התנגשות המעצמות בהילוך איטי

[דניאל 1]

מאסתי ברגשות מדומים.
הגיע הזמן להעביר את הבשר החי בכאב אמת.

חוק תחילת הסיפור מספר אחת:

כאשר גבר משווה אישה לכול בעל חיים שאינו פרה, הוא מעוניין לקיים עימה יחסי מין.

חוק תחילת הסיפור מספר שתיים:

כשהעולם השבע מעוניין להאכיל את העולם הרעב, הוא משליך עליו מזון ממטוסים כפי שילדים משליכם בוטנים ובננות על קופים בגני חיות.

מטוס נוצץ ממתין בשדה בתעופה, הוא גדוש כולו בארגזים של קופסות שימורים, אבקות מרק, ירקות קפואים והוראות שימוש בטון מזלזל.
ישנם שלושה טייסים שיושבים סביב שולחן עגול ולוגמים קפה חם. אחד מהם חושב שלאשתו צוואר ברבור ארוך ולבן, הוא קנה שתי כרטיסים למחזה זמר ולכן לא ייצא למשימה. השני חושב שחברתו לחיים רכה ויפה כמו טווס פרוס זנב שעומד על סלע בשעת שקיעה. הוא רכש עבורה בושם במחצית ממשכורתו והערב הוא ישקוד על סירים ומחבתות ואז ידליק שתי נרות ויניח שני צלחות על השולחן. בין המנה העיקרית לקינוח הוא ירכה ברך ויציע לחברתו נישואים.
השלישי חושב שאשתו היא פרה. אין לו תוכניות חריגות עבור הערב הזה.

הוא לובש את מדיו ומתניע את המנוע. מצפונו נשחק משנים של תסכול ופשעים קטנים, תולעת של תועבת בצע דוגרת בקיבתו ומציעה למוחו החלטות מפוקפקות. מוחו נוטה להסכים. הוא בוחר למכור את המצרכים בשוק השחור ובמחירי עלות אך מאחר ומטוסים בינלאומיים במטרות הומניטאריות מצויים תחת פיקוח כלשהו הוא טס ליעדו אך טורח להשליך חבילה אחת מתוך עשרה.
החבילה מחוררת עננים בלולאות מרובעות ואז נוחתת על הקרקע באנחה מאובקת, על הנקודה המצויה בדיוק בין שני כפרים אפריקאים מורעבים. שני נציגים, אחד מכל כפר, מגיעים למקום וכל אחד משוכנע שהחבילה מיועדת לו בלבד. פורצת קטטה בין שני אנשים רזים ושדופים, לאחד נשברת שן ולאחר נוזל דם מאפו. כל אחד מהם צולע חזרה לכפרו ומספר בהגזמה פרועה על הכנופיה מהכפר השכן שחומדת את המזון לעצמה. צבאות מתארגנים, חניתות מחודדות מוצאות מארון הקש, צבעי מלחמה נוטפים מקערת העץ ונמרחות על הפנים.

אישה עיוורת ומכובדת מהרהרת בקול חלש על כך שאולי ניתן לחלק את המזון בין כולם.

חוק תחילת הסיפור מספר שלוש:
נשים זקנות ועיוורות יכולת לומר מה שרק ירצו מאחר ואף אחד אינו מקשיב להן.

המנוני מלחמה מסורתיים וקללות צעקניות על אמהות ועיסוקן הן מנגינות הקרבות בשממה. הנשים והילדים נותרים מאחור בעוד הגברים יוצאים למעשים מטופשים.
שורות של לוחמים חמושים בנוצות טקסיות עומדות זו מול זו וחבילה אחת במרכז שדה הקרב. ציפור נחתה עליה והיא מלקטת חרקים מנוצותיה, כשהשירים מסתיימים והקזת הדם ההדדית מתחילה היא מנופפת בכנפיים ועפה.

נערים בתולים וקשישים מזוקנים משופדים זה על חניתו של זה, אלימות פרועה מתפרצת, חזק מכה חלש, חזק הורג חלש. חזק יורק על גופתו המפרפרת של חלש. חזק פוגש חזק ממנו. אנשים חיים מתרסקים על החול החם כמו בובות שהתנדף מהם המילוי. מספר המתים עולה ונערם לגבעה קטנה של גופות צבועות.
בתום ההילולה שבה הציפור ונוחתת על גבעת הגופות. במקורה היא תולשת שיערות זקן עבור קן ריק. הריקבון מתחיל מהר תחת השמש הקופחת, זהו זמנם של הזבובים.

