- This topic has 5 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
מבוא: אחרי מחיקתו של סיפור זה מהפורום אתמול בערב, ערכתי אותו מחדש. הוצאתי את כל הקטעים המקשרים בינו לשאר הרומן. הטיוטה השניה כעט הנה כשרה למהדרין.
כמו כן התיחסתי בתשומת לב להערות שקבלתי, וערכתי גם שינויים בסיפור עצמו. אנא מכם אם תמצאו פגמים בעלילה, שגיאות דקדוק, ניסוח מסורבל, אני פתוח לכל ביקורת. בהחלט גם לביקורות -ציניות עד כמה שלא יהיו- של NY"כרוך בשטיית התכונות והכחדת צורות החיים- שהם פחות משופרים, וכך נולד ויוצא מגופה של מלחמת הטבע, מרעב וממות, העצם הנעלה ביותר…" צארלס דארווין 'מוצא המינים'
"הרי שיצור ששונה שינוי קל לטובתו בתנאים המסובכים של החיים, שפעמים הם אף משתנים, הרי סיכוייו להישאר בחיים גדולים יותר וכך היה 'מבורך בדרך הטבע'…" צארלס דאר ווין 'מוצא המינים'
דארווין טען שההשלכות של תורתו נוגעות אך ורק לבעלי החיים!
אולם האם האדם איננו חיה?
*_הפליטים_*
עלילת הסיפור שאני רוצה לספר לכם מתחילה בשנים בהן הידע האנושי בכל מה שקשור לחקר המוח היה מפותח ביותר. היא מתחילה בשנת 2034 באוניברסיטה להנדסה גנטית בקליפורניה כשמדען צעיר בשם ריצ'רד אמרסון מבקש תקציב מהאוניברסיטה לפרויקט שתכנן.
בין השנים 2032 – 2034 אמרסון עסק בחקר הדנ"א הלוויתני. הוא גילה תגלית שזיכתה אותו בפרס נובל.
ע"פ תגליתו של אמרסון, חלק מהגנים שאחראים על נתוני המוח בדנ"א הלוויתני ומפותחים יותר, בעלי דמיון מדהים לנתוני המוח האנושיים.
הוא תכנן לנסות להשתיל את אותם גנים במקום הגנים המקבילים בדנ"א האנושי, ובכך ליצור אורגניזם בעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה משל האדם.
אמרסון ידע שהצלחה של הפרויקט מהסוג הזה תפתח עידן חדש לגמרי בתחום ההשבחה הגנטית.
אולם האוניברסיטה דחתה את בקשתו של אמרסון בטענה שהפרויקט מעלה בעיה מוסרית מסובכת, ואף עלול לגרום נזקים לחברה במידה והוא יצליח לצאת מתחומי המעבדה.
כמו שכבר אמרתי, ריצ'רד אמרסון היה מדען די צעיר, בשנות העשרים לחייו. יפה תואר היה. גבה קומה בעל עיניים כחולות ושיער שחור. התכונה העיקרית אשר אפיינה אותו הייתה עקשנותו. לא היה ממנהגו של אמרסון לוותר. כל אנשי הצוות שעבדו אתו חוו זאת לא פעם על בשרם בפרויקטים הרבים שביצע.
זאת, כנראה, גם הייתה הסיבה שהחליט הוא לבצע את הפרויקט ללא עזרתה של האוניברסיטה, על אף הסיכון המשפטי שלקח על עצמו.
אולם חוץ מהבעיה המשפטית נותרו לו עוד מספר בעיות קשות לא פחות. ראשית היה צריך אמרסון למצוא גוף מסוים אשר למרות הסיכון יסכים להשקיע בפרויקט. לשם כך פנה מר אמרסון לפיטר מרגט, מנכ"ל חברת היי-טק מאוד מפורסמת. אדם ללא ספק בעל ממון רב אשר יכל מאוד עזור לו. הקשר בין השניים נוצר עוד בהיותם בתיכון כשהרחיק אמרסון ממרגט חבורה של בריונים שרצו להכותו. כך החלו השניים להתיידד. מרגט שתמיד הרגיש חייו לו בשל המקרה, לפני שהתפצלה דרכם, הבטיח לו את עזרתו באשר יזדקק. למרות הזמן שעבר לא אבה מרגט לשכוח זאת כשפנה אליו אמרסון בבקשה למימון הפרויקט שביצע.
