- This topic has 37 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"הוא יותר מדי ביישן בשבילך," אנה אומרת, בזמן שהיא מוציאה את הסיכות משיערה, פורמת את התסרוקת של ההופעה. "את מפחידה אותם."
"אבל אני אוהבת את זה שהוא ביישן," אני מתעלמת מהחלק השני של המשפט, "ולרקוד איתו… זה תענוג… בחיים לא היה לי כזה בן זוג, אפילו לא בבלט של בלנשין בניו-יורק."
"אין ספק שהוא מדהים," אנה מקלפת מרגליה את הגרביונים ונכנסת למקלחת. מבעד למים הזורמים היא אומרת: "אולי הוא פשוט לא מתעניין בנשים?"
"אני לא חושבת! ראיתי אותו פעם מעיין במגזין אופנה ונועץ עיניים בדוגמנית שופעת."
"נו, הנה לך," אומרת אנה, כשהיא פותחת את וילון האמבטיה להציג את גופה לראווה,
"אנחנו פשוט רזות מדי עבורו."אני מתקלחת בזריזות וממהרת להתלבש, מקווה להספיק לפגוש את מיכאל. במסעדה של בית האופרה כבר אין קהל, רק חברי הלהקה יושבים לנוח אחרי ההופעה של הערב.
"מים מינרליים, ופאי קישואים בבקשה," אני מבקשת מהמלצר.
"נו, איך היה?" סנדרין שיושבת על הבאר, מבחינה בי.
"לא רע, חוץ מזה שכמעט החלקתי מהבמה אחרי שפיזרו עליה את השלג," אני אומרת.
סנדרין צוחקת בחביבות.
"אל תשאלי, ההורים שלי היו היום, ואיזה בלגן הם עשו לי לפני ההופעה. המלון שסדרתי להם לא היה מספיק טוב בשבילם. והם התחילו לעשות לי פרצופים ו-"
"סליחה, איפה את רוצה לשבת?" המלצר, מחזיק בצלחת מעלה אדים, מפסיק את השטף של סנדרין.
"שם," אני אומרת ומצביעה על השולחן בו יושב מיכאל.
"אני אדבר איתך אחר כך," אני אומרת לסנדרין, מודעת לחוסר הנימוס בו אני נוהגת."שלום," מברך אותי מיכאל כשאני מצטרפת אליו, מגלגל את הל' על לשונו.
"שללללום," אני אומרת ומחייכת, "אמרתי לך כבר פעם שאני משוגעת על המבטא שלך?"
מיכאל ממצמץ, ואני מרגישה ששוב אמרתי את הדבר הלא נכון.
"אז איך היתה בשבילך ההופעה היום?" אני מנסה להסיט את השיחה לנושאים שמיכאל מרגיש בהם נח.
"היה נפלא… " הוא אומר, ובעיניו נדלק אור, "רקדתי והרגשתי כמו… איך אומרים את זה? כוכב שביט, כמו כוכב שביט שטס דרך מערכת השמש, מפזר אחריו רסיסים של אור…"
אני מתבוננת בו מהופנטת. אם רקדן אחר היה אומר את זה הייתי חושבת שהוא שחצן נורא, אבל אצל מיכאל זה תמיד נשמע כל כך אמיתי.
"ואז כשאת הצטרפת, לאדז'יו… הרגשתי שאנחנו כמו שני עננים שזזים אחד לקראת השני עד שהם מתחברים… הרכות שלך…העוצמה שבך… זה היה כמו אהבה," הוא אומר ואינו מבחין בפני הסמוקים. ^אני חושבת שאני קצת מאוהבת בך^, אני אומרת לו בלב, ובקול רם:
"כן, גם לי היה היום מצויין," ואני מרגישה כל כך עילגת מול הפיוטיות של הבחור, שרק לפני מספר שנים למד את השפה.
"אני חייב ללכת כעת," הוא אומר, מתעלם מכל חוקי הנימוס ומותיר אותי עם חצי פאי קישואים בצלחת.
"להתראות מחר!"
"להתראות…" אני ממלמלת.למחרת, לפני החזרות להופעה, אני תופסת את פיליפ.
"תגיד לי, אתה מכיר את מיכאל הכי טוב מכולם, מה הסיפור שלו?"