פחדן אחד מנער את העלים שדבקו לעורו לאחר שהתחבא תחת שיח נמוך. הוא השורד היחיד ממפגש השוטים החמושים.

חוק תחילת הסיפור מספר ארבע:

כשאתה פחדן וכל חברייך חיים. אתה עדיין פחדן.
כשאתה פחדן וכל חברייך מתים. אתה גיבור.

לבדו הוא מגיח מן האופק, נערות ונשים ממתינות לבאים אחריו וממתינות לשווא. הלילה ספוג קינות וקולות, אלמנות שנולדו זה עתה קורעות את מלבושן ומתפלשות בבוץ ובבכי, נשים מכלות את זעמן בגופן, נאחזות ומטלטלות זו את זו בצרחות וסתירות אך אור הבוקר מייבש את הדמעות האחרונות מן העיניים והחום החריף מזכיר לכולן כי לפני העצב והשמחה קיימת חובת ההישרדות.
שיירת נשים אבלות, משני הכפרים, נושאות מנחות ונשבעות אמונים לבעלן החדש והיחיד.
מתוקף חוקים שלא עודכנו במשך אלפי שנים של שלטון מושחת ומשוגע, הפחדן מחליק בקלילות אוטומאטית לתפקיד ראש השבט המאוחד. אימפריה של אלמנות ויתומים ואבק מצטבר.

למרות שהוא משתוקק לנסות את עשרות נשותיו החדשות פקודתו הראשונה היא לאסוף את הזכרים הצעירים, תינוקות וילדים בודדים שקרבו לגיל ההתבגרות. הוא יוצא איתם למסע תגליות ביערות ובמישורים וכאשר הוא חוזר, פגיונותיו מלוכלכים ואין איש ההולך מאחוריו. שוב.
אמהות בלעו את לשונן. הפחדן מתיישב בכיסאו ובוחר את נשותיו ללילה שיבוא.
נוצותיו החדשים אמנם נעימים על עורו אך הוא זוכר כי לפני העצב והשמחה קיימת חובת ההישרדות.

החודשים מתחברים לעיסה של זמן ומסקנות, אסטרטגיה של אונס ואורגיות הופכות את הכפרים ליישובי בלהות המוקדשים לגחמותיו המיניות המוזרות של מלך פוזל. אך לחשושי אשכים מול המדורה מובילות לשאלות ושמועות. לפתע מופיעים שירים משונים שמחברות נשים עזובות ומחלחלים גם אל תוך הנואשות ועקשניות מכולן.

נשים פוריות,
את רגליהן הן פותחות,
לתינוק הן מייחלות,
אך לשווא הן מצפות,
וכעת מטורפות.

היה זה הריון קולקטיבי חוץ רחמי, הוולד התפתח בקיבה ועוכל בטרם עת, יחד עם האכזבות והאבל שהוצא מחוץ לחוק.
תרומתו לאנושות הייתה כאב בטן קל והסתיימה בסתימת הסבלנות.

בלילה חשוך, בעוד המלך נוחר ומתהפך. פילגשו התורנית מסירה את שמיכת עור האריה ונעלמת מן הבקתה. אוויר קל מתפתל דרך הוילונות ומפיץ צינה וצמרמורת. זוהי שוב שיירת נשים, צבועות וחמושות בכל נשק שמצאו בכליהם של בעליהן המתים. עשרות, הן מתגנבות, כוחן בכמות ובנחישות. נושאות פגיונות וכידונים וליבן פועם כתוף המוכה בסערה. המלך מתעורר, מוקף ומפוחד ועיניו נפערות. הוא ימלמל מילים שאף אחת לא תזכור ואז יחל מחוג הלהבים הננעצים עד התמוטטות כל הצרחות והגשמת כל הנקמות האישיות ברוצח הילדים ותחליף הזכרים.

