- This topic has 20 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים by
.
-
תגובות
-
-
כשהייתי בכיתה ו', המורה עשה לנו בכיתה חגיגת ראש השנה מיוחדת. הוא החליט להחזיר אותנו לכיתה א', למלאכת יד, להחלפת שנות-טובות מסורתית. זה קרה שני עשורים אחרי שמועצת הרוח החליטה לאחד את הספירה הנוצרית עם הספירה היהודית, והנוצרים המעטים שהיו לנו בכיתה למדו לראשונה את מלאכת השנה-טובה. ישו, אגב, חגג 2237 אותה שנה. אני עדיין לא חגגתי 12.
הולוגרמוחות – מילה שאז עוד לא הצלחתי לבטא – היו פופולריות מאין כמותן בימים ההם, עד כדי כך שהיום, כשאני נתקל במקרה במכשיר הולוגרמוח באיזה חנות עתיקות, הלב נצבט לי צביטה בלתי נשלטת של נוסטלגיה. לכל אחד מאיתנו היה הולוגרמוח אחד כזה במגירה בכיתה, ולא לקח לנו הרבה זמן להחליט שזה יהיה שוס חד פעמי עם נשתמש בו להכנת שנות-טובות.
אני מדבר היום, ממרומי גילי הבוגר, בנימה נוסטלגית תמימה על הימים ההם. אבל למען האמת, היה לי אז די רע. הרגשתי, כמו כל בני גילי, כנער בוגר ומוכן לחיים הלכוד בגוף של ילד תמים. במובנים מסוימים, היכולות האינטלקטואליות שלי באמת עלו על שאר בני הכיתה, ואהבתי להתגאות בזה (ושוב צביטה נוסטלגית בלתי נשלטת, כאשר עולה במוחי חיוכה של המורה לחשבון). את העובדה שיכולותיי המנטליות היו גבוהות להפליא העדפתי לשמור בסוד, או לכל הפחות, לא הצלחתי להחצין.
לא הייתי ילד מקורי במיוחד, אבל ידעתי להיות מאוד יצירתי בגבולות המוכר. את כל השנות-טובות שלי הכנתי בעזרת הולוגרמוח, וכיוונתי את החיישנים הזערוריים בעיקר לאדרנלין גבוה. יותר משכיוונתי לצריבה מחממת לב, כיוונתי לצריבה מעוררת ומרגשת. היינו חבורה של בנים, והרפתקאות בריחה מהבית או הקמת מחנה בשטח היו עדיין עניין שיש להתרברב בו. שנה לאחר מכן הן כבר יהיו ל"עניין של ילדים קטנים".
האמת היא שהכנתי עוד שנה-טובה אחת. השתדלתי שאף אחד לא ישים לב כששלפתי נייר בריסטול קטן מהמגירה שלי, יחד עם עט, וכתבתי. אלוהים, כמה מביך זה יכול היה להיות אם החברים שלי היו מגלים שאני מחביא במגירה דפים וכלי כתיבה! אולי שני ילדים בבית הספר השתמשו בגלוי בכלי כתיבה מהסוג הישן, והם היו ילדים מוקצים. היינו קוראים להם חנונים. רוב הילדים בכלל לא הבינו למה למישהו סתם לכתוב, במקום להתחבר במזרק לשולחן, לתזרים הנתונים.
היום זאת העבודה שלי, שימור מורשת הכתב. אני חוקר תחת חסותו האדיבה של המוזיאון הנייד.
בדיוק כשסיימתי לכתוב לה את השנה-טובה על הבריסטול הכתום, המורה ביקש מכולם לפנות את השולחנות לפינות הכיתה. החבאתי את הבריסטול בכיס, אספתי בידיים את החיישנים האלחוטיים של ההולוגרמוח שלי, ועזרתי לפנות שולחנות.