"מה את מתכוונת מה הסיפור שלו? הוא לא רוצה לצאת איתך?" פיליפ לא מחמיץ את ההזדמנות ללגלג עלי קצת.
"בערך," אני מודה. "אני לא יודעת אם הוא לא רוצה לצאת איתי, אבל אני אף פעם לא מצליחה להביא את השיחה למקום שבו אצליח לשאול אותו…"
"הוא קצת מוזר, כן? באופן כללי. היתה כמובן את הפעם ההיא שהוא לגמרי התחרפן, אבל בואי נעזוב את זה. אני אתן לך דוגמה אחרת. למשל, הוא אף פעם לא מתפשט או מתלבש ליד אף אחד. הוא תמיד מחכה שהמקלחת עם הדלת תתפנה, במקום להסתפק כמו כולם במקלחות הפשוטות עם הוילון. אנחנו להקת בלט, לא נבחרת פוטבול, אז אף אחד לא מתחיל לחקור אותו.. אבל זה מוזר, כן? ואני חושב שאולי זה קשור. אולי יש לו איזה בעייה, או משהו שמוריד לו את הביטחון בתחום."
אני מנסה לעכל את המידע החדש.
"זה באמת מוזר," אני אומרת, "כי יש לו בטחון עם הגוף שלו, והוא מאד אוהב את איך שהוא רוקד…"
"את מספרת לי," פיליפ מתחיל ללכת לכיוון המלתחות…
"אני רוקד כמו קרן שמש מפזזת בין פרחי האביב, אני כמו סערת ברקים בליל חורף….כמו פתית שלג ב…"
קולו גווע כשהוא נעלם מאחורי דלת המלתחה.אנחנו עושים שיעור חימום בסטודיו, ואחר כך אני נכנסת לחדר ההלבשה, שם מאפרים אותי, מסדרים לי את השיער ומלבישים אותי בחצאית הטוטו. מאחורי הקלעים אני ומיכאל נפגשים. מיכאל נראה מוטרד.
"מה קרה מיכאל?"
"אני… אני חושב שרודפים אחרי," הוא אומר. הוא מנסה להציץ מאחורי המסך שעדיין לא נפתח.
"מי?" אני שואלת
"הנה הם! הם באו לקחת אותי, אני רואה אותם!" הוא מחזיק לי את היד, כולו רועד.
"תחביאי אותי!" הוא מתחנן.
מנהל הלהקה, שמבחין בהתנהגות המוזרה של מיכאל מתקרב אלינו.
"מה קורה פה? עוד חמש דקות ההופעה צריכה להתחיל!"
"מיכאל אומר שמישהו רודף אחריו, שרוצים לקחת אותו."
מיכאל לא יכול לדבר, הוא צונח ארצה בעוד הוא אוחז בידי בחוזקה, כמעט עוצר את זרימת הדם.
"מיכאל, הקשב לי. כשערקת לארצות הברית זה היה בזמן המלחמה הקרה, אבל המלחמה הקרה נגמרה. אף אחד לא רודף אחריך! אתה בטוח לגמרי. מותר לך לרקוד, ואיש לא יפריע לך לעשות זאת."
"לא, לא…" הוא ממלמל, "אתם לא מבינים, הפעם הם באמת באים לקחת אותי, לא כמו אז."
הפנים של מנהל הלהקה מאדימות.
"מיכאל! קום על רגליך! שלושת אלפים איש באו הנה היום לראות אותך ואת הבלרינה ג'יין ניקולאס מופיעים. אתה לא הולך להשתגע לי פה כמו איזה ניז'ינסקי, אתה הולך לעלות על הבמה ולרקוד!"
מיכאל נרעד אך אינו מגיב.
"קום!" מצווה מנהל הלהקה.
מיכאל מתרומם על רגליו כמו אדם שמותו נגזר עליו, דמעות ממלאות את עיניו.
"אני ארקוד, אדון מנהל," הוא אומר, "אך זאת תהיה הפעם האחרונה."
