- This topic has 5 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קריאת הצוואה של פרופסור עוזי רידל היתה חוויה מוזרה ומפתיעה עבור הדס. כשיצאה ממשרדו של עורך הדין חיפשה לעצמה בית קפה עם שולחנות בחוץ, הזמינה לעצמה את "ההפוך הכי גדול שלכם" וישבה להתבונן במפרץ, להרגע ולחשוב. כהרגלה החלה לפרק ולנתח את הארועים על מנת למצא בהם את הסדר וההיגיון שהיו חשובים לה כל כך. מוזרה ומפתיעה… החלק של המוזרה נראה קל יותר. החוויה היתה מוזרה בעיקר משום שהיא היתה בצד של הלקוח. כעורכת הדין של פרופסור רידל ומנהלת עסקיו בעשרים השנים האחרונות, היה מוזר לשמוע אדם אחר נוקב במספרים והנתונים שהיא הכירה בצורה אינטימית. אבל מפתיעה? להדס לא היתה שום סיבה להיות מופתעת. מותו של עוזי היה צפוי זה זמן מה. היא הכירה, כאמור, את עושרו המופלג עד הסנט האחרון. היא ידעה שעורך דין אחר יטפל בצוואה משום שהיא לא נתבקשה לעשות זאת והפרופסור לא היה מזניח עניין חשוב שכזה. גם חלוקת הרכוש היתה צפויה פחות או יותר. את הקרנות לטיפוח מחקר אקדמי ועזרה לסטודנטים נזקקים הקימה היא בעצמה תוך ידיעה ברורה שישמשו צינור לפיזור ההון לאחר שעוזי לא יזדקק לו יותר. גם המצאותה של ה"אגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה" ברשימת המוטבים לא הפתיעה את הדס. עוזי היה חבר ותיק באגודה והקפיד לקרא את כל פרסומיה. גם אם מעולם לא נכח בכנס או ארוע והתבטא ברשת לעיתים רחוקות ותחת כינויים שונים. הדס חייכה לעצמה כשנזכרה איך, באחת משיחותיהם הרבות, שאלה אותו על קהילת חובבי המד"ב ויחסו אליהם. "אני מדען." הוא אמר. "והאנשים האלו נותנים כבוד רב יותר לסופרים מאשר למדענים." היא כבר הכירה אותו מספיק טוב באותו זמן על מנת לשמוע את צל צלו של הכאב באמירה הזו ולהבין שהוא, כנראה, מסכים איתם.
הדס לגמה מהקפה והחזירה את מחשבותיה להווה. גם הופעתה שלה ברשימת המוטבים לא היתה מפתיעה. הדס שיערה שזו היתה הסיבה העיקרית שעורך דין אחר טיפל בצוואה. למעשה, הבנה החלה להסתמן בירכתי מוחה, ההפתעה היחידה היתה הנכס אותו הוריש לה הפרופסור. מה יש לה, עורכת דין עירונית ומכורה לעבודה לעשות עם חוות סוסים גלילית ששימשה כמכון מחקר מתקדם להנדסה גנטית.היא הכירה את החווה היטב. היא עצמה קנתה אותה עבורו בימים הרחוקים בהם יצאו היא והוא למאבק שלהם. היא הקימה את האימפריה הקטנה שלו משלושה מקורות: ההון המשפחתי שירש רידל בהיותו בן עשרים, הכספים שקיבל כשזכה בפרס נובל והעסקה המדהימה והבלתי אפשרית שהם רקחו עם הסעודים. ואילו הוא ניסח את עקרונות המאבק. הקפיד לפגוע ולהעליב כל אחד מהקולגות שלו שלא ישר קו עם עקרונות אלו. בסופו של דבר זה כלל פחות או יותר את כולם. שמירה עקשנית על עקרונות אלו תוך ניצול זהיר של כספו היו עיקר עבודתה מאז. היא הגנה על הפטנטים שלו בעשר מדינות והעסיקה שורה ארוכה של חוקרים, בלשים ועורכי דין על מנת לודא שאף אחד לא ישתמש בגילויים המסעירים שלו ובהמצאות המופלאות שנלוו אליהם ללא אישור. אם בצורה חוקית וגלויה או בהחבא. כשנתגלה גוף שהעז לנסות – תבעה אותו בשצף קצף. מוכנה להתפשר רק כאשר הובטח לה שלא יעשה כל שימוש ברעיונותיו. סוללה נוספת של אנשים עסקה במעקב אחרי התפתחויות טכנולוגיות במוסדות ומדינות שונות על מנת להכניס לפיקוח כל גורם שיש בידו עומק טכנולוגי מספיק על מנת להתחיל וליישם משהו מהטכניקות שניסוחן הביא לפרופסור את הנובל.
ההבנה, שהפכה לעובדה מוצקה ומנוסחת היטב במוחה של הדס נסכה בה שלווה. היא הבינה מה הפתיע אותה. כעת עליה לנסות ולהבין את המעשה עצמו – משימה שנראתה לה קלה הרבה יותר. היא התנערה משרעפיה, שילמה למלצרית וצעדה לעבר מכוניתה. היא החליטה לנסוע לגליל, לחווה. עדיין התקשתה לחשוב עליה כעל החווה שלה. מאז ומעולם עזרה לה הנהיגה לחשוב והיא היתה בטוחה שאם תשחזר בזכרונה את מערכת היחסים הארוכה שלהם – תבין את המניעים שעמדו מאחורי הירושה המפתיעה הזו. לעוזי תמיד היו מניעים ברורים לכל מעשיו. זו תהיה גם דרך נעימה לחלוק לו כבוד, חשבה לעצמה כשתמרנה מחוץ לחניה ושמה פעמיה לכיוון צומת יגור.
עוזי רידל, שהיה חבר טוב, איש שיחה מרתק שחלק את חיבתה לספרות בדיונית וששיתף אותה בפחדיו וכאביו במשך השנתיים האחרונות. שנתיים שהוא כינה – "שנות הסרטן". היה דמות חדשה יחסית בחייה. לפני שהפכו לידידים הוא היה רק הפרופסור – הבוס הגאון והמוזר שקנה את כשרונה, נאמנותה ומומחיותה בדיני קניין רוחני בכסף ואת הערכתה בזכות מוח מבריק ויצירתי ומערכת עקרונות בלתי מתפשרת. התחום שלו כונה "הנדסה גנטית" אולם כבר בפגישתם הראשונה הרצה לה באריכות על ההבדלים, לדעתו, בין המהנדסים הגנטיים, כמוהו עצמו, שחיפשו דרכים להנדס בעלי חיים, לתכנן ולקבוע מראש את תכונותיהם מתוך הבנה של המכניזם של הגנטיקה. לבין ה"טכנאים הגנטיים" שהתמקדו בטכניקות של שיבוט ושיכפול בעלי חיים קיימים, כולל אנשים וחלקי אנשים, והתהדרו בתואר "הנדסה גנטית" שלא בצדק. רידל ראה בשיבוט של בני אדם מעשה לא מוסרי. זרעי הסכסוך הארוך שלו עם העולם האקדמי והרפואי היו נעוצים בביקורת הנוקבת, וכדרכו גם מעליבה, ששפך על ראשיהם של דוקטור קולינה ומרפאת הנעורים שלו שגידלו שיבוטים במכלים. מונעים את התפתחות האישיות שלהם על ידי חסך חושי מוחלט. על מנת לספק ללקוחות העשירים שלהם מלאי של חלקי חילוף זהים מבחינה גנטית שישאירו אותם צעירים, חזקים וגמישים שנים רבות. "האתיקה שלו", זעף רידל באזניה לא פעם, "מתחילה ונגמרת במילים 'אני יכול אז אני עושה'".
באופן אירוני היא השתמשה במילים אלו ממש בראיונות שנתנה בשמו. (מאז הנובל והכרזת המלחמה שלהם הוא תקשר עם העולם דרכה בלבד) "מדוע למנוע מהאנושות את הזכות להשתמש בידע המדהים הזה לטובת הכלל" היא נשאלה אינספור פעמים. "זו אינה טובת הכלל" היתה עונה. "זו טובת העשירים והחזקים. וזה לא מוצא חן בעניינו". אבל באיזו זכות אתם מונעים את היכולות הללו מהאנושות. הם היו מקשים והיא היתה מתריסה: "אנחנו לא צריכים זכות. אנחנו פשוט יכולים למנוע אז אנחנו מונעים." ולעצמה היתה מוסיפה בשקט את הציטוט החביב על שניהם: "אני הוא 'קפיצת הדרך'. אין לי צורך בתרוצים…"הידיעה שיש בידו את הידע והיכולת התיאורטיים להנדס ילדים גאונים, חזקים, יפים ובריאים אם רק ירצה ושהוא מצליח למנוע את היכולת הזו מכל העולם בעזרת חוקי הפטנטים והקניין הרוחני, הסבה לעוזי רידל נחת רבה. אולם הצורך להמשיך לחקור ולפתח את הטכניקות שלו לכלל פרקטיקה מעשית בער בעצמותיו. היא היתה שקועה רובה ככולה באתגר המדהים שהציב בפניה – להגן על רעיונותיו מפני מימוש "בלתי ערכי" בעזרת המקורות הכספיים שעמדו לרשותו. עד שלא שמה לב למצוקתו. אולם כשהלכו המשאבים הכספיים שלהם והדלדלו העלתה בפניו את הרעיון שהוביל, בתורו, לעסקה עם הסעודים. עסקה שאפשרה לה להמשיך ופתרה את מצוקתו של הפרופסור.
הנופים הגליליים חלפו משני צדדיה. האוויר היה נעים בשעת אחר הצהרים הסתווית והיא התנתקה מהזכרונות לשניות מספר על מנת לותר על מיזוג האוויר ולפתוח את חלונות המכונית. הכביש היה הריק והנהיגה המונוטונית החזירה את מחשבותיה חזרה לאותם ימים.
העסקה עם הסעודים היתה, בבסיסה, פשוטה. הם ישלמו לו מספיק כסף על מנת שיוכל להמשיך במאבקו למנוע את יכולותיו מהעולם והוא ישתמש ביכולותיו על מנת ליצר את הסוס הערבי המושלם. כיוון שראה עצמו מהנדס, הקפיד רידל לקבל מהסעודים מסמך דרישות מדויק שכלל כל פרט החל ממידות האיברים ועד לזמנים הנדרשים בתחרויות הרכיבה השונות. רידל בילה קרוב לעשר שנים בחקירת הגנום של הסוס הערבי. רוב העבודה נעשתה בחווה סביב העדר הקטן שרידל ושמעון, מאלף סוסים שתקן שניהל את החווה, טיפחו בין הרי הגליל. היא היתה מגיעה לחווה לפגישה שבועית שהיה לה מבנה קבוע: היא היתה מדווחת על מצב העסקים, על התפתחויות בניהול ה"מלחמה" והם היו דנים בצעדיהם הבאים. לאחר שהדס היתה מסכמת את תוצאות הפגישה על המחשב הנישא שלה היה עוזי מזמין אותה לאכול צהרים בחברתו. מארוחת הצהרים ועד שהדס היתה עוזבת את החווה היו שיחותיהם מוקדשות למדע בדיוני, פנטזיה ולעיתים רחוקות ספרות כללית יותר ושירה. עוזי ראה בהיינלין ואסימוב את היוצרים החשובים ביותר בז'אנר בעוד שהיא נטתה להעדיף את זילאזני ופרנק הרברט. (היתה ביניהם הסכמה בנוגע לגדולתו החד פעמית של טולקין.) שניהם הרבו לקרא ושיחותיהם היו מרתקות ומענגות. עם חלוף השנים נוצרה ביניהם קירבה שאפשרה לה להתקשר לחווה באמצע הלילה על מנת לחלוק עמו את ההתרגשות שעורר בה ספר חדש. הקרנות הבכורה של כל אחד מחמשת הסרטים בסדרת אמבר היו מהפעמים הבודדות שעוזי עזב את החווה והמעבדה. היא ידעה שעשה זאת למענה, סדרת אמבר היתה ה"סדרה שלה", ונצרה את הערבים הללו כזכרונות יקרים.הדס שקעה בזכרונות עד שכמעט החמיצה את הפניה לחווה. הבניין ששימש כבית מגורים ומעבדת מחקר והיה החלק היחיד בחווה אליו הייתה מוכנה להיכנס, נראה בקושי מהכביש הראשי. מאחוריו השתרעו האורווה, גדרות האילוף והשטח הפתוח שהיה מיוער בחלקו ושימש כמרעה טבעי לסוסים. שלושת האבטיפוסים הראשונים עדיין רעו בו יחד עם עוד כעשרים סוסים ערביים משובחים ששימשו כנושאי מחקר ו"חומר גלם גנטי", מונח שזעזע את הדס בתחילה עד שהבינה שמדובר בדגימות דם, זעירות במונחים סוסיים.
שלוש עשרה שנה אחרי חתימת העסקה סופק הסוס המושלם הראשון. רידל ציין באזניה שהוא עומד בדרישות המחמירות עד שתי ספרות אחרי הנקודה ואילו שמעון נראה כאילו לוקחים ממנו את בנו יחידו. הסעודים היו בעננים ושילמו בונוס מיוחד בצורת לימוזינה מפוארת שחנתה בחווה ללא שימוש. רידל נסע בה פעם או פעמיים להקרנות בבית החולים בצפת אולם תשומת הלב הפריעה לו והוא חזר להעזר בג'יפ של שמעון או בב.מ.וו של הדס. בשנתיים שחלפו מאז נולדו עוד שני סיחים עם מטען גנטי שעמד בדרישות והסעודים קנו אותם במחירים אסטרונומיים. אולם רב זמנו של רידל הוקדש כבר למאבק במחלה. כשנהיה ברור שמותו קרב החל, מסודר ומאורגן כדרכו, בהכנות. היא הקימה עבורו את הקרנות והעמותות הנחוצות והבינה שה"מלחמה" עומדת להסתיים. רידל מחק בשיטתיות כל זכר למחקרו מלבד החומר שפורסם ומאגר הנתונים שהכיל את הגנום של הסוס הערבי. "יום אחד, לא רחוק, יקום איזה חוקר מבריק ויבין איך לעשות את מה שעשית. המאמרים התיאורתים זמינים לכל אחד." היא אמרה לו באחד הימים. אבל עוזי רק ציטט לה את גנדלף האפור: "'ביכולתנו לדאוג רק לזמן בו אנו חיים'. זה כבר מעבר לאחריותי. גם לאתיקה שלי צריך להיות גבול כלשהו."
המכונית נעצרה לפני השער החשמלי והדס הפליטה "גלורפינדל" לעבר המיקרופון. משחזרת במוחה את פגישתם האחרונה בזמן שהשער האוטומטי מכיר בה ונפתח לאיטו. הם ישבו על המרפסת בחווה והיא הקריאה לו את "רקוויאם" בעברית מתוך גיליון ישן של "חלומות באספמיה" הוא נאנח בשקט ואמר לה: "את יודעת הדס, יש קסם ביער הזה". היא חייכה אליו וחיכתה עד שירדם לפני שקראה לשמעון שיקח אותו למיטתו.
שמעון חיכה לה בחניה. " איך היה?" שאל. "אתה יודע מה הוא הוריש לך?" השיבה בשאלה. שמעון השיב ב"כן" קצר. הם הלכו בשתיקה מסביב לבית ועלו במדרגות למרפסת האחורית שהשקיפה על המרעה. "אתה יודע מה הוא הוריש לי?" שאלה לבסוף.
-"כן".
-"ואתה יודע למה?".
-"כן." הוא השיב. ואחרי נצח קטן הוסיף: "הוא עשה אותם בשבילך. הוא אמר שאת תדעי לשמור עליהם מההמונים."הדס הרימה את עיניה בחוסר הבנה כשהמראה היפהפה של השמש השוקעת וההרים שמנגד לכד את מבטה. למטה הגיחו בדהרה מבין העצים שני היצורים היפים ביותר שהיא ראתה בחייה. כל פרט בהם מושלם. פרסות הזהב הקטנות, הזנב והרעמה הצחורים כשלג, השרירים שזרמו בהרמוניה תחת העור הבהיר, הצוואר הארוך והאצילי, הנחיריים הרוטטים בקצה הזרבובית השלוחה קדימה
והקרן – ישרה וארוכה במרכז המצח הגאה. -
-
הסמיילי היה כמובן לאיזכור של רקוויאם באספמיה, והייתי אוהב את הסיפור יותר אם היה מוזכר שפרופ' רידל היה מנוי נלהב של כתב העת…
סתם, סתם.אבל לא אהבתי, בעיקר משום שהסגנון ההרצאתי על דברים שקרו בעבר אינו מהחביבים עלי. אבל חייכתי בפה מלא מהפואנטה של הסיפור. חוץ מזה אהבתי שהסיפור לא גלש להסברים פסאודו-מדעיים שבדיעבד באמת שלא היה בהם צורך.
-
הרצאות (של המחבר או של הדמויות) ופלשבקים הם שני דברים שאני לא אוהב, ובייחוד כשמדובר בסיפורים קצרים. הרצאה, לטעמי, היא מעין הודאה בכשלון: לא יכולתי לתאר את זה טוב מספיק, אז דחפתי הרצאה. פלשבק גרוע אפילו יותר: הוא מזכיר לי מישהו שמספר בדיחה על יהודי ופולני שנכנסו לרכבת, ואז, רגע לפני הפאנץ', אומר "אה, נזכרתי, היה שם גם גרוזיני אחד."
כמו כן, לטעמי, הסיפור ארוך מדי יחסית לתוכנו, והדבר ניכר בקלישאתיות של הדמויות. הוא היה יכול להיות חמוד מאד לו היה מקוצץ למחצית אורכו, או, לחלופין, מקבל הזרקת רעיונות וניפוח דמויות משמעותיים. -
זה ממש נראה כאילו ביססת את דמות הגיבורה עליה…
ולעניין: ארוך מדי, יותר מדי הרצאות (כמו שציינו למעלה) מה שגורם לשיעמום. בקושי הגעתי עד הסוף – ולא הצטערתי, כי הפסקה האחרונה יפהפיה. אבל כל הדרך אליה מייגעת ללא צורך.
אפשר לקצץ שני שליש בלי בעיות. רוב המידע שאתה מרצה עליו ממש ממש לא חשוב לסיפור. לחילופין – אפשר להאריך מאוד, שהסיפור לא יכלול מבחינה עלילתית רק את מסעה של הדס לגליל, אלא שיתפרש על פני כמה שנים, תוך סיפור האירועים שאתה מרצה עליהם. זו כמובן תהיה עבודה קשה מאוד.
אבל מה שאתה לא עושה עם זה, אתה חייב להוריד את כל ההרצאות האלה. הן איומות.
-
-