גופתו ננטשת באפר וזבובות משריצות עליו תולעים טריים. הנשים נושאות שקים ותרמילים, הן הצביעו והחליטו להתאחר ולנדוד עד שתסתפק סקרנותן ואולי יגיע הצימאון לסופו וימים חדשים יגיעו. הרחק מן האדמה העקרה הזו.
לאחר מספר שבועות הן מאתרות נחל ומספר עצים ירוקים לגדותיו. כתפיים צרובות נכנעות לפיתוי והן מחליטות על ביתן.
הן מגלות תהום ומערות חשוכות ושם הן מוצאות עורות מיובשים וציורים שהשאירו אבות קדמונים שנכחדו והפכו לשלדים צהובים. חלקן חופרות עד שנצנוץ יקר מהבהב אל אור הלפידים ומתוך ערימת אבנים שבורות הן שולפות יהלום בגודל כדורגל. סוג ספורט בינלאומי פופולארי שאף אחת מן הנשים לא ידעה על קיומו עד שהיהלום נמכר במחיר שערורייתי במהלך תקשורתי שמארגן העולם השבע, וכל אחת מהנשים הנטושות הופכת לסמל של תקומה פמיניסטית באפריקה העייפה.
ניתן להן סכום כסף נאה והן מקימות כפר נופש לנשים בלבד שבמהרה הופך לאטרקציה לנשים הרפתקניות שאינן בטוחות בזהותן המינית.
היהלום מוביל לשרשרת עסקאות וחילופי כספים עצומים כשכל הממון מתנקז לחשבונות בנק של גברים לבנים ושמנים שמעוניינים ברווחת אפריקה כפי שהם מעוניינים בגן חיות על המאדים.

לכרוע ברך לתוך הזוהמה ולחשל את הנשמה.
רק מי שבוקע מן הטינופת הרטובה מוזמן לחגיגות הגאולה.

היא מתכופפת, מקרבת את הפנים אל תוך האסלה ומקיאה את איבריה הפנימיים. מחרחרת החוצה את כל פירורי המזון המעטים שליקטה לתוכה. רגע לפני שחזרה לשגרה המעייפת של ריצה מהירה לשירותים והתנפלות לתא הרחוק ביותר מן הדלת. מחוץ לטווח השמיעה של המסדרון.
השיניים נושרות לאסלה ומתיזות שתן וסבון על פרצופה העצוב. טיפות דם שהצטברו בחניכיים ובגרון מטפטפות כעת את דרכן החוצה וצובעות את החרסינה בכתמים נוזליים.
היא מביטה בהשתקפותה העכורה, נערה רזה להחליא שיום אחד לפני אלף גלגולי חיים שאלה את עצמה אם היא יפה.
התשובה הייתה לא. המראה לא שיקרה, הבגדים של אתמול לא התאימו היום ולעיתים היא אזרה אומץ והחליטה לגשת ולשאול אם הוא פנוי ואולי הוא רוצה לראות אותה היום בערב אבל לפני שסיננה את המילים כבר דמיינה את מבטו, מתמקד בבושה של גופה. בשומנים, בכיעור, בגושים שרחוקים מלהיות אישה.
היא חייבת להשתנות, כך היא החליטה, לא לאכול, לא לשתות. אולי רק קצת אבל אז להיפטר מייד. להעלות גירה ולא לתת לשום ערך תזונתי לפלוש לתוכה ולהפיץ קילוגרמים נוספים.

קל להסוות הרס עצמי. ללבוש שכבות של בגדים, לוותר על קיומן המיותר של החברות ועצותיהן החטטניות. בדידות ורעב הן המפתח לאושר המושלם, כך היא החליטה ומילאה את חובתה בתוקפנות ומשמעת.

היא מוצאת את עצמה, ברגע מהיר וחולף של שפיות, היא מבינה מעט ששיקרה לעצמה בלבד ולא לאף אחד אחר אך ערפול החושים חוזר, כעת השליטה מתמוססת ואם הייתה הזדמנות לשוב לאחור ולהפוך למשהו שאינו עור מקומט על שלד מתפורר, ההזדמנות התפוגגה כמו נשיקה באוויר, ברגע שבו קברה את ראשה באסלה.
שם מצאו אותה, שתולה בבור של נוזל צהוב. פנייה זקנות ועיניה ריקות ובתוך תיקה ערימות, ערימות של תמונות נשים יפות.

ערימות, ערימות של תמונות נשים יפות. ורקסי סקוקה היא היפה מכולן. כך טוענת תעשיית העיתונים שאוספת נקבות מפוארות ומכתירה את בעלת העטינים הלוהטים מכולן, כך טוענים לוחות השנה השמנוניים על הקירות מפוחמים של מוסכים, מפעלים ומחלבות תרומות הזרע. כך טוענים כל אלו שבריאותן המינית תקינה וחיבתן למין הנשי אינו מוטל בספק, כי רקסי סקוקה היא האישה היפה בעולם ואם עוד ילדה תביט בתמונתה ותתרסק מניסיונות נואשים להשוואה, הרי זה דלק למכונת יחסי הציבור המשומנת והמשוכללת שאחראית לסיפוק סמליי מין ממכרים ומוצרי הצריכה הנלווים.
מהי עוד ילדה שראשה שקוע באסלה עבור רקסי סקוקה שגם השמש מחווירה מולה בביישנות?