"כל עוד תרקוד," אומר המנהל.ומיכאל רוקד, כמו שמעולם לא רקד… והקהל מריע לו. כי הלילה מיכאל מבצע את צעדי הריקוד כמו שאף רקדן לפניו לא העיז, הוא מנתר גבוה אל על, ומסחרר אותי בין זרועותיו בקלילות, והתנועה שלו מלאת הבעה ורגש… נשימת הקהל נעתקת מהתרגשות, ומספר צופים פורצים בדמעות. כי כשמיכאל רוקד הוא הלילה והכוכבים, הוא להבה של אש, ומעיין מים מתוקים… ובין זרועותיו אני מרגישה כמו האשה הראשונה, כמו מלכת הלילה, כמו הרוח. והלילה, בין זרועותיו, אני עצמי הרוח, ואני עצמי המים, ואני האהבה…
"היית נהדר," אני מלטפת את ידו של מיכאל אחרי ההופעה "ואתה רואה שלא היתה לך סיבה לחשוש? הכל היה בסדר." אך מיכאל שוב נראה מבוהל:
"הם לחכות להזדמנות," הוא אומר, ממצמץ בעיניו בפחד, "הם לא לוותר עלי בקלות."
מנהל הלהקה מזמין את הפסיכיאטר המחוזי למלון כדי לבדוק את מיכאל. אנו מלווים את מיכאל למלון ומשכיבים אותו לנוח בחדרו. את הפסיכיאטר, גבר נמוך קומה, אנו פוגשים במסדרון הקומה השביעית של המלון. הוא מתקרב אלינו וצעדיו נבלעים בשטיח האדום, המצפה את הריצפה.
"שלום, אני ד"ר פרויד," הוא מכריז.
אני משתנקת, אך ממהרת להשתלט על עצמי לנוכח מבט התמיהה הזעוף שהדוקטור נותן בי.
"איפה החולה?" הוא שואל.
"השכבנו אותו במיטה, אבל הוא ער. הוא טוען שהם באים לקחת אותו. למרבה הצער… זה כבר קרה פעם אחת, לפני כשנה," מסביר מנהל הלהקה.
"אני אכנס לשוחח עם חולה, ואולי אוכל לתת תרופות."
אנחנו קובעים לפגוש את הדוקטור במסעדה של המלון בעוד כשעה.במסעדה האפלולית להקת ג'אז מנגנת לחן עגמומי. אני מזמינה יין, והמנהל בירה וכריך טונה. אנחנו ממעטים בדיבור, שקועים במחשבות על מיכאל. כעבור קצת פחות משעה אני מבחינה בד"ר פרויד מתהלך מבולבל במבואת המלון.
"כאן, הר פרויד!" המנהל צועק "אנחנו כאן!"
אנחנו מזמינים אותו להצטרף לשולחן, מחכים לשמוע את גזר הדין.
"אין ספק שזהו מקרה קלאסי של סכיזופרניה פרנואידית. החולה סובל מדלוזיות קשות, הוא משוכנע שהוא הגיע מכוכב אחר מחוץ למערכת השמש. החולה סיפר לי, שבכוכב בו נולד אסור לרקוד, לכן הוא ברח לכדור הארץ. הוא אמר גם שבני הכוכב שלו רודפים אחריו כדי להחזירו הביתה." מלצרית מתקרבת לשולחן.
"תרצה להזמין משהו?" היא שואלת את הדוקטור, ומושיטה לו תפריט.
הדוקטור מעיין בתפריט במשך בערך שלוש שניות, ואומר:
"אני אזמין קפוצ'ינו, וודקה סמירנוף, חזה עוף מטוגן בשום, סושי צמחוני, ורוטב לסלט"
"א..א..אבל אדוני לא הזמין בכלל סלט," המלצרית מנסה להביע מחאה קלושה.
"ו…סלט פירות!" הדוקטור סוגר את התפריט ומחזיר אותו למלצרית.
הוא פונה שוב למנהל: "אני הייתי ממליץ לאדוני לבטל את ההופעה של מחר. הוא לא יוכל להופיע." המנהל ואני עדיין המומים מההזמנה.
"א..אני אבטל את ההופעה אם יהיה צריך," המנהל אומר לבסוף.
"מיכאל צריך מנוחה מריקוד," ד"ר פרויד מוסיף.
אני רואה על הפנים של המנהל שהוא קרוב לשבירה. הוא קם ואומר:
"עלי ללכת לישון עכשיו. לילה טוב ג'יין, לילה טוב דוקטור."
"ללילה טוב המנהל!" מברך אותו ד"ר פרויד בעליצות.
^מנוחה מריקוד, מיכאל לא צריך מנוחה מריקוד^, אני חושבת, אך לא אומרת דבר.
