הפילה והמעפילים

[רז]

"סלח לי לרגע".
הילד, שהיה מרוכז כולו בשלד הענק של הפילה, זינק בבהלה למשמע הפנייה אליו, שלוותה במגעה של יד עדינה אשר הונחה על כתפו. הוא זיהה את האישה שפנתה אליו – אחת המדריכות במוזיאון. רזה, נמוכה, בלונדינית, נאה למדי. הוא לא היה מסוגל לנחש את גילה – עשרים ומשהו? שלושים ומשהו?
היא חייכה אליו. "אתה לא צריך לפחד. מנהל האגף פשוט ביקש ממני לגשת אליך ולבדוק שהכל בסדר. אתה בוהה במוצג הזה כבר שלוש שעות רצוף. וזו הפעם הרביעית השבוע שאתה בא לכאן, ועושה את אותו הדבר."
"הכל בסדר" הוא אמר לה והחזיר את מבטו לעבר הפילה.
"הוא גם ביקש ממני להודיע לך", המשיכה המדריכה בקול משועשע, "שבחודש הקרוב אתה יכול להיכנס חינם למוזיאון".
"ממממ…" הילד לא ממש שם לב לדבריה של המדריכה. היא לא נתנה לזה להפריע לה.
"אתה מבין, הוא כל-כך התלהב מזה שילד בגיל שלך מגיע למוזיאון באופן קבוע, שהוא החליט לצ'פר אותך. הוא מקווה שאתה גם תתעניין קצת במוצגים אחרים שיש לנו פה-" היא רכנה לעברו ולחשה "-אבל אני יודעת שאתה נמצא כאן רק בשביל הפילה הזאת. ראיתי איך העיניים שלך נדלקות כשסיפרתי את הסיפור עליה בזמן הביקור של בית-הספר שלך פה."
הילד התעלם ממנה, אבל המדריכה הייתה עקשנית. "אתה יודע, המוזיאון נסגר עוד מעט, ואני בטוחה שכל השרירים שלך כבר תפוסים לגמרי מהעמידה הממושכת פה. מה דעתך לקפוץ למשרד שלי, לשבת ולשתות משהו?"
הילד לא ענה. "וכשנשב שם, אני אספר לך מאיפה הפילה הזאת הגיעה." היא הסתובבה והחלה להתרחק ממנו באיטיות.
לקחו לילד כמה שניות לפני שהמשפט האחרון חלחל לתודעתו. הוא נטש את הפילה ורץ בעקבותיה של המדריכה. "חכי רגע" הוא אמר בחשדנות. "כשהייתי פה עם הכתה, סיפרת לנו שאף אחד לא יודע מאיפה הפילה הזאת הגיעה. שהמשטרה הבריטית שברה את הראש על זה במשך חודשים, ולא הצליחה להסביר מאיפה היא הגיע לחוף בתל-אביב".
"טוב," אמרה המדריכה בעודה פותחת את הדלת למשרד "הם באמת לא הצליחו למצוא שום הסבר. אבל יש סיפור שמסביר בדיוק איך היא הגיעה לשם. סיפור שאני לא יכולה לספר למבקרים במוזיאון. זה מוסד רציני, אתה יודע" העיניים של המדריכה נצצו בשובבות. היא נכנסה לתוך המשרד שלה, והילד נכנס בעקבותיה. את קירות המשרד מילאו תמונות וכרזות ישנות, שבכולן כיכב גיבור אחד.
"הודיני!" הילד קרא בהתרשמות. המדריכה התבוננה בו בהפתעה. "שמעת עליו?"
"הראו לנו את הסרט עליו, בשיעור קולנוע בבית-הספר למחוננים. הוא היה פורץ המנעולים הכי גדול בכל הזמנים, נכון?"
המדריכה חייכה. "הוא התפרסם בזכות פריצת-מנעולים, זה נכון. אבל הוא ידע לעשות תרגילים אחרים, הרבה יותר מרשימים. היעלמויות, למשל."
"היעלמויות?"
"כן, למעשה ההופעה הכי מפורסמת שלו… אבל אני קופצת קדימה. שמעת שהייתה לו בת?"
"בת?"
"זה לא משהו שהביוגרפים שלו מתייחסים אליו ברצינות, אבל ישנן שמועות עקשניות שלפני שהוא פגש את אשתו, היה לו רומן לוהט עם מכשפה צוענייה. יש כאלה שאומרים גם שהוא למד ממנה את כל מה שהוא ידע…"
הילד היה מרותק. "ונולדה להם ילדה?"
"אה-הא. האם מתה בלידה. הוא לא היה יכול להכיר בילדה, לא באותה תקופה, זה היה הורס את הקריירה שלו. אבל הוא בהחלט דאג שהיא תחייה טוב – הוא סידר לה מקום מגורים באנגליה, עם משרתים, חינוך טוב והכל. והוא ביקר אותה לעיתים קרובות – וגם לימד אותה איזה טריק או שניים."
המדריכה קמה, הורידה כלי חרסינה עתיק-למראה מאחד המדפים, וניגשה לכיור הקטן בקצהו של החדר. "אני עושה לעצמי תה. רוצה?"
הילד הנהן. היא חזרה והושיטה אליו כוס פלסטיק שריח אקזוטי עלה מהנוזל אותו היא הכילה. הוא רחרח בחשדנות את הנוזל ולגם ממנו בזהירות. הבעה של הפתעה עלתה על פניו. "וואו, זה… זה ממש… אף פעם לא שתיתי…"
המדריכה קרצה לעברו. "בוא נגיד שהמתכון לזה עובר אצלי במשפחה מדור לדור. איפה הייתי? אה, כן. הילדה גדלה, והיו לה חיים די טובים. ואז מישהו – עד היום לא ברור מי – הכניס לה לראש את הג'וק הציוני."
"ציוני?"
"הודיני היה יהודי. הוא דאג שהיא תקבל גם חינוך בכיוון הזה. לא משהו שהפך אותה לדתייה מדי, אבל היה לו חשוב שהיא תכיר את השורשים שלה. תחושת אשמה על זה שהיא גדלה בלי משפחה אמיתית, אני מניחה. בכל מקרה, זמן קצר לאחר המוות של אבא שלה, היא מכרה את הדירה, עזבה את אנגליה, והגיעה לפלשתינה…"