לאחר שהשיג אמרסון תקציב לפרויקט, היה צריך למצוא גוף מסוים אשר יוכל לספק לו את הטכנולוגיה הדרושה לביצוע הפרויקט שגם הוא, מיותר לומר, יסכים לקחת חלק בו. לשם כך פנה אמרסון לקולן רות. רות היה גאון בהנדסה אלקטרונית. כמעט ולא היה דבר אשר הוא לא ידע לבנות. אמרסון נהג לשכור את שירותיו ברוב הפרויקטים שביצע, ולכן חוו השניים הרבה חוויות יחד: הצלחות אכזבות תסכולים ותקוות, כך שנוצר קשר הדוק בין השניים. קשר שבגללו בסופו של דבר רות הסכים לבצע את הפרויקט תמורת סכום כסף לא מבוטל שבעזרתו הוא היה צריך גם בין היתר לשלם לפועליו.
לאחר שהשיג מר אמרסון את כל העזרה הדרושה לביצוע הפרויקט, הוא החל סוף- סוף לעבוד על הפרוייקט עצמו. שעות רבות ביום בילה במעבדה עם קולן ואנשיו ולפעמים הוא נשאר בלילות לבד בכדי לעבוד.
במציאות היה הפרויקט מסובך בהרבה משתכנן אמרסון. הרבה מעבר למסגרת הרגילה של: שימוש בתאים לפני התמיינות, הקפאה (-0G), השתלה של חומר גנטי שונה, החזרה של תאים לפעילות ע"י מכת חשמל (-1 G) והנדסה של רחם מלאכותי בעל התאמה מיוחדת לדרישות האורגניזם.
ברוב הניסויים בן הכילאים לא שרד את השלבים הראשוניים בתור עובר, וגם במעט המקרים בהם צלח הניסוי, האורגניזם סבל מבעיות רפואיות חמורות בכדי לשרוד מחוץ לרחם.
לבד מאמרסון אף אחד כולל רות לא האמין שהניסוי יצליח. הם היו ממש דלים באמצעים, ובדרך כלל סיכויי ההצלחה של ניסויים מהסוג הזה נמוכים.
אבל למרבה הפלא, על אף כל הקשיים מר אמרסון הצליח בניסוי ועשה את הבלתי יאומן. מה שפראנסיס קריק וג'אמס ואטסון אפילו לא חלמו עליו כשגילו את סליל הדנ"א. מה שעד לאותו יום היה קיים רק בסרטים בדיוניים. ריצ'רד אמרסון הצליח לבנות ללא עזרתה של האבולוציה צורת חיים תבונתית מפותחת מהאדם.
ואם זאת לאחר שפרסם מר אמרסון את הפרויקט שביצע (שכמובן זכה לפרסום עצום בכלי התקשורת ובעיקר בכתבי העט המדעיים), נתבע ע"י ממשלת קליפורניה בבית משפט פדרלי באשמת הפרת חוקי אתיקה מקצועיים. אמרסון אפסיד במשפט. רשיונו בתור מדען נשלל ממנו, והוא נאלץ לשבת שלוש שנים בכלא.
זמן קצר לאחר משפטו של אמרסון הוקמה תנועה פוליטית אשר לחמה בעד התר הרבייה מלאכותית של מוטציות. עבורם היה זה עיתוי מאוד טוב היות ובארה"ב של אותם ימים שונתה שיטת הבחירות לפרלמנט מהשיטה האזורים לשיטה היחסית. עד מהרה זכתה התנועה להרבה כוח בציבור, והביאה את הממשלה החדשה שעלתה לקבל את דרישתם.
וכך הפכה המוטציה מיצור ששיך למעבדה לצורת חיים תבונתית חדשה בטבע שנקראה בפי בני האדם הרגיל 'האדם החדש', מה שגרם למהפכה עצומה הן בצורת החשיבה של הציבור והן בשיניים שנוצרו במעמד החברתי של האדם הרגיל.
