- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
פעם אחת, שיעור הסטוריה התבטל. אז במקום לשחרר אותנו הביתה (זו הייתה שעה אחרונה לאותו יום) בא מורה מחליף. הוא היה שונה מכל המורים שלימדו אותנו. היו לו שיער חום, ומשקפיים, ועור לבן. כמוני.
כל הילדים בכיתה הביטו בו במבט של סלידה ותיעוב כשסיפר על אירופה. זה בכלל לא היה בתוכנית הלימודים.
אירופה היא יבשת גדולה, מוקפת מים, ועננים.
באירופה, הקידמה שולטת, כהי עור ובהירי עור גרים זה לצד זה, וכל הזמן ממציאים מכונות חדשות, שעושות את החיים יותר קלים.
מכונות, אלקטרוניקה, גלובליזציה, המון מילים שלא הבנתי. אבל הייתי מרותק כל ההרצאה, ואפילו נשארתי אחרון כדי לדבר עם המורה המחליף."חם שם, באירופה?" שאלתי
"לא, לא חם בכלל. די קר אפילו" הוא ענה
"והשמש?"
"כמעט ואין" הוא ענה בקוצר רוח, "ועכשיו אני חייב ללכת, להתראות"
"להתראות" עניתי. ידעתי שלא אראה אותו יותר לעולם."שאלת אותו על אירופה, מה?" צעק עלי יוחאי, הבריון של הכיתה. המון ילדים חיכו לי מחוץ לדלת. יוחאי דחף אותי ונפלתי על הרצפה, מחפש את משקפיי.
הוא הרים אותן והעביר אותם מיד ליד.
"תעזוב אותי" גמגמתי, "ותביא לי את המשקפיים". הוא צחק. כמה ילדים באו מתוך המעגל ובעטו בי.
יוחאי זרק את המשקפיים על הרצפה. פלטתי "תודה" חלוש והרכבתי אותם על אפי. הם היו שבורים לגמרי.
יוחאי צחק שוב: "הנה המשקפיים שלך!". ילד אחד צעק: "אשכנזי מלוכלך" וזרק עליי אבן.הלכתי הביתה, פולט אנקת כאב בכל צעד, עורי הבהיר מאדים מהשמש בכל דקה שעוברת. בלוטות הזיעה העייפות שלי גרמו לרטיבות מגעילה בכל גופי. הוצאתי בקבוק מים מהתיק כדי לשתות וגיליתי שהוא ריק.
הגעתי הביתה, חבול ושרוט, בוכה ומזיע, מיובש ושרוף מהשמש.
זרקתי את התיק ליד דלת הכניסה.
אבא לא הופתע בכלל. הוא הוציא מהמגרה עוד זוג משקפיים חדש, זהה לקודם לגמרי, ואמר שיהיה בסדר. למה שיהיה מופתע? הרי הדברים האלו קורים לי יותר ויותר בזמן האחרון.פעם קראתי באנציקלופדיה, עוד לפני שהספרים הוחרמו, שלפני הרבה זמן, השמש לא הייתה חמה כל כך. עד שיום אחד הוכנס לשימוש סוג חדש של מזגנים, והחור באוזון הכפיל את עצמו. השמש הפכה למסרטנת ומליוני בהירי עור מתו ממחלות. הצמחים התייבשו מהקרינה ורוב בעלי החיים שהיו בישראל, נכחדו.
למחרת הלכתי לבית הספר, ודיברתי עם החברים שלי. סיפרתי להם על אירופה, ארץ קסומה עם גשם ועננים, שם אף אחד לא יצחק עלינו, ונהיה כמו כולם, אולי אפילו יותר טובים. רובם לא הסכימו, אמרו שההורים לא ירשו, ושטוב כאן, בסך הכל. עמדתי על הספסל והתחלתי לצעוק שבזמן האחרון אנחנו נחשבים יותר גרועים מזבל בגלל צבע העור, ושהאפליה הזו כבר לא ניתנת לתיקון. אמרתי שזה רק יהיה יותר ויותר גרוע, ושאם לא נברח מפה מהר, דברים רעים יקרו.
