- This topic has 18 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אל תחפשו מוסר השכל. אין!
***************************************************
_התיאטרליים_
הכל החל כשאני ונירית קיבלנו הזמנה להופעה של הקוסם. בעצם נירית היתה זו שקיבלה הזמנה, וקנינו לי עוד כרטיס ביחד. לי קוראים שולמית, או שולי בקיצור, ונירית היתה חברתי הטובה ביותר. היתה.
כמו שאמרתי, הכל החל כשהיא קיבלה הזמנה להופעה וקנינו עוד כרטיס בשבילי. כבר כשהקוסם עלה על הבמה, הבנתי שהולך להיות ערב נורא. הוא היה נמוך ושמנמן, וחסר את הגמישות הנדרשת ממאחז העיניים המודרני. שערו היה משוך באיזה ג'ל שלא התאים לגיל שלו – מעל שלושים – ובגדיו הצבעוניים להחריד שיוו לו חזות של ליצן.
הטריק הראשון שלו היה שליפת פרחים מכובע ריק. זה היה יכול להיות מרשים, אילולא ראיתי איך הם יוצאים משרוולו הנפוח. נירית מחאה כפיים כמו משוגעת.
"הוא הוציא את זה מהשרוול." לחשתי לה.
לטריק השני הוא ביקש מתנדב מן הקהל. נירית הצביעה בכל כוחה, אך הוא בחר במישהו אחר. הלה התבקש לבחור בקלף מתוך חפיסה. הקוסם "קרא את מחשבותיו", ושלף בדיוק את אותו הקלף. מעבר לעובדה שהטריק הזה כבר משומש יותר מהמכונית העתיקה שלי, ראיתי בדיוק איך הוא מקפיץ את הקלף באצבעותיו.
וכך קסם עלוב רדף קסם עלוב. מדי פעם נטשו צופים מאוכזבים את האולם. הסיבה היחידה לכך שנשארתי לשבת שם היתה נירית שהתלהבה כאילו מימיה לא ראתה קוסם.
בשלב מסוים ביקש האומלל עוד מתנדב מהקהל, שיהיה עז רוח מספיק כדי להעלם. כמה ידיים הורמו, מעטות מאוד הפעם, ונירית שהצביעה בכל כוחה. הקוסם לא יכול היה להחמיץ את המתלהבת היחידה בקהל ההולך ומתמעט.
"עלמתי הנאווה" הוא הכריז, "רדי נא לכאן."
"יש!" לחשה נירית, וקפצה מהמקום.
היא דילגה במורד המדרגות במהירות, ועלתה אל הבמה בחיוך רחב.
"מה שמך, עלמתי הנאוה?" שאל הקוסם.
"נירית." אמרה נירית בהתרגשות.
"איזה שם יפה." התמוגג הקוסם בנסיון התחנפות מעורר רחמים. נירית נראתה מדושנת עונג.
'מה קורה לה היום?' חשבתי בפליאה.
עוזרי הקוסם הביאו דיסק עץ גדול למרכז הבמה, והקיפו אותו בלוחות עץ, משאירים את הצד הפונה אל הקהל פתוח. הקוסם סייע לנירית לטפס ולעמוד על דיסק העץ.
הוא הכריז, כאילו היה לפחות דייויד קופרפילד, "בעוד רגע, אסגור את תא הקסמים, וכשאומר את מילת הקסם, תעלם נירית הנאוה והאמיצה מעל פני כדור הארץ."
הקוסם התקין וילון בד על קצה לוח העץ השמאלי. הוא צעד אל צידו הימני של התא, מושך את הוילון כך שיסתיר את נירית. הוא אמר: "פליסיטון", מה שהיתה מן הסתם מלת הקסם, והניח לבד לצנוח. נירית נעלמה.
למחיאות הכפיים הסוערות הצטרפתי גם אני, כי זה באמת היה תעלול יפה, ברמה גבוהה לפחות פי ארבע עשרה ממה שחזיתי בו עד עכשיו. מרוצה חיכיתי לראות כיצד הוא מחזיר אותה. העוזרים לקחו את לוחות העץ ואת הדיסק, והקוסם שוב שלף חפיסת קלפים. בבעתה קלה הבנתי שהוא ממשיך במופע.
"רגע." צעקתי, וקפצתי ממקומי, "איפה נירית?"
הקוסם רק עשה תנועת הרגעה בידו, לאות שהיא תחזור תוך כדי ביצוע טריק אחר, והמשיך בקסם הקלפים.
התיישבתי וראיתי איך הוא מפיל את הקלפים מידיו. אחר כך הוא עשה תעלול של חבל שעובר דרך עמוד (קלי קלות), ואז חתך את אחד מעוזריו לשניים. הם אפילו לא טרחו לשים לבובה נעליים דומות לאלה של העוזר.
וכך הסתיים המופע. הקוסם הודה בקול חנוק מדמעות לחמשת האנשים שנותרו בקהל, והמסך נסגר. שאר ארבעת הצופים מלבדי פנו אל היציאה.
'איפה נירית?' שאלתי את עצמי בבהלה.
ללא היסוס, רצתי והשתחלתי דרך הוילונות אל הבמה. הקוסם ושני עוזריו עסקו בקיפול נמרץ של ציוד.
"איפה החברה שלי?" שאלתי בקול רם.
הקוסם השליך אל אחד מעוזריו את החבילה שאחז, ופנה אלי.
"המופע נגמר." הוא אמר בקול קר, "ואני מבקש ממך לעזוב."
"אבל איפה נירית?" התעקשתי.
"מי זו נירית?"
"הבחורה שהעלמת."
"אה," נבוך הקוסם קמעה, "היא, אה…, נעלמה." הוא הסביר.
"אבל היית אמור להחזיר אותה." צרחתי.
"לא אמרתי שום דבר כזה." התגונן הקוסם, "אמרתי שאני מעלים אותה. לא אמרתי שהיא גם תחזור."
שני העוזרים כבר לא היו בטווח ראייה, וכבר היה ברור לי שיש כאן משהו פלילי. מיד התנפלתי על הקוסם, ולפתתי את זרועו כדי שלא יברח.
"אני מתקשרת למשטרה." הודעתי לו, ושלפתי בידי השניה את הטלפון הנייד שלי.
הוא דחף אותי בכוח מפתיע, ואני נפלתי על הרצפה, הטלפון נשמט מידי. הוא הסתובב וברח אל אחורי הקלעים. קפצתי מיד על רגלי, ורדפתי אחריו, מספיקה לראותו קופץ על הדיסק בקריאת "פליסיטון" ונעלם.
עד היום אני לא מבינה איך לא התעלפתי מיד. אולי איזו החלטה לא מודעת לרדוף אחריו לא הותירה לי זמן אפילו להבהל. בלי לחשוב פעמיים זינקתי גם אני על הדיסק, וצעקתי: "פליסיטון".
בתחושה של ריחוף מצאתי את עצמי בתוך מערה קטנה וחמימה למראה ,שמסדרון ארוך הוביל ממנה. ראיתי את גבו של הקוסם מתרחק בריצה לאורכו. רק הידיעה שעלי להציל את נירית מנעה ממני לצרוח בבהלה וגרמה לי לפתוח במרדף. רצתי אחריו. המסדרון שנראה כחצוב בסלע התעקל לימין, ואז נפתח לעוד מערה גדולה בה עמדו כמה אנשים ושוחחו עם הקוסם שעמד בגבו אלי. כולם השתתקו כשפרצתי למערה. הבחנתי שלמעט הקוסם ושני עוזריו – שגם הם היו שם – כולם היו לבושים בבגדים מוזרים בצבעי פסטל רכים.
"מי את?" שאל אחד מהאנשים.
הקוסם הסתובב מיד, וירה: "שוב את!"
'אני חייבת להציל את נירית.' שיננתי לעצמי, ושאלתי בקול רם: "איפה החבאת את נירית?"
קול נשי מוכר להחריד מאמצע קבוצת האנשים אמר: "אה, זו רק שולי."
הסתכלתי היטב, וראיתי שזו נירית. היא היתה לבושה כמוהם, בשמלת תכלת עם חגורה ורודה, ומכנסיי שרוול ורודים מתחתיה.
"נירית?" שאלתי בבעתה, כי לא האמנתי למראה עיני.
"קוראים לי סנדריה עכשיו." אמרה נירית בשלווה, "נורא יפה מצידך שבאת לחפש אותי, אבל אני נשארת פה."
"מה?" נדהמתי.
"אני מתחתנת עם אמרלדון." אמרה נירית, והתמרחה על הבחור החתיך שעמד לידה.
