הקבצן – למבוגרים.

[roy]

הקבצן.

רועי. ר

מתחת לגורד שחקים, שבחלונותיו הרבים משתקף קו רקיע מרהיב ושמיים סגריריים, ישב לו איש מזוקן ומלוכלך. איש ללא בית או מקום שהוא יכול לחשוב עליו ככתובת לגיטימית לחזור אליה. הוא ישב ליד ספסל קטן ופח אשפה. מצטופף לצד קופסת קרטון קטנה ומקומטת. אנשים הלכו ושבו כל יום לאותו מראה של האיש המוזר היושב בגפו ומקבץ נדבות, חלק הביעו כלפיו רחמים וחלק התעלמו ממנו כמו מעץ שהיה שם מאז ומתמיד. הם לא זכרו כמה זמן הוא ישב שם. אולי כמה חודשים, אולי שנה, אולי יותר? הם המשיכו בשלהם מדי יום וראו אותו מקבץ את נדבותיו בסבלנות ובשתיקה. הבעת פניו לא הסגירה דבר. לפעמים הוא לא היה שם, איש לא ידע היכן הוא. וחלק אפילו לא זכרו שהוא היה שם בימים כאלה והניחו שהמקום תמיד היה נטול קבצן מאז ומתמיד. הם היו זורקים מטבע או שניים לתוך קופסת הטונה המשומשת שהחזיק ליד קופסת הקרטון שלו. אלו שזכרו שישנו קבצן שם גם כשהוא לא היה בסביבה זרקו גם כשהמקום היה ריק, ומקרים כאלו היו נדירים. לפעמים עברו זוג הורים עם ילד קטן שהעולם עוד לא לקח את תמימותו, ששאל לשלומו של הקבצן. עד שההורים המודאגים אמרו לו שאסור לדבר עם זרים שרואים ברחוב. וכמובן שזרקו איזה מטבע אחר כך, לשם הנימוס. הקבצן הצליח לשחרר חיוך אמיתי במקרים כאלה. הדבר שימח אותו בצורה כנה ואמיתית. למרות הימים הגשומים שלו תחת כיפת השמיים מלאת העננים האפורים. הילד הקטן והמחייך הזה שעבר לו מדי פעם גרם לו להמשיך עוד קצת. הוא אהב ילדים, הקבצן. הייתה לו חולשה אליהם ובהרבה מקרים הייתה להם חולשה אליו. מסיבה לא מובנת להוריו.
כשאף אחד לא ידע איפה הקבצן הוא בעיקר הסתובב בעיר וחיפש אוכל. מסעדות שזרקו את השאריות שנשארו אחרי יום עבודה, מאפיות שזרקו לחם שפג תוקפו וסופרמרקטים שנפתרו משכורה פגומה. לפעמים היו מעדנים מבוזבזים של ממש, לטעמו. היו מסעדות צרפתיות מצוינות שזרקו מנות של אנשים עשירים שפשוט לא היו רעבים מספיק בשביל לסיים את המנה שלהם. והמנות הצרפתיות היו גם ככה קטנות במיוחד. אבל מסתבר שהקבצן היה ענין טעם, יחסית לקבצן. הקרם ברולה היה המועדף עליו. פעם בכמה שבועות היו זורקים מנה שכזאת, לרוב לא שלמה. אבל היו גם מקרים כאלה. זו הייתה תזכורת קטנה לקבצן לחיים שהיו ולא עוד. פעם הוא היה יכול להרשות לעצמו לשבת בפנים ולאכול את הקרם ברולה המצויין הזה. ולא הפתיע אותו העובדה שההנאה ממעדן שכזה הייתה גדולה הרבה יותר כשלא היה צריך לגנוב אותו מפח זבל מאחורי מסעדה מפוארת של ברוקרים ואנשי עסקים. אבל הקרם ברולה עדיין היה מצוין, גם שצריכים לאכול אותו על חתיכת קרטון במקום מעל צלחת, וקצת לעוס. הוא לא התלונן, בימים כאלה הוא העדיף שלא. הזדמנות כזאת לא באה כל יום. והוא גם היה שומר קצת. לפעמים ליום שאחרי. ולפעמים לחברו הטוב ביותר, שהיה זקן יותר ממנו. בדרך כלל הוא היה מגיב בנפנוף קצר בזנבו וקולות של שמחה שהעידו עוד יותר על זקנתו. הפרווה שלו היתה לבנה במקומות מסויימים וחלקה נשר, במיוחד באזור הזנב. הוא היה עזוב, זה היה לו ברור. וכנראה שסבל מהתעללות כלשהי. הוא צלע והיו עליו סימנים של כיבויי סיגריות וחתכים קטנים. הקבצן פגש אותו לפני כמה חודשים. בעוד אחד מאותם לילות שהיה מחפש בהם אוכל לאחר שמסעדות סגרו את שעריהן. לרוב היה הולך ליד הפארק שבו כל לילה היו כמה שיכורים מתקוטטים ומקללים קללות לא מובנות. הקבצן התרגל למצבים האלה די ממזמן ולמד להתעלם מהם. חיים כקבצן ואיש רחוב מרגילים אותך לזה בין אם תרצה ובין אם לא. הוא לא התערב. ובתמורה לא נעשה לו דבר. בגילו גם היה עדיף כך. הוא לא היה צעיר כשהיה ובוודאי שלא כמו השיכורים שהיו בפארק. היה עדיף לו לשתוק. גם ככה הרוב היה נשמע לא כמו קשקושים חסרי עניין שעדיף לא לבזבז את זמנך עליהם או לשבור איזו צלע. כשהוא ראה לפעמים שכמה מהם מפרקים למישהו את הצורה היה לו קשה לשבת בצד ולאכול את ארוחת הערב שלו, אם הם לא היו שיכורים כל כך הם בוודאי היו רוצים חלק ממנה, או את כולה. לרוב אחרי חצי שעה הם היו עוזבים ותמיד נשאר מישהו שוכב שם על הדשא מחוסר הכרה. הקבצן התקשר בשיחה אנונימית לשרותי החרום שיביאו אמבולנס והסתלק מהמקום לפני שהגיעו. לא התחשק לו שיתחילו לחקור מאיפה השיג את האוכל הזה, למרות שלרוב לא היה גונב, חקירות ארוכות לא היו כוס התה שלו. לא היה איכפת לו. מהאיש המדמם או הפצוע שישב לו שם. הוא חשב שכבר לא מעניין אותו מי ימות ומי יחיה. אבל עדיף שזה לא יהיה על מצפונו הלילה. הוא יחשוב על זה יותר מדי וזה יפריע לו לישון ולא היה לו כוח לזה. וחוץ מזה, האוכל הרבה פחות טעים ככה. היה בו גם משהו שפחד להתערב. הוא כבר היה חלש וסימני הגיל נראו גם עליו. לחיות ברחוב תחת גשמים וסופות לפעמים היה קשה מספיק. אמבולנס יספיק, הוא חשב.
אבל לילה אחד כמו אחד מאותם לילות, עבר הקבצן שוב ליד הפארק, ליד מגלשה קטנה לילדים וארגז חול קטן, ארמון קטן מחול היה שם, בסגנון בנייה שנראה לקבצן כרומאי. הוא רצה ללכת למסעדת דגים קטנה שהייתה זורקת שכורה לא טרייה כמעט כל שבוע. דגים מרקיבים מהר גם ככה והם היו נפתרים משכורה כמעט על בסיס יומי. כשעבר שם ראה שני בחורים בחולצות גולף שחורות ארוכות ומכנסי ג'ינס דהויים וקרועים. הם עמדו ליד המגלשה והסתכלו על משהו שהיה, כך נראה, בתוך הארגז חול. לא מתערב. הוא חשב כהרגלו. לא מעניין אותו. אם הוא יעבור שם אחר כך וזה יגמר הוא יזמין אמבולנס. הוא המשיך למסעדת הדגים שנסגרה לפני כמה שעות. זה היה במרחק קילומטר או שניים מהפארק. שלושה דגי דניס שלמים, איזה לילה נפלא הוא חשב לעצמו. הלילה הוא לא ילך לישון רעב. הוא לקח שקית של חנות בגדים באיזו סמטה וארז את שלושת הדגים, שדי הסריחו. בדרכו חזרה כשהיה קרוב לפארק הוא שמע בכי, צווחות.. של חיה. נשמע ממש כמו ציפצופים או ציוצים. הציוצים התגברו יותר ויותר. הקבצן נצמד לקיר של בית ישן ונטוש שהיה בפארק, כנראה ביתן שמירה. הוא פתח את הדלת החלודה לאט כדי שלא תרעיש, היה מתג בכניסה אבל הוא התכוון להדליק את האור, למרות שגם ככה כנראה לא הייתה תאורה ממזמן. היה חלון קטן עם סורגים חלודים במיוחד וצואת יונים. הוא הציץ וראה את הבחורים שראה קודם, הפעם הם לא עמדו אלא רכנו לעבר משהו בארגז החול. למראה תנועות ידיהם הבכי נמשך, צווחות. הקבצן עמד שם וניסה להיזכר מאיפה הוא זכר את הבכי הזה. במקרים כאלה הוא הצטער שאין לו את הזיכרון שהיה לו לפני עשרים שנה. בזמן שהוא המשיך לנדוד במחשבותיו הצווחות רק התגברו, כמו יצור שצורח על סף מוות. הוא היה חייב להחליט אם לעשות משהו או שלא להתערב. הם נראו חזקים, הברנשים האלה, הוא חשב. הוא הסתכל לתוך החשכה, בתוך הביתן היה חשוך, האור היחיד שהגיע היה מהפארק בחוץ ממנורה אחת. הוא היה בחשכה כמעט מוחלטת. והוא ראה משהו… בחושך, גבר. בערך בגובה שלו.. הוא נראה לו כמו צל שעומד בצד החדר. הוא עמד שם והחזיק משהו בידו. הקבצן לא היה מסוגל לראות. הוא יכול היה לראות שהאיש לבש כובע מצחייה על ראשו. ירד גשם בחוץ, והיו כמה רעמים, ברק אחד האיר לשנייה את העולם כמו מנורה אחת ענקית. הקבצן ראה את האיש לשניות מעטות, הוא נעלם מיד לאחר שהחדר שב לעלטה.