והיום, האישה היפה בעולם מציגה את היהלום הגדול בעולם והמצלמות שולחות הבזקים של התלהבות במפגש הפסגה שרצוי וניתן להתעלף מעצם קיומו. היא מלטפת את הגוש ושדייה המלאים נשענות עליו. הדופק עולה, השמפניה נשפכת ונבלעת, תותים מסוכרים נמעכים בין השפתיים וזוהי סדום ועמורה של היכלי התהילה.
ואז, כאילו שחשבון החטאים התפוקק מחיוב יתר, נופלת אפלה איומה על האולם וצרחות הנשים מתערבבות ברמיסה של נעליים יקרות שדורכות זו על זו בשעיטה אל עבר היציאה. העשירים נדרסים ונחבלים, כמו בהמות במערבל בטון. אקדח נשמע. פעמון מצלצל. קריסטלים מתנפצים ואז כאילו שמלאכי הנקמה מחליטים על סיום הבדיחה והאורות מהבהבים חזרה.
ציבור המכובדים מביט על עצמו, שרועים על הקרקע, חליפות מלוכלכות ממזון שבושל מחיות מוגנות, עקבים שנשברו על פניהם של מיליונרים קשישים, נשות החברה הגבוהה שרוטות ומתנשפות כמו משאבה של השפלה. כל כך פשוט לקלף את הציביליזציה מהאדם על ידי שלוש דקות של חושך מזדמן. אבל כולם מתרוממים, מתיימרים לאדישות או מחפשים את התכשיטים שנחטפו באפלה הגדולה. בהדרגה איטית כולם מבחינים שהפשע של הערב אינו בעיטה בעכוזם המדושן של אדוני העולם אלא חטיפה וגניבה של שני חפצים פשוטים.
הבמה המסתובבת נותרה מיותמת, האישה היפה בעולם והיהלום הגדול בעולם נעלמו מן העולם וכולם מגרדים בראשים ואינם מגלים דבר מתחת לשטיחים ולספות.
יומיים לאחר מכן, נשלחת חבילה לאחד ממרכזי התקשורת הסואנים שבהם הטלפונים אינם חדלים מלצלצל. החבילה אינה זוכה לתשומת לב אך אחרי מספר שעות מתחיל לנדוף ממנה ניחוח בלתי נעים שמטריד את הפסקת הצהריים.
פקיד עם סיגריה ומשקפיים קורע את החבילה עם מספריים ומגלה בתוכה, עטוף בצמר גפן ספוג דם ואבקת יהלומים, את האף החינני והחתוך של האישה היפה בעולם.

אל תתאמץ,
העצלנות היא לא הבעיה, היא הפתרון.
תן לאחרים לרדוף אחרי רכבות,
אתה תמיד תוכל לחכות.
לדלת הבאה,
או הבאה,
או הבאה,
או הבאה.
ועם תום ההמתנה,
כשמלאכים יפתחו את ראשך,
וישרפו את שעונך,
תדע שלא שפכת טיפת דם מיותרת,
כי חיכית לדלת האחרת.

דוגי ארגנטינו היה הילד הממוצע ביותר שניתן להעלות על הדעת או למצוא בתוך דלעת.
הוא לא סבל מאלימות ולא היה ילד מוכה ולכן לא פיתח את ניצוץ עין הנמר שמרומם ילדים ממוצעים מאשפתות לניצחונות. הוא לא היה עני מדי כך שלא היה מורעב או מושפל מספיק מכדי שישבע להפוך את היקום על ראשו ולמצוץ כל טיפה של נקמה.
לא עשיר ולא חזק מספיק בכדי לדעת שניתן להגשים כל חלום עם תותחים טעונים בכסף וכבוד עצמי.
הבעיה המרכזית באופיו הייתה שמעולם לא חש רגשי נחיתות או עליונות כלפי אף אחד, שקוע בבינוניות ומקובע בתוכה, ללא שום יצר או רגש שיטלטלו את חייו הדלוחים. פניו תמיד אדישים בתוך עלילות של אחרים.