עם הזמן גדל והתעצם מעמדו של ה 'אדם החדש' בחברה, ולכן בשל רמת משכלו הגבוהה תפס את רוב המשרות החשובות במקצועות בעלי קשר ישיר להשכלה ואינטליגנציה כגון: הנדסה, כתיבה, מתמטיקה, ציור וכו'. , דבר אשר הביא את המין האנושי לסבול מעוני כבד ואפליה.
וכך גדלה האוכלוסייה בכדור הארץ והגיע לממדים שבהם כדור הארץ לא יכל יותר לתמוך (מספר היצורים שחיו בכדור הארץ פגע בצורה משמעותית באיכות החיים שלהם). ולכן ערכו המוטציות ישיבה בה נכחו כל נציגי הממשל ברחבי העולם של האדם החדש. בישיבה הוחלט שמכיוון ש: א'- אין מקום לשני המינים בכדור הארץ, ב'- בתוך המאדים יש כבר מאה מליון מוטציות (ולהכניס לשם עוד מוטציות או בני אדם יעלה עשרות מיליארדי מורנים, וחוץ מזה הדבר יצמצם רק במיליארד את אוכלוסיית כדור הארץ וכמעט ולא יפתור את הבעיה), וג'- את מערכת השמש אלפא קנטאורי, ידרשו עוד לפחות שלושים שנה עד שיוכלו ליישב. בשל שלושת הסיבות הללו יש 'להיפטר' מהמין האנושי.
וכך פרצה לה מלחמה בין שתי החברות. רבים קראו לה מלחמת העולם השלישית. בעיקרון נמשכה המלחמה רק חמש שנים, אך מבחינת המין האנושי היו תוצאותיה בגדר שואה. מתוך אוכלוסיית העולם שמנתה כ- 25 מיליארד בני אדם שרדו אך ורק 200 מליון, כאשר לאדם החדש נפלו סך הכל שני מיליארד מוטציות מתוך שבע מיליארד המוטציות שחיו בכדור הארץ.
כל זה קרה לפני שנתיים. מאז חוץ מעשרה אלף פליטים החיים בתוך בונקר תת קרקעי, לא נותרו עוד בני אדם חיים על פני כדור הארץ. -
דבר ראשון הערות טכניות קלות – העבר הגהה על הסיפור, מצאתי שגיאת כתיב איפשו ולצערי אני אפפעם לא מצליח למצוא אותן שוב (באמת שניסיתי), אבל היא שם, אני בטוח. כמו כן השפה שלך מנסה להיות ארכאית במידת מה וזה גורם לטעויות כמו "הסיבה ש*החליט הוא* לבצע…" שיוחלף כמובן ב"הסיבה שהוא החליט". בקיצור, העבר עוד כמה וכמה מבטים.
הסוף פה סתום בעצם (לא במובן של אדיוטי, אלא במובן של מבוי סתום)
אתה לא מגיע לשום מקום, אתה מתאר מצב שאליו הגיע המין האנושי, אומנם יש פה מסר אך הוא לא מועבר. אתה כמעט מספר את המסר.כדי שהקורא יקבל את המסר שאתה רוצה לתת לו, עליך לגרום לו לחוות את שמסופר בסיפור, להרגיש את הרגשות שאנשים ודמויות בסיפור שלך מרגישות, לדוגמא בסיפורך מן הסתם עליך לנסות להעביר את הרוע שבמלחמת העולם השלישית אם המסר שלך הוא נגדה, או להעביר את החלק הטוב שבה אם המסר שלך הוא בעדה, אבל אם אתה סתם בא לתאר מקרה, אין בזה שום תרומה לקורא והוא יוצא מהסיפור במחשבה של, נו טוב, עוד חזון אחרית הימים.
