- This topic has 46 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים by
.
-
תגובות
-
-
פיליפ ישב לו בשקט, מביט בשעמום בהליך המשפטי שהתרחש בפניו. כמוציא לפועל של גזרי דין (כשהיה לבדו, או עם אחת מהבחורות הזמניות שלו, הוא היה קורא לעצמו בצחוק 'תליין'), הוא היה רשאי לשבת באופן חופשי באזור המיוחד למוציאים לפועל שבבית המשפט. ברגע זה הוא היה היחיד באזור. רוב המוציאים לפועל לא התעניינו בתהליך השיפוטי, ולמדו את התיקים שלהם רק לאחר גזר הדין. פיליפ העדיף ללוות את התהליך מראשיתו. מדי פעם הוא היה מוצא את עצמו בזמן תהליך משעמם וטכני בעיקרו, כמו הפעם, אך הוא כבר למד שתהליך משפטי משעמם לרוב מוביל במפתיע להוצאה בפועל מעניינת.
הנאשם בתהליך זה היה הפעם גבר זקן, חולני ושדוף. עיניו הקטנות, השקועות בארובותיהן, התרוצצו ללא הרף לאורך אולם בית המשפט. אצבעותיו המוכתמות שוטטו על פני השולחן, מדי פעם מחפשות בכיסיו את מה שנלקח ממנו בתחילת המשפט. ההאשמות בהן הואשם היו סטנדרטיות, כאלו שבהן נראה כי מואשמים יותר ויותר אנשים לאחרונה. למעשה, מבקר מהעבר שהיה מגיע לבית המשפט היה מוצא את המעשים בהם הואשם האיש כלא יותר מאשר חוסר מוסריות, אך בכל מקרה, מעשים חמורים יותר כבר היו נידונים בבתי משפט אחרים ובצמידות אליהם. המעשים שבהם היו נשפטים בבית משפט זה היו נרשמים לאורך כל חייו של הנאשם ואז היה האדם נשפט עליהם בכללותם.
לא לעיתים קרובות היה הנאשם מזוכה בבית המשפט, ואכן לא היה זה המקרה. השופט מצא את הנאשם, כצפוי, אשם במעשים שבהם הואשם, ואף גזר עליו את העונש הסטנדרטי של המוות הקטן והארוך. פניו של הנאשם הלבינו מפחד, אך חזרו לצבעם החיוור הרגיל כאשר השופט שחרר אותו לדרכו. רוב הנאשמים לא יודעים מהו טיבו של המוות הקטן, ולעולם לא יידעו. זו הייתה משימתם של המוציאים לפועל.
לאחר שיצא הנאשם ממבנה בית המשפט, פנה פיליפ אל הקטגור. שמח על כך שאינו צריך לחפש מוציא לפועל בכוחות עצמו, הוא העביר לפיליפ את תיקו של המורשע. פיליפ לקח את התיק מתחת לזרועו, והלך למשרדי המוציאים לפועל בשביל לבנות את דרך הפעולה.
לאחר כיומיים של עבודה, הייתה דרך הפעולה מוכנה. פיליפ מצא בדיוק את הנקודה בזמן ובמקום בהן ביצוע המוות הקטן יהיה הקל ביותר ובעל הסיכויים הגבוהים ביותר לביצוע. הוא רשם את הפרטים הטכניים הנחוצים, ופנה אל בית המבצע, שם לקח פיליפ את כל הציוד הדרוש. הוא הגיש את הפתק למבצע, ולאחר הנהון מצדו (שלווה בכיוון מכונת הביצוע בהתאם לפרטים שמסרתי), עמד על משטח ההפעלה. המבצע משך את ידית הביצוע, ולאחר תחושת הדגדוג האופיינית, מצא פיליפ את עצמו במקום הרצוי, חמישים שנים בעבר.