אביו היה קצב ונהג לחזור כל ערב אחרי יום של שחיטה ומכירה, מתיישב על אותו כיסא, מספר את אותה הבדיחה ומניח על השולחן נקניקים שנטחנו ממערכת העיכול של חיה מלחכת עשב. הוא אף פעם לא הזמין את אשתו לרקוד או יצא לטיול מסעיר. לנפיחותיו הקולניות היה ריח של עוף.
אימו של דוגי הייתה תופרת כפתורים שקיבלה לקוחות אל סלון הבית. היא נהגה לרכל בקביעות עם הלקוחות, בעיקר בגלל שחייה לא היו מעניינים מספיק מכדי להתחיל ולסיים שיחה שלמה. היא לא נהגה ברכב ולא ידעה לשחות. תמיד פחדה ללטף כלבים ברחוב, אספה מתכונים שלא בישלה והשקתה עציץ מפלסטיק.

דוגי אהב אותם אהבה אוטומאטית שנבעה מהכרת תודה על המיטה והאוכל שנתנו לו אך אם קיימת אהבה בוערת, שתלויה בעניינים של אופי או הנאה או חיבת אמת, לא הייתה לו כזו עבור שני האנשים הללו שעברו דרכו כשני זרים ובמקרה בישלו אותו מתוך קוד גנטי משותף.

במחלקת הרגשות הקיצוניים הוא הכיר רק שנאה אקראית או שמחה פתאומית שתמיד היו חלשים מדי והתקררו מהרי מידי. במהרה הוא גילה את משמעות החיים: שעמום.
ההארה הזו הובילה אותו, בגיל שש עשרה ושישה חודשים, לבלוע תרכיז טחון של קפאין, אלכוהול, סוכר, כדורי שינה, כדורי מרץ, שיערות פרוות חתול ואספירין. בראשו ריקדו חושים מסתובבים, צחוק ודמעה בתמהיל פסיכידלי, כשהוא עלה לגג הזמין ביותר, מתח את ידיו לצדדים כמו קונדור שטס לחלל וזינק לקרקע המתקרבת כמו אבן נופלת.

הגאולה היא לא הצעה חד פעמית,
אך ישנם אלו המחמיצים אותה שוב ושוב.
קוראים להם אני, את ואתה.

הוא נפל על שיח ונרדם. כפי שהיה בינוני חייו, כך היה בינוני בהתאבדותו. בלתי מוצלח, עלוב ומוזר. ילדי השכונה מצאו אותו נוחר, קצף לבן נזל משפתיו. אמבולנס עייף נשא אותו לבית החולים ושם הוא צולם בקרניי X חודרניות שגילו שכל עצמותיו ואיבריו שלמים.
שני עיניו, שתי ידיו, שתי רגליו ושני מוחותיו.

מומחים בחלוקים לבנים גילו שמוח נוסף הסתתר בתוך ישבנו, מרופד ומוגן על ידי שכבת שומן. עטוף ברשת עצבים מורכבת שהתחברה לעמוד השדרה דרך עצם הזנב. דוגי ארגנטינו הפך לתופעה מדעית מפלצתית חד פעמית. צלמי עיתונות תיעדו את ישבנו, הוריו הגאים חילקו ראיונות למקומונים ודוגי ניגב את אפו והיה מאושר יותר מאי פעם. כעת הוא היה מיוחד. ההפך מבינוני. לא עוד היושב באמצע, מעוך בין כל הכוחות המתבלטים. עכשיו הוא עמד על הקצה, על קצות האצבעות, מסוחרר מן הצבעים, שונה מאחרים.
כך נולד האיש עם המוח הכפול.

"דוקטור, האם יש משהו מיוחד שאני אמור לדעת?"

"אל תשב על חפצים חדים."

במילים אלו שוחרר דוגי מגולם חייו הישנים. כול החוקים שוכתבו למענו.
בבית הוריו חגגו את שובו בפתיחת קופסאות שימורים ומתכוני בשר, לא עלה בדעתם לשאול מדוע העדיף את מותו על חייו, לפחות לרגע אחד. דוגי ישב ולעס את מזונו במוטיבציה אפסית. הוא נסחף מזהותו המפלצתית החדשה אך כעת הבין שאלו רחמיו המוטנטים של הטבע. אם לא יטרח לקום ולהיות כל מה שרצה להיות, דבר לא ישתנה.
אך מה רצה להיות?
"מי אני?" שאל והתשובה הגיע כחבילה בלתי חדירה של שתיקה.