ריח האוויר היה טהור ונקי בגלל הגשם. חתול שחור וקטן ילל והביט שנייה לתוך החדר. הקבצן הוציא את אחד מדגי הדניס מהשק ואחז בזנבו המחוספס. הוא העלה את הקפוצ'ון במעילו המרופט על ראשו והלך לעבר הפארק כאחוז טרוף.
ברק, רעם. אחד הבחורים החסונים בחולצות הגולף השחורות החזיק סיגריה כבויה. אחת מהם אחז בכלב אלדרטריילר רטוב ופצוע. רגלו הימנית הייתה שבורה ומדממת, הגשם הספיג את הדם בחול שנהיה אדמדם.הם שמעו רעש, מהלומה אדירה נחתה על ראשו של אחד מהם, הוא נפל על הרצפה הרטובה ושניים משיניו הקידמיות נשברו ועפו לחור ביוב סמוך. כעבור שנייה מהלומה נוספת נחתה על הבחור השני שאחז בסיגרייה, הדג נחת על פרצופו ושבר את אפו. הוא התעלף. הבחור הראשון, שבור השיניים, התרומם מעט וידו הייתה על פיו, "מה… אתה!?" הקבצן הצליח לשמוע. לפני שהנחית עליו מכה אדירה שלקחה את הכרתו לארץ רחוקה. הקבצן עמד שם במשך מה שנראה לו כנצח, הוא התנשף בכבדות ורכן על ברכו. כשהצליח להתחבר שוב לעולם המציאות הוא ראה שהחזיק דג מלא דם שנראה כאילו נטרף למחצה על ידי דג פיראנה.עצמותיו היו חשופות ושבורות. הוא זרק אותו על הרצפה וראה שהכלב שוכב שם, מייבב ומביט בו. מבט עצוב שהרעיד את ליבו החלש של הקבצן. הוא נגע ברגל הפצועה אבל הכלב המסכן צווח, הוא עזב אותה.מה לעשות, מה לעשות, הוא חשב. ומהר. הוא ניסה להביא לכלב אחד מהדגים אבל הוא לא פתח את פיו. פרוותו הרטובה חשפה כמה הוא היה רזה וכמה פרווה מגופו הייתה חסרה. "חכה פה" אמר הקבצן. הוא רץ לעבר טלפון ציבורי. הוא לחץ על הכפתור שמוציא עודף, מתפלל בליבו שיצא מטבע אחד. תפילתו נענתה.
אישה ענתה,
"מוקד חרום", היא אמרה, קולה נשמע עייף.
"מצאתי כלב פצוע!", הוא אמר.
"אדוני תרגע בבקשה, איפה אתה נמצא?"
הוא אמר לה.
"ניידת של השרותים הווטרינרים תגיע תוך חצי שעה…"
"אין לו חצי שעה!"
"אני מצטערת זה כל מה שניתן לעשו.."
הוא ניתק את הטלפון. היה שם ספר טלפונים, הוא חיפש ווטרינרים באזור, הוא מצא קטגוריה של ווטרינרים שעובדים כל הלילה במיוחד למצבי חרום, אחד מהם היה מסומן בטוש זוהר. ווטרינר פרטי במרחק חמישה רחובות משם. הוא רץ לעבר הכלב עם ניירות קרועים מספר הטלפונים. הוא חבש את הרגל הפצועה איתם למרות צווחותיו של הכלב, "זה לטובתך, שתוק", אמר לו הקבצן. הוא זרק את כל הדגים והרים את הכלב המייבב. הוא סחב אותו לאורך חמישה רחובות בהם חשב שהוא הולך למות מקור או לקפוא למוות. הגשם רק התחזק, חלקו היה לברד קשיח וקפוא שנחת על גבו של הקבצן, זה הרגיש כמו אבנים קטנות בשבילו.
הוא הגיע כעבור רבע שעה, בית פרטי עם גינה ירוקה. שער כניסה אדום וגג רעפים. הוא פתח את השער שהוביל לגינה ודפק בחוזקה על הדלת. לא הייתה תגובה. הוא דפק שוב, חזק יותר, ובעט בדלת. הוא ראה שאור נדלק בחלון לידו וצעדים חזקים נשמעו. הדלת נפתחה במהירות ומאחוריה עמד איש כבד גוף, חבוש משקפיים מרובעות. הוא לבש כותנת לילה והחזיק מחבט בייסבול שהורם מעל ראשו. כשראה את הכלב המדמם על שטיח הכניסה הוא שמט את המחבט והפילו על שטיח הכניסה. הקבצן עמוד מולו, מתנשף בעצמו כמו כלב.
"בוא כנס" אמר ופינה את הדרך.
"אתה הבעלים שלו?" הווטרינר שאל.
"כן" הקבצן ענה.
"הבנתי…" אמר במבט מסופק.
"הוא איבד כמות גדולה של דם, אני חייב לנתח אותו, עכשיו. תבוא לפה מחר.. אני לא יכול להבטיח כלום.. אבל, נקווה לטוב, נקווה לטוב"
הווטרינר ליווה את הקבצן לדלת, הוא היה לחוץ וזה הורגש. "תבוא מחר", הוא אמר שוב לפני שסגר את הדלת. הקבצן עמד שם, גשם זלעפות נופל על עורפו בקצב. הוא בקושי הרגיש כבר את הקור. הוא חזר לספסל שלו וניסה לישון. אחרי חצי שעה הוא וויתר על לנסות והלך לקחת את הדגים שזרק בפארק. סתם בשביל להעסיק את עצמו.הגשם כבר פסק ורק היה קריר. האנשים שהתעללו בכלב לא היו שם עוד, הוא שכח שהוא כמעט הרג פה שני בריונים עם דג דניס. ואם היה זוכר בוודאי לא היה חוזר לפה. לא היו סימנים למה שעשה. וכשנזכר בזה הוא מעט נדהם ממה שהוא מסוגל לעשות. הוא התיישב על המגלשה הרטובה. הוא כבר שכח מהדגים. הוא חשב על הכלב, הוא קיווה שהוא בסדר. הם בסדר, כלבים. הוא חשב. הם באמת בסדר. הם לא עושים רע לאף אחד. לא מגיע לו, לכלב. ממש לא מגיע לו. הוא נרדם בישיבה על המגלשה. היא הייתה רטובה וטיפות המים חדרו למעילו של הקבצן, זה היה נעים. הוא חלם איזה חלום שלא זכר, אבל המים שהרטיבו את גבו היו קשורים לזה איכשהו.
"היי", הוא שמע. הוא פתח את עיניו. לא היה ברור לו כמה ישן, אבל הוא הניח שלא יותר מדי זמן. ילדה קטנה עמדה מולו. לבושה בשמלת קטיפה כחולה. הוא לא נתן לה יותר מ7-8.
"אתה יושב על המגלשה שלי", אמרה. היא הביטה בו. היו לה עיניים כחולות זורחות כמו אור הירח שהיה ממש מעליה. היה לה שיער שחור עד כדי כך שהוא חשב לרגע שהיא חלק מהשמיים השחורים. פניה היו לבנות כמו כוכב קטן ונוצץ באותם שמיים.
"שלך?", הוא שאל.
"כן"
"איך זה שלך?"
"כי זה שלי", היא חייכה.
"זה ציבורי, זה של כולם", הוא ניגב את עיניו.
היא לא אמרה כלום. היא שליווה את ידיה כמצפה למשהו.
"בסדר, בסדר" הוא קם מהמגלשה והתיישב על אבן גדולה שעמדה ליד ארגז החול. ארמון עשוי מחול עמד באמצעו, נראה כמו הפורום הרומאי מעט, הקבצן חשב. מאוד מפורט ועשוי בדקדקנות יחסית למשהו שעשוי מחול.
"את עשית את זה?" הוא שאל
"כן, אתה אוהב?"
"כן. זה יפה"
"תודה", היא התגלשה למטה וישבה על המגלשה בדיוק כמו שהקבצן ישב קודם.
"שמעתי שעזרת לכלב, הוא אמר לי למסור לך שהוא מעריך את זה", היא אמרה.
"הוא יהיה בסדר?", הקבצן שאל.
"כן, הוא יהיה בסדר. הוא רק עושה בכאילו. הוא כזה מצחיק"
"אני שמח לשמוע, חשבתי שהוא הולך למות"
"הוא לא ישאיר אותי לבד, אני לא נותנת לו. הוא הבטיח שהוא לא ישאיר אותי לבד"
"איפה את גרה? את לא אמורה להיות במיטה בשעות כאלה?", הקבצן שאל.
"אני גרה עם אמא. אבל עוד חודשיים אני כבר לא אגור עם אמא יותר"
"למה לא?"
"אני עוד לא יודעת. עוד חודשיים אני אדע. הכלב אמר לי שהוא יגיד לי"
"את רצינית?"
"כן"
הקבצן לקח את אחד הדגים ולעס בו, זה היה מגעיל. הגשם גרם לו להירקב במהירות כפולה כנראה.
"אין לך בית?" היא שאלה בתמימות.
"לא, אין לי"
"איך זה? חשבתי שלכל אחד יש בית"
הקבצן צחק, צחוק מוזר שנשמע קצת כמו נחירה של חזיר. נראה שהילדה נעלבה מעט, היא טיפסה שוב על המגלשה למעלה. הקבצן ראה ברזייה והלך לשתות ממנה. כשחזר לארגז החול היא כבר ישבה שוב על המגלשה ברגליים משולבות.
"תמיד לא היה לך בית?"
"לא, לא תמיד"
היא הלכה להתגלש שוב. הקבצן עצם את עיניו, הוא כבר היה עייף והן נעצמו ללא שליטה.
"אתה יכול לישון, אני לא אפריע" היא אמרה, הוא קלט את זה בחצי עין ותהה אם זה בכלל חלק מחלום.
"תודה" הוא אמר, ונרדם.
כשהתעורר היא כבר לא הייתה שם. הוא שכב על החול והגוף שלו גירד מעט. הפורום הרומאי שבנתה לא היה שם עוד. במקום שהיה הייתה חריטה בחול של עיגול פשוט. הוא שטף את פניו בברזיה ולקח את הדגים. כשחזר לספסל שלו כבר היום החל. הוא היה תשוש אבל לא חזר לישון.