בדרך לכיתה שני ילדים פנו אליי, אחד הציג את עצמו בשם אורן. אורן היה עם שיער לבן, ועיניים אדומות. אסור לו להיות יותר מידי זמן בשמש, אבל הוא חייב. אורן הסתובב עם מטריה כל הזמן, כדי להגן על עצמו, ומרח אינספור קרם הגנה, תכשיר שאפשר לקנות רק אם מכירים את המקומות הנכונים. לפעמים הוא היה חוטף איזו דלקת שאף פעם הוא לא דיבר איתנו עליה, והיה שוכב איזה שבוע בבית. אורן אמר שזה נשמע כמו רעיון טוב, והוא מוכן להצטרף רק אם זה לא מסוכן.
"גם אני מוכנה להצטרף, ולא אכפת לי מה יקרה. הכל עדיף מהמקום הזה" אמרה ילדה עם שיער כתום, ונמשים. קראו לה ורד. היא הייתה ממש יפה.
חייכתי ואמרתי להם שניפגש בגן המשחקים אחרי בית הספר.בכיתה היה שיעור מדעים. במדעים אני ממש טוב, בגלל כל הספרים שאני קורא. כבר אין כמעט דברים כאלה היום, אבא מחביא ספריה שלמה בעליית הגג.
המורה דיברה על ההבדלים בצבעי העור, ועל פיגמנטים של צבע. היה ממש מעניין. אף אחד לא אמר כלום כשהשתתפתי יותר מידי בשיעור, אבל הרגשתי את השנאה במבטים. שנאה תהומית. אחרי שהשיעור נגמר רצתי מיד אל גן המשחקים, כדי שיוחאי והחבורה שלו לא ירביצו לי שוב."אז מה התוכנית שלך?" שאלה אותי ורד. היה קשה לי להסיר את מבטי ממנה, אבל בסוף הצלחתי. הסתכלתי על אורן, שנראה ממש מצחיק עם משקפי השמש, המטריה והתיק הגדול, ואמרתי שצריך להגיע לאירופה.
"אבל אירופה זה רחוק!" הוא אמר
"לא צריך ללכת ברגל, ניקח אוטובוס" השבתיורד, שגם הייתה עם תיק גדול, אמרה שזה רעיון ממש טוב, והתחלנו ללכת לתחנת האוטובוס. בדרך ראינו אישה וילד קטן.
"אמא, מה זה האנשים האלה?" הוא שאל
"אנשים מוזרים," היא עיוותה את פניה בכעס, "לבנים. אל תתקרב אליהם"
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה כשחלפנו ליד כהי עור רבים, שהביטו בנו בתיעוב."אין כניסה לאשכנזים" אמר נהג האוטובוס
"מה? למה?"
"וגם הילדה הזאת עם הנקודות על כל הגוף. ומה זה היצור הזה?? תעופו מפה! טינופת!" הוא צעק וסגר את הדלת.
אני לא ממש נעלבתי, כי אשכנזי זו לא ממש קללה לדעתי, אפילו שאנשים רגילים מאוד היו מתרגזים אם היו קוראים להם ככה. אבל לורד לא היו נקודות, היו נמשים. וזה דווקא היה נחמד, לא משהו שצריך לשנוא.
לא נראה שזה ממש הזיז לורד, היא הייתה עסוקה בלעודד את אורן, שכמעט פרץ בבכי. הלכתי לנסות עוד אוטובוסים והנהגים האחרים גירשו אותי גם כן.כשחזרתי אל החברים שלי, ראיתי שאורן התאושש לגמרי. הוא גם אמר שיש מקום שנקרא "שדה תעופה", ולמרות שזה קצת רחוק, ברגע שנצליח לעלות על ציפור גדולה, תוך כמה שעות נגיע לאירופה.
ורד נראתה כועסת מתמיד. "אתה בא?" היא שאלה
"בטח!" עניתי, "יש לי אפילו אטלס בתיק משיעור גאוגרפיה"
התחלנו ללכת.כמה ימים אחרי, אנחנו יושבים מתחת לעץ. ורד עייפה, אורן חולה, והעור שלי מלא בנקודות אדומות. אבל לא כמו של ורד. נקודות בולטות, מגעילות, גדולות וכואבות כשנוגעים בהן.
"אנחנו צריכים לחזור הביתה" אומרת ורד, היא כולה אדומה לגמרי, עם עור מתקלף, "אורן צריך טיפול, אחרת הוא ימות"
למה הייתי חייב לנסות לקחת אותם לאירופה? בגללי אורן חולה עכשיו, ובכלל לא בטוח שנגיע הביתה.