"נירית, מה הם עשו לך?" צרחתי.
היא ענתה בלי להתרגש: "זה נקרא עדכון מחשבתי. אני חושבת שאצלנו היו קוראים לזה שטיפת מוח. יש להם מכשיר מיוחד, וזה משנה את כל המחשבה. אמרלדון הוא הבן של השליט כאן, והוא בחר רק אותי מכל העולם."
היא חייכה באושר, ואני המשכתי לצרוח: "ובשביל זה הם ארגנו את מופע הקסמים הכי גרוע בהיסטוריה?"
"כן, הם אנשים תיאטרליים כאלה." הסבירה נירית, "אוהבים לעשות דברים בסטייל."
"אם את מסוגלת לקרוא לזה סטייל, אז הם באמת דפקו לך את המוח." צעקתי.
"שולי, המקום הזה לא בשבילך." היא אמרה בקול חמור, "כדאי שתלכי."
"לא בלעדייך." קבעתי.
החתיך שלידה אמר לה, "אבל אנחנו לא יכולים להניח לה ללכת. לא אחרי שהיא ראתה את מתקן הטלפורטציה. היא תדווח עליו."
"אז מה נעשה?" שאלה נירית.
"אני לא יודע." הוא השיב, "לא צפיתי את זה. אני מניח שנאלץ לאסור אותה."
"אבל אפשר לעשות לה את מה שעשית לי." הציעה נירית בשמחה.
פניו של החתיך הוארו.
"רעיון מצויין אהובתי." הוא אמר בשמחה, "היא תוכל להיות בת לוויה בשבילך."
הוא סימן באצבעו ולפני שהספקתי לזוז שניים מהם תפסו בזרועותיו, וגררו אותי בעקבות השאר שהחלו ללכת בהמשך המסדרון. המומה באתי איתם ללא התנגדות. הלכנו לאורך כמה מטרים עד שהגענו לחדר חצוב אחר בו היתה מן ספה שחוברה למתקן מוזר. כמה מהאנשים ניגשו אל המתקן והחלו לשחק בו.
החתיך החל להסביר לנירית סוגיות שונות, ושאל אותה איזו אישיות היא רוצה שתהיה לי. בזהירות בחנתי את האנשים שאחזו בי. הם לא אחזו בי חזק, אולי חשבו שאני משתפת פעולה, והיו מרוכזים במתקן. חישבתי שבתנועה זריזה מספיק אצליח להשתחרר מהם ולברוח, אבל איך אוכל להשאיר את נירית במקום הזה? ידעתי שאני חייבת להציל את נירית ולהחזיר אותה לקדמותה.
"עוד כמה דקות, אדוני." אמר אחד האנשים שהתעסקו עם המתקן.
משהו בי לחש פתאום: 'שולי, את לא זינה, לא באפי, לא הפרופסור מקגונגל וגם לא לארה קרופט. זו לא בושה לברוח כשהקרב אבוד.'
ויתרתי על נירית. בלי הכנות הסתובבתי בפראות והתחלתי לרוץ לכיוון שבאתי ממנו. שובי המופתעים לא הספיקו לאחוז בי.
"אחריה. תפסו אותה!" צעק מישהו.
רצתי כמו שלא רצתי מימי. חלפתי על פני המערה הגדולה, טסתי במסדרון שהתעקל לשמאל, ועצרתי את עצמי במערה עם הדיסק. קפצתי עליו וצרחתי "פליסיטון".
מיד הייתי באולם המופע שוב. רצתי בחזרה אל הבמה, חטפתי את הטלפון שלי שעוד שכב שם, ורצתי החוצה.
רק כשיצאתי לאויר הלילה הקר השתלטה עלי ההיסטריה. חייגתי במהירות 100.
"משטרה, שלום." אמר קול נשי.
"בואו מהר," צרחתי, "החברה שלי. היא נחטפה. מהר."
אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כשכהשוטרים הגיעו הם לא ממש האמינו לגירסה שלי של האירועים. לקחתי אותם לאולם הנטוש כדי להוכיח להם את סיפורי, אך הדיסק כבר לא היה שם.כבר עבר זמן מה מאז, ונירית עדיין נחשבת לנעדרת. ההורים שלה הציעו פרס לכל מי שיביא עליה מידע מהימן, אך אפילו שבב מידע אמיתי לא הופיע.
כל כך חבל לי על מה שקרה, כי היינו חברות כל כך טובות. אני רק מקווה שהיא מאושרת. בלילות עדיין מציקה לי השאלה, למה דווקא נירית? למה היא נבחרה מכל בנות העולם? מה כל כך מיוחד בה? למה היא? למה לא אני?
-
-
-
-
רק חבל שכולו מודגש (זה מפריע לקריאה).
אם היא רצתה להציל את החברה, למה לא לקחת איתה את הדיסק? לא לדבר על הכסף שהיא הייתה מרוויחה מטכנולוגיית השיגור…
ואיך הצליחו גם לעשות לנירית שטיפת מוח וגם העיא הספיקה להתאהב בבחור בזמן שלקח לסיים את ההופעה?
ואיך בדיוק בחורה שכרגע נכנסה להיסטריה מצליחה להתקשר למשטרה?
-
1. לא היתה לי כוונה להדגיש. יכול להיות שהכנסתי כוכביות בלי לשים לב, וזו התוצאה.
2. התשובה לשאלה הזו קצת בעייתית. ראשית, היא כבר היתה בהיסטריה – מעין תגובה מאוחרת לשרשרת האירועים המוזרים. שנית, היא פחדה שיתפסו אותה. אם הדיסק אצלה, מתקן הטלפורטציה עלול לשגר את הרודפים ישר אליה. שלישית, הדיסק קצת כבד. ציינתי שם ששני אנשים סחבו אותו ממקום למקום. היא יכלה להרים אותו, אבל לא לרוץ איתו.
3. מן הסתם ההתאהבות קשורה קשר הדוק בשטיפת המוח. יכול להיות שלא הייתי די ברורה לגבי הזמן שעבר בין ההעלמות של נירית לסוף המופע. זה לקח כעשרים דקות. שולי אינה יודעת את זה, אבל המכשיר היה מוכן מראש בשביל נירית. הם לא תכננו להפעיל אותו גם על שולי, ולכן הכוונון שלו לקח זמן, בו הספיקה שולי להמלט.
זו באמת בעיה, איך מכניסים מידע שאינו ידוע לגיבור בסיפור בגוף ראשון? עוד לא מצאתי פתרון לבעיה הזו.4. למה יש לבחורה היסטרית בעיה להתקשר למשטרה? זה דווקא נראה לי הדבר הכי צפוי במצב של היסטריה. (שוטרים, בואו הצילו אותי!)
-
שבניגוד למוניטין המעורפלים משהו שמוציאה לנו הוליווד על שלל סרטיה, נשים אינן היצורים חסרי האונים והלקויים בשכלם שמדי פעם רואים בסצינות מותחות צווחות בהיסטריה ומתות מייד אחרי זה, מתוך חוסר יכולת מולד להשיב מלחמה שערה. נשים הן יצורים שהטבע תכנן אותן להתמודד עם לידה ועם גידול ילדים, וככאלה יש להן מידה מסוימת של יכולת להתמודד עם מצבי לחץ, במקרים מסוימים אף טוב מגברים. למשל, היכולת לחייג למשטרה/מכבי אש/מגן דוד אדום, כך נראה לי, אינה עולה על יכולותיה של אשה המצויה במידה מסוימת של היסטריה. תפנים.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
אוקי אני יודע שאני עייף וסחוט מהבחינות אבל מה זה "טרנסליטרציה", ואיך זה קשור לסיפור? ישבתי וגרדתי את פדחתי ופשוט לא הצלחתי להעלות שום רעיון בראש.
ודא"ג הסיפור ממש נחמד (-:
למרות שיש תחושה של חוסר, משהו חסר כאן, והכוונה היא לא לחוסר בתוכן, חס וחלילה, אלא חוסר במידע.
כן הבנתי את הקטע שהבחורה לא יודעת, אבל למה להעניש את הקורא ולא לספר לו??יש בעיתיות מסויימת בחוסר המיקום של הסיפור, והכוונה היא לאיפה הן נמצאות בכלל בת"א, ירושלים, קטמנדו, איפה? ובנות כמה הן? ואיך הן הגיעו לאיפה שהן הגיעו?
אולי תנסי לפתח את הסיפור ונראה לאן זה ילך, פשוט נראה לי שעם כמה שהסיפור טוב חסרים בו פרטים שמפריעים שלשמות הכללית שלו, לפחות לי. -
-
-