הקבצן הביט מחלון הבית, שהיה רטוב מאוד מטיפות הגשם מבחוץ. הטלוויזיה בסלון הייתה דלוקה והוא שמע ברקע איזה שיר מוכר וישן שהיה קשה לו לזהות. ארבעה אנשים עם תספורות מוזרות שרו שיר ישן על כמה שאתמול אהבה הייתה משחק פשוט יותר לשחק. מחוץ לחלון הרחוב הגשום היה ריק ועצוב. אבל בתוך הבית היה מחומם ונעים והאור היה מעומעם ונתן אוירה של חום בייתי מלטף. הוא כבר שכח את ההרגשה הזאת. הרגיש שהעצמות הסדוקות והחלשות שלו מתעוררות לחיים. עוד רעם היה בחוץ. ומישהו עבר שם, בלי מטרייה ובלי מעילים עבים. הוא לבש חולצה ארוכה דקה ומכנסי חאקי. ולראשו היה כובע מצחייה כחול. הוא הלך מעבר לכביש ברחוב ולא נראה כאילו שהגשם מטריד אותו. הקבצן יכול היה לשמוע רק את טיפות הגשם החזקות שפגעו במדרכה ובכביש. אבל היה נראה שהאיש שורק בשלווה כשכפות ידיו בכיסי מכנסיו. כשהיה מול ביתו של הווטרינר הוא עצר, כאילו נזכר במשהו ששכח. הוא עמד במקום והביט בחלון שממנו הביט בו הקבצן. ישר בעיניו. חיוך גדול היה על פניו של האיש. קמטי שמחה היו בצידי פניו. עיניים כחולות בהירות. ברק חסר צליל האיר את כל הרחוב לשניות מעטות, עיניו של האיש האירו חזרה כמו מחזירי אור. הוא עדיין חייך ולא מצמץ.
"אני אקח אותו" הקבצן אמר לווטרינר.
"אתה תוכל לטפל בו? כלב קשיש כזה צריך טיפול טוב. בלי להעליב או משהו"
הקבצן השתעל וביקש ממחטה, הווטרינר הביא לו אחת משידה קטנה שעמדה ליד הטלוויזיה הגדולה בסלון.
"אני אטפל בו"
רעם נוסף. האיש ברחוב לא היה שם יותר. הרחוב הגשום חזר להיות רחוב גשום וריק. ולקבצן נשאר דג אחד לאכול מתחת לקופסת הקרטון. הוא שמר חצי בתוך עיתון מלפני שבוע עם חדשות ישנות על מהפכה לא אלימה באיזו מדינה.
הוא באמת חזר יום למחרת לקחת את הכלב. הווטרינר אמר שהוא צריך להתאושש קצת ממה שעבר אז כדאי שיחזור יום למחרת. הוא צלצל פעמיים בפעמון הכניסה, הווטרינר פתח את הדלת. הוא לבש חלוק לבן כמו של מנתח. "בוא כנס" אמר, פניו היו חתומות. הקבצן ניקה את נעליו על שטיח הכניסה ונכנס. האח בסלון היה דלוק והיה חמים אפילו יותר מאתמול. הקבצן ידע שהוא מריח כמו דג רקוב וגם נראה כמו אחד. אבל הווטרינר חייך חיוך קטן למרות הכל, "חכה אני אלך להביא אותו שנייה, הוא כמו חדש. יחסית לכלב קשיש שכזה", הוא הלך במסדרון צר ליד הסלון. הקבצן עמד באמצע הסלון בחוסר נוחות, הוא התקרב לאח בניסיון להתחמם קצת. על השידה הקטנה ליד הממחטות שאתמול הוא השתמש באחת מהן היה שטר של כמות כסף נדיבה. לידה הייתה תמונה של הווטרינר, עם יותר שיער, ביחד עם אישה מלאה עם שיער שחור כהה במיוחד, ממש כמו של זמרות רוק גותיות. שניהם חייכו ונראו מאושרים, מאחוריהם היו כמה דקלים וחוף ים כחול.
הווטרינר הגיח מהמסדרון עם הכלב לצידו, נראה עדיין זקן ובלוי אבל בריא. הקבצן התכופף וליטף את ראשו, הכלב הביט בו בעיניים שמחות ולשון ארוכה בצד פיו.
"הוא יהיה בסדר, לעכשיו" אמר הווטרינר. "כדאי שתשמור עליו, בדקתי במאגרי המידע של השרות הווטרינרי ואין לי מושג למי שייך הכלב הזה. כשמצאת אותו זה כל מה שהוא לבש נכון?"
"כן"
הכלב לבש חוט גומי אדום קטן על צווארו, עליו הושחל מעין מטבע עם חור באמצע כמו של דונאט.
"הבנתי", תרצה כוס תה?"
"בבקשה" אמר הקבצן.
"בוא למטבח"
הווטרינר הלך לצידו השני של הסלון הגדול ונכנס למטבח שהיה למעשה כחלק מהסלון. שולחן קטן עמד בצידו עם מפיות שולחן עם דוגמא של איזה כפר אירופאי. הקבצן התיישב, הכלב ישב לצידו והתנשף עם הלשון בחוץ. הוא נראה שמח מאוד אבל הקבצן שהבין מעט בכלבים ידע שכלבים שמתנשפים עם הלשון בחוץ תמיד נראים שמחים, אבל זה לא אומר שהם באמת שמחים. הנשימות של הכלב היו צרודות וחלודות מעט. הווטרינר עמד ליד הכיור הכסוף והמבריק ומילא קומקום חשמלי קטן במים מהברז.
"בקושי ישנתי אתמול" הוא אמר, "לא בגלל שהניתוח שעשיתי לקח כל כך הרבה, פשוט היה לי קשה להרדם אחר כך. משהו מנע ממני לישון, משהו בכלב הזה. ואתה יודע, אני עובד הרבה שנים במקצוע הזה כבר, עשיתי את שלי מבחינת כסף. ואתה די מפתח עור של פיל אחרי כמה זמן. אבל המקרה הזה היה לי קשה מבחינה מסוימת. הרגשתי משהו בכלב הזה"
אדים יצאו מהקומקום והוא עשה רעש קטן של כיבוי. הווטרינר מזג לשני ספלים מים רותחים והכניס שקית תה קטנה לכל אחת.
"כמה סוכר אתה אוהב?"
"שניים" אמר הקבצן. מבלי לזכור ממש כמה סוכר הוא אוהב.
הוא הושיט לקבצן את כוס התה שלו. כוס עם דוגמא של ציור של ואן גוך, של החמניות המפורסמות שלו. זה היה ציור חם ליום קר שכזה.
"ראיתי את התמונה בסלון, אישתך?" שאל הקבצן ולגם מהתה שלו. זה היה תה בטעם צ'אי מסלה הוא חשב.
"כן. היא לא בארץ כרגע. איזו אישה, אנחנו נשואים כבר 15 שנה ותאמין לי, זה רק משתפר"
"מה עושה?" הקבצן שאל.
הווטרינר לגם מהתה שלו ונראה שהוא נחנק מעט מהחום.
"פסיכולוגית. קשה לחיות עם אחת כזו לפעמים, תן לי לומר לך את זה. דבר קטן אחד לא במקום והיא מתחילה לנתח אותך יותר עמוק מאשר איך שניתחתי את הכלב הזה שיושב עכשיו לידך. אבל היא אישה נהדרת"
הקבצן גחך מעט, "יש לך איזו עוגיה אולי?" הוא שאל בנימוס.
הווטרינר הביא לו עוגיה קטנה עם עיגול קטן של ריבה באמצע. הוא הוציא אותה מקופסה קטנה מחרסינה במרכז השולחן. הקבצן הושיט אותה לכלב שאכל אותה בהנאה רבה, אבל מעט בקושי. השיניים שלו נראו חלשות מעט והוא התאמץ. הווטרינר נתן לו ליטוף קל וחייך. "אז אתה מבין. זה באמת היה לי קשה. הוא כל כך זקן כבר, לא חשבתי שיש לו ממש סיכוי, באמת. ויש לי נסיון בזה, כמו שאתה בטח חושב. ראיתי כמעט הכל. אבל זה הפתיע אותי. הוא היה על סף מוות אתמול, בחיי. כבר הלכתי לצלצל לשרותי הקבורה לכלבים. כן, יש משהו כזה"
"באמת? חשבתי שפשוט שורפים אותם, כמו שהאלה עושים.. נו…"
"ווקינגים?"
"כן, זהו. זה הם"
"כן אפשר לשרוף אותם. שרותי הקבורה האלה עושים גם את זה. זה מה שהתכוונתי לעשות. בנינו אין לו ממש בעל או משהו. בשביל מי היינו קוברים אותו?"
"צודק, צודק" הקבצן אמר.
"אבל שוב, הוא התאושש פתאום! כאילו דחפו לו איזה בטריה של השפן הזה בתחת, אתה מבין? באמת לא ראיתי כזה דבר לפני. כשזה נגמר זה נגמר אצלם, אתה מבין?"
הקבצן הינהן.
"הוא גם כלב גדול. כשהם נחלשים הם נחלשים ממש, קשה להם לסחוב את עצמם. הרגליים שלהם ממש נחלשות, הם נקרעים תחת הכובד של עצמם"
הקבצן לגם מכוס התה שלו, "זה ממש חם" אמר. הוא נשף מעט לתוך הכוס.
"בקיצור. אני אומר לך. הוא היה מת, בחיי. הוא היה מת. אתה יודע איזה קור היה אתמול? בעצם מה אני אומר, בטח שידעת.. אני גם יכול לומר לך שהכלב הזה סובל מתת תזונה רצינית. תסתכל על אזור החזה שלו" הוא הצביע לכיוון הכלב, "רואים לו את הצלעות, הוא ממש רזה. אני אתן לך כדורים לתת לו לזה"
הקבצן שתה מכוס התה שלו, "אין לי כסף לשלם לך" אמר.
"הווטרינר חייך וזוג המשקפיים שלבש החליקו מעט מאוזנו, "נגיע לאיזה הסדר ששנינו נוכל לעמוד בו, אל תדאג. תרצה לאכול משהו?"
"מה נראה לך?" אמר הקבצן. הווטרינר צחק בקול רם. " אני אקח את זה ככן. ואם כבר אז אני אביא איזה משהו לחברנו המשותף"
"חברינו המשותף? מזכיר לי איזה ספר" הקבצן אמר.
"אה, של דיקנס"
"כן" השיב הקבצן, "אתה קורא הרבה?"
"יש לי ספרייה לא רעה", הווטרינר אמר.
"אני אשמח לראות"
"בשיפוצים..מה תרצה לאכול?" שאל הווטרינר,
"כל דבר חוץ מדג, אם לא איכפת לך" הקבצן השיב.
"אישתי השאירה לי עוף בצ'ילי שחיממתי בתנור, תרצה?"
"בבקשה"
"גם לחבר שלנו, אבל בלי העצמות. זה הורג אותם. תזכור את זה כשאתה מביא לו אוכל"
הווטרינר הוציא תבנית מהתנור ונוציא ממנה שני רבעי עוף ותפוחי אדמה וצלחת קטנה עם חתיכות עוף בלי העצמות לכלב. הוא זלל את המנה בפחות מדקה והניח את ראשו על ברכו של הקבצן עם עיניים מתחננות לעוד.
"הוא גם חטף מכות רצח, ראיתי" אמר הקבצן.
"כן, כיבו עליו סיגריות וחתכו אותו קצת. שלו לדבר על שברים בעצמות הרגליים והחזה. השילוב של זה והקור הנוראי שהוא עבר עם תת תזונה הרגו אותו"
"הרגו?"
"הוא חזר לחיים"
"חזר לחיים?"
"כן"
"אני יודע לזהות עיניים של כלב מת כשאני רואה כאלה. ושלו היו מתות, לחלוטין. הוא לא נשם והגוף שלו התקשה"
"הבנתי" הקבצן אמר ולגם מכוס התה שלו.
"אשתי תמיד הייתה טיפוס מאוד אנליטי ומחושב. ריאלית כזו. די דומה לי. כשהיינו צעירים יותר לקחנו כלב רועה גרמני כזה, איך היא אהבה אותו.. אתה לא מבין. בעצם שנינו אהבנו אותו, למרות שהם מאוד מלכלכים וזה עיצבן את אותה מאוד לפעמים. אז הכלב הזה היה אצלנו 14 שנים ככה. הוא מת לפני שנתיים, שלוש אולי.. והעיניים שלהם פתאום מתרוקנות. כאילו הם מביטים במשהו שאין לו סוף, בשממה אין סופית. חוסר הבעה מוחלט. היא הייתה אומרת על כלבים שיש להם איש קטן בתוך הראש שמפעיל אותם. אחר כך היא שידרגה את זה לשני אנשים, שכל אחד יושב בתוך אחת מהעיניים. אתה יודע, תמיד אומרים שהעיניים הם הפתח לנשמה.. תראה איך היא רואה את זה. כמו שני פועלים שמפעילים משאית בטון. ויום אחד הכלב הזה הלך כאן במסדרון והוא פשוט נפל על הרצפה ומת. ממש ככה. בלי מחלות, בלי סימנים. פשוט מת. הוא אומנם היה זקן ודי ציפינו לזה אבל זה היה מפתיע במידה מסוימת כשזה פשוט הגיע בלי סיבה מיוחדת. הוא פשוט שכב כאן ליד האח ולא זז. היא ניסתה להזיז אותו, חשבה שהוא ישן. עד שהיא הסתכלה בעיניים שלו. אני זוכר שהיא אמרה לי שהאנשים הקטנים עזבו אותו. הם עזבו את הראש שלו. העניים נותרו לא מאוישות, אתה מבין?"