—

הקצין רץ לעברה של האישה הצעירה. "גברתי" הוא אמר בנוקשות "את מוכנה להסביר מה את עושה כאן בשעה כזאת?"
האישה מצמצה במבוכה. "אני אוהבת לטייל לאורך החוף בשעות הלילה, אדוני הקצין. יש בעיה?"
הקצין נרגע מעט למשמע המבטא הבריטי הבולט. "אני חושש שאת תיאלצי לעזוב. עלולים להתרחש כאן אירועים מסוכנים הלילה".
"מה, באמת?" עיניה של האישה נפערו בבהלה מעושה, נועצות מבט חודר בעיניו של הקצין. הקצין בהה בעיניה, מרותק לכמה שניות, לפני שצנח על הקרקע, מחוסר הכרה.
היא רצה לעבר גידי, שהיה כבול באזיקים, כמה מטרים ספורים משם. הוא חייך לעברה.
"אריקה! אפילו כשהוא תפס אותי, ידעתי שאין לי מה לדאוג. ידעתי שאת תגיעי לכאן ותסדרי את הכל. היי, לא לקחת ממנו את המפתחות לאזיקים."
"עם אזיקים כאלה?" היא נחרה בבוז בעודה נוקשת באצבעה שלוש פעמים על האזיקים, שנפתחו. "אני לא צריכה מפתחות".
גידי קם, הוציא חפיסת "סאלם עלייכום" מכיסו, והוציא ממנה סיגריה. "יש לך אש?"
אריקה התבוננה בו במבט נרגז. "הדבר הזה-" היא הצביעה לעבר הסיגריה "-לא רק מודיע לכל שוטר בריטי בסביבה שאנחנו פה, הוא גם הורס את הבריאות שלך, במקרה שלא ידעת."
"שטויות," אמר גידי. "חיים רק פעם אחת. יש לך אש, או שאני צריך לקחת את המצית שלי בחזרה מהקצין?"
אריקה הצביעה שוב לעבר הסיגריה אותה החזיק גידי, וזו עלתה באש ונשרפה לחלוטין. הוא שמט אותה בדיוק בזמן, לפני שאצבעותיו נחרכו. "נו, גם את חוש ההומור ירשת מאבא שלך…"
"תראה, גידי, קר לי, ואני רוצה ללכת הביתה. לכמה אנשים אנחנו מצפים היום?"
"חמישים איש. מצ'כוסלובקיה. הספינה לא מגיעה לחוף, מורידים אותם בסירות."
"איפה כל יתר האנשים שלך?"
גידי נע בחוסר-נוחות. "אין עוד אנשים".
"מה?!"
"היה גל של מעצרים לא-מזמן, וקשה לנו להקצות עוד אנשים למשימות. ארגנתי שני נהגים שייאספו אותם בערך שלושה קילומטרים מפה, אבל את ואני נצטרך להוביל אותם את השלושה קילומטרים האלה."
אריקה טלטלה את ראשה בייאוש. "אין לכם תקנה, לך ולחברים שלך. תמיד סומכים עליי שאני אוציא אתכם מהבוץ. ואתם עוד רוצים פה מדינה? מפחיד אותי לחשוב איך תיראה המדינה שלכם. אני מניחה שאתה גם לא יודע לדבר צ'כית, נכון?"