כמו כן, אתה מביא הרבה מאוד פרטים שלא רלוונטים כלל לסיפור, הקשר בין המדען לעוזריו בפרוייקט, למה זה בעצם חשוב כל כך שאתה מבזבז פסקאות שלמות בתיאורם? בסופו של דבר כל מה שהם עשו זה עזרו לו, אתה יכול להשמיט אותן מהסיפור והוא ישאר אותו דבר, ופרטים כאלה הם פרטים שאין בהם צורך
חוץ מזה, אתה מתאר כל מיני פרטים טכניים מדעיים באמצע הסיפור – בשביל מה? האם כדי שהסיפור יראה יותר טוב? יותר אמין? אם אתה לא מסביר מה זה כל אחד מהשמות הגרנדיוז'ים הללו הקורא לא מבין מה אתה רוצה ממנו (אלא אם אתה נותן שמות שמסבירים לקורא) וגם אם הוא היה מבין, מה זה משנה? הם לא חלק משמעותי בסופו של דבר. יכלת לתאר את התהליך בשפה פשוטה והקורא היה מבין מה אתה רוצה ממנו בצורה טובה בהרבה
הצעות לייעול
דבר ראשון – עלילה אישית
במקום לתאר בגדול מה קורה שם – תן סיפור אישי של איזו דמות
אתה יכול לקחת את המדען שלך ולשים אותו בראש קבוצת המתנגדים למשופרים, או יותר מגניב, בתור האדם היחידי שבעדם. ואז אתה משחק עם זה והמסר שלך כדי להעביר אותו כמו שצריך. אתה לא צריך לתאר תחושות אגב, אלא לספר סיפור ודרכו הקורא יבין שהדמות עצובה, כועסת, שמחה וכו'. מן הסתם אם תספר מקרוב על ארועים שקורים למישהו, הקורא יחוש הזדהות.דבר שני, תכתוב פשוט.
למה? כי סגנון זה דבר שבא רק עם הזמן והכתיבה, אם תנסה בכוח לכתוב בצורה מסויימת יצאו לך דברים לא מובנים (אתה יכול לדוגמא לראות את שני הסיפורים האחרונים שלי, הם לא מובנים בעליל ובשל כך גרועים, וזה כנראה בגלל שעשיתי הרבה שטויות עם אילוצי סגנון). אז כתוב בצורה הכי פשוטה שאתה מסוגל, אבל עם משפטים יותר ארוכים מ5,6 מילה כי זה נראה לדעתי יותר טוב (זאת הערה מאודדדדדדדד מאוד אישית, אני בכלל לא בטוח אם מישו חוץ ממני חושב ככה).זהו בינתיים
לילה טוב -
אני פשוט כותבת את האמת – זה משעמם!
חוץ מבעיות התחביר שסרבלו את הקריאה, זו בהחלט אחת העלילות היותר משעממות שקראתי. אם שאר הרומן כתוב באותו סגנון, אתה חייב לשכתב אותו בצורה יסודית. דרך אגב, אחרי זה אני בספק אם מישהו ימשיך לקרוא. זה פשוט לא מעניין.
זה נורא קשה לדחוס כל כך הרבה מידע ודברים בכמות טקסט כזו קטנה. את החומר הזה אפשר היה לפרוס על פני לפחות חמישה עמודי וורד, וזה היה עושה לו רק טוב.
מה שאתה צריך לעשות זה להרחיב. לא להרצות לנו על האירועים, אלא לספר אותם. נסה לתת לזה לנוח כמה זמן ואז לקרוא את זה שוב, בהתעלמות מכל העלילה שעומדת להתרגש עלינו אחר כך.מאחר שאני יודעת שזו הקדמה לרומן, אז אני אתייחס גם לנקודה הזו. אתה עושה שגיאה איומה כשאתה מביא את כל המידע הזה בהתחלה. תתחיל את הרומן שלך, ואת כל המידע הזה הכנס תוך כדי הסיפור בפירורים קטנים. תן לקורא לגלות את מה שהתרחש בעברו של הסיפור. זה הרבה יותר מעניין מלקבל הרצאה בהתחלה. הנה דוגמה אפשרית: אנחנו מגלים מי זה ומה זה אמרסון, כשאנחנו לומדים שהמוטציות מתייחסות אליו כאל איזשהו אל בורא או מושיע או מייסד או איזו דמות מיתית אחרת.
עיין בבקשה בלקסיקון טרקי סיטי בחלק החמישי סעיף 2 "מסלקות מידע". אני חושבת שזה יעזור לך להבין למה התכוונתי.
ודבר אחרון, למה אתה עובד כל כך מהר? רק לפני שלושה ימים קיבלת את כל ההערות, וכבר אתה מפרסם גירסה מתוקנת?