אחר הענקנו שנות טובות אחד לשני במרכז הכיתה. נתתי לכל החברים שלי טריפים מדהימים, באמת, צריבות מהסוג שקשה לדמיין שילד בן 12 מסוגל בכלל לצרוב. לאחד, בני, חיברתי חיישנים שכוונו למסע ברכבת הרים. ההולוגרמה החיצונית שעיצבתי הפכה את הכיתה ללונה-פארק שהלהיב אפילו את הצופים מבחוץ, מעוצב בפרטי פרטים – אבל החוויה המוחית שעבר בני היתה חזקה יותר מכל רכבת הרים שיכול היה לדמיין. זה היה מלהיב כל כך בימים ההם, המחשבה שאין צורך ברכבת הרים, שאפשר ליצור הדמיה מושלמת שלה.
היום כבר אין הולוגרמוחות. היום לא רק שאין לנו צורך ברכבת הרים, אלא שאין לנו צורך גם בהדמיה שלה. היום יש לנו עניין רק בתוצאה, ולשם כך יש לנו חיישנים מוחיים גרידא, המגרים אותנו לחוש את התחושה שפעם – מעטים עדיין זוכרים – גרמה לנו גם רכבת הרים.
לילד אחר, מיכאל, הכנתי ג'ונגל. הוא היה מאושר. הוא חנק נחשים דמיוניים, והוא אמר שהם הרגישו לו חלקלקים ביד, כאילו היו אמיתיים. הוא, כמובן, לא אחז בנחש אמיתי מעולם, למעשה אפילו לא ידע איך הם נראים – למען השם, הנחשים נכחדו שנים לפני שנולדנו! – אבל בכל אופן, התחושה שהוא תיאר היתה בדיוק זו שכיוונתי אליה.
אחד מהדברים שההולוגרמוחות האלה עשו, שכל כך אהבנו, היה ערפול של תחושת הזמן. הרגשנו נצחיים בתוך הצריבות האלה – אם היו הצריבות עשויות היטב – היינו בתוך מצב מתמיד, לא בתוך תהליך בתנועה. במובן מסוים, הצד הפרוידיאני שלי לוחש, זה גרם לנו להפסיק לפחד מהמוות, לשכוח שהכל זמני.
ככה היום המשיך, סיימתי לחלק את ההולוגרמוחות שלי, ושאר הילדים חילקו את שלהם. אני לא רוצה להתנשא, באמת, אבל לכולם היה ברור שהשנות-טובות שלי הכי יפות. אפילו המורה אמר ככה, לפני כולם. הייתי התלמיד החביב עליו.
מתי שוב אזכה להיות חביב כל כך על מישהו, בפורום חברתי כלשהו?
התחושה הארורה הזו, של מתיקות נוסטלגית, היא ההיפך המוחלט ממה שאני מכוון אליו. אני מנסה לספר סיפור עצוב, לעזאזל! אז למה אני נתקף געגועים לימים ההם? נכון שהעולם היה תמים אז, אבל אני סבלתי. סבלתי באמת.
שנתיים סבלתי בגללה סבל אמיתי וטהור. הייתי נער בוגר בגוף של בן 12, ולא ידעתי להחצין את היכולות המנטליות שלי. היא דוקא החצינה היטב, ואולי זה מה שריגש אותי כל כך. אני מנסה להעביר לכם את הטרגדיה, ויוצא שאני מספר אותה בנימת זלזול משעשעת.
אני עצמי קיבלתי כמה שנות-טובות, מהחברים שלי. גם כן, סיפורי מסעות מרגשים, אבל הכל התגמד לעומת אלה שהכנתי אני. זה כמעט היה מביך.
הייתי פנומן, וככל שבגרתי, יישרתי קו עם המציאות. זה לא שהפסקתי להיות חכם – זה פשוט שהאחרים הדביקו אותי.
היא היתה אחרונה בתור. היא חילקה את השנות-טובות שלה לכולם, ואף אחד לא ידע ממש איך לאכול את זה. אלה היו גזירי נייר בצורות של חיות, עליהם היא כתבה הקדשה אישית לכל אחד. כולם היו המומים, כמה אפילו צחקו עליה, אבל המורה אמר שזה לא יפה, שהיא השקיעה לא פחות מאיתנו. בסתר ליבו, גם הוא לא הבין מה הילדה הזאת רוצה. אני, נדמה לי, הבנתי.