"אישה חכמה" הקבצן אמר.
"מאוד, מאוד. בכל מקרה, תן לי לומר לך, אתמול האנשים הקטנים האלה, הם עזבו אותו. אני ראיתי. אבל הם חזרו. כאילו הם וויתרו על הפנסיה שלהם"
"אולי הם שבתו והעלו להם את המשכורת"
"יכול להיות"
"למה אתה חושב שהאנשים הקטנים האלה עוזבים בסוף?"
"בתור רופא או בתור בכלל?"
"בכלל"
"מבחינה מעשית המקום עבודה שלהם פשוט נהרס. מתפורר.. אני מניח. כמו שכל דבר נחרב בסופו של דבר לא? כל דבר סופו להיגמר. אני לא מבין גדול בהיסטוריה אבל גם אימפריה ענקית כמו רומא נפלה יום אחד. ואם דבר אדיר כזה נפל, אז מה לא? שום דבר לא חסין מהדברים האלה. מהסוף"
"אתה מדכא אותי" הקבצן אמר.
"אני? אותך?" הוא צחק.
"כן, אתה מדבר איתי פה על מוות כל הזמן כאילו אני צריך לשמוע את זה. אני אולי לא אידיאל האושר בעיניך אבל הזמנת אותי לשתות תה איתך. לפחות תספר לי משהו חיובי"
הווטרינר צחק בקול רם ולגם לגימה אחרונה מכוס התה שלו שהתרוקנה. הקבצן כבר סיים את המנה שלו. "תרצה עוד?" שאל הווטרינר. "תודה, אני מתפוצץ. אשתך שפית מצויינת. הייתי דואג שתחזור מהר".
"אני מכין לעצמי קפה, תרצה?"
"תודה".
הוא ישב בזמן שהווטרינר הרתיח שוב את המים ומזג אותם לכוסות והכין את הקפה. הוא ראה עיתון על השולחן, ופעם ראשונה מזה הרבה זמן הוא קרא אותו ולא השתמש בו בתור מחסה מהגשם או כעטיפה לאוכל. היה כתוב בעמוד הראשי על רעב גדול במדינת עולם שלישי באסיה. בתמונות ראו ילד שחור עם גוף רזה כמו שלד ובטן ענקית. ראשו היה ענק יחסית לגופו כמו ציורים של חייזרים אפורים. לידו עמדה אישה לבנה עם בגדים של הצלב האדום. בכותרת היה כתוב שיותר משני מיליון איש מתו מרעב בשלוש שנים האחרונות במדינה הזו. בעמוד האחורי היה כתוב על זמרת שהוציאה את שתלי הסיליקון משדיה כדי להרחיק את צלמי הפפרצי ממנה. 'את הסבל שאני עוברת אף אדם לא צריך לעבור' היא צוטטה. אחד מהיחצנים שלה אמר שהם יגישו תביעת מיליונים נגד עיתון שפרסם תמונות מחתונתה של הזמרת לפני חודשיים.
"הקפה שלך" הווטרינר אמר וניתק את חוט המחשבה של הקבצן מהעיתון. "אני מקווה שזה לא מר מדי. אני לא מחזיק סוכר יותר, רק סוכרזית… אתה יודע"
"אני לא בררן בדברים האלה", אמר הקבצן.
"איך יכולתי לחשוב אחרת" הווטרינר צחק צחוק חלש.
"בית יפה יש לך"
"תודה רבה"
הקבצן הנהן בחיוך.
"אני צריך לטפל בכמה עניינים, אתה וחברנו תסדרו כן?"
"בוודאי" אמר הקבצן וקם מכסאו ואמר לכלב לבוא. הוא ציית.
"הייתי מציע לך להתרחץ ולהתגלח קצת, אבל כפי שאמרתי, עניינים"
"זה בסדר, הייתי מסרב בנימוס גם ככה, תודה"
"למה?"
"למה מה?"
"למה היית מסרב?"
"אני לא רוצה להתרגל למשהו שאין לי ולא יהיה לי"
הקבצן פתח את הדלת ויצא, הכלב הלך אחריו. הקבצן ראה את הווטרינר מביט בו מהחלון כשהלך ברחוב עד שפנה ברחוב צדדי.
כלב האלדרטרייר הזקן נשאר ביחד איתו.הקבצן חלק איתו את קופסת הקרטון שאתה היה חומק מהקור והאוכל שהיה משיג. ומאז שחברו החדש הצטרף לחייו הוא הרגיש שמזלו משתפר לטובה. כמות הכסף שהיה מקבץ הלכה וגדלה. הוא תהה האם זה בגלל מה שהכלב עשה לאנשים שראו אותו או בגלל המזל שהוא הביא איתו, אם בכלל היה דבר כזה. ילדים קטנים היו משחקים איתו ומבקשים ללטף אותו, עד שההורים גילו שהוא כלב רחוב מלוכלך שמביא מחלות. אבל תמיד היו זורקים תשר נדיב. כל הכסף הזה לא הספיק לטיפול רפואי וטיפולי לכלב. אבל הוא שרד וחי לא רע יחסית, למעשה הוא השמין מעט, עדיין פרוותו נראתה בלויה ואפורה בחלקה, אבל הוא נראה בריא יותר מקודם. מעט מהפרווה שנשרה לו מהזנב ומחלק מהגב צמחה חזרה. והוא נראה שמח ואנרגטי יותר. בבקרים הוא היה מלקק את פניו של הקבצן ומהיר אותו, בשעה קבועה מעט לפני שהשמש זרחה. הוא היה רץ ברחובות הריקים ומביא מדי פעם כמה עיתונים משומשים(וכמה לא משומשים). את רובם הקבצן שרף לצורך חימום בלילות והימים הקרים ועם השאר הוא עטף אוכל שמצא. עיתונים חדשים שהכלב הביא בפיו מדי פעם הקבצן אפילו הרשה לעצמו לקרוא. מאז בואו של הכלב הקבצן מצא את עצמו מודע יותר למה קורה סביבו. למרות שהוא הרגיש מנותק מהעולם האמיתי, כפי שנהג לחשוב על עצמו, עכשיו היה לו חלון כלשהו להסתכל עליו. בבקרים ובמשך היום כשהקבצן ישב ליד עמדתו הקבועה עם פחית השימורים לצידו, הכלב היה שקט במיוחד. לרוב שכב בתוך ארגז הקרטון בצד. לפעמים היה מתיישב לצידו של הקבצן. אנשי העסקים היו יורדים מהרכבת ומביטים בחיה המוזרה שיושבת ליד האיש המוזנח והמסריח. לפעמים הכלב היה כל כך מלוכלך שלא כולם ידעו שמדובר בכלב. כשהוא שכב בארגז הוא נראה הרבה יותר כמו שטיח ישן ומרופט. בצבע חום, שחור ואפור. כשילדים שחזרו מבית הספר בצהריים היו שואלים מדי פעם איך קוראים לו, הקבצן היה משיב בקלילות שאין לו שם. "תקראו לו כלב אם אתם רוצים", היה אומר. "כלב זה משעמם!" הם לרוב היו משיבים. הם היו שואלים אם אפשר לתת לו שם,לרוב הוא היה מסכים, אבל אף פעם לא זכר את השם שנתנו ובכל מקרה לא ממש התכוון לקרוא לו באיזשהו שם. מבחינתו הוא פשוט היה כלב. וזה היה שמו. הוא היה כלב אלדרטרייר מקשיש. פניו היו ישרות עם חוטם ארוך ופרוותי יותר משאר פרצופו. החוטם היה בעיקר בצבע חום בהיר, גם רגליו וזנבו. רוב שאר הגוף היה בצבע שחור עם הרבה אזורים אפורים או מקריחים. רוב הזמן הפרווה הארוכה שעל פניו הסתירה את הבעות פניו. דבר שנתן לו מראה מעט עצוב. עיניו היו חומות ועייפות מעט, זקנות. למרות זאת הוא היה נמרץ יחסית לכלב בגילו, ממה שהקבצן יכול היה לנחש מהידע המוגבל שהיה לו על כלבים. הוא היה כלב בגודל בינוני יחסית כגודל של שני פינצ'רים בערך, חשב הקבצן. החוט האדום שהיה על צווארו שכנראה היה שם במקום קולר גרם לקבצן לחשוב שכנראה היה שייך למישהו אחרי הכל. המטבע הקטן עם החור באמצע היה סתם מטבע מחורר, בלי שום דבר מיוחד. הקבצן לא חשב שזיהה ממש מטבע שכזה. אולי זה מטבע שפשוט כבר לא בשימוש. היו עליו כמה חריטות לא קריאות במיוחד. זה היה מטבע ישן וחלוד. "אתה ממש תעלומה אה חבר?" אמר לו הקבצן וליטף את ראשו לילה אחד. לא ממש שינה לו מי הוא מה. הכלב הזה היה חסר עבר מבחינתו, ממש כמוהו, והוא לא ממש התכוון למצוא את בעליו המקוריים. לא נראה שהיה לו חשק מיוחד לזה גם ככה. הכלב נראה יחסית מאושר בביתו החדש. למרות שלא היה זה ממש בית. כשהקבצן היה מתעורר לפעמים באמצע הלילה לרוב הכלב לא היה שם. הוא לא תרח לחשוב לאן יצא, כנראה להשתין או משהו. אבל היה לילה אחד שהכלב לא חזר. לא בלילה ולא בבוקר. הקבצן דאג לכלב אבל לא הלך לחפש אותו. זה מעולם לא היה הכלב שלו ממש גם ככה ואם הוא הלך כנראה שזו הייתה בחירה שלו. הדבר העציב אותו מעט אבל הוא השתדל שלא לחשוב על זה. עברו ככה כמה ימים והקבצן התעורר שוב באמצע הלילה הקפוא. והכלב ישב מולו והביט בעיניו. דומם. לא ממצמץ. פשוט מביט ישירות בעיניו של הקבצן ללא נוע. "איפה היית כלב?" הקבצן שאל בעייפות ושפשף את עיניו. הכלב לא הגיב. כאילו הוא מסתכל על משהו מעולם אחר, על חור בין מימדי שהקבצן לא מסוגל לראות. עיניו היו ריקות הבעה לחלוטין. אבל זה לא היה כאילו האנשים שעבדו שם הלכו, זה היה משהו אחר. הקבצן ליטף את הכלב ונענע אותו מעט אבל הוא לא הגיב. הוא היה פסיבי לחלוטין. "אתה בסדר חבר? הכל בסדר איתך?" היה ממש קר, ומשהו ירד מהשמיים, לא גשם. זה היה שלג. ירד שלג. והקבצן לא זכר שלג, הוא לא זכר שראה שלג אי פעם. הוא התרגל לגשמים חזקים במיוחד, לקור. אבל את זה הוא לא ראה. הוא ניסה להדליק כמה עיתונים שנשארו אבל ללא הועיל. הרוח הקפואה הייתה חזקה מדי. הכלב עדיין הביט רק בעיניו של הקבצן. הוא הזיז את ראשו רק כדי להביט בו. מעבר לזה הוא היה דומם ולא נראה שהקור הפריע לו כלל. הוא לא פתח את פיו, לא השמיע קולות נשימה חזקים שהקבצן היה רגיל לשמוע. הוא לא עשה דבר מלבד להביט ישירות בעיניו של הקבצן במבט חודר כמו דוקרן קרח. הקבצן רעד מקור, הוא הרגיש את עצמותיו קופאות. הוא הצמיד את רגליו לגופו וחיבק אותם. הכלב רק התיישב מולו והמשיך להביט בו. לא נראה שהקור מפריע לו כלל. הם ישבו מתחת לבניין הגבוה שתמיד ישבו. השלג לא נגע בהם, אבל הרוח האדירה והקפואה הגיעה. הקבצן רעד כמו שלא רעד מימיו. הוא לבש את הבגדים שלבש לרוב. כמה סמרטוטים שהצליח למצוא, אומנם ארוכים, אבל לא סיפקו לו מרגוע מהקור האדיר. תוך שעה הנוף שהקבצן היה רגיל אליו השתנה. הפחי אשפה והבניינים היו מכוסים שלג סמיך. הקבצן לא הרגיש עוד את כפות רגליו או ידיו. "כלב…, כלב…" הוא הוציא בקול חלוש. "כלב, תביא משהו.. מישהו". הכלב לא הגיב. הוא עמד שם ולא זז. הקור רק התחזק. הרוחות נהיו פרועות יותר ויותר והשלג נראה סמיך יותר. הרוח העיפה את השלג אל הקבצן. זה נראה כמו סופה יותר מאשר כל דבר אחר.לא היה אף אחד ברחוב ממה שהקבצן יכול היה לראות. הכל נהיה שחור, הדבר האחרון שראה היו עיני הכלב המביטות בו במבט הריקני ההוא. כמו דלת למסדרון בלתי נגמר.

הוא התעורר. סביבה לא מוכרת הקיפה אותו. חשוכה עם אור חלש שהבהב על התקרה שעליה הביט. הוא שכב. היה לו חם ונעים, הוא היה מכוסה במשהו והיה לו קשה לזוז. הוא הזיז מעט את ראשו וראה שגופו מכוסה בשמיכת צמר חמימה ומלוכלכת. הוא שכב על מזרן דק ומשהו דקר את גבו. כנראה קפיץ שיצא מהמזרן. הוא הסית את מבטו הצידה וראה שעדיין לילה, השמיים היו כחולים כהים. הוא שכב כנראה בתוך מבנה לא גמור, בניין גבוה. מבין הקורות הלא גמורות שמחזיקות את התקרה שהייתה מעליו הוא ראה נוף מרהיב של גורדי שחקים. בחלק מהחלונות היה אור כמו בכל עיר שלעולם לא הולכת לישון. השלג לא ירד עוד. מקור אור אחד היה בחדר, מדורה קטנה. לצידה ישב איש לבוש במעיל ישן וכובע מצחייה כחול. הוא ישב על כרית קרועה והחזיק שיפוד קטן ששופד עליו מה שנראה כמו עכברוש שרוף. לצידו שכה הכלב, שכיבה צדדית שגרמה לו להראות כאילו הוא רץ על צידו. הוא התנשף בכבדות ולשונו הגיחה מפיו.
"בוקר טוב", אמר האיש בחיוך כנה במיוחד. קמטי שמחה נראו על לחייו,"תצטרף אלינו?"
הקבצן ניסה לקום ממקומו, גבו כאב במיוחד. הוא נאנח. האיש קם ממקומו ועזר לו לקום. "בוא, שב איתנו. יש לי עוד אוכל אם תרצה".
"תודה.." הקבצן אמר באנחת כאב והתיישב על המזרן.
"התעלפתי?" הוא שאל את האיש.
"נרדמת, אני חושב".
"חשבתי שאני מת"
"מזל גדול שקראו לי אה? כנראה שבאמת היית קופא למוות"
"מי אמר לך על זה?" הקבצן שאל.
"אני לא בטוח. אתה יודע. אני באמת לא בטוח. אבל אמרו לי וזה מה שחשוב" הוא לעס מהעכברוש המבושל. הבטן של הקבצן התהפכה. "תרצה קצת? אתה בטוח רעב",
"לא תודה" הקבצן השיב.
"אתה יודע, אני חייב לך", אמר האיש.
"לי? במה בדיוק?"
"איזו שאלה בדיוק? אתה הצלת אותי כשהצלת את הכלב הנחמד שלי"
"הוא הכלב שלך?"
"כן"
"למה עזבת אותו?"
"לא עזבתי אותו. הוא עזב אותי"
"כלבים עוזבים בני אדם?"
"כן. כשנמאס להם הם עוזבים. נמאס לו ממני. אבל עכשיו הוא חזר לקצת זמן. אני לא יודע כמה, אבל בינתיים הוא פה. וגם אתה. אתה עכשיו חלק בלתי נפרד מהחבורה הקטנה שלנו אה? הוא החליט. הוא אמר לי"
"הוא מדבר אליך?"
"לפעמים. הוא לוחש לי"
"אליי הוא לא דיבר"
"זה בגלל שהוא לא בטוח שהוא יכול לסמוך עליך עוד"
"אני הצלתי אותו מחבורת חוליגנים. אם לא עליי על מי הוא יסמוך בדיוק?"
"זה נשמע לך כפיות טובה בטח. אבל לכלבים אין מערכת כזו כמו אצל בני אדם. הם לא חושבים על דברים כאלו ככפיות טובה או כהתנהגות טובה. אתה מבין? זו המצאה שלנו, בני האדם. זה לא דפוס ההתנהגות שלהם. אצלם טוב מתבטא בכל מיני דברים אחרים. זה שזו צורת חשיבה אחרת לא אומר שלא איכפת להם. בגדול הוא הציל אותך. אז אולי זה נופל לדפוס החשיבה הזה שלכם לא?"
"שלנו?" הקבצן שאל.
"אלא מי?" האיש צחק.
הם שתקו לכמה זמן. הקבצן ביקש עכברוש אחד, הרעב הרג אותו והוא לא יכול היה להתאפק עוד.
"כמה זמן ישנתי?" הוא שאל בפה מלא.
"בערך יום, משהו כזה. אתה נוחר"
"אני יודע. יש לי בעיית נשימה קלה"
"ממה זה?"
"סתם פציעה ישנה. לא משהו חשוב"
"הבנתי. אתה לא מהדברנים הגדולים אה?"
"לא ממש"
"לא פלא שהוא מחבב אותך" אמר האיש כשהוא מביט בכלב, שכבר הספיק להירדם, "וגם אני מחבב אותך. אני שמח שיצא שהוא אצלך"
"גם אני שמח. הוא עוזר לי להרוויח קצת כסף. הילדים מתים עליו וההורים זורקים כסף כדי שהוא יהיה שמח והילדים לא יעשו בעיות"
האיש צחק ולעס מרגל העכברוש.
"תקשיב", הוא אמר. "אני צריך שתעזור לי במשהו, איכפת לך?"
"זה לא שיש לי יותר מדי מה לעשות והכלב שלך הציל אותי. אז אני אשמח"
"תודה, אני מעריך את זה"
"במה אתה צריך עזרה?" הקבצן שאל.
"ראית את המטבע הזה שעל הצוואר שלו?"
"כן, מוזר קצת.."
"כן. אין לי מושג למה המטבע הזה משמש. אתה יודע? אין לי מושג"
"אתה רוצה שאני אמצא למה המטבע הזה משמש?"
"אתה יכול?"
"בסדר" הקבצן אמר.
"יואו, תודה! באמת תודה!" הוא זרק את השיפוד וקפץ ממקומו. הוא חיבק את הקבצן והביט בו. ישר בעיניים, "אני שמח שפגשנו אותך, אתה יודע? אני ממש שמח" הוא עזב את הקבצן וניגש לעבר הנוף המרהיב. איפה שאמור היה להיות קיר, בין שני קורות לא גמורים של בניין. יתדות יצאו מצידי הבטון. השמיים התחילו להתבהר. הקבצן הניח שכבר בוקר עוד מעט. הנוף התפרס בכל עבר בגלל שהקירות היו חסרים. האיש עם המצחייה סימן עם ידו לקבצן להצטרף אליו. הוא התיישב על הרצפה כשרגליו באוויר בין שמיים וארץ. הקבצן התיישב לידו. על כובע המצחייה של האיש הייתה אות סינית מורכבת, לקבצן היא נראתה כמו ציור יותר מאשר אות. האוויר היה נקי כל כך, הקבצן התענג על כל נשימה שנכנסה לאפו. לא ירד גשם או שלג. אבל האוויר היה כה נקי שאחד מהם בוודאי ירד קודם. גורדי שחקים נראו כמעט מכל עבר. אלפי חלונות, חלקם נראה כמו נורה צהובה קטנה באופק. אנטנה גדולה הייתה על אחד הבניינים, הקצה שלה דלק בצבע אדום מהבהב. כאילו הייתה אמורה לסמן למטוסים לנחות עליה. על בניין לא גמור אחר היה מנוף גבוה. מעבר נראה שטח ירוק גדול, כנראה הפארק. ברחובות למטה נסעה מדי פעם מכונית. רוב הזמן היה שקט כמעט מוחלט למעט הרעש הקל שעשתה הרוח שנשבה.
"אני בחלום?" הקבצן שאל.
"לא. אני לא חושב. אתה לא בחלום. וגם אני לא"
"כאן אתה גר?"
"לא. אני אצטרך לעזוב בקרוב. עוד שעה שעתיים בערך"
"למה?"
"הגיע הזמן לעכשיו. אל תדאג, עוד נתראה"
"אני יודע. אתה בטח תרצה לדעת מה קרה עם המטבע הזה שלך"
"אני חושב שאני ארצה. אני עוד לא בטוח בקשר לזה. אבל אמרת שתמצא למה הוא משמש בשבילי. ואני מודה לך על זה בלי קשר. לא כולם היו מסכימים לזה. האמת שאני חושב שכבר נתתי לך איזה סימן, אבל אני לא זוכר מה"
"אמרתי לך. זה לא שיש לי משהו אחר לעשות. אני חסר בית שאוכל דגים רקובים" אמר הקבצן.
"מישהו פעם אמר… אני ממש לא זוכר מי, נראה לי זה היה ממזמן. הוא אמר שאם אין לך כלום אז גם אין לך מה להפסיד. אתה חושב שזה נכון?"
"זה נשמע הגיוני" הקבצן השיב לו והזיז את רגליו באוויר. הרגשת החופש הזו עשתה לו טוב.
"נכון? אני גם חושב" האיש עם הכובע אמר בחיוך הרחב הרגיל שלו, "אז איך נהיית קבצן?" הוא שאל.
"חוסר מזל"
"יש כזה דבר בכלל לדעתך?
"לא יודע"
"אתה מוזר", האיש עם הכובע אמר בחיוך.
"באמת מוזר" הקבצן גיחך.
"ואחים? יש לך אחים?"
"לא. נראה לי שאמא שלי עשתה הפלה כמה שנים אחרי שנולדתי.. אז אולי היו אמורים להיות לי"
"יש יתרונות בלהיות בן יחיד"
"יש כמה"
הכלב נחר ועשה קולות שכלבים עושים כשהם חולמים. הוא הזיז את רגליו כאילו הוא רץ בהילוך איטי על הצד. שלושה מכוניות עברו למטה אחת אחרי השנייה. מהסטריאו של אחת מהם יצאו טראנסים מחרישי אוזניים שהגיעו עד לקומה הגבוהה שישבו הקבצן והאיש. אחרי שעברה השקט חזר כאילו כיבו את העולם.
"אני אוהב את זה פה. כל כך מנותק. אני באמת מרגיש שאני לא חלק משום דבר. שהעולם הזה מנותק ממני. כל מה שקורה כאן למטה הוא לא חלק מאיפה שאני נמצא עכשיו. זה ממש כמו להסתכל לתוך אקווריום ולהסתכל בעיניים של הדגים. אתה יודע שאתה לא תיגע בהם אבל בכל זאת אתה יכול לראות אותם. והם גם לא יכולים לגעת בך. המכוניות והאנשים שאני רואה מכאן הם אותו דבר בשבילי. הם רק דגים קטנים שלא יכולים לעשות הרבה. אתה ממש מתבונן בהם כמו אנשי לגו קטנים. את הבניין הזה הפסיקו לבנות לפני כמה שנים. לא יודע ממש למה. אני חושב שהקבלן איבד את הרישיון שלו או משהו. אולי זה מקום לא בטיחותי. מתישהו הם בטח יהרסו את מה שיש מהמקום הזה ויבנו במקומו כמה בתים פרטיים או בניין משרדים חדש. אני מקווה שלא יעשו את זה. זה המקום שלי כשאני מגיע, כאן אני אוהב להיות. אני לא רוצה שייקחו את זה ממני. אולי אני לא אחזור אם יהרסו את הבניין הזה. אני לא חושב שתהיה לי סיבה. אני לא מרגיש מחובר לאף אחד פה גם ככה. חוץ מזה יש משהו יפה במשהו לא גמור. זה כמו הספלים האלה שהיפנים משתמשים בהם לטקסי התה שלהם, אתה מכיר אותם?"
"לא ממש" הקבצן אמר.
"הספלים שהם משתמשים בהם לטקס הזה בכוונה נראים פגומים ולא גמורים. זה כמו חלק מהאומנות שלהם. אבל בטח זה לא ממש מעניין אותך"
"לא ממש"
האיש חייך את החיוך שלו. קמטי השמחה נראו על לחייו לאור האש הקטנה שהלכה ודעכה.
"אבל כשאני מסתכל על הנוף הזה… לא יודע, משהו מרגיש רע. אני לא יכול להצביע על זה. אתה מכיר את זה שאתה אוכל תפוח ואתה מגלה חלק רקוב ומגעיל?"
"כן" הקבצן אמר.
"אז זה מרגיש לי קצת כמו זה. תמיד יהיה משהו רקוב קצת. אבל עזוב כדאי שתלך לישון. אני צריך לחזור עוד מעט. ואתה לא יכול להיות פה שאני הולך. אתה מבין נכון?"
"כן, אני מבין"
"תודה שאתה מוכן לעזור לי עם המטבע, ושאתה מוכן להשגיח עליו עוד קצת. אני מבטיח שזה לא יהיה עוד הרבה זמן"
"זה בסדר, כבר הסברתי לך. אין לי בעיה"
הוא חייך כל כך חזק שנראה שעיניו נעצמות. הוא תפח על כתפו של הקבצן ועזר לו לקום והוביל אותו למזרן הישן. הכלב נחר. הקבצן שכב והאיש כיסה אותו. "לילה טוב", הוא אמר.
"לילה טוב" השיב הקבצן. האש נכבתה.

כשפקח את עיניו הוא לא היה עוד בבניין הנטוש. והאיש לא היה שם. הכלב עמד מעליו והריח את אזור חלציו. הוא זיהה מיד את התקרה שעליה הביט. תקרת הבניין משרדים שמתחתיו חי מזה הרבה זמן. הוא שכב על הספסל שאת הקושי של העץ ממנו היה עשוי גבו הכיר כה טוב. הוא היה מכוסה בשמיכת צמר דקה שלא ידע מהיכן הגיעה, היה מאוד קר והגשם היה חזק כך שהתוספת הייתה מבורכת. שלג לא היה ולא סימנים שהיה אי פעם. הכלב עזב את אזור חלציו של הקבצן ועבר ללקק את פיו כשראה שהתעורר, "תפסיק" צעק הקבצן והזיז את הכלב ממנו. היה לו כאב ראש נוראי, כאילו איזה גמד קודח בתוך ראשו. אולי אחד מאנשים הקטנים האלה שהווטרינר דיבר עליהם עזבו את התצפית ועברו לעשות קידוחי נפט במוח שלו, הוא חשב. עצמותיו כאבו וחרקו, כנראה שישן זמן רב. אבל לא היה לו ממש את מי לשאול כדי שיאשר. הוא הוציא את קופסת השימורים החדשה שלו, שימורי תירס גמדי הפעם. הוא הניח אותה בנקודה נוחה שאנשים יראו כשיעברו על פניו. לפי צבע השמיים נראה לו שהשעה הייתה בערך שבע בבוקר. אבל עם שמיים חורפיים שכאלה היה קשה לדעת. הוא התחיל לשמוע מכוניות ואוטובוסים. יום חדש התחיל. יום שנראה כמו נוף של רכבת שחולפים על פניו ושמים לב לפרטים קטנים מדי פעם. איש עסקים מבוגר זרק כמה שטרות. אישה בהריון דרכה על שלולית והעיפה מים על הקבצן והכלב הלך לטיול של כמה שעות וחזר בלילה. הוא הביא איתו כמה פרוסות לחם כפרי קשה עם עובש והכאב ראש של הקבצן נחלש מעט. אבל עדיין הוא היה שמח לכמה כדורים נגד כאבים. באותו לילה הוא התקשה להירדם בגללם. הכלב שכב את השכיבה הצדדית שלו, עשה קולות חלימה מוזרים ונחר.
כשהצליח לבסוף להרדם הוא חלם חלום מוזר על לטאה ענקית, בגודל של סוס בערך, היא התקרבה אליו והחלה ללקק את פניו. היא נראתה כמו שילוב מוזר של תנין עם עור מנומר כמו של טיגריס. לאט לאט צמחה לה גם פרווה שנראתה כמו שילוב של שערות של אלמנה שחורה עם הצבעים המחוספסים של איזה סוג של נמר. כשפתחה את פיה לשונה נראתה כשל כלב, ארוכה ומלאה ריר. "האורות הרועשים" היא אמרה, בקול מתמשך ומתגלגל שגרם לקבצן להרגיש את הבטן שלו מתהפכת בקרביו. היא התקרבה אליו וליקקה את פניו בלשון הכלב שלה. היא הביטה בעיני הלטאה הענקיות שלה, לאט לאט הן השתנו לעיניים אנושיות, כחולות בוהקות. הוא הרגיש בחילה נוראית, כאילו הוא הולך להקיא. היא המשיכה להביט וללקק את פניו, הלשון שלה הריחה נורא. הרגליים שלה נראו כמו רגל שממית ענקית. אצבעותיה היו ענקיות והשאירו אחריהן חומר נוזלי שקוף שנראה כמו ריר או נזלת. היא פתחה את פיה שוב וצעקה "האורות!!! האורות!!!!!",
"מה איתם?" שאל הקבצן, "תגידי לי!"
הריח מהפה שלה היה מסריח כמו מזבלה. ולמרות שזה היה חלום הקבצן הרגיש כאב פיזי בריאותיו. היא המשיכה לצעוק ולגנוח גניחות שהעבירו צמרמורת בעמוד השדרה של הקבצן. וזה הדבר האחרון שהוא זכר. השאר נראה לו כמו זיכרון רחוק מילדותו שזוכרים רק חלקיקים ממנו
הכלב רכן מעליו וליקק את פניו. הקבצן קפץ ממקומו והכלב נהדף בבכי. הקבצן קם וליטף אותו. פניו של הכלב הביעו הבעה של עצבות שנגעה בקבצן. "מצטער" הוא אמר לכלב וליטף אותו שוב בחוזקה עד שהכלב

[roy]

חשוב לי לתת כמה הערות על הסיפור.
1. הרבה מאוד דברים אינם מוסברים בצורה מפורשת, וזו לחלוטין כוונתי ככותב. מי שקרא מימיו סיפורים של הסופר הרוקי מורקמי יבין איזה סיפור ניסיתי לכתוב. אז ביקורת בנושא זה היא מיותרת. כי זה לחלוטין עניין של טעם.
2.זה הסיפור הראשון שלי שסיימתי. אני לא אומר את זה כדי שביקורתכם תהיה קלה. אבל רק שתדעו.
3. תהנו מהסיפור(אני מקווה).

[???]

ביקורת :

1. הרבה שגיאות כתיב, וקצת עילגות.
2. מבנה משפטים, מקשה על הקריאה.

התאורים הם יפים, ולמרות דחיסותם בסיפור, יכולת להשחיל אותם בצורה יפה ומעוררת עניין לסיפור.
העלילה זורמת היטב, אם כי מבנה המשפטים משבש את הקריאה, ולוקח הרבה זמן לקרוא את הסיפור.
.

למרות שלא נהנתי מהסוף של הסיפור, בהחלט ישנה רמת מתח טובה לכל אורך הסיפור ( וזה כבר עניין של טעם).
עליך לשפר את השפה שלך.

[roy]

תודה על הביקורת. אם כי הייתי שמח אם היית מפנה את תשומת ליבי לשגיאות כתיב שעליהם אתה מדבר. שגיעות תחביר וכ'ו אני יודע שיש. כתיב לא ממש..
תודה בכל מקרה. ביקורת פחות קשה ממה שציפיתי (:

[roy]

ואני כמובן אשמח לעוד ביקורות!

[na'ama]

אזהרה- ביקורת לא נעימה.

אני משתדלת לא להגיב לסיפורים שלא נהניתי מהם, אבל ביקשת…
קודם כל, יש משהו יפה שהצלחת ליצור בסיפור. קשה לי להגדיר את זה. אני אשתמש במילה "אווירה". השימוש שלך בשפה עשירה עוזר ליצור אווירה מציאותית בסיפור. להעביר לנו יפה את דמות הקבצן ברחוב בשעת הגשם.
מצד שני, אתה עושה את כל הטעויות הקלאסיות של סופר מתחיל.

1. פסקאות ארוכות מדי, או חוסר שימוש בפסקאות בכלל. זה לדעתי הדבר הכי חמור בסיפור. כשכל העמוד מולי מלא במילים, בלי אף שורת רווח לרפואה, העין שלי מתחילה לקפץ. כבר כשהסתכלתי על הסיפור לא התחשק לי להתחיל לקרוא אותו. ובתוך הסיפור, למרות האווירה הייתי צריכה לכפות על עצמי לקרוא. וזאת הסיבה העיקרית לכך.

2. בנוסף, משפטים ארוכים מדי.- "אנשים הלכו ושבו כל יום לאותו מראה של האיש המוזר היושב בגפו ומקבץ נדבות, חלק הביעו כלפיו רחמים וחלק התעלמו ממנו כמו מעץ שהיה שם מאז ומתמיד." נגמר לי האוויר באמצע.

3. הרבה מאוד תיאור, הרבה פחות עלילה. לדעתי (האישית בלבד!) תמיד כדאי להתחיל את הסיפור ממקום העלילה. בסיפור שלך, בזמן שתוקפים את הכלב. אתה יכול להסכים איתי בנקודה הזאת או לא, אבל פחות תיאורים יעשו רק טוב לסיפור שלך.

4. הרעיון נחמד, אין ספק שהסיפור מצדיק התאמצות ושכתוב. אני אשמח לקרוא ולהגיב עליו כשהוא משוכתב.