"לא. קיוויתי שאת יכולה לטפל גם בקטע הזה."
אריקה נאנחה.
הרעשים מכיוון הים החלו להגיע כחצי שעה לאחר מכן. הירידה מהסירות התנהלה מהר יותר מהצפוי, בעיקר בשל נוכחות מועטה של ילדים בין המעפילים. היא שוחחה עם מי שלמיטב הבנתה היה אחד ממנהיגי הקהילה, והם התחילו לצעוד בכיוון שאליו הצביע גידי.
במשך רבע שעה הכל התנהל בשקט ובסדר מופתי, ואז החלו ליפול על הקבוצה אלומות-אור של זרקור ענקי. צעקות מבוהלות החלו להישמע מכיוון המעפילים. "תדאג שהם לא יתחילו לרוץ בכל הכיוונים!" צעקה אריקה לגידי, ונקשה באצבע צרידה. אלומות האור מהזרקורים כבו בבת-אחת, ורעשים עמומים של חשמל מתקצר נשמעו ממרחק.
"את חושבת שזה יעכב את הבריטים?" שאל גידי בחשש.
ירייה חלפה מעל ראשיהם. "לא, זה לא נראה ככה, למרבה הצער. בוא נתחיל לרוץ."
"אין סיכוי. אנחנו קבוצה גדולה, והם פשוט יעשו מטווח לאורך כל החוף אתנו בתפקיד הברווזים." רעש של יריות התחיל למלא את האוויר, וזעקות הפאניקה של המעפילים התגברו. אריקה צעקה להם להשתטח על הקרקע.
"תעלימי אותנו, אריקה".
אריקה הפנתה לעברו את מבטה. "זה לא עובד ככה. אני יכולה להעלים חמישה-שישה אנשים בבת-אחת, וגם זה משאיר אותי מרוקנת לגמרי. לא, חכה רגע-" היא פשפשה בכיס מעילה והוציאה מתוכו נייר מקומט "-יש לי רעיון. תאסוף את האנשים פה, ותתחילו לרוץ כמו שאמרתי."
"ומה את תעשי?" גידי הבחין שחבורת שוטרים בריטים כבר החלה לרדת בכיוון החוף.
אריקה חייכה. "פעולת הסחה". היא פרשה את הנייר אותו היא הוציאה מכיסה, ובאור הירח הצליח גידי להבחין שמדובר בעלון-פרסומת ישן כלשהו. מצדו השני היו כתובות מילים בכתב אותו הוא לא הצליח לזהות.
אריקה החזיקה את העלון מול עיניה והחלה להקריא את המילים. "אומנטרסה, לגשדאל, מדבסטי…" היא הרימה את מבטה והתבוננה בגידי, שבהה בה. "אתה מחכה למישהו?"
"לא, לא, חס-וחלילה". הוא אסף את המעפילים, והם החלו לסגת במהירות. הוא יכול היה לשמוע את אריקה מדקלמת את המילים, בעוד הקבוצה מתרחקת ממנה.
ואז נשמע קול נפץ אדיר, מלווה ביריות, וזעקות בהלה, שלשם שינוי הגיעו מכיוון השוטרים הבריטים דווקא. גידי התבונן לאחור, וראה אותם מנסים להיאבק עם משהו ענקי ומשתולל. הוא היה מוכן להישבע שזה פיל.