מכונית עברה שם. איש עם עור לבן פתח את הדלת ורץ אל אורן. הוא אמר שאורן היה יותר מידי זמן בשמש, וזה עלול להרוג לבקנים.
"לבקן?" שאלתי והסתכלתי על ורד. גם היא לא ידעה.
"לא חשוב, אני אקח אתכם מכאן" האיש אמרכיף באירופה. האיש שהסיע אותנו במכונית לקח אותנו לבית שלו. זה בית ממש גדול, עם המון חדרים, ומשרתים כהי עור שמנקים בו כל יום. אורן קיבל את הטיפול שהוא היה צריך, והתאושש לגמרי. מורה בא לפה כל יום ומעביר לו שיעורים פרטיים, שלא ייצא מהבית.
אני וורד חברים. אנחנו הולכים כל יום לבית הספר ולומדים על אלקטרוניקה, ביולוגיה, פילוסופיה. מילים ארוכות כאלו.
הדבר היחיד שאני מצטער עליו, זה שלא אמרתי שלום לאבא. אני מאוד דואג לו אחרי שקראתי בעיתון על המהפכה התימנית בישראל.אבל בתוך תוכי, אני יודע שהוא בסדר, הרי תמיד אפשר להוציא זוג משקפיים חדש מהמגירה אחרי שיוחאי מרביץ לך.
-
תשמע,
בתור אשכנזי אני חושב שהסיפור קצת לוקה ב . . . גזענות, מה האשכנזים הם עדינים וחכמים
וכהי העור הם הטיפשים המרביצים וכו',גם היום יש רוב מזרחי בארץ ואנחנו לא קרובים אפילו להתחלה של מצב כזה.
ולסיפור עצמו:
אין פה איזשהו פיתוח של רעיון לטעמי, משהו מאוד מופשט שלא זוכה לשום בשר.
מבחינת האמינות, אם כל החברה נגועה בגזענות הזאת, אז אייך שולחים מורה לבן לבית הספר
ואייך הוא מעיז לדבר על אירופה?
מה קורה עם האוטובוס לאירופה, מה עם המטוס ?
האם הבית של האיש שאסף אותם נמצא באירופה?
האם הגיעו לשם באוטו?
אף אחד מהם לא רצה לחזור הבייתה, להודיע להורים?אני יכול להוסיף עוד איזה מליונת'לפים שאלות.
בקיצור אל תתייאש מהביקורת שלי.
בהצלחה. -
הבעיה היא שיש כאן שני סיפורים:
1. סיפור של קיפוח על בסיס עדתי.
2. סיפור מסע של שלושה ילדים.לכל אחד מהשניים יש בעיות משלו, אבל הבעייה הגדולה ביותר היא שאין פה מספיק תוכן בשביל לחלוק שני סיפורים – ושניהם מפסידים מזה.
לגבי הסיפור הראשון, הבעיה המרכזית שלו היא חוסר אמינות. Sherlock כבר הזכיר כמה
מהבעיות שיש בהיגיון הפנימי של הסיפור. אני רק אוסיף שאתה זורק אותנו לתוך מצב מאוד קיצוני, בלי הסברים מספיק משכנעים.לגבי הסיפור השני, הוא סיפור מסע, אבל בלי המסע. בעצם, אתה זורק אותנו מתחילת הניסיון להגיע לאירופה, ישר אל הההצלה בסוף. כלומר דלגת על החלק הכי חשוב בסיפור.
אתה צריך להחליט איזה סיפור אתה רוצה לספר ולתקן בהתאם.
הערות כלליות:
1. יש איפיון טוב של הדמויות הראשיות בסיפור, עד לנקודה שבה קפצת קדימה בזמן. משם והלאה הן מתנהגות בצורה שבלונית.
2. תשתדל לא להכניס יותר מידי פרטי רקע לא עניניים (למשל, בפסקה הראשונה כשאתה מציין שהיה מדובר בשיעור אחרון לאותו יום).
3. אתה לפעמים מכניס פרטים ללא צורך ללא הסבר (למשל: למה ספרים נשרפו?).