קיבלתי ממנה שנה-טובה. זה היה ארנב, והיה כתוב עליו "שתישאר נחמד כמו שאתה תמיד". זה באמת היה מקסים, אבל אפילו אני מודה שזה היה קצת סתום. אם היא כיוונה לתחושת חמימות ביתית, היא היתה יכולה פשוט לעשות הולוגרמוח של חמימות ביתית. זה היה הרבה יותר יעיל, ובמובנים מסוימים, הרבה יותר ילדותי ומתוק. היא היתה ילדה קצת מתנשאת.
אני, בכל אופן, הייתי נרגש. ניגשתי אליה למלמל תודה, והיא אמרה, "אני באמת מתכוונת לזה".
חייכתי. "אני", מלמלתי, תוחב את ידיי לכיסיי, "אני…", הרגשתי את הבריסטול הכתום יושב לי בכיס, "אני מצטער. לא הכנתי לך כלום".
"זה בסדר" ענתה בשלווה שקצת הפתיעה אותי. אם היא לוקחת את זה כל כך בקלות, חשבתי, אולי טוב ששיקרתי.
עד היום אני לא יודע מה היא חשבה עלי.אחר כך, כשחזרתי הביתה, התחיל גשם. אני יודע שזה נשמע כמו משהו שהמצאתי במיוחד בשביל הסיפור, אבל לא, באמת ירד גשם. והדבר המפתיע הוא שהגשם דוקא לא העמיק את העצבות שלי. הוא שימח אותי. קפצתי משלולית לשלולית את כל הדרך הביתה, כאילו אין מחר. כל כך רקדתי, ששכחתי את כל מה שקרה לפני זה. זה היה רגע מאושר ממש.
ודוקא כשאני מספר את זה, פתאום תוקפת אותי עצבות אמיתית.
כשכבר הגעתי אל הכניסה לרחוב שלי, התעייפתי וחזרתי ללכת כרגיל. דחפתי את הידיים לכיסים בשביל להירגע, ופתאום הרגשתי אותה. את השנה-טובה היחידה שבאמת רציתי לתת, בעצם. היא כבר לא היתה שנה-טובה. הגשם הפך אותה לגוש כתום רטוב. גירדתי אותה מהכיס, בדקתי שאף אחד לא רואה, ושליו הטלתי את הגוש הכתום לתוך השלולית שזרמה מראשיתו של הרחוב ועד לסופו.
המשכתי לנשום אויר קר ודחוס. צעדתי בצעדי צב את הדרך עד הבית. עד שהגעתי הביתה היה הגוש הכתום שלי פזור בחתיכות גחליליות לאורך הרחוב.
הכל זמני. -
-
הסיפור עצמו נחמד, אבל אפשר היה לקצץ הרבה ולדעתי יש צורך לשפר את הסגנון.
יש פרטים מיותרים (כמו למשל עניין איחוד הספירה הנוצרית והיהודית),
ואתה קופץ כל הזמן להווה עם כל מני הערות שעבורי לא הוסיפו כלום.
אגב, כל הזמן אתה מזכיר לנו נוסטלגיה נוסטלגיה נוסטלגיה, למה? אני חושב שהבנתי שזה סיפור נוסטלגי פחות או יותר משלוש המילים הראשונות.
חוץ מזה, מה זה שנה-טובה? אומרים *ברכת* שנה טובה. מכינים *ברכות*, לא מכינים *שנות-טובות*.
לפחות כך צריך לומר אדם מבוגר, לדעתי.
הגשם – "אני יודע שנשמע כאילו המצאתי את זה לסיפור"? האמנם לא קראת את לקסיקון טרקי סיטי?לעניין אפיון הדמות – מצד אחד הוא טוען שהוא חכם יותר מכולם, מצד שני הוא לא היה מסוגל לבטא מילה פשוטה כמו "הולוגרמוחות"?
ואז כשהתבגר הוא לא הפסיק להיות חכם אלא האחרים השיגו אותו? מה ז'תומרת?