פיליפ הביט ברשימותיו, ווידא שהוא אכן במקום הנכון. אך לא היה בזה צורך- בפינת הרחוב עמד הנאשם. הוא נראה שונה מהפעם בה ראה אותו פיליפ בבית המשפט. הוא היה זקוף, ערני ובריא, אך פניו היו פניו של הנאשם בבית המשפט. פיליפ הלך לכיוונו, מכין בהיחבא את כלי ההוצאה לפועל. הוא העביר אותו לידו הימנית, כיוונו לנאשם, ופנה אליו בקול חברי:
"הי, בחור, אפשר להציע לך סיגריה?" -
-
-
-
ראשית – את הפואנטה חיבבתי.
לשאר:
א. ניסוחים מעט ארוכים מדי ומסורבלים. דוגמאות: "הנאשם בתהליך זה היה הפעם גבר זקן, חולני ושדוף" (לעומת, למשל, "הנאשם, הפעם, היה גבר זקן, חולני ושדוף" או אפילו "הנאשם היה זקן חולני ושדוף"); "השופט מצא את הנאשם, כצפוי, אשם במעשים שבהם הואשם" (רחמנות, בנאדם! כמה חזרות מהשורש אשם! במקום, למשל, "השופט, כצפוי, מצא אותו אשם" או "דן אותו לכף חובה" או משהו). בקיצור – לא לחזור על אינפורמציה מיותרת. אנחנו *יודעים* כי השופט הוא שופט והנאשם – נאשם, ואין צורך לחזור על כך.
ב. אם הליך משפטי משעמם גורר גזר דין מעניין (כנאמר בפתיחה) – היכן הוא אותו גזר דין מעניין? אם "המוות הקטן" הוא התהליך המעניין – מדוע ולמה זכה בו דוקא הזקן המסכן (בניגוד, נניח, לכל שאר הפושעים הקטנים ודגי הרקק המבקרים תדיר בבית המשפט)? מה ההפתעה כאן?
ג. למה פיליפ?
ד. הסיפור ארוך מדי יחסית לתכנו (קרי – הפואנטה, החביבה, אמת).
ה. קפיצתו המוזרה של המחבר לגוף ראשון (טעות עריכה, כן כן…
)בקיצור – חזרה לשולחן השרטוט.
-
א. אני מאשים *אותך* בזה. סתם, אני אשנה את הניסוח.
ב. קרא שנית- זה לא גזר הדין עצמו שמעניין, זה הביצוע שלו שמעניין (נסיעה בזמן, פגישה של בחורות זמניות, וכו')
ג. רמז מקדים. היתי יכול לקרוא לנאשם מוריס, או לפיליפ "מר דובק", אבל זה כבר היה ברור מדי.
ד. יכול להיות, ואולי הייתי יכול להשמיט את המשפט עצמו, אבל ככה יש קצת עלילה מסביב.
ה. אולי היית מעדיף סיפור שמתחיל בגוף שלישי ואז באמצע עובר כולו לגוף ראשון?
אבל אני שמח שאהבת את הפואנטה…
-
ב. לא, תקרא *אתה* שנית. משהו מעניין צריך להיות *מיוחד*. לא מיוחד יחסית אליך ואלי, אלא יחסית לגיבור. כמשתמע מתפקידו, הוא אמור לחזור בזמן כל שני וחמישי בין שתיים לארבע, שלא לדבר על שאר ימי השבוע. למעשה, אם להתחשב בעומסים על בתי המשפט, הוא בטח נוסע בזמן גם בשבת…
ג. חלף מעלי בשלווה, הרמז הזה. למישהו אחר כאן זה אמר משהו?
ד. לא נכון. זו לא עלילה, זה "ריפוד". אם להיות בוטה (חוסך שבטו שונא…) – זהו אוסף תירוצים לפואנטה.גם אני שמח על חיבתי לפואנטה, אך, למרבה הצער, אין הדבר מספיק על מנת ליצור סיפור טוב.