4. הפסקה האחרונה נראה מחוץ למקום. היא באה אחרי שהסיפור הסתיים ולא מוסיפה.מילה וחצי לסיום:
אני מרגיש שיפור משמעותי בדמויות מהפעם שעברה, רק חבל שלקראת הסוף זה קצת מתפספס… -
שרלוק,
נתקלתי בתגובות על הגזענות של הסיפור. אני רוצה להדגיש שהסיפור הוא מדע בדיוני, אחרי הכל, ולכן המתרחש בו אינו קרוב למציאות, וקרוב לוודאי שלא יתרחש לעולם. יכול להיות שזה בעוד מלא זמן, ויכול להיות שזה בכלל במימד אחר. ההחלטה בידיך.
הסיפור, כפי ששמת לב בוודאי, מסופר מנקודת מבט של ילד. נקודת מבט של ילד היא מאוד שטחית בד"כ, תמימה, ו"חסרת בשר", כהגדרתך, וזה המסר שניסיתי להעביר.
החברה כולה לא נגועה בגזענות הזאת, עד למהפכה התימנית, ולכן הכל כרגיל, אולם ניצני השנאה כבר מתחילים לבצבץ.
לעניינים הטכניים:
הם הגיעו לשדה התעופה באוטו, וטסו לאירופה במטוס.
גיבור הסיפור מביע חרטה על שלא אמר שלום לאביו, ושאר הגיבורים כנראה עם תחושות דומות או משהו כזה. הרגשתי שזה לא העיקר בסיפור.נועם,
שני סיפורים? אני לא מסכים. שני רעיונות המאוגדים לסיפור אחד. המון סיפורים מורכבים מכמה רעיונות שאוגדו ביחד. אסור?
כמו שאמרתי לשרלוק, הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילד, ולכן אין הקפדה על הפרטים, ויש דגש נרחב הרבה יותר על מה הילד מרגיש, ופחות על העלילה עצמה. עשיתי את הדילוגים כי הרגשתי שאין טעם למשוך את הרעיון, אחרת הכל "יימרח" ויימאס.
הילד מספר על דברים שלא קשורים, כי זה ילד.מקווה שהבהרתי כמה נקודות.
בברכה,
שי -
(הודעה זו נכתבה במקור זמן לא רב לאחר פרסום הסיפור כאן, אך היא התעכבה עקב בעיות קישור לרשת אצלי. יתכן, אם כן, שהיא חוזרת על דברים שכבר נאמרו כאן. ועדיין.)
ברוך הבא לפורום. הנה מקבץ הערות הנוגעות לסיפור:
תוכן:
א. במה עוסק הסיפור? בישראל שאחרי הבלגן עם האוזון, במסע של הילדים או בישראל שאחרי המהפיכה התימנית? ה"פואנטה" התימנית נראית מודבקת משהו, המסע אינו התרחשות משמעותית, ואף אחד מהגיבורים לא זוכה בתובנה כלשהי. כנ"ל הקורא.
ב. אני אומר זאת בלב כבד, אבל לטעמי הסיפור נגוע בגזענות. *כל* השחורים מטומטמים וגסי לב, כל הלבנים לא, ולבסוף מגיעים הגיבורים ללמוד "אלקטרוניקה, ביולוגיה ופילוסופיה", דברים שהשחורים המטומטמים לא מעלים בדעתם. אהא. אם יש כאן מסר כלשהו, אני ממש לא אוהב אותו. היות הסיפור מד"בי/עתידני לא נותנת לו זכות להיות כזה, וגם אם הילד המספר חושב שכולם רשעים, הרי ש*אני הקורא* אמור להבחין בתפיסה שגויה מצדו בנושא זה (אם לא זה המצב האמיתי). אללי, אני הקורא לא מבחין בכך, משמע המספר כמו גם המחבר משוכנע ברשעותם ובטמטומם של הסובבים השחורים. רע מאד.
ג. יש לך ספקולציה ואתה לא עושה איתה שום דבר מיוחד. אני בטוח שיש עוד השלכות מעניינות לכך שרוב לבני העור מתו. מה הן יכולות להיות? חפש ומצא. באופן זה תוכל גם להרחיב את העלילה, שכרגע הנה רק מסווה קלוש להצגת העולם.סגנון:
א. לא רע, אבל ניתן לשפר מעט את נושא הפיסוק. יש עודף קל של פסיקים, ולעומת זאת הפיסוק בדיאלוגים לוקה בחסר. לשיפור נושא זה אני ממליץ לך לעיין בדף העזר של חלומות באספמיה. קרא והפנם.
