השעון השבור של אלוהים

[דניאל 1]

אדם ממוצע בעולם המערבי חי בין שבעים לשמונים שנים.
מאחר ואנחנו חיים על פני כדור הארץ, שנה אחת מכילה 365 ימים.
כל יממה מכילה 24 שעות. זמן הקפת השמש הבוערת.
על פי החלטה שרירותית ששינתה את פני התרבות האנושית, שעה מכילה שישים דקות ודקה מכילה שישים שניות.
במטבח הגורלות הנחרצים ניטול מעט מתמטיקה מעורבבת בסטטיסטיקה, נערבל את שניהם, נוסף קורטוב של ניחושים, תאונות, הפתעות וסיבוכים כך שנגיע לתוצאה בלתי ניתנת לעירור: לכל אדם ממוצע בעולם המערבי ישנם בדיוק 2365200000 שניות שהן 39420000 דקות שהן 27375 ימים. וכל יום שעובר מותיר אותנו עם יום אחת חסר.

27375. זכרו זאת כשאתם מרווחים את ישבנכם העסיסי מול הטלוויזיה או על האסלה ושותים את השניות כאילו היו דיאט קולה מתוך בקבוק פלסטיק שקוף.

27375. זהו הסכום והספירה מתחילה מהרגע שבו שאנחנו מחליקים מתוך הרחם בבכי עד שננטוש את העולם בשתיקה עייפה. וזאת בהנחה אופטימית שהקלפים הקוסמיים אינם מחביאים מפנינו מוות בלתי נעים ובלתי צפוי בתוך מכונה כלשהי שמייצרת מזון לחתולים.

על מנת להתמודד עם מספר הימים המגוחך שניתן לנו ישנן שתי טקטיקות אפשריות:

1)לדעת כי כל יום הוא יקר ובלתי חוזר וחובתו של כל ייצור נושם הוא לנצל את הרגעים הנזילים. לספר לבחורה עם העיניים הירוקים שאנחנו אוהבים אותה, לעולם לא למצוא את עצמנו מאובקים ומתוסכלים מול שולחן עמוס במסמכים מיותרים. להסתכן וליפול ולשחק עם ילדים בחוף הים, ללכת יחף מול מפלי מים ולא לשמור סודות שמתהפכים בבטן. לא להביט על השעון, לא להביט לאחור, לא להיות חמור. לאהוב. לצחוק. לשיר. לרקוד.

2)למזלם של רבים, האפשרות השנייה מאפשרת להימנע מריקודים ושמחה. המדע הרעיף עלינו הפתעות שימושיות, מברשת שיניים חשמלית, אגזוזים וצבעי מאכל. אם רק נשקיע משאבים ומוחות אל תוך הבעיה המתקתקת נוכל לפתור אותה כפי שפתרנו את כל הבעיות האחרות שבהם נתקלנו.

נשנה את החוקים.

נשכנע את השעון הביולוגי לתקתק לאחור או שנשבור את המחוגים בעודנו מנסים ועל מנת לאפשר למדע לנצח את הזמן יש להאכיל אותו בתופעה האהובה עליו מכל, התעללות בבעלי חיים.
ללא קופים גוססים בחדר אחורי, האנושות לא הייתה מנחיתה אנשים על הירח וזו עובדה יצוקה שיש לזכור בעוד אתם מרווחים את ישבנכם העסיסי מול הטלוויזיה או על האסלה ומעשנים את השניות כאילו היו סיגריות מחפיסה מקומטת.

כאשר חותכים ופותחים עכבר לבן, ליבו הקטן יוצא לעולם כמו פרח פועם. עכברי מעבדה מתגוררים בכלובים גדושים בנסורת ופירורי צואה, הם מתחפרים בפינות וצועקים בשפתם הצייצנית על פאניקה וכניעה כאשר ידיים עטויות כפפות יורדות מן השמיים כינשופי פלסטיק על רקע אורות ניאון לבנים ומוחצות אותן באחיזה, לוכדות ואז נועצות את מחט המזרק עמוק לתוך הגרון. המחט שורטת את הלוע, חותכת את דרכה לקיבה ומפיצה תערובת זורמת של כמיכלים. האבולוציה ציידה את העכברים בכפות ידיים אנושיות שמסוגלות לאחוז בקליפת אגוז או לגנוב גבינה אך תפקידן בקריירה העכברית הנוכחית הוא לנופף בחוסר אונים. עיניהם הלחות רומזות על כך שמוחם הזעיר אינו מנסה להבין, רק למחוק את עצמו לדעת.

אלו שמאביסים חיות מעבדה בסמים ניסיוניים נוטים להפוך למכונות קרות שמתפקדות במהירות ומטרתם אינה הספק מדעי אלא סיום המטלה ומילוט לפינת הקפה והעישון , זהו אותו רגש קדמוני שמשתלט על רופאים העומדים מול חולים גונחים שאיבריהם הפנימיים נמסו או חיילים שהשאירו מאחור אמהות, נשים וילדות וכעת הם מביטים מבעד לצלב הכוונת החלודה על אמהות, נשים וילדות ורואים בהם לא יותר מאוסף פרצופים צווחניים שמטרידים את התודעה. כמו עכברים. לבנים. שליבם הקטן יוצא לעולם כמו פרח פועם ואז נעצר ומנוער לתוך פח כתום שנשפך בסוף היום.

אדם בודד הוא כמו דג שמפרפר על החול.
פוער את פיו ואינו אומר דבר,
וגם אם יגיד, מי ישמע?

[???]

הרצית הרצאה, מאד רגשנית, עם המון מלות תואר במקום עובדות.
אבל מה עם הסיפור?

[איש בגלימה אפורה]

ההתחלה של הסיפור הייתה מבטיחה, למרות חוסר הדיוק במספר הימים בשנה (365.25). חוסר דיוק שכזה היה חסר משמעות אילולא חישבת את אורך חייו הממוצע של אדם בשניות, ואז זה משמעותי.
אז כפי שאמרתי ההתחלה מבטיחה, אחרי הפסקה הראשונה הקורא שומע תקתוק שעון בראשו אשר מבשר לא על עוד שנייה שנגזלה מחייו. אתה מציג בקטע זה שתי שיטות להתמודדות אם הזמן: לחיות מהר והמדע, אך אלה לא שתי השיטות היחידות. בניגוד למה שאתה אולי חושב, שבעים שנה זה זמן ארוך מאוד, שבו אפשר להגיע להישגים רבים בתחומים מגוונים גם בלי למהר יותר מדי.
הסוף מציג את האדם כייצור חסר אונים אשר בעצם לא משנה מה יעשה הוא עדיין ימות ועדיין חיהיה חסר אונים לחלוטין. מדכא למדי. אנשים צריכים להבין שמשמעות חייהם היא לא רק להיוולד ולמות, אלא מה שבאמצע. צריך נתל היטב את החיים כי חיים אותם רק פעם אחת, ולפחד מן המוות זוהי טעות ובזבוז זמן.
ולסיכום, אין זה ממש סיפור אלא יותר דעה פילוסופית, או הרצאה.

[מאת]

תגובות