- This topic has 9 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קארג'ין רץ ורץ, לא זכר מתי יצא לדרך, לא ידע לאן יגיע – רק רץ ורץ.
מראות חלפו על פניו – החולות הצהובים של פרנק הרברט איימו לבלוע אותו לפני שהתחלפו בגבעות הירוקות של היינליין; ספינות ראמה של קלארק שייטו בים שחור זרוע כוכבים, והדרקונים של אן מקאפרי התעופפו מעל לראשו והלו בלהבה את הדרך שלפניו. אבל הוא המשיך לרוץ, הלאה והלאה, עוד ועוד, רגליו הולכות וכבדות, לבו פועם בחזקה, הזיעה זולגת על פניו והוא מתנשם ומתנשף, מתנשם ומתנשף – מתי כבר יגיע? מתי יוכל לחדול מריצתו…
כל העולמות הקסומים של פייר אנתוני התערבלו מסביבו, ולרגע האט מריצתו, נכבש ביופיים. חור שחור של מנהרה נפער ממולו, הדרך הובילה הישר אליו. קארג'ין נכנס פנימה. מסביבו התנשאה עיר 'מערת הפלדה' של אסימוב, מגדי מגורים, מדרכות נעות וכיפת ענק מוארת. במקום בני אדם ניצבו בדרכו רובוטים שנופפו לו בזרועות מתכת, מדריכים את כיוון ריצתו. קארג'ין חלף על פניהם לעבר האור שזרח מעברה האחר של העיר.
שמש ענק זרחה בקצה דרכו, סנוורה את עיניו. אבל הוא לא עצר אלא המשיך ורץ לעומתה. רגליו נשאו אותו עכשיו בקלות, הוא התנשא מעל לדרך כאילו צמחו לו כנפי הלילה של סילברברג. הישר אל מול השמש רץ והתעופף, הלאה הלאה, הלך והתקרב, הנה הוא מגיע, פורץ ונספג בתוך האור הבהיר, הסתנוור, עצם את עיניו כשהוא נשטף בזוהר –
מתנשף ומתנשף פקח את עיניו, מצא את עצמו יושב בין חבריו מסביב למדורה שהאירה את הלילה וסנוורה לרגע את עיניו. בעוד הוא מנסה להרגיע את נשימתו הפרועה, שמע אחד מהם אומר, "אז מה, קארג'ין, אתה באמת חושב שתוכל להיות סופר מד"ב?"
-
אם כי הרעיון מוצלח והצלחת להמחיש בצורה יפה ומתוחכמת את חלומם (או קרבתו המיידית) של כל הכותבים בפורום הזה: להיות פעם בעתיד סופרי מד"ב ופנטזיה ידועים, אשר אנשים יחלמו על ביקור בעולמם במציאות. זה נראה לי קצת ריק מתוכן.
לא קורה כאן כלום. אוקי אז הוא רץ, רואה חלקים מעולמות של סופרים ידועים ואז מתעורר לגלות שכל זה היה רק חלום. אז מה???
אולי זו סתם תחושה של מעט מידי וקצר מידי.ובכל זאת: רמיזות יפות ועקביות, כתוב ברצף ומעניין, עם תוויסט יפה בסוף (אם כי צפוי מעט).
ובהחלט מעלה חיוך.
אהבתי, כל הכבוד! -
כתוב יפה, רפרנסים ברורים למדי לקלאסיקות המד"ב, ובכל זאת זה לא סיפור. זה פרגמנט, אולי, אם היינו בבמה חדשה. אבל אנחנו לא. מפריע לי שאין סיפור, שכל מה שיש כאן זו סקירה מהירה של מד"ב עם הסיום המוכר כל כך. זה קטע חביב שבאמת קולע לנקודה המוכרת ההיא של הקרבה העצומה לעולמות המד"ב שיש לחובבים, אבל זה בכל זאת חסר עלילה, וזה בעצמו איננו מדע בדיוני. פנטזיה, אם כך? מסופקתני.
בתור קטע משעשע, זה משעשע ברמה של קטע משעשע. בתור סיפור, זה עדיין משעשע ברמה של קטע משעשע. חבל.
-
-
-
-
-
אותו משפט מטופש שאמא שלי היתה אומרת כשסירבתי לאכול משהו שלא אהבתי.
וכדי להבהיר: אם אני לא אוהבת משהו, איך בדיוק זה שאני לא אוהבת אותו הוא הפסד שלי???
ולא, גם אני לא אוהבת טולקין. ממש לא. הוא נורא משעמם אותי, והייתי צריכה לאלץ את עצמי לגמור את כל שלושת ספרי "שר הטבעות", רק כדי להכיר את זה, כי אי אפשר להישאר בורים. -
-
והוא: "את צריכה לאכול את זה כי זה טעים לי."
זה מה שאמא שלי אומרת. אז במקרה הזה, אני מסבירה לה שההפסד הוא שלי ולא שלה, ואיך אני מתייחסת להפסד הזה, זו בעיה שלי.הכוונה היא, שלי לא מפריע אם טלה בר קראה את טולקין או לא. אני לא מפסידה מזה.
מעניין, רק אתמול מישהו בפורום מד"ב של נענע כתב הודעה שהוא לא הצליח להוריד את סדרת הטבעת של טולקין מהידיים שלו עד שהוא הפך את הדף האחרון, ושהוא לא ישן בערך יומיים עד שסיים את הספרים.
זו גם התחושה שלי, אבל אני מניחה שזה טעם אישי.
-
