- This topic has 48 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שוב צלצל הטלפון. טרי התיישבה מול העמדה וענתה לשיחה. פניה של אפי (אפרודיטה במקור) חברתה, הופיעו בחלון השיחה.
"הי, מה קורה?" שאלה טרי בשמחה.
"משעמם לי." הכריזה אפי, "התבטל לי פרוייקט שהייתי אמורה לעבוד עליו. בא לך לשבת בפארק הירקון?"
"למה לא?" שאלה טרי, "אני כבר אצלך."
היא סגרה את חלון השיחה, וקפצה לחדר השינה למקלחת זריזה והחלפת בגדים. לאפי היתה דירה שכורה בשכונת בבלי, והרכבת מקינג ג'ורג' לפארק הירקון עברה ממש לידה.
מספר דקות לאחר מכן היא כבר היתה ברחוב הומה האדם, וירדה לתחנת הרכבת התחתית. על המפלס העליון המתינו פחות אנשים, כך שטרי עלתה לשם מיד. בתוך דקה הגיעה רכבת, הכניסה לקומה השניה שלה מול טרי. היא ושאר האנשים פסעו פנימה. טרי מצאה את עצמה כרגיל בקרון מקופל רחב מימדים, והתיישבה באחד הכסאות הפנויים. על הקיר מולה נתלתה מפת הרכבות התחתיות בשפה העברית, ועל הקיר מאחוריה היתה תלויה המפה הערבית. על הקיר שמול הדלת היתה תלויה מפה מתורגמת לכמה שפות אירופאיות בו זמנית. מישהו, כנראה מחוץ לעיר, עמד ועיין במפה העברית. בכל תחנה הבהבה הנקודה המתאימה במפה, וקול נשי רך ונעים הכריז על שמה.
הנסיעה אומנם היתה קצרה, אך טרי בכל זאת נשאה את עיניה למסך התקשורת שמעל המפה, שהראה כמה תוכניות טלויזיה בו זמנית. ילד קטן מאחוריה שאל בקול מצפצף:
"אבל אמא, אני לא מבין, איך זה יכול להיות שהרכבת נוסעת אם אני לא מרגיש שהיא זזה?"
"זה לא כל כך מסובך, מנדלה שלי," הסבירה האם מאחורי טרי, "החדר הזה מקופל לתוך הקרון של הרכבת. אילו היינו נשארים ליד הדלת היינו מרגישים את התזוזה של הרכבת."
'כאילו שאת מבינה את זה.' חשבה טרי בבוז, ורחמים עלו בליבה על הילד האומלל. אופנת השמות האחרונה כללה שמות גלותיים מיושנים. מנדלה, ילד מסכן.
מנדלה המשיך להקשות: "אבל אמא, כשנסענו ברכבת בלונה פארק, אז כן הרגשתי."
התחנה של טרי החלה להבהב על המפה, והכריזה אמרה:
"הרכבת נכנסת לתחנת פינת דרך נמיר-יהודה המכבי. התחנה הבאה, פארק הירקון מערב."
טרי קמה מיד, ופסעה לכיוון דלתות הקרון שבדיוק נפתחו. היא יצאה לרציף העליון, ופנתה ביחד עם עוד אנשים אל היציאה שבכיוון שכונת בבלי.
אפי כבר חיכתה לה למרגלות הבניין שלה.
"לקח לך יותר זמן ממה שחשבתי." היא הודתה, תפסה את ידה של טרי, והחלה לגרור אותה בחזרה לכיוון תחנת הרכבת.
"מה קרה, לקחת משהו ממריץ?" התפלאה טרי.
"אני חייבת לספר לך משהו." אמרה אפי בהתרגשות.
טרי ניסתה לחלוב ממנה מה הדבר, אך אפי לא היתה מוכנה לדבר עד שירדו מהרכבת בתחנת פארק הירקון מרכז.
הן השתחלו בינות לאנשים הרבים שנהנו ממזג האויר האביבי על הדשא של פארק הירקון, עד שמצאו פינה שעדיין לא היתה תפוסה. כשלוש מאות מטר מהן ראו את מסעדת "מאורת ההוביט" הפופולרית, שהכניסה אליה היתה דרך פתח שנקבע בתוך עץ מלאכותי גדול. המסעדה עצמה היתה מקופלת, כמובן. מסביבן היתה המולה רבה. צעקות של ילדים משתוללים, קריאות של אמהות מודאגות, זוגות מתנשקים. אך טרי ואפי, כמו שאר האנשים, למדו כבר מזמן להתעלם לחלוטין מהסביבה, והשתרעו על העשב במעין פרטיות מדומה, פרטיות שהושגה מתוך השאון.
"אז מה העניין?" שאלה טרי.
"עברתי את הראיון ברוברטיאס." אמרה אפי בעיניים נוצצות.
"אז קיבלו אותך לעבודה?"
"כמעט בטוח. המראיין אמר לי שאני הפייבוריטית שלו, ומאחר שהם מחפשים עשרים איש, זה כמעט בטוח שאני מתקבלת."
"לאיזו מחלקה?" שאלה טרי בסקרנות.
"לתיאום הזמנות."
"נשמע משעמם."