במקום זאת אני בוהה בד"ר פרויד זולל סלט פירות ברוטב אלף האיים. כשאני מבינה שנוכחותי אינה נחוצה ליד השולחן, אני מחליטה לפרוש לחדרי.
"אני מאד עייפה, דוקטור, אני חושבת שמוטב שאלך לישון," אני אומרת, משתדלת להישמע מנומסת. הדוקטור קד קידה ומברך אותי בברכת לילה טוב. אני צועדת לכיוון המבואה, ובעודי מחכה למעלית אני ממלמלת לעצמי: "לללילה טוב, לללילה טוב." -
-
אני מרגיש שחסר לי סוף יותר סגור.
אולי עוד איזה רמז האם ההזיות של מיכאל הן הזיות או שמא (שומו שמיים!) האמת והוא אכן בא מכוכב אחר. יש את עניין המקלחת, אבל לדעתי זה לא מספיק.
המשפט שהדוקטור אומר "מנוחה מריקוד" אמור לרמוז שגם הדוקטור מאותו כוכב? אני שערתי שכן אבל זה לא משפט כלכך יוצא דופן. יכול להיות שהדוקטור פשוט התכוון שמיכאל צריך לנוח, ומכיוון שמיכאל הוא רקדן…
אמנם לא ראיתי את הסרט או קראתי הספר, אך סיפור זה בהחלט עשה לי אסוציאציות של קיי פקס. האמנם? האם גם לקיי פקס יש סוף עמום כזה?בנוסף, לא הבנתי בכלל את חשיבות ההזמנה של הדוקטור במסעדה.
ואני מקווה שיש לך עוד סיפור קצר לסדנה
-
-
-
-
-
-
אני לא מהמבקרים הקוטלים, ולכן אני לא מבקרת סיפורים אשר לא נהניתי מקריאתם.
מהסיפור הזה נהניתי מאוד.
כתיבה זורמת סוחפת הזכירה לי סיפורים מסויימים של ברדברי. ככה הוא היה כותב אילו היה אישה. וגם נושא הבלט יחד עם מדע בדיוני היה מאוד מרענן עבורי. אני לא מסכימה כי הסוף לא סגור. הסוף בא במקום ואילו בסיפור היו יותר רמזים ממה שהיו, זה היה רק גורע.
בקיצור בלעתי כמה סיפורים אחרונים בפורום בארוחת צהריים ורק בסיפור הזה אמרתי "וואו". -
אהבתי את הסגנון ודרך הצגת הדברים. לי, אגב, לא היתה כל בעיה להבין את משפט הסיום בפעם הראשונה – לא נראה לי כי צריך עוד רמזים.
הדבר שהציק לי בסיפור (שהרי פטור בלא כלום אי אפשר) הוא העלילה עצמה. אכן, היא מוצגת טוב מאד, אך היא עצמה אינה, לטעמי, מעניינת במיוחד. כבר בתחילת הסיפור הבנתי מה יהיה סופו (וקיויתי שלא כך יהיה).
לדעתי כדאי לך להתחיל לנסות לכתוב סיפורים מעט יותר ארוכים ומורכבים, תוך הגדלת מספר הרעיונות בכל אחד מהם. סיפור של רעיון בודד את כבר מעבירה מצוין – כעת הזמן לגדול!עוד הערה בעניין פסיקים וסרבול (קל): ראי את המשפט הראשון שלך –
"הוא יותר מדי ביישן בשבילך," אנה אומרת, בזמן שהיא מוציאה את הסיכות משיערה, פורמת את התסרוקת של ההופעה.
נראה לי כי ניסוח זורם יותר יהיה: "הוא יותר מדי ביישן בשבילך," אנה אומרת ומוציאה את הסיכות משיערה, פורמת את התסרוקת של ההופעה (או את תסרוקת ההופעה שלה, או את תסרוקת ההופעה, לשיקולך).
מדוע? כי ויתרנו על פסיק-בולם-זרימה אחד ועל "בזמן ש", שהנו פתרון מסורבל למדי.בקיצור – קבלי ח"ח עצבני ויאללה, לעבודה!
