השתנות

[מוניקה]

פרולוג

"תשעת הבכירים ישבו יחד במעגל, הם לא חשו בחום היוקד שסבב אותם. למעשה, הוא הווה נחמה גדולה. דאגה גדולה חודרת בטן, איחדה אותם יחד, דאגה לדור שהלך ופחת, ולכן הם ישבו וטיכסו עצה…."

היא הייתה ילדה קטנה, בת שנתיים ימים. רכה מאד בשנים.
חדרה היה בהיר, קירותיו צבועים בוורוד ואפרסק.
חלון גדול מסביר פנים לקרני השמש, ואלו מצידם מאירים את חדרה בניצוצות של פז.
מדפים אדומים תלויים סביב סביב, מלאים בבובות ודובונים ממולאים.
על הקירות תלויות תמונות ססגוניות, בצבעים בהירים – כיאה לחדרה של בת יחידה.

התמונה הבולטת ביותר בחדר, שכל הנכנס אינו יכול שלא להבחין בה מיד – תלויה מעל מיטתה.
זוהי תמונה רקומה, מעשה מלאכת יד, של ילדה עם שמלה אדומה, אוחזת בידה סל קטן אדום.
עיני הילדה הרקומה ירוקות ומלוכסנות, ושערה אסוף בשתי "קוקיות".
היא לא זכרה מהיכן הגיעה אליהם התמונה, כנראה שקיבלה אותה במתנה לרגל הולדה של בתה.

הדבר החל אט אט, כמשב רוח קליל, שאין אדם בטוח שאמנם חש בו.
בחודש האחרון, בתה מסרבת בכל תוקף לשכב לישון בחדרה היפה.
האם מנסה להשכיבה במיטתה, אך ילדתה פורצת בבכי תמרורים, ממאנת לישון ומושיטה את ידיה הקטנות אל אימה.
היא מצביעה על התמונה שמעל מיטתה!
תחילה, חשבה האם כי זוהי גחמה קטנה של בתה, פינוק של בת יחידה.

– הרי הרבה ילדים לא רוצים לישון לבד בחדרם, לא כן?

הלילות הופכים לאט לאט ללילות חסרי שינה.
הבת לא מוכנה להישאר במיטתה לבדה בחדרה ויהי מה,
היא מצביעה ללא הרף על התמונה הרקומה שתלויה מעל מיטתה.
בשבוע האחרון זה עבר כל גבול, הקטנה לא מוכנה להיכנס כלל לחדרה, גם ביום!

האם הרימה את בתה הקטנה ונכנסה לחדרה של הילדה, הרי זה לא יתכן, אי אפשר להיכנע ל"שגעונות" של ילד קטן. סתם כך, ללא סיבה.

היא התקרבה למיטתה של בתה הקטנה, והתכופפה כדי לקחת צעצוע שמונח שם.

בזווית עינה, היא ראתה מראה מוזר מאד,

הילדה שבתמונה הרקומה, עוקבת אחר תנועותיה בעיניה הירוקות, והיד הרקומה מורידה ומרימה את הסל האדום במהירות עצומה.
היא הזדקפה באחת, ונעצה את עיניה בתמונה – הכל נראה רגיל. כנראה שעיניה תעתעו בה.

האם צחקקה לעצמה בהקלה, באמת, מה קרה לי… בובה רקומה שזזה…

היא עמדה לצאת מהחדר, והביטה שוב לעבר התמונה, רק ליתר ביטחון….
העיניים הירוקות עקבו אחריה לכל מקום… וכאשר הפנתה את ראשה, היה נדמה לה שהסל האדום עולה ויורד, עולה ויורד….

זה כבר באמת מוזר…. זה בטח סתם דמיון…

באותו לילה, בתה הקטנה ישנה במיטתם הזוגית שלה ושל בעלה.
למחרת, עם אור ראשון, היא התקרבה לחדרה של בתה, בהיסוס פתחה את הדלת לכדי סדק והקשיבה. ואז פתחה באחת את הדלת לרווחה.
הקלה גדולה הציפה אותה. הכל עמד במקום. שום דבר לא השתנה, חדר רגיל ביותר, של ילדה קטנה עם בובות, תמונות וגם תמונה רקומה מעל מיטת עץ קטנה.
ברור, היא ציינה לעצמה בתחושת הקלה, מה שהיא ראתה אמש היה פשוט פרי דמיונה,
נו באמת, תמונה רקומה שזזה? מה קרה לה?

במשך היומיים הבאים לא ארע דבר…

בתה חזרה לישון במיטתה הקטנה, ללא בעיות ואירועים מיוחדים.