—

המדריכה קמה מהכסא, והורידה את אחת המודעות הממוסגרות הקטנות שהיו תלויות על הקיר. היא נתנה אותה לילד. זה היה עלון-פרסומת ישן, שהראה את הודיני מניף שרביט כשמעליו מתנשאת פילה ענקית, העומדת על שתי רגליה האחוריות.
"אחת ההופעות הכי מפורסמות של הודיני, ממש בתחילת הקריירה שלו," היא הסבירה, "הייתה הופעה שבה הוא העלים פילה מעל הבמה בניו-יורק. כששאלו אותו לאן הפילה נעלמה, הוא אמר שאפילו הפילה לא יודעת. אני מניחה-" היא חייכה "-שאריקה הודיני ידעה." היא שמה לב שהילד התבונן בתמונה הממוסגרת בתשומת-לב יתרה. "למה שלא תיקח את זה איתך הביתה? מתנה ממני."
הילד התבונן בה בתדהמה. "אני… אני לא יכול… הדבר הזה בטח שווה מיליונים…"
המדריכה צחקה. "לא, לא מיליונים. אני משערת שאתה יכול להשיג עבור זה כמה עשרות-אלפי דולרים באינטרנט. יש לי הרגשה שאתה לא מתכוון למכור את זה בכל מקרה. אבל אני חייבת להזהיר אותך-" קולה היה עדיין משועשע, אך עיניה היו רציניות יותר "-שאין שום טעם לפתוח את המסגרת ולבדוק אם כתוב משהו מאחורי התמונה. זה סתם יהרוס אותה, וחוץ מזה, כבר לא כתוב שם שום דבר."
הילד נראה מאוכזב. "חכי רגע, עוד לא גמרת את הסיפור. מה קרה בסוף עם המעפילים?"
"הגיעו בשלום לאנשים שחיכו להם, ופוזרו במהירות ביישובים שונים."
"וגידי?"
"גם הוא נשאר בחיים, והמשיך בפעילות בהגנה, ואחר-כך בצה"ל. ועם הצורה שבה הוא התנהג, המסקנה היחידה שאפשר להסיק מהסיפור הזה היא שהיו לו תשע נשמות."
"ומה אם אריקה? היא נשארה בחיים?"
"כמובן."
"והיא המשיכה לעזור להם? עם המעפילים, והבריטים, והכל?"
עיניה של המדריכה נצצו בערמומיות. "כן… אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי." היא התבוננה בשעונה. "וואו, נדמה לי ששכחו את שנינו פה במשרד, וכבר סגרו את המוזיאון. בוא, אני אפתח את דלת הכניסה הראשית ואתה תוכל ללכת הביתה."
המדריכה הובילה את הילד לעבר דלת הכניסה הראשית, נטרלה את האזעקה שהתעוררה לחיים בשריקה רמה, פתחה את הדלת ויצאה בעקבות הילד מהמוזיאון, בעודה לובשת את מעילה.
"טוב, אני חייבת לציין שנהניתי, ונדמה לי שגם אתה. תמיד אומרים לי שאני נסחפת כשאני מספרת סיפורים על הימים ההם, אבל…" היא שמה לב שהילד מתבונן בה בפה פעור. "מה?"
"איך פתחת את הדלת? היא הייתה אמורה להיות נעולה."
המדריכה חייכה בעצבנות. "נו, באמת. היה לי מפתח."
"ראיתי את היד שלך. לא החזקת שום מפתח. את הקשת שלוש פעמים על הידית של הדלת, כמו בסיפור." הוא התחיל להתרחק ממנה בצעדים איטיים, אבל אז שינה את דעתו, התקרב אליה, ובחן את תג-העובדת שהיה צמוד למעיל שלה. הופיע עליו רק שמה הפרטי – ריקי.
"ריקי… אריקה?"
המדריכה התבוננה בו במשך כמה שניות, לא בטוחה מה עליה לעשות. לבסוף היא פשוט חייכה, משכה בכתפיה, החוותה לעברו קידה ראוותנית, ונעלמה בענן עשן.