-
ההצעה שלך באמת נשמעת הרבה יותר זורמת! (והרעיון של "תסרוקת ההופעה" מוצא חן בעיני). ועכשיו אני חייבת להתוודות – לא קראתי בכלל הרבה מד"ב בחיי. פה ושם. מה שהתגלגל הביתה. וזה אולי מסביר את זה שרעיונות שאני הוגה נשמעים לי נורא "וואו" (כמה פתטי להודות
) אך עבורך, למשל, הינם צפויים.
יש לי רעיון לסיפור נוסף, אבל אני תוהה תהיות רבות אם מישהו לא כתב משהו דומה כבר קודם… איך אני יכולה לדעת? -
ומכיוון שעל הדמיון המדהים עם קיי-פקס כבר העירו לך, קצת עניינים סגנוניים.
העז. העז. אף פעם לא העיז. גם אם יהיה דבר אחד בגלל שאני אזכור משיעורי לשון בתיכון, זה זה.
יש לי בעייה עם הדיבור של מיכאל: בהתחלה הוא מדבר עברית טובה, רק מהוססת, ואז הוא מתחיל לדבר במבטא רוסי בולט "אני להבין…". זה די הפריע לי.
וזהו. סיפור יפה מאד חוץ מזה.
-
-
רשימה מאד ממצה של קלישאות מד"ב ורעיונות שזכו לשימוש רב או מוגזם נתן למצוא ברשימת קלישאות המד"ב. כרגע נתן לקראה רק באנגלית, אך גרומיט שוקד בימים אלה על תרגומה, ולאחר שאני אערוך אותה היא תפורסם במקביל בשני אתרינו. לנוחות המשתמשים, הוספתי קישור לרשימה גם מדף כללי הפורום שלנו. אם יעל קוראת הודעה זו, אבקשה להוסיף את הקישור הנ"ל לדף הקישורים שלנו. תודה.
אגב – אורכה הרב של הרשימה וכמות הרעיונות שבה יכולים לגרום ליאוש קל. לא זו הכוונה. אין זאת כי אסור להשתמש ברעיונות המובאים שם – פשוט צריך להבין כי אי אפשר *לבסס* סיפור עליהם. לדוגמה – אפשר להשתמש ברעיון המסע הזמן, אך סיפור העוסק *אך ורק ברעיון* המסע בזמן יהיה קלישאתי מאד. זוכרים את מכונת הזמן של פרופסור שווינצל?… -
היי היי
גם אני לא קראתי יותר מידי מדע בדיוני, אבל קראתי "בכלל" לא מעט, ולכן לקהל כמוני הסיפור לא נראה קלישאתי.
הרעיון בסיפור הוא אולי נפוץ מאוד במדע בדיוני, אבל קיימת גדולה לא מבוטלת בלקחת רעיון "לעוס" ולעשות ממינו משהו מדליק. אולי אפישהו במהלך הסיפור ציפיתי כי מיכאל היה חייזר, אבל בכל זאת העובדה הנ"ל באה אלי בהפתעה חיננית -
נתן להפוך רעיון משומש יחסית ל-"משהו מדליק", כדברייך. אבל בדרך כלל יערב הדבר לפחות אחד מן המרכיבים הבאים:
1. נקודת מבט חדשה ושונה על הרעיון, כולל מיצוי שלה והסקת המסקנות המתבקשות. למשל – אלפרד בסטר כתב את "האנשים שרצחו את מוחמד", ובו מדען מטורף הממציא מכונת זמן ומגלה כי… לא אהרוס לכם את הסיפור, אבל מסע בזמן כבסיפור ההוא לא תמצאו בשום מקום אחר.
2. שילוב ברעיון אחר, חדש או משומש, באופן שיתן טעם חדש לכל התערובת. דוגמה מוכרת מאד היא סיפורי הסייברפאנק, שלקחו מוטיבים מוכרים רבים (ניכור עירוני, ביוטכנולוגיה, סמים, מציאות מדומה) וערבבו אותם באופן יחודי לקבלת תוצאה חדשנית. זאת, כמובן, בימי ראשית הענף – כיום הוא כבר מוצה עד זרא.
3. כתיבה *מ ד ה י מ ה*. לא טובה, לא טובה מאד, לא מצוינת – *מ ד ה י מ ה*. אך אם מישהו כותב כך, הרי שכבר אין חשיבות רבה לנושא בו בחר לעסוק…
-
-
התאמה בסיסית בין מין ותואר, בשם אללה!