-
ב. זה בדיוק- משפטים משעממים גוררים באופן מפתיע מסעות מעניינים לעבר. לא ככלל אצבע, אלא בנסיונו של הגיבור- לאחר משפטים משעממים, הוא מקבל טיולי חזרה בזמן שבסופו של דבר יצאו מעניינים. רוצה שאני אספר לך על הטיול בו הוא פגש את גולדה מאיר בבריכה? על הטיול בו הוא היה אחראי לעלילה של פרק בתיקים באפילה? על הטיול בו הוא שלח סיפורים לפורום? אולי אחרי הפואנטה, הוא יפגוש בחורה מיוחדת? את רוצה שאני אפרט את כל זה?
ג. ואת האצבעות המוכתמות של הנאשם תפסת?
ד. אתה יכול להיות בוטה, אני לא הבנתי את הצירוף הזה… ומה רע בריפוד? יש לי מגבלת מילים? הסיפור הזה יוכל להתאים לחוקי תחרות הקצרצרים, אבל גם ככה הוא פחות מ500 מילה. ביקורת שאני שולח לעין הדג כבר יותר ארוכה.
-
-
-
בתקווה שאת הגרסא הזאת העורך ימצא יותר קלה לעיכול… (גרסא זו דרך אגב עומדת בקריטריונים של תחרות הקצרצרים)
פיליפ פסע לתוך אולם בית המשפט. בתור תפקידו כמוציא לפועל של גזרי דין (כשהיה לבדו, או עם אחת מהבחורות הזמניות שלו, הוא היה קורא לעצמו בצחוק 'תליין'), הוטל עליו לבצע את גזר הדין של המשפט שהסתיים כרגע.
כשנכנס, עבר על פני הנאשם, גבר זקן, חולני ושדוף. עיניו הקטנות, השקועות בארובותיהן, התרוצצו ללא הרף לאורך אולם בית המשפט, ואצבעותיו המוכתמות חיפשו מבלי משים בכיסיו את מה שנלקח ממנו בתחילת המשפט. המעשים בהם הורשע הנאשם היו נראים למבקר מהעבר כלא יותר מחוסר מוסריות, אך על עבירות כאלו נגזר העונש שאותו ייבצע פיליפ, עונש המוות הארוך והקטן. עונשם של עבריינים כבדים יותר לא היה תחת שיפוטם של המוציאים לפועל מסוגו של פיליפ.
לאחר שיצא הנאשם ממבנה בית המשפט, פנה פיליפ אל הקטגור, שהעביר לו את תיקו של המורשע. פיליפ לקח את התיק מתחת לזרועו, והלך למשרדי המוציאים לפועל בשביל לבנות את דרך הפעולה.
לאחר כיומיים של עבודה, הייתה דרך הפעולה מוכנה. פיליפ מצא בדיוק את הנקודה בזמן ובמקום בהן ביצוע המוות הקטן יהיה הקל ביותר ובעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצלחה. הוא רשם את הפרטים הטכניים הנחוצים, ופנה אל בית המבצע, שם לקח פיליפ את כל הציוד הדרוש. הוא הגיש את הפתק למבצע, ולאחר הנהון מצדו (שלווה בכיוון מכונת הביצוע בהתאם לפרטים שמסר לו פיליפ), עמד על משטח ההפעלה. המבצע משך את ידית ההפעלה, ולאחר תחושת הדגדוג האופיינית, מצא פיליפ את עצמו במקום הרצוי, חמישים שנים בעבר.
פיליפ הביט ברשימותיו, ווידא שהוא אכן במקום הנכון. אך לא היה בזה צורך- בפינת הרחוב עמד הנאשם. הוא נראה שונה מהפעם בה ראה אותו פיליפ בבית המשפט. הוא היה זקוף, ערני ובריא, אך פניו הבריאים היו בבסיסם פניו של הנאשם בבית המשפט. פיליפ הלך לכיוונו, מכין בהיחבא את כלי ההוצאה לפועל. הוא העביר אותו לידו הימנית, כיוונו לנאשם, ופנה אליו בקול חברי:"הי, בחור, אפשר להציע לך סיגריה?"