אבל לפחות ברור למה היום הוא כל כך גאה בכמה חכם הוא היה כשהיה צעיר. המספר ממש שחצן בקטע הזה.
ולמה הכוונה ב"לא הייתי ילד מקורי, אבל ידעתי להיות יצירתי בגבולות המוכר"? זה רק אני או שיש משהו מוזר במשפט הזה?חוץ מזה – מה שנונין אמר – חסר עוד על הילדה והקשר ביניהם.
יש עוד הערות, אבל אני אניח לאחרים להתבטא.
-
אוירה מצוינת, לטעמי, והסיפור חביב. עם זאת:
א. הסיפור יכול להיות קצר או ארוך יותר – נראה לי כאילו היית יכול להשמיט פרטים מסוימים או להרחיב עליהם, אך לא להשאירם כפי שהם. כמה פרטים לא קשורים לסיפור ולא עוזרים לאוירה (יהודים-נוצרים, למשל).
ב. הציק לי מעט עניין התייחסות המספר לעצם היותו כזה, ביחוד עם בוא הגשם. לטעמי אין הדבר חיוני לאוירה.
ג. סגנונו של המספר נראה לי ילדותי מדי, יחסית לאדם מבוגר ומשכיל. -
הסיפור בנוי כולו על הצד הרגשי. אבל אני לא הצלחתי לקלוט אותו. מה שאני קראתי היה סיפור בלי עלילה, עם תמונת עולם מגובשת מאד אבל בלי פואנטה (ולא במשמעות של סיפור פואנטה).
לגל: אמנם אומרים ברכת שנה טובה, אבל שנה-טובה כמונח אחד (ראה ה' הידיעה- השנה-טובה) דווקא די נפוץ, כמעט בלי קשר למשמעות האמיתית.
אפיון דמויות: בכך ששאר האחרים השיגו אותו- זה דווקא נשמע מוכר. מי שנולד עם אינטיליגנציה גבוהה, מתחיל את החיים שלו ברמה יותר גבוהה מהשאר, אבל בחלק מהמקרים, השיפור שחל אצלו הוא יותר איטי מהשיפור באינטיליגנציה של השאר כך שאם הזמן הם משיגים אותו.
"לא הייתי ילד מקורי…"- זה דווקא משפט ברור, גם אם מסובך. המשמעות היא- לא בנאדם שפורץ דרכים, לא מי שממציא משהו חדש, אלא מי שמשכלל את הקיים. ביל גייטס המציא את בייסיק, רוב התוכנינים היום משתמשים בשפת C בשביל לתכנת. זה ההבדל.
-
-
החשוב.
נדמה לי, אם כי אולי זה מה שהסיפור הזה אומר רק לי (עוד לא קראתי את התגובות האחרות) שקורה כאן משהו מעבר לנוסטלגיה וחמימות – יש כאן כן איזושהי השפעה של הטכנולוגיה על הרגשות. אם ילדים לומדים לא לפחד מהמוות בגלל שהרגשות המוזרקים נראים יותר אמיתיים וכהווה מתמשך, אולי גם הרגשות מאבדים את המשמעות שלהם, אולי גם הכאב הזה, של השנה-טובה שלא ניתנה, עם כל מה שהולך עם זה, נחווה בצורה אחרת לגמרי, ולכן מתפוגג כל כך בקלות. -
-
-
-
המחמאות:
ראשית, זה סיפור מאוד יפה. רגשותיו של הילד מועברים מאוד יפה, הוא מעורר הזדהות ואמפטיה.
שנית, הסיפור מאוד קריא. הוא כתוב היטב, הוא מעניין. היתה קצת חוסר אחידות ברמת השפה, אבל זה ממש לא נורא.