ולא, למיטב ידיעתי הסיפור לא נמצא ברשת (אם מישהו יודע היכן נתן למצוא סיפורי בסטר, Alfred Bester, ברשת, יתכבד ויספר לנו). מומלץ מאד לקנות את אוספי הסיפורים שלו "Star Light, Star Bright" ו-"The Light Fantastic" (לא להתבלבל בינו לבין ספרו של פראצ'ט באותו שם). האוספים מכילים, פרט לסיפורים הקאנוניים עצמם, גם הקדמות מאירות עיניים מאת הסופר.
-
-
-
-
הפיסוק, ואני רוצה לציין כמה נקודות:
1. לגבי הפסיק בתוך או מחוץ למרכאות – שתי הדרכים קיימות ושתיהן נהוגות, ואפשר לראות בספרי דקדוק שונים התייחסויות שונות. יש מדקדקים שמבחינים בין משפט שכל תוכנו מוכל בתוך המרכאות (או הסוגריים), ואז סימן הפיסוק יבוא בפנים (למשל, כל מה שיש לי להגיד אני אומרת כאן.) לעומת מקרים שבהם מה שנאמר בתוך המרכאות או הסוגריים חלקי, ואז סימן הפיסוק יבוא בחוץ.
בדרך כלל מעדיפים לנקוט שיטה אחת קבועה בטקסט ולא להסתבך, כי זה באמת מוציא את הנשמה. על העורכים הלשוניים שאני מכירה (אלה שמתעללים בספריי בהוצאת "אופוס") מקובלת הוצאת סימני הפיסוק אל מחוץ למרכאות ולסוגריים, ולפיכך התרגלתי לכתוב כך (למרות שקודם הייתי רגילה לכתוב אותם בתוך הסוגריים). יש הגיון לכאן ולכאן, ואיש הישר בעיניו יעשה (עד שתבוא העורכת הלשונית ותשנה הכל).
2. לגבי הפסיק והנקודה המתחלפים כשיש מרכאות – ממש לא מדויק. בציטוט שפוצל לשניים יכול לבוא פסיק ויכולה לבוא נקודה לאחר החלק הראשון.
"לא נראה לי". הוא אמר. "אתה סתם אידיוט".
"אתמול חשבתי לנסוע לכנרת", הוא אמר, "אבל זה עבר לי". (מי שמעדיף לשים את סימן הפיסוק בתוך המרכאות, מוזמן לשנות את זה כראות עיניו…)
השימוש בפסיק או בנקודה תמיד ייעשה לפי הקצב שרוצים לתת לטקסט (יותר נקודות יתנו קצב יותר סטקטו, יעני מקוטע, שנותן תחושה יותר החלטית, ויותר פסיקים יתנו טקסט יותר רציף ומתמשך), לפי ראות עיניו של הכותב.
יש כמה מחקרים ספרותיים משעשעים מאד על השימוש בסימני פיסוק ביצירות ספרותיות וההשפעה שלהם על רוח היצירה (ופרודיה נחמדה מאד על הנושא ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרן מגד, ספר מומלץ מאד לסופרים בשאיפה ולמתרגמים). מי שמתחשק לו לבזבז את זמנו למוות, מוזמן לחפש אותם בספריות אוניברסיטאיות למיניהן. -
-
לגבי סימני פיסוק – לעניות דעתי, ולפי היכרותי את הספרות, אין דבר כזה משפט שלא מסתיים בסימן פיסוק *כלשהו*. אפילו כשרוצים לסמן קטיעה, שמים שלוש נקודות או מקף שיסמנו שבנקודה זו המשפט נקטע. אני חושבת שראיתי מקרים נדירים מאד שבהם יש קטיעה ממש חזקה ואז פשוט התחילו משפט בשורה אחת והמשיכו אותו בבאה, וזה דבר שצריך מאד להיזהר איתו. נגיד:
*הוא החליט לקחת את הסיכון ולצאת אל הגשם הסוחף. רועד מקור הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה
ויצא אל השמש המדברית היוקדת בחוץ.*
יש לשים לב שזה משפט שכן מסתיים בסופו של דבר, רק בשורה אחרת. לטעמי, זה גם לא כל כך מוצלח. אבל נגיד, אם את רוצה לציין קיטוע, מה שמקובל לעשות זה:
*ומה אם אברח מהם כל עוד רוחי בי? ומה אם פשוט אתעלם מקיומם? ומה אם –
בנקודה זו הבנתי שאני חושב שטויות. לא היה לזה שום סיכוי.*או אותו הדבר עם שלוש נקודות. כך מקובל גם כשדובר אחד קוטע דברי דובר אחר – דבריו של הדובר הקטוע יסתיימו במקף, או לעתים נדירות יותר בשלוש נקודות.