האיש עם המוח הכפול החליט לחשל את גורלו בכוח הרצון אך קודם לכן הוא החליט לישון. היום הראשון של שארית חיי יתחיל מהיום השני, הוא הבטיח.
בחלומותיו הוא נפל אל תוך החשכה ונחבט בסלעים, הצית גפרור למען האור וגילה שכף ידו בוערת. צעקותיו נקטעו בנפילה חדשה, שידור חוזר של כל פחדיו מריקבון האיש הלא ממומש.

הוא התעורר בצעקה אילמת. רטוב במפשעתו ויבש בגרונו. על השמיכה נח מכתב סגור.
הוא פתח אותו ומצמץ בעיניו. טרם התרגל לדקירות אור הבוקר מן החלון. הוא קרא את המכתב פעמיים, גירד את מוחו השני ואז קם לצחצח שיניים.

"
היום תרצח אדם בשש או שתאכל גלידת מישמש.
אתה עוד תראה,
זה כך יהיה.
"

למרות הנתונים המטורפים של החוקים המשוכתבים, דוגי ידע שלא ירצח שום אדם בשש או בכל שעה אחרת מ 24 האפשרויות העגולות של היממה. ומישמש לא היה אחד מן הטעמים האהובים במרחב הקינוחים. הוא היה אדם פשוט של וניל ושוקולד. לא טעמי פירות שהתיימרו לרדת מן העץ אך יצאו מהקופסא.
הוא יצא לרחוב ועלה על קו האוטובוס. נזהר כפליים היכן למקם את ישבו. נערה הצטרפה למושב לידו.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
"דוגי" הוא ענה.
"ראיתי אותך בעיתון, דוגי." אמרה וניסתה להציץ.
הוא התנועע בחוסר נוחות.
"אני יכולה לגעת?" היא שאלה.
"לא!" ענה אך רצה.
המבוכה גרמה לו להזעה מוגברת. הוא חיבב אותה.

האוטובוס עצר, הנערה התרוממה והסתובבה.
"אתה בא?"
"לאן?"

היא לא ענתה. רק הלכה. כעת ראה אותה מן החלון.
הוא ידע שיתחרט אם לא ירדוף אחריה אך הפחד שיתק את בירכיו אבל האם לא כך מוצאים חיים חדשים בחלל הפנימי? על ידי צעידה דרך שעריו הפתוחים תמיד של הפחד? כשפעמון האזהרה מצלצל וצורם עד שהאוזניים נחרשות והלב מגביר את קצב פעימותיו.
במיוחד אם הלב מגביר את קצב פעימותיו.
האוטובוס עזב בשאגת חלודה. על המדרכה עמדו שני אנשים. נערה יפה עם ידיים סקרניות ומוטציה שתמונתה הופיעה בעיתון.
היא הובילה אותו לספסל ציבורי, שם הם שוחחו על כל מה שניתן לומר בלי לומר שום דבר. המילים היו תירוץ מהרגע שהניחה את כף ידה על רגלו.
אני מאוהב, הוא רצה לומר, אך המשפט התקפל בלשונו כששפתיה הציעו לו נשיקה.

בלילה, כשהסריט את אירועי היום בראשו הוא ליקק את טעמה מן הזיכרון. שפתיים. אדרנלין חי. הורמונים וגלידה. גלידת מישמש. כמו שטרחה לבקש. כמו שהמכתב התעקש.

הוא התקשר למספר שרשמה עבורו בפתק. הייתה זו תחנת כיבוי אש.
כבו את ליבי, הוא רצה לומר, אך המשפט התקפל בלשונו כשהמציאות הציעה לו אכזבה.

בלילה חלם שהוא נופל אל תוך האור. תולעי שמש אכלו אותו מבפנים והוא הפך לאלף חלקיק אבק שנחתו על גופם של שתי דמויות מתעלסות.

כשהתעורר מצא מכתב על מיטתו.

"
היום תרצח אדם בשש או שמטוס עולה באש.
אתה עוד תראה,
זה כך יהיה.
"

אם כך, התפריט השתנה. מליקוק גלידה להשמדת המונים. בדיחה גסה או אמת איומה? אם זו בדיחה, הרי שהוא אידיוט. אם זו האמת, הרי שהוא רוצח. אם אלו כל האפשריות היחידות, הרי שהוא בצרה.