הבעיות:
ראשית, מבחינת העלילה שלו זה בסך הכל סיפור על ילד שמאוהב בילדה ולא יודע איך לומר לה את זה. אין כאן שום משמעות לעניין המד"ב. זה נראה כאילו ההולוגרמוחות ושאר המתקנים העתידיים נוספו לסיפור רק כדי שניתן יהיה לסווג אותו כמד"ב. ע"ע החללית בסוף הסיפור על ימי הביניים ששווק כסיפור מד"ב מתוך לקסיקון טרקי סיטי. קח את כל הנפשות הפועלות, שים אותם בימינו אלה, הפוך את ההולוגרמוחות למצגות פאואר פוינט במחשב, והסיפור לא יפגע בכלל. אני לא יודעת לגבי שאר האנשים בפורום, אבל לי באופן אישי יש עם זה בעיה.
שנית, אתה מבטיח ולא מקיים. לאורך כל הסיפור יש איזו תחושה שעומד להתרחש משהו ממש נוראי. אתה חוזר על זה כמה פעמים, שזה סיפור מאוד עצוב, והאוירה לא עוברת כמו שצריך. מה שיוצא זה שאתה מכין אותנו למשהו מאוד גרוע, כמו מוות של מישהו עקב פעולה של הגיבור, או שיגעון בגלל הפעלה לא נכונה של ההולוגרמוח או משהו כזה, ובסוף כל העניין הוא שהילד השתפן ולא נתן לילדה את הכרטיס. ביג דיל. נכון, זה מעורר הזדהות, אבל זה לא מספיק בתור סיום אחרי כל ההכנה שערכת. בהנאה שלי זה מאוד פגם, וחבל, כי הפתיחה באמת טובה.
זהו בינתיים,
בהצלחה בפעם הבאה.
-
-
שלמקו, למשל, ואין אוטובוסים/רכבות, מה שיקשה על אנשים חסרי רכב להגיע.
ושישי בבוקר (או כל בוקר שהוא) זה לא טוב כי יש אנשים שעובדים/לומדים.
הזמן המתאים ביותר בשבוע, לדעתי, הוא חמישי בערב.
או שנדחה את זה לחופש חנוכה, כלומר לאמצע דצמבר.
(כן! כן! אז אולי אני אספיק לסיים לכתוב משהו. בקצב הזה, אני לא אוכל לבוא כי אין סיפור) -
-
-
-
-
-
-
-
סוף סוף מצאתי זמן לקרוא את התגובות ואני מודה לכולם.
חלק מהתגובות הפנמתי והן צודקות, למשל עניין המודעות של המספר בגשם (למרות שזה לא שייך למה שכתוב בטרקי סיטי).
בעניין איחוד הספירות, ניסיתי ליצור סוג של אקספוזיציה בעזרת הפרט הזה, אבל כנראה שהוא היה גס ולא שייך מדי. גם במקרה הזה אני מקבל.
בעניין האי מד"ביות שלו – לא נכון. הסיפור הוא מדע בדיוני לחלוטין, ולא לחינם בחרתי במיקום, כי רציתי – וזה מודגש במשפט האחרון – לדבר על זמן. רציתי ליצור מצב שבו הדיון בזמן הוא גם פנימי (המחבר מדבר על זה) וגם חיצוני (הסיפור מתרחש בעתיד, ומנסה לצייר בנוסטלגיה את מה שאנחנו לא מכירים). אני מסכים שבעניין הזה היה צריך לתת קצת יותר פרטים על ההווה של המספר, אבל המד"ביות של הסיפור משמעותית.
ועוד באותו עניין: תחושת הנוסטלגיה לא אמורה לעבור אל הקורא עד הסוף, מפני שהמספר לא חש אותה בעצמו עד הסוף. הוא מתאמץ להתחבר למי שהיה פעם אבל לא מצליח, כי הכל זמני (מלבד בהולוגרמוחות שיוצרות תחושת על-זמניות).בסופו של דבר אני מאוד שמח על התגובות, בעיקר על העובדה שכל אחד ראה בסיפור משהו אחר לגמרי וחשב משהו אחר לגמרי, כי זה תמיד הכי עוזר לי (בהמשך! בהמשך! בסיפור הבא! הסיפור הזה מוכן! העליתי לפורום סיפור מוכן! אל תכו אותי!).
תודה רבה.
-