-
-
-
-
-
(או המוות הקטן – The Short-Short Version)
פיליפ, המוציא לפועל, נכנס לאולם בית המשפט וחלף על פני הנאשם, גבר זקן, חולני ושדוף. עיניו של זה האחרון התרוצצו ללא הרף בארובותיהן השקועות, וידיו חיטטו בכיסיו, מנסות לשוא למצוא שם את מה שנלקח ממנו בתחילת המשפט. פיליפ לא ידע מי האיש ומה ההאשמות – הוא היה המוציא לפועל ועל כן התעניין רק בגזר הדין או, ליתר דיוק, בעונש. הפעם יהיה זה "המוות הארוך הקטן".
מיד לאחר שלקח מהקטיגור את תיקו של הנאשם, הלך פיליפ אל משרדי ההוצאה לפועל על מנת לבנות את העונש. הוא חישב ומצא את כל הפרטים הנחוצים: הנקודה המדוייקת בזמן, המיקום המיטבי, כל המידע החיוני להצלחת "המוות הארוך הקטן". הוא אף לא שכח לאסוף עמו את מכשיר ההוצאה לפועל.
במרכז המבצעים העמוס מצא פיליפ מכונה פנויה, לחץ על הכפתור ומצא עצמו מתוזמן היטב – בדיוק חמישים שנה בעבר, במקום בו תכנן להיות. הנאשם עמד, כמובן, בפינת הרחוב – צעיר ונמרץ, אך עדיין בר זיהוי.
"שלום," אמר פיליפ בעודו שולף את כלי ההוצאה לפועל מכיסו ומגיש אותו לנאשם. "אפשר להציע לך סיגריה?"
(או, בקיצור – אם כבר סיפורי פואנטה אז בקיצור. או שיהיה מצחיק רצח, כמובן – אבל אני בעבודה ואין לי כח לזה…) -
-
-
-
אני לא משתגע במיוחד גם על הגרסה שלי, אבל אם כבר פואנטה – אז קצר. אין הבדל ממשי בין כמויות המידע הרלוונטי (כלומר – אתה לא באמת מצפה שהקורא יסיים את הסיפור, גם בגרסתו הארוכה ביותר, ויחשוב – אוי, דוקא על העברות *האלה*?)
"ההבדלים הסגנוניים", כלשונך, הם יותר מכך – הם מראים לך דרך לתמצת את כתיבתך, בעיקר דרך מבנה המשפטים, על מנת להפוך אותה לקולחת יותר.
לסיפור ארוך יותר יש הצדקה רק אם קיים מסר נוסף אותו אתה מנסה להעביר. ת'כלס, נתן לכתוב את סיפורך כך:פיליפ נשלח בזמן להוציא לפועל את עונש "המוות הארוך הקטן". הנענש, פושע זקן מוכתם ידיים, נראה טוב בהרבה כאשר הגיח פיליפ מהמכונה 50 שנה לפני כן, קופסת "המוות הארוך הקטן" בידו. הוא הושיט את הקופסה לנענש. "רוצה סיגריה?" אמר…
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
וסיפור קצרצר ביותר (רוצה זכויות יוצרים משותפות?
, אבל לדעתי (כמובן, המשוחדת), הסיפור ההוא קצר מדי, אתה לא מתחיל לקרוא וכבר הפואנטה מגיעה, וזה פוגם בפואנטה- בלי הכנה בכלל. אם כי, הגרסא הטיפה יותר ארוכה שלך היא גם טובה מאד, רק לא מעבירה את תמונת העולם שהייתה לי כשכתבתי אותו (וכמו שאמר איש חכם אך מעצבן, חייבים להכיר את כל העולם בו מתרחש הסיפור…) -
אין כאן מאומה פרט לפואנטה. לו היתה לך תמונת עולם מגובשת הקשורה במשהו לפואנטה – לא הייתי מתלונן גם על הגרסה הראשונה. למרבה הצער, הדבר המשמעותי היחיד בסיפור, לטעמי, הנו אותה פואנטה, וכך צמצמתי אותו עד למינימום, כדי לראות האם הדבר פוגע.