לגבי האנטרים בדיאלוג – שאלה קשה. נורא קשה. בעקרון לכל דובר היתה צריכה להיות פיסקה משלו, אבל צריך לקחת בחשבון שגם זה עניין של קצב. למשל, שיחה מהירה הרבה פעמים עוברת יותר טוב כשלא יוצרים מעברי פסקאות. וכך גם אפשר לשלוט בשינויי קצב בשיחה עצמה. אבל בדרך כלל יש מעבר פיסקה בין דובר לדובר.
-
זה עוזר ליצירת הבחנה ברורה בין הדוברים השונים ולעשות סדר בטקסט. אבל כבר נתקלתי במקרים נדירים שבהם הופיעו משפטים שכללו יותר ממבע אחד (של יותר מדובר אחד) ועדיין הפיסקה נותרה קריאה ומובנת. ברוב המקרים לבחירה כזאת תהיה סיבה טובה – ברירת המחדל תהיה פתוח פסקה בסוף כל מבע:
"חם היום", הוא אמר.
"כן", עניתי. "זה מזכיר לי בדיחה:
שר האוצר נכנס למסעדה רומנית ומזמין צ'ורבה. אז המלצר שואל אותו 'כמה', והוא עונה 'שבע'. המלצר שואל אותו 'מה שבע' והשר אומר לו 'נודניק, החיים הם לא בדיחה גששית'".שני המשפטים הראשונים – דיאלוג רגיל – כל משפט בפיסקה חדשה. הפיסקה האחרונה היא דוגמה למקרה נדיר שבו הגיוני בהחלט להימנע מפתיחת פסקה נוספת למרות הכנסת ציטוטים מדוברים שונים לכאורה.
ועכשיו כשאני קורא שוב את שאלתך, אני מקווה שלא עניתי למשהו שאת כבר יודעת. איזו סיבה יכולה להיות לפתיחת פיסקה חדשה בדיאלוג שלא בגלל התחלפות הדובר?
-
אז ככה.
הכתיבה שלך טובה מאוד, והתיאורים מוצלחים; כל זמן שמדובר בחלקים היומיומיים. ברגע שעברת לחלק המדב"י, פתאום ויתרת על כל ניסיון להיות סספנדבל: הוא בא *מכוכב אחר*, וזה כבר בעייתי, כי זה נושא שמוצה עד-תום במד"ב הזבלי הטלוויזיוני-קולנועי (סופרמן, אי.טי. – שניהם מוצלחים בתחומם אולם כמד"ב רציני הם בדיחה), ושם *אסור לרקוד*. באמת. אסור לשנות צורה לדמות-אדם ואז לרקוד, או שאסור לרקוד בכלל? לרקוד בעולם אחר זה כמו לרקוד כאן? המין השונה הזה, שבא מכוכב אחר, כל כך דומה לנו עד שלא רק שהם רוקדים בצורה דומה לשלנו, הם גם אוסרים על זה כמו כאן? זה לא מחזיק את עצמו, ובטח שלא את העלילה. וחבל. זה קורה גם במקומות אחרים: נוצר הרושם שבמקום לחשוב עד הסוף על התהליך שיוביל לתוצאה שאת רוצה להגיע אליה, פשוט קפצת אליה. לדוגמא – "אני לא חושבת, ראיתי אותו נועץ עיניים בדוגמנית שופעת". זה קביל, אבל אף אחד לא היה אומר את זה ככה.
"אני לא חושבת… את זוכרת את כל המגזינים שיש לנו בחדרים? פעם תפסתי אותו נועץ עיניים…" וכו'.
מצד שני, אני מאוד אוהב את סגנון ההבעה שלך. אולי אם תשקיעי קצת יותר באפשרויות סספונד, או במציאותיות, כולנו נרוויח.מחכה לסיפור הסדנא שלך.
-
-
יש שם כמה דברים מוזרים, שכבר נתקלתי בהם בעבר. אני הייתי נזהרת ממנו, למרות התועלת הרבה שבו.
אגב, יש לקחת בחשבון שלקסיקונים, מילונים וכדומה נכתבו על ידי אנשי מקצוע שונים, שלכל אחד מהם דעה מעט שונה על העברית, אבל בסופו של דבר הגוף המתקנן (וזה שמחויבים אליו המוסדות הציבוריים וגם, במידה רבה, העוסקים בלשון באופן כללי) זו האקדמיה. הרבה פעמים זה מצער אותי (כי כמו שידוע בציבור, זה גוף שאני בדרך כלל די לא סובלת), אבל כנראה שזה עדיף על מצב שבו אין גוף כזה, ושדה הלשון יהיה נתון למאבק איתנים בין מלומדים שונים…
וממילא בסוף, כמו שהגדיר את זה אפרים קישון (שהלוואי וידעתי לכתוב כמוהו), מכופף הציבור החסון את זרועה הצנומה של האקדמיה ומכתיב לה את רצונותיו. זה רק יכול לקחת הרבה זמן. -
נרכין ראש ונענה אמן.
המרצה הקשישה שלי ממליצה עליו בחום אלא שאני חושש כי כוונתה הערמומית היא לשבש את לשון העברית של דור שלם. ואנה אנו באים?!
אבל מה יעלה בגורלו של הציבור החסון, יום אחד, כשיגלה שזרועה הצנומה של האקדמיה כפופה עד כדי גמיזה? הלא אז כל משתין בקיר לכלב יחשב ואנו נוליך את החרפה לארצות זרות וננטוש את קברו של בן יהודה.
טוב, אני סתם מקשקש…
אחלה סופשבוע (-: -
-
נהנתי לקרוא את הסיפור, דווקא בגלל שהוא לא עסק במישרין במדע בידיוני…
לא הייתי כותב סיפור כזה בחיים וזו שוב סיבה טובה להנות.קיי-פקס או לא קיי פקס, לי זה דווקא הזכיר את האיש מהכוכבים… סרט ישן, רומנטי ומתוק, שאני מאמין שלא הרבה מכירים (ג'ף ברידג'ס בצעירותו.)
האינסטיקנט הראשון שלי… לפחות מהדמיון המוזר שלי… היה לחשוב שפרויד והוא הם אותו אחד… (כאילו שהדרך הטובה ביותר לברוח, היא לשנות זהות.) ודווקא בגלל הליללה טוב המנהל! שבמידה מסוימת, אינה נימת שלום רשמית בין אנשים שלא ממש מכירים (הסימן קריאה, נשמע לי יותר כחביבות, מאשר תקיפות)
אני מקווה שתמצאי סיפור עד הסדנה, ובעניין הקלישאיות…. אין מה לדאוג… חשוב שתדעי לכתוב גם על מה שבאמצע….
-
הסיפור מתרחש בארה"ב ("..מיכאל, הקשב לי. כשערקת לארצות הברית…") ומכאן שהדמויות מדברות באנגלית. עכשיו, כאשר מדגימים את המבטא של מיכאל ניתן להבין כי התרגום היה מ- "Hellllo" אבל בסוף, כאשר הפסיכולוג מדבר ("לללילה טוב") לא ניתן למצוא שום תרגום מניח את הדעת ("see you lllater?"). לא יאמן שיש אנשים שזה מפריע להם, נכון?
חוץ מזה, אני מצטרף למה שנאמר מעלי, בתור סיפור מד"ב זה נדוש, אבל בתור *סיפור* זה נפלא!
-
-
-
-
-
הסיפור כתוב יפה קריא וזורם. אבל..
תחושת בחילה ליוותה אותי כל קריאתו והשתלטה עלי לגמרי לקראת סופו. אבל איתגרתי את עצמי והמשכתי בכל זאת עד הסוף ועל כך אני גאה. כמה מתיקות דבש ונופת צופים אפשר להכניס בשני דפים? באמת מרשים אני מוריד את הכובע.
אבל כפי שאמרתי הכתיבה היא טובה וזה מה שחשוב כי אחרת לא הייתי ממשיך לקרוא מעבר לקטע הפלצני הראשון, ובטח לא חושב על לאתגר את עצמי בקריאה עד הסוף…תמשיכי לכתוב אבל תורידי קצת במינון הפרחים וצנצנות הדבש במיניהן. זה יכול… לעזור קצת…
-
-