חלפו להם עוד יומיים.
בתחילה היא לא שמה לב לשינויים. הם היו קלילים כמגע כנפי פרפר.
אח"כ החלה לשמוע רחשים ומלמולים ואת קולה הצלול של בתה עונה להם בצחוק פעמונים.
היא פסקה מעבודתה, והקשיבה. מעניין, חשבה לעצמה, עם מי הקטנה ממלמלת שם? מה מצחיק אותה?
היא פתחה בשקט את הדלת –
המלמולים פסקו באחת.
ילדתה עמדה במיטתה, ללא ניע, עיניה נעוצות בתמונת הילדה שעל הקיר, מהופנטת ע"י העיניים הירוקות, השועליות.
מה זה היה לה? האם העיניים הירוקות זזו?
לא! זהו שוב דמיונה הפורה!
כשפנתה לצאת מהחדר, בתה התיישבה במיטתה, חבקה את הדובי הקטן שלה ומלמלה לעצמה בשביעות רצון, רגועה לגמרי, אצבעה בפיה וחיוך נסוך על פניה החמודות.

הלילה עבר בשקט, בשקט.
השקט נמשך גם בבוקר. – לא נשמע שום קול מחדרה של בתה.

מוזר… בדרך כלל, בתה מתעוררת ומיד דורשת את הדייסה שלה.

היא נחפזה לחדרה של בתה.
הקטנה הייתה מכורבלת על צדה, עטופה היטב בשמיכתה הקטנה עד מעל לראשה.
היא נגשה לבתה ונגעה בה בקלילות, מסירה אט אט את שמיכתה.

דמה קפא בעורקיה –

הפנים שהביטו בה מתוך השמיכה, היו פנים זרות, עיניים ירוקות שועליות הסתכלו בה. הפה גיחך בחיוך זדוני. הידיים חיבקו את הסל האדום….

הזעקה שפרצה מפיה נשמעה בכל הבית.

היא נשאה את עיניה מעלה, אל עבר התמונה הרקומה.
פני בתה הקטנה הביטו בה מתוך התמונה… פיה פתוח בצעקה אילמת.

אפילוג

"בכל רחבי הממלכה נשמעו צהלות שמחה, הורמו כוסות לחיים.
הקלשונים הונפו אל על, זנבות שולבו זה בזה. – כולם טבלו בהנאה ביורה הרותחת.
קול רקיעת הפרסות הדהד במחול סוער.
בכירי השאול הכריזו:
הושג הישג נדיר: סוף סוף נמצא הפיתרון! המין ימשיך לשגשג.
המרת בני אנוש – בוצעה בהצלחה!"

[מיכאל אלצופין]

היי,
אז ככה,
הרעיון של סיפורך חמוד ועל אף שהוא קצר מעורר עניין.

למרבה הצער נפלת קרבן לאחת הטעיות הקלאסיות. שינוי הזמן.

יש פסקאות הכתובות בלשון הווה ויש הכתובות בלשון עבר. זה לא טוב בלשון המעטה.
עלייך לדבוק בבחירתך! את יוצרת חוסר רצף.

כמו כן הפסקאות הקצרצרות לא עוזרות לרצף הבעייתי ממילא.

עלייך לגבש את סיפורך לכדי רצף, לאו דוקא רציפות של פסקאות באורך זהה אך לפחות למרכז אותן יותר. לעשות ממוצא של הפסקאות. כך תוכלי ליצור אגדה מפחידה קצרה וקולעת.

המשיכי לכתוב, זה יבוא

[מוניקה]

תודה על הערות.
על זה יאמר: "מכל מלמדי השכלתי".
אשתדל ליישם את הערותיך בסיפורי הבא.

[???]

המממ … קודם כל לא הבנתי את הקשר בין הפרולוג לסיפור, החיבור בינהם נראה לי לא טבעי.
האפילוג אמור להיות איזשהו פאנץ' אבל הוא לא מספיק חזק, הוא לא מפתיע ולא תופס, מצטער.
בקשר לסיפור עצמו, לטעמי אין בו מספיק בשר: העיניים כן זזו לא זזו, הילדה מפחדת לא מפחדת … טח היא הוחלפה. זה לא סיפור מה עם תפניות בעלילה, מה עם קצת יותר עומק?
גם הקונספט לא חדש ראי ערך 'טום רידל' והיומן ב'הארי פוטר'.

טוב כתבתי שאני רע יותר מהמיכאל הקודם.

[מוניקה]

טוב, כל אחד וטעמו! יש שאוהבים את ספרי הארי פוטר ויש שלא מסוגלים לשרוד את קריאת הדפים הראשונים.
בכל אופן, תודה על הערה.

[מאת]

תגובות