הוא לא. למעשה, הגרסה הקצרצרה משעשעת הרבה יותר, לטעמי. אם יש עוד כמה פואנטות כאלה, אפשר לקבצן באנתולוגיה של כיס… -
-
-
-
-
-
אבל הסיפור הזה מוזר. מערכת המושגים של שכר ועונש שבו, למשל היא קצת מבלבלת.
הסיפור לא מסתדר לי בשום מובן מבחינת סיפור מסע בזמן. הוא הגיוני אם ורק אם אף אחד לא יוצא זכאי.
כלומר: נניח ש- X עישן כל חייו (כי מישהו הציע לו סיגריה בגיל ארבע). ואז ביצע (או לא ביצע) עבירות. ואז נשפט. ויצא זכאי.
מה אז? משנים את חייו רטרואקטיבית??
זה לא נשמע לי הגיוני.
אלא אם כן, כמובן, העבירה שעליה נשפט היא עבירת העישון עצמה, ואז אנחנו בברוך עוד יותר היסטרי מבחינת זמנים אבל לסיפור יש משמעות אלגורית יפה.
מישהו מוכן לעזור לי? -
-
עם כל הכבוד לקצרצרים, גם לאורך יש ערך. תמחקו את החיוכים הדביליים מהפרצופים שלכם, יא ראשים מלוכלכים שכמוכם.
הרבה מסיפורי הפואנטה, מהסיפורים ההומוריסטיים וכדומה, אפשר היה לקצץ, אבל האם אנחנו רוצים לעשות את זה? האם אנחנו רוצים לוותר על ה*סיפור* ולהישאר רק עם הפואנטה?
סיפור זה דבר נפלא. הוא מאפשר לנו להכיר אנשים, מקומות, מצבים, להסחף אל תוך עולם אחר. הוא בונה אווירה. הוא בונה עולם. הוא מאפשר לנו בריחה מהמציאות.
בדיחה? בדיחה זה סתם בשביל הצחוקים. נחמד, אבל לא זה. אז אפשר לספר את הסיפור הזה בשלוש שורות, אבל אז הוא כבר לא סיפור.
וכדי להדגים את דבריי – כל מי שקרא את ספר "סיפורי הפתעה" של רואלד דאל יודע שאת רוב, אם לא כל, הסיפורים שם, אפשר היה לתמצת בבדיחת זוועה של כמה שורות. אבל האם אנחנו רוצים לעשות את זה? האם אנחנו רוצים לוותר על האווירה, על הגרוטסקה, על הדמויות הססגוניות והציוריות, רק כדי שיהיה לנו פחות לקרוא?
אני חושבת שהגישה הזו חותרת תחת עצמה. במקום שאדם ילמד לכתוב סיפור – ארוך יותר מבדיחה, ועשיר ממנה – שבאמת יתן את מה שסיפור צריך לתת, הווה אומר – דמויות מעניינות, עולם מעניין, היכולת לשקוע – הגישה הקיצוצית של ניר הולכת על יעילות אמריקאית. תביא כבר ת'פואנטה ואל תבזבז לי את הזמן עם תיאורים. אני ממש נגד. ככה לא כותבים סיפורים, וזה לא מה שסיפור אמור להיות. אני מסכימה שיש מה לשפר בסיפור מבחינת התיאורים והאמינות, אבל הדרך לעשות את זה היא *לא* להעיף את כל התיאורים ואת כל בניית העולם לטובת בדיחה של שלוש שורות. -
-
-
אם כי זה יהיה סיפור חסר פואנטה.
היום הגדול הגיע. היום אהרון יוכל סוף-סוף לחזור לעבר, להופיע מול הגרסא הצעירה של עצמו לרגע אחד קצר, ולתת לו מידע חשוב מהעתיד, מידע אשר ישנה את כל שרשראות האירועים ממנו והלאה. אהרון נכנס למכונת ההקרנפש, וכיוונה לרגע המתאים ביותר. כשהתממש מול עצמו בעבר, התקרב לאוזנו ולחש לעצמו משפט אחד משמעותי: "לפסטה שמים שמן זית אחרי הסינון"
-
-
-
-