ב. סגנונו של הילד שלך לא אחיד באופן קיצוני. רוב הזמן הוא מתיילד מאד, אך יש לו יציאות "בוגרות", סגנונית, שאינן מתאימות: "מבט של סלידה ותיעוב", למשל. לתשומת לבך.קיצורו של דבר: הבעיות העיקריות של הסיפור הן הגזענות המובנית והחוסר העלילתי. את שתיהן, ואת שאר הבעיות, אפשר לתקן בקלות יחסית. נסה ותהנה!
-
מצד אחד, אתה מגן על הסיפור מההאשמות בגזענות באמצעות הטענה כי הוא *בדיוני*.
מצד שני, אתה מגן על הסיפור מההאשמות בסטיות לדברים שאינם קשורים באמצעות הטענה כי אצל ילדים כך זה *באמת*.
נעזוב את הסתירה הברורה בין שתי הטענות הללו. הדבר החשוב יותר הוא שבכל אחד מהמקרים אתה משתמש בטיעון בדיוק בדרך *ההפוכה* מזו שאתה, כאמן, אמור להשתמש בו.*בדיון*
יצירת אמנות אכן אינה "מציאותית", והיא יכולה להכיל רעיונות ואירועים השונים מאד מאלה המוכרים לנו מהמציאות, אך יש בה מחויבות מסוימת למציאות הפנימית שלה עצמה ויש לה, בסופו של דבר, קשר בל ינתק למציאות בה חי המחבר. אתה יכול לכתוב על חייזרים, נניח, עד שיצא עשן, אבל נקודת ההשקפה *שלך* תשאר אנושית (ולמעשה, במקרה שלך ושלי, גם ישראלית). לכן אתה לא יכול לכתוב סיפור גזעני באופן שאינו משתמע לשתי פנים (וסיפורך הוא כזה, אני מצטער לומר) ולתרץ זאת ב"זה סיפור בדיוני". הסיפור בדיוני, אבל אתה לא, והרעיונות שלך, המשתקפים בכתיבתך, גם הם מציאותיים לחלוטין.*מציאות*
אחד המוקשים הגדולים ביותר העומדים בפני כל אמן הוא שיקוף המציאות, היחס בין המציאות לאמנות. אמנות היא מדיום רעיוני, והעברת הרעיון, גם אם הוא מציאותי לחלוטין, אינה דורשת חזרה מדויקת על המציאות. למעשה, בדרך כלל הדבר פוגע בה.
למה הדבר דומה?
אם נשתמש בטיעון שלך בעניין "הילד מספר על דברים לא קשורים כי זה ילד" (קרי – כי כך זה *באמת* אצל ילדים), הרי שאין כל מניעה, ולמעשה יש צורך, לתאר גם את כל מהלך הטיסה, לתת את נתיבה המדויק ולספק רשימת חלקי חילוף של המטוס – כי כך זה *באמת*.
אך ה"באמת" הזה אינו חלק חיוני מהאמנות – הוא לא תורם לרעיון, הוא לא תורם להבנה.אין זאת שאסור לילד לספר על דברים שאינם קשורים, אבל צריכה להיות לכך סיבה *אמנותית*: הצגת הרקע, מתן פרטים שיועילו בהמשך הסיפור, הבהרת תכונות הגיבור או הדמויות האחרות, וכו'. הסיבה "כי כך זה באמת" לא תופסת.
-
אסור לאגד שני רעיונות לסיפור אחד?
כשמדובר בשני רעיונות (או נושאים, או סיפורים או כל דבר אחר שתקרא להם) כ"כ לא קשורים (רעיונית) בסיפור כ"כ קצר, לטעמי התשובה היא שלא. אולי קיימים יוצאי-דופן, אבל אני לא יכול לחשוב על אחד כרגע.
הערה: העובדה שהגזענות היא ה"סיבה" למסע לט ממש מספקת. אפשר בקלות למצוא סיבות אחרות. למשל, כי הם חושבים שיהיה מגניב לראות את מגדל פיזה. כי שם לא חם כל-כך. כי הם מחפשים הרפתקאות בארץ קסומה.
הרבה ילדים בורחים מההורים שלהם, לא כולם בגלל שיש בעיות בבית.
כרגיל, אתה מוזמן שלא להסכים איתי.
-
-