5. ברוך הבא!

[???]

אין לי כוח לחפש בסיפור את הבעיות שצצו, וזאת מהסיבה שציינתי – הסיפור קשה לקריאה.

אני אתן לך דוגמה קטנה, לקושי :
בתחילת הסיפור, תיאור הקבצן, לאחר מכן מוזכר הכלב שמלווה אותו.
ישנה תחושה שהכלב מהווה חלק מהרקע של הקבצן, מאחר ועיקר ההתחלה דנה בחיו הרגילים של הקבצן.
למרות התחושה שנתת, החלטת להודיע לנו, איך מצאת את הכלב…
וכאן התחלת סיפור חדש…., מה שעצבן באותה נקודה שהמשכת בתאור חיו של הקבצן( המסעדה, הלילה וחיי הסכנה…) כאילו הכלב נשכח בסיפור.. וכאילו עשית הפסה קלה להמשך תיאור חיי הקבצן.
בתוך התיאור הנ"ל הלבשת את סיפור הילדה שבלבל אותי ולא הבנתי, למה וצץ ולמה בתזמון כזה.
בנקודה הזאת, הרגשתי עולה על עץ שמתפצל לשלושה ענפים : הקבצן, הכלב, וכעת הילדה.
אח"כ חזרת לכלב, והתחלת לספר את סיפור מציאת הכלב, בלי הפרעות…
ככה בלבלת אותי, והקשת על הקריאה….

דרך אגב, תשאל את עצמך, כמה פתיחות סיפורים הבאת, בסיפור אחד.

[roy]

נעמה, תודה על הביקורת המצויינת. לקחתי מאוד לתשומת ליבי.
סנייק, לא הבנתי איפה היו שגיאות כתיב בסיפור. רק בעיות תחביריות למניהם שאפשר לתקן. אני לא ממש יודע איפה יש שגיאות כתיב.

[???]

לקחתי את כל התחלת הסיפור, ותראה איזה בלאגן :

-1-
מתחת לגורד שחקים, שבחלונותיו הרבים משתקף קו רקיע מרהיב ושמיים סגריריים, ישב לו איש מזוקן ומלוכלך. איש ללא בית או מקום שהוא יכול לחשוב עליו ככתובת לגיטימית לחזור אליה. הוא ישב ליד ספסל קטן ופח אשפה. מצטופף לצד קופסת קרטון קטנה ומקומטת. אנשים הלכו ושבו כל יום לאותו מראה של האיש המוזר היושב בגפו ומקבץ נדבות, חלק הביעו כלפיו רחמים וחלק התעלמו ממנו כמו מעץ שהיה שם מאז ומתמיד. הם לא זכרו כמה זמן הוא ישב שם. אולי כמה חודשים, אולי שנה, אולי יותר? הם המשיכו בשלהם מדי יום וראו אותו מקבץ את נדבותיו בסבלנות ובשתיקה. הבעת פניו לא הסגירה דבר. לפעמים הוא לא היה שם, איש לא ידע היכן הוא. וחלק אפילו לא זכרו שהוא היה שם בימים כאלה והניחו שהמקום תמיד היה נטול קבצן מאז ומתמיד. הם היו זורקים מטבע או שניים לתוך קופסת הטונה המשומשת שהחזיק ליד קופסת הקרטון שלו. אלו שזכרו שישנו קבצן שם גם כשהוא לא היה בסביבה זרקו גם כשהמקום היה ריק, ומקרים כאלו היו נדירים. לפעמים עברו זוג הורים עם ילד קטן שהעולם עוד לא לקח את תמימותו, ששאל לשלומו של הקבצן. עד שההורים המודאגים אמרו לו שאסור לדבר עם זרים שרואים ברחוב. וכמובן שזרקו איזה מטבע אחר כך, לשם הנימוס. הקבצן הצליח לשחרר חיוך אמיתי במקרים כאלה. הדבר שימח אותו בצורה כנה ואמיתית. למרות הימים הגשומים שלו תחת כיפת השמיים מלאת העננים האפורים. הילד הקטן והמחייך הזה שעבר לו מדי פעם גרם לו להמשיך עוד קצת. הוא אהב ילדים, הקבצן. הייתה לו חולשה אליהם ובהרבה מקרים הייתה להם חולשה אליו. מסיבה לא מובנת להוריו.
כשאף אחד לא ידע איפה הקבצן הוא בעיקר הסתובב בעיר וחיפש אוכל. מסעדות שזרקו את השאריות שנשארו אחרי יום עבודה, מאפיות שזרקו לחם שפג תוקפו וסופרמרקטים שנפתרו משכורה פגומה. לפעמים היו מעדנים מבוזבזים של ממש, לטעמו. היו מסעדות צרפתיות מצוינות שזרקו מנות של אנשים עשירים שפשוט לא היו רעבים מספיק בשביל לסיים את המנה שלהם. והמנות הצרפתיות היו גם ככה קטנות במיוחד. אבל מסתבר שהקבצן היה ענין טעם, יחסית לקבצן. הקרם ברולה היה המועדף עליו. פעם בכמה שבועות היו זורקים מנה שכזאת, לרוב לא שלמה. אבל היו גם מקרים כאלה. זו הייתה תזכורת קטנה לקבצן לחיים שהיו ולא עוד. פעם הוא היה יכול להרשות לעצמו לשבת בפנים ולאכול את הקרם ברולה המצויין הזה. ולא הפתיע אותו העובדה שההנאה ממעדן שכזה הייתה גדולה הרבה יותר כשלא היה צריך לגנוב אותו מפח זבל מאחורי מסעדה מפוארת של ברוקרים ואנשי עסקים. אבל הקרם ברולה עדיין היה מצוין, גם שצריכים לאכול אותו על חתיכת קרטון במקום מעל צלחת, וקצת לעוס. הוא לא התלונן, בימים כאלה הוא העדיף שלא. הזדמנות כזאת לא באה כל יום. והוא גם היה שומר קצת. לפעמים ליום שאחרי.

-2-
ולפעמים לחברו הטוב ביותר, שהיה זקן יותר ממנו. בדרך כלל הוא היה מגיב בנפנוף קצר בזנבו וקולות של שמחה שהעידו עוד יותר על זקנתו.

-3-
הפרווה שלו היתה לבנה במקומות מסויימים וחלקה נשר, במיוחד באזור הזנב.

-4-

הוא היה עזוב, זה היה לו ברור. וכנראה שסבל מהתעללות כלשהי.

-5-

הוא צלע והיו עליו סימנים של כיבויי סיגריות וחתכים קטנים. הקבצן פגש אותו לפני כמה חודשים. בעוד אחד מאותם לילות שהיה מחפש בהם אוכל לאחר שמסעדות סגרו את שעריהן.

-6-

לרוב היה הולך ליד הפארק שבו כל לילה היו כמה שיכורים מתקוטטים ומקללים קללות לא מובנות. הקבצן התרגל למצבים האלה די ממזמן ולמד להתעלם מהם.

OK נתחיל.

קטע 1, מספר על הקבצן, ואורח חיו.

קטע 2, מגיע בפתאומיות, והוא מתחיל בצורה כזאת, שבמשפט הראשון אתה לא מבין שזה כלב.
בכלל מה הקשר בין קשקוש זנב לזקנתו של כלב…?
(בנקודה זאת, אנחנו לא בטוחים אם הכלב שייך לרקע ש ל חיי הקבצן, או שהוא דמות מרכזית)

קטע 3, מבנה משפט אופייני שחוזר אצלך לכל אורך הסיפור.
בדוק את המשפט ותגיד לי, מה ניסית להדגיש כשכתבת בסוף המשפט " במיוחד באזור הזנב"
את צבע הפרווה או את אזורי הנשירה של הפרווה.
לאורך הסיפור התחביר של חלק מהמשפטים מורכב מידי, ואתה נוטה להדגיש תמיד בסוף המשפטים שלך דברים נוספים.

קטע 4

…. זה היה לו ברור …. תקוע באמצע המשפט.
שאלתי : למי זה היה ברור?

קטע 5

כאן מתחיל הערבוב.
סיום תאור הכלב.
מתי הם נפגשו.
ואיך הם נפגשו.

לא נראה לך, שמהמשפט המתאר את נקודת המפגש שלהם, מתחיל סיפור חדש?
לגבי מי שלא מכיר את הסיפור, הצמת הזאת, מפצלת את הסיפור לשני חלקים, אבל תראה מה קורה בקטע 6.

קטע 6

כשקטע 6 מתחיל אנחנו שוכחים מהכלב, וחוזרים לחיי הקבצן ( לפחות זאת הרגשתי הייתה כקראת את הסיפור)…
כאן, אנו שוכחים את הכלב, ועוברים לתיאור חיי הלילה…

אני בטוח שחלק מהקוראים, חשבו שהכותב, מנסה לבלבל אותם, וזה קצת מעצבן " לעזאזל!! מה הוא דחף את הכלב באמצע ?"
אף אחד לא מבין שאתה נותן רקע לסיפור מציאת הכלב.

שגאות כתיב שמצאתי בקט

שכורה פגומה – סחורה פגומה.
ענין טעם – אנין טעם.
לא הפתיע אותו העובדה – לא הפתיעה אותו העובדה.

בהצלחה, ותמשיך לכתוב

[roy]

תודה. השגיאות האלו בלתי נסלחות. קשה להאמין שלא שמתי לב אליהם כשעברתי שוב על הסיפור. תודה בכל מקרה (:

[dor]

סיפור מעולה כתוב בסיגנון חשוך ולא ברור(עלילתי)ומשאיר מקום לדמיון ולמחשבה של הקורא.אהבתי

[roy]

תודה רבה דור. מאוד שמחתי לראות שמישהו מעריך את ההשקעה הרבה על הסיפור הזה.

[מאת]

תגובות