אני על הסיפור האחרון שלי בפורום הזה עבדתי בערך שלושה חודשים. אז נכון שהוא היה יותר ארוך, ואולי אני יותר משקיענית בקטעים האלה, אבל בכל זאת, שלושה ימים זה ממש כלום בשביל לתקן סיפור שקיבלת עליו הערות. אני בדרך כלל מחכה שבוע רק כדי לקרוא את זה שוב אחרי התיקונים. לא תמיד יש יחס ישיר בין זמן לאיכות – וכבר היה כאן סיפור מעולה שנכתב בכמה שעות ומיד פורסם (אשתי התחלפה פעמיים של evil) – אבל בדרך כלל כשמשקיעים יותר זמן התוצאה יותר טובה.בהצלחה בסיפור הבא. אל תתן למה שכתבתי לייאש אותך. זו אמורה להיות ביקורת בונה ממנה תפיק לקחים לעתיד, לא כזו ששולחת אותך הביתה.
-
וואו – עשית משהו שראיתי רק פעם אחת עד עכשיו*.
כתבת סיפור שלם ללא טיפת דיאלוג.
שים לב – אין בסיפור שלך שום דמות שפותחת את הפה. "הוא עשה את זה וההוא עשה את זה" זה לא סיפור – זה תיאור. זה בסדר בתור אקפוזיציה למשהו אחר אבל בתור יצירה שלמה, אין כאן כלום.*hell is the absence of god של טד צ'יאנג, שלפחות מודע למה שהוא עושה.
-
הערות טכניות על הסיפור כיצירה אומנותית-מד"בית כבר קיבלת, ולדעתי כדאי להתחשב בהן (אחרי שמנטרלים את הציניות של המטיף).
אני רוצה להעלות בעיות הנוגעות להבנת התפיסה המדעית את האנושות, וגם לתהליך המדעי עצמו.
ראשית: האדם הוא בהחלט חיה (כל קורס באתולוגיה בפסיכולוגיה ובזואולוגיה ילמד אותך את זה.) אבל זה כשלעצמו איננו מדהים במיוחד (ולכן לא ראוי לבוא כשאלה המקדימה את כותרת הסיפור). מה שמדהים הוא שהאדם מגלה תכונות המשותפות למינים שעברו תהליך של ביות. וכאן נשאלת השאלה מי ביית את האדם? יצורים אחרים, או אולי האדם הוא המין היחיד בפלנטה הזו שנצליח לביית את עצמו.
2. פרס נובל לא מקבלים על תגלית. נקודה. פרס נובל, ברוב המקרים מקבלים על עבודת חיים, ובמספר מועט של מקרים על סדרת ניסויים שהצליחו לפתור בעייה כבדת משקל. למשל – מבנה ה- DNA.
3. וואטסון וקריר לא גילו את ה DNA, הם גילו את *מבנה* ה- DNA (כלומר העובדה שהוא מורכב משני גדילים מסולסלים – "הסליל הכפול").
4. וזו הערה לגבי הסיפור עצמו – מהי עמדת המספר? האם הוא אחד האנשים שנותרו מהמלחמה וחיים בבונקר? האם הוא מוטציה? קשה לי להאמין שמוטציה תבחר לקרוא לעצמה מוטציה. אולי בפיהם שמם יהיה "הנעלים" או "האדונים" או אולי "המחוננים". מי שיקרא להם "מוטציות" הוא לא אחד מהם.
-
אתחיל בשתי שגיאות כתיב
חייו => חייב
ואם זאת => ועם זאתבנוסף הסיפור כתוב בצורה יבשה , כמעט עד לקטע האחרון חשבתי שאני קורא מאמר, בנוסף בסיפור קצר , בדרך כלל נמצא בסוף איזושהי פואנטה , אתה פשוט המשכתי בתיאור יבש, כן. . . מתו 2 מיליארד, כן . . . מתו קרוב לעשרים מליארד .
העלילה לא מרתקת , מה הקשר למוות של 20 מיליארד ולאדם החדש ?
האנשים הישנים מספיק טובים בשביל זה , כפי שהוכח כבר לא פעם.
-