כל היום התרוצץ ללא מנוחה, ממצמץ מול השניות המתקתקות של זמנו האוזן. לא, הוא החליט. יש שפיות והיגיון שעל פיהם היקום עובד. הוא יישב וימתין, לא ירצח אדם בשש ויוכיח שמטוסים מתרסקים אינם גלידת מישמש.
מישהו מעוניין לנגן על עצביו, הוא לא ייתן לו להשלים את התווים עד סופם.
כך ישב דוגי על כרית והעמיד פנים שהוא קורא ספר.

בשעה שש ושלוש דקות, טיסה 337 מלונדון לאיסטנבול התנגשה בלהקת ציפורים נודדות שאמורה הייתה אמורה להיות בצידו השני של הגלובוס. עופות נערפו בהמוניהם וסתמו את המנועים בעיסה של נוצות ועצמות. תא הטייס הוצף בזכוכית שבורה וקריאות חיזור קטועות במהירות 300 קמ"ש. המטוס עלה בלהבה אחידה, ציפורים, מזוודות ובני אנוש טוגנו בטמפרטורות חורכות שאינן מותירות מקום להשתחלות תפילה או רחמים.

אני בבעיה, הוא רצה לומר, אך המשפט התקפל בלשונו כשהבחין שיהיה זה מגוחך לומר את הברור מאליו.

כל הלילה לא ישן. את עיניו הוא אילף למצמץ בתורות. את עורקיו הוא הלעיט בקפה.
הוא לא ידע למקם את השנייה שבה הוא נכנע לנמנום, היו אלה שתי שניות ארוכות מדי ומחירן צרב בבטנו. כשפקח את עיניו הוא מצא מכתב.

"
היום תרצח אדם בשש או שתמות כמו טיפש.
אתה עוד תראה,
זה כך יהיה.
"

וכעת, אם האנוכיות הייתה מגננה נעימה, הפך האיום לאישי. עשה או תמות. ורק כעת החל לחשוב בכלים מעשיים, שש בבוקר או שש בערב? ואת מי עליו לרצוח? מי טרף קל ומהם הנשקים שעומדים לרשותו?
השעון הראה על חמש וחצי בבוקר, אין ספק שקל יותר להתחמק מהמשקל המוסרי של רצח כשמרבית העדים הפוטנציאלים עדיין ישנים.
הוא קם, התלבש בבגדים דהויים. ולרגע עצר מול דלת חדר השינה של הוריו והתלבט. . .
אהבה אוטומטית אינה חנינה אך הוא הניח שעליו להרוג אדם אחד. מאחורי הדלת היו שני אנשים. שיקולים קרים הניסו אותו למטרה אחרת.

הדקות חלפו, הדופק תופף, המוח התפקע ממחשבות.
האם אני מתכוון לעשות את זה?
הרחוב העמיס על חושיו ניחוח לחמניות טריות וצלצול פעמוני אופניים. תמימות עירונית שחובתו להשמיד. הרחוב התעורר, אנשים מפהקים הצטרפו לתנועה. דוגי סרק את קורבנותיו, כמו יד ענקית שמחפשת לעטוף אדם ולמצוץ ממנו את זכותו לשנייה נוספת. מי אינו ראוי לחיות? זקן עם מקל, עובד מאפייה שיצא לעשן בסמטה? והאם השאלה חשובה ברגע שחייו שלו עומדים חשופים וזולים ונוזלים. הוא התנשף, התלבט ואז חייך. זה לא אני. הוא עצר וצחק לעצמו. כופה על גופו רגיעה. נושף את שפיותו לגופו.
אני דוגי ארגנטינו, ואם עשיתי טעויות, אשלם עליהם.

אני בוחר להיות אחרת.
לא קורבן ולא טינופת,
לא דם, ואהבה ואש התהילה.
רק אדם, עם שני ראשים,
אחד מהם בתחתונים,
ובחירה אחת קטנה,
לא להיות האיש הרע.

הוא עמד והמתין. מנחש מאיפה ישרוק הקליע. מהו המוות ומהיכן הוא יגיע. עוצם את עיניו ואז מציץ, השעון הראה לו שהשעה שש חלפה וכעת השעה שש ודקה. הוא נאנח והתיישב בחדר המדרגות קרוב. נאנח רגוע, אבל אם רק היה יודע ששעונו מקדים בשישים שניות.
ידיים לפתו חנקו אותו מאחור, מוחצות את קנה הנשימה, גוררות אותו למעלה, מאיימות לתלוש את צווארו החוצה. דוגי נחנק ובעט. צורח בפה מעוות. הוא לא זכר מהיכן הגיע הצינור החלוד לידיו. אבל התחל להכות כמו חיה לכודה ומטורפת. הידיים שכפתו אותו נעקצו ונסוגו, דוגו בכה כשהתנפל עליו. הם נאבקו בחושך, תחת תאורה שבורה, דוגי נושך, בועט, פוער פצעים, ומטיח את הצינור עד שפניו נתמלאו בתערובת דם.