[NY]

1. צריך לעבוד, לדעתי, על האפיון של הילד – הוא מתנהג ומדבר לעתים כמו מישהו מבוגר יותר. למשל – אני לא חושב שילד ינסה להעריך את גילו של בן שיחו באופן המתואר כאן.
2. הסוף היה צפוי מאד.
3. קצת יותר מדי הרצאות. נאום המדריכה בהתחלה, כשהיא מספרת לילד את מה שהוא כבר יודע, הוא דוגמה טובה.
4. חסר לי עוד קצת פיתוח של הרעיון. הסיפור יכול לשמש כהתחלה של משהו גדול בהרבה.
5. יש כמה ניסוחים מסורבלים שאפשר ללטש.
פרט לזה – ובכן, יכול להיות שהסיפור הזה, אחרי פיתוח, יעבוד טוב בתור קומיקס.

[רז]

כך שעניין הקומיקס נופל. קיבלתי לגבי הילד והנאומים. לגבי סופו של הסיפור: אני מודע לבעיה – אני מניח שאתה מתכוון לשהותה של המדריכה – ובחיי שניסיתי לעמעם קצת את הנושא ללא הצלחה יתרה (אשמח לטיפים). ניסוחים מסורבלים – אפשר דוגמאות? ולגבי "משהו גדול בהרבה" – לכשאתקן את הסיפור הנוכחי, אני בהחלט מתכנן עוד סיפורים על דמותה של הגיבורה.

[shif29]

אחלה סיפור בעיקרון, נורא נהניתי לקרוא ויש כמה רגעי קסם אמיתיים. הרעיון של הפילה מקסים.
בשלוש השורות האחרונות גרמת לגיבורה לעשות משהו שבעצם אתה עשית כמספר:
החווית קידה ראוותנית ונעלמת בעשן.
למה?
אז הילד קלט, אז עכשיו יהיה להם סוד, או משהו, בביקור הבא במוזיאון היא תיתן לו קריצה. בסך הכל מה שצריך היה להיות מסופר, סופר.
לא צריך את שלוש השורות האחרונות.
צריך משהו אחר.
החיים ממשיכים והייתי רוצה להאמין כקוראת שגם בסיפור זה ככה.

ויפה מאוד עד אז, באמת.

[יעל]

וחוץ מזה חסר לי משהו בסיפור שיסביר למה הוא מסופר. משהו מעבר ל"קוסמת עוזרת למעפילים".

הרעיון מצוין, אבל חסר בו בשר לטעמי. בסוף נשארתי עם תחושה של: "אז מה?"

או, כמו שאמר לי מישהו לא מזמן – חסר קונפליקט.

[מאת]

תגובות