נכדים. אם אני לא הייתי קיימת חיים שלמים לא היו מתרחשים, נכון, אבל לא עשיתי משהו שייחקק לנצח בספרי ההיסטוריה. ההורים שלי, שינוחו על משכבם בשלום, היו פשוט יכולים לא להוליד אותי, והעולם היה מתנהל על סדרו בשלום. אני עומדת למות בקרוב, ולא עשיתי שום דבר רציני בחיי."
יונתן הרגיש צביטה בלב.
"זה לא נכון." אמר יונתן. "אני יודע שאת חושבת ככה, אבל זה לא נכון. את טועה."
הוא לחץ את ידה, הודה על האירוח, וחזר לביתו.

במשך כל הזמן שהוא נעדר קייטי עדיין ישנה. יונתן פתח את הדלת של דירתו המכושפת, וראה את קייטי, לבושה בבגדים ישנים של יונתן, מקפצת כשהיא רואה פרק של אריזה משפחתית.
"שלום, קייטי." אמר יונתן.
"היי." חייכה.

יונתן הכין ספגטי בסיר. הוא ראה שמשהו מוזר קורה לעשן כשהוא מתפתל ללמעלה. הוא הפך לקצוות של סיפור: יונתן ראה את רבקה טט הצעירה מגיעה לישראל. במזלגות הוא ראה את רבקה מצלצלת למשטרה, לדווח על התפוצצות ביתה של מלכה כעבה; על הכיריים הוא ראה את רבקה מכשפת את הבית של ג'ק נוטרדאם; הוא ראה על מראת האיפור הישנה של אלגרה את חתונתה של רבקה; על הסכין, ובכן, בסכין הוא לא ראה איזשהו אירוע היסטורי מעניין, לא, אבל הוא ראה את העין של רבקה. אותו צבע לא קיים יוצר אשליה של תזוזה, אותו צבע כחול כהה במקום שחור רגיל של אישונים. הבית עשה לרבקה כבוד אחרון והכניס אותה לפנתיאון של האנשים ששינו משהו בהיסטוריה.

רבקה ישבה בביתה, לוגמת מהקפה שלה ומתאוששת מהאירוח ההזוי שהיא כרגע עשתה. היא הפסיקה לרגע. באטימות כלשהי, בלי שום טון שאפשר לשייך אליו רגש כלשהו, אמרה:

"קולנוע. הודו. ספר. רוח. אלף. מראה."

ואז, ב-10:00:00:00:00, או לחילופין, ישר על השעה 10 בבוקר, הכישוף פג.

מוקדש ליונתן פליגלמן ואחינועם קפון

[מאת]

תגובות