הוא עמד, מתנשף, טמא, ואז בעט באיש שגנח מכאב דרך שפתיים נפוחות. עדיין חי.
דוגי התכופף אליו, מחשבותיו מעורבבות בזפת. הוא הניף את הצינור והכה כפי ששריריו המכווצים אפשרו לו וכשבעט בשנית לא נשמעה תגובה מתורבתת. גופה טבולה בצל, אינה מתנצלת על נוכחותה. המוות הובטח והוגש בתוך מארג המעדיף את ערך המילה על ערך השחלת הנשימה הבאה מבעד ללוע הבריאה.
דוגי התעלם מהקודש הפילוסופי של רצח ראשון. אם אי פעם תהה מה מרגיש אדם לאחר שקטף את חייו של אדם אחר, התשובה הייתה: עייף.
הצינור נשמט מידיו וצלצל כשהתגלגל במדרגות.

מתעטש וצולע, הוא ברח לבייתו, התקלח, זרק את בגדיו לאשפה והלך לישון. לאחר עשר שעות ריקות מחלומות הוא התעורר. מכתב המתין לו. הוא פתח אותו באצבעות רועדות.

"אתה בפנים" אמר המכתב.

בחוץ חיכתה לו מכונית שחורה.

האיש עם המוח הכפול נשפט ונמצא ראוי.

[???]

חוסר אחידות.

בעד: יש כאן כמה קטעים מרתקים, זורמים
נגד: אבל הם לא מתלכדים למשהו אחיד
בעד: הקטע של דוגי בעל תרחיש סיפורי (התחלה סוף ועלילה באמצע) מעניין
נגד: שם הסיפור? שו? מה הקטע?
בעד: השפה עשירה מאד, ניכרת יכולת שליטה וליהטוט
נגד: אבל העושר קצת מוגזם, מעין נפנוף טווסי בעודף מלות תואר על שם עצם שלא זז מספיק מהר
נגד: והעריכה, גם היא רשלנית. אם נתחיל מהתחלה: שתי כרטיסים, שני צלחות, ירכה ברך, תועבת בצע, ועוד ועוד ועוד.

לסיכום:
הייתי רוצה לקרוא עוד משלך, יש לך את זה. אבל מה, כדאי לך לכתוב, לנשום עמוק ולהתחיל לקצץ כל מה שלא הכרחי באמת. לגבי הסיפור הנוכחי, נראה לי מומלץ להפריד את הסיפור על הנשים מהסיפור של דוגי. כל אחד מהם הוא בעל מבנה יותר מוצלח כבודד (למרות שהסיום של הנשים לא סיום מספיק חזק לטעמי).

[איש בגלימה אפורה]

שני סיפורים שמשום מה אוחדו לאחד. הסיפור ארוך, לא פשוט במיוחד, והמעבר בין סיפור אחד לשני בהחלט לא מוצלח. יש בסיפור זה הרבה רעיונות טובים, ולא מעט הומור שחור ואכזריות. העלילה זורמת מעט מהר מדי כדי שיהיה אפשר להסתגל בצורה סבירה לסיפור. אל סך הכול זהו סיפו מוצלח למדי אשר עם עבודת עריכה רצינית יכול להפוך למשהו באמת מרשים.

[???]

אני אזרוק ניחוש לאוויר – כל מי שהגיב לקטע הזה פספס איזשהו שלד של רעיון שחיבר את הקטעים השונים בסיפור. אם כן, זו גם סוג של ביקורת, ואני אשמח לפירוש. אם לא – הסיפור עדיין כתוב מעולה וחד. נוטים לתת יותר מדי משקל לעלילה מסודרת ופואנטה, מה שמעפיל הרבה פעמים על רעיון/אווירה/סגנון שהם מרכז הסיפור. כמה מהטובים שבכותבים זונחים עלילה מסודרת בכוונה מרובה, למשל (בתחום המד"ב) פיליפ ק' דיק שבעיני הוא הסופר הכי טוב שהיה ז'אנר.

[מאת]

תגובות