"אז מה?" צרחה אפי בשמחה, "זו חברת רוברטיאס, המקום הכי טוב לעבוד בו. את יודעת איך הם גמישים עם עובדים שלהם שלומדים לתואר שני במדעים מדוייקים. הם יתנו לי את התנאים הכי טובים כדי לגמור את הלימודים, ואם אני אמשיך לתואר דוקטור, רוב הסיכויים שאני אוכל לעשות אותו באגף המחקר שלהם. הם תמיד מעדיפים עובדים פנימיים, ולא משנה באיזו מחלקה. ואחרי שיהיה לי תואר דוקטור במתימטיקה ופיסיקה, אני אוכל להתקדם בתוך החברה."
"כן, והמשכורות שם מצויינות." אמרה טרי, שניסתה לשווא להציג התלהבות לטובת חברתה.
היה משהו מאיים בהשתבצות במונופול המפלצתי. אבל זה היה נכון שהם עודדו את עובדיהם להשיג תארים מתקדמים בתחום מדעים מדוייקים. העבודה שם התאימה מאוד למי שרצו ללמוד בכיוון זה. בשביל בחורה מבריקה כמו אפי, זה מקום העבודה המושלם.
"אני מקווה שהם לא יפשטו את הרגל." היא אמרה בצורה אבסורדית ביותר.
"מה קרה לך? העולם תלוי בהם. זו החברה הכי בטוחה על פני כדור הארץ."
"כן, כל עוד יש ביקוש לחללים מקופלים."
אפי התיישבה, ונעצה בטרי מבט בוחן.
"טרי, את מרגישה טוב?" שאלה.
"בטח."
"לא נראה לי. יש ארבעים מליארד בני אדם בעולם. איפה הם ישנו בלי חללים מקופלים?"
"אני לא יודעת. החלטתי היום שמעצבן אותי לגור בבית מקופל."
"אז איפה תגורי?"
"אני רוצה בית ישן, כמו אלה של פעם, עם חלונות שאפשר לפתוח אותם ולהרגיש את הרוח זורמת דרכם."
שתיקה השתררה לרגע.
"את יודעת," פתחה אפי בקול מבשר רעות, "אם תזכי בלוטו האמריקאי, תוכלי לקנות בית כזה, אבל לא משנה איזו ריבית תקבלי על הכסף שישאר לך, תוך כמה שנים המסים יגמרו לך את הכסף, ותתרוששי. גרוע מזה, אף אחד לא יקנה ממך את הבית, והמדינה תחרים אותו."
כן, טרי ידעה את כל זה. רק אנשים שמשכורתם החודשית היתה בת שש ספרות – כשהראשונה היא לפחות ארבע, יכלו להרשות לעצמם להחזיק בית לא מקופל. המסים על שטח לא מקופל היו רצחניים כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ.
אבל לפתע עלה בדעתה רעיון מבריק.
היא הביטה בחברתה הדאוגה ואמרה: "הי, אם את עומדת לעבוד ברוברטיאס, אז תהיה לך פרוטקציה."
"אני לא יודעת," אמרה אפי, "בטח לא בשלב ראשון. אחרי הכל יש להם מליוני עובדים בעולם. אם הם יתנו פרוטקציה לכל אחד…"
"אוף, איתך." קטעה אותה טרי, "תהיה לך פרוטקציה. תוכלי לסדר שהטכנאים של החברה יסדרו את החלונות בבית שלי כדי שיהיה אפשר לפתוח אותם."
שוב השתררה שתיקה.
"אל תגידי לי שניסית לפתוח את החלונות שלך." אמרה אפי בקול קפוא.
"בוודאי שניסיתי, אבל זה לא הולך."
"את מטורפת? זה נורא מסוכן. אנשים נהרגים בגלל החלונות האלה. כל הזמן יש פרסומות ומסעי הסברה נגד התעסקות בחלון, ואת לא מקשיבה."
"זה שאנשים נהרגים לא אומר שגם אני אהרג." טענה טרי, "אני בטוחה שאם אני אהיה זהירה, אז לא יקרה כלום."
"אלוהים," אמרה אפי, "את בדיוק כמו האנשים האלה מהתקופה שעוד היו מכוניות. כל הזמן הטיפו להם על חשיבות הציות לחוקי התנועה, והם היו מתעלמים מזה ונהרגים על הכביש. היו אז מאות הרוגים בשנה בגלל צפצוף של אנשים על הוראות בטיחות."
"לא נכון." נעלבה טרי מההשוואה לנהגים הידועים לשמצה האלה.
"בדיוק ככה. פרופסור נתן מהחוג לפיסיקה אמר לנו פעם בשיעור, שהוא לא מבין איך אנשים מרשים לעצמם להתעסק עם דברים שהם לא מבינים, ולעשות דברים שהמומחים של רוברטיאס אסרו עליהם לעשות."
גם טרי התיישבה, ואמרה: "לא אכפת לי בכלל מה הם אומרים. אני רוצה רוח." והיא נפנפה בידיה על פניה, כדי להדגים את הרוח.
"אל תקחי את זה באופן אישי, אבל את מטומטמת." אמרה אפי.
פיה של טרי נפער בהפתעה.
"כן, בדיוק ככה, כמו כל שאר המטומטמים שהתעלמו מהוראות בטיחות והתפגרו להם. אם את רוצה להבין איך עובד המרחב המקופל ולמה אסור לפתוח חלונות, אז עשי מה שאני עושה. לכי ללמוד מתימטיקה ופיסיקה לתואר ראשון, לכי לעבוד בחברת רוברטיאס, עשי תואר שני ושלישי ואז אולי יