- This topic has 2 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ואחרי כל הדברים האלה
ואחרי כל הדברים האלה התגנב מישהו בלילה מבעד למשמר הליגיונרי והוריד אותי מצלב העץ. הטלטלתי על כתפיו כגדי עם צלעות בולטות במורד הגלגתא, מרגיש כל אבן בדרכנו. כתפו הימנית נדחקה במפשעתי, ידי השמאלית הדלדלה מעבר גבו, חור מצופה דם קרוש וחלודה במרכזה.
אחרי טלטלות אינספור הושלכתי על האדמה ברובע האבן הדחוס והמזוהם.
הלוויה החשאית הפליגה באישון הליל. הנאספים היו רבים, מקצתם מחניקים את קינתם, שלא ישמעו אותם הלגיונרים. נישאתי בעגלת עץ כבדה לעבר השדות האפלים. השיירה נעצרה בשדה בור זרוע אבנים. בור בודד נכרה, כפצע שחור באדמה.
הנאספים התגודדו סביב לבור, מתירים את גרונם מעט, כעת כשהם רחוקים מחומות העיר. יוחנן עמד למראשות הקבר, הירח תלוי מעליו, מזהיר. אותי הותירו שרוע על פי הקבר. הייתי צמא.
"ישוע מנצרת, בנו של אלוהים", פתח יוחנן וידיו מושטות לפנים כנושא טלית בלתי נראית. "התכנסנו לטמון את גופך המיוסר באדמה, לאחר שרצחוהו שליחי קיסר הנתעבים, למען תעלה ממנו שוב ותקום לתחיה כפי שניבאת לפנינו. אח ומורה היית לי ולחברינו, הורית את דרך החיים והחמלה, ציווית יושר וצדקה. עברת דרך מבחנים גדולים מכל אשר עבר אדם. הורדת אלינו את רצון האל וישמע. עתה הנך יורד לבור, אך שוב תשוב אלינו חזרה, כחזון אחרית הימים, ויקומו המתים מקברם ויעש חסד גדול בעם ונקמתו בכל אויבינו, כי בך שמנו מבטחינו, ובאמונה שלמה."
ואחרי הדברים האלה נגשו אלי מספר מן הבאים, וביקשו לקחתני בידיי וברגליי לשימני אל הבור. אך עיניי נפקחו וראיתי הלם בעינם.
"אדוננו חי!"
"הנס קרה!"
טרם יכולתי להזיז את איברי. נושאי הגופה שמטוני במהרה.
"תנו לו מים!"
"בשם אלוהים!"
אשה טובה נגשה אלי, מים בידה, הרטיבה את שפתיי, רחצה מעט הזוהמה. נהמה הפליטה מגרוני.
האנשים נתבהלו.
"הוא חפץ לדבר!"
"הניחו לו לדבר!"
נדתי בראשי, כבד ומעורפל, השיער הסתבך על פרצופי והאשה העיזה להסיט אותו מעט.
"אררהםם", כחכחתי בגרוני המצולק. "ידידי היקרים, נשמות טובות, למה תאספו בליל זה לבכות את המת? מדוע זה הטקס בשעת לילה זו? אין זו אלא קליפה ריקה. קשה היא וצרובה". לשוני הנפוחה הפריעה.
רצועות עננים חיוורות נסוגו מפני השחר. עוד מעט ויעלה החום הכבד של הרי יהודה.
"גם יבואו כל צבאות קיסר ויחרימו רכושכם, גמלים, צאן, בקר, מחסה, באר, מלבוש, אפילו את גופכם יפלחו בחנית, דבר אחד לא יקחו מכם וזוהי נשמתכם, שכן רק לאלוהים היא. לכן שימו בה את מבטחכם וכבדו אותה בשכניכם, שכן ללא רבב היא, וכל רימה וכתם הדבקים בה מן החוץ הם, ואין הם אלא תעתוע ומעשה כשפים. ראו, זהו גופכם היקר לכם כל כך – ככד החרס הנשבר. אולם נשמתכם כמים הזורמים בנהרות עולם, כאוויר אשר ברחבי תבל, ואלו לא יכלו לעד".
הדמעות פילסו נתיבים נקיים על פני המלוכלכים. זבובי בקר ירוקים החלו להתכנס אל פני.
האור עלה על המדבר. נאנחתי מן הכאב. האנשים נסוגו מעט. יוחנן הביט מטה בתימהון והחניק יבבה.
חשתי בשלד-השריון המתגבש, בגוף המתכווץ למימדי בלוט. המחושים זינקו מן הקרקפת. רגלי המשור הזעירות נשלפו מן הבטן השטוחה. מאוחד עם הגלגול, התרוצצתי כה וכה על החצץ החם. ההלם בקהל נשבר. זעקות פיזרו את הדממה. פני הסובבים התעוותו בכיעור, בפחד, באימה. אי-שם זעק מישהו אל יוחנן כי יעשה דבר מה למען השם.
רגל יחפה הורמה. עקב בעל עור יבש כיסה את אור השמש. אחרי כן שמעתי את השריון מתפצח. -
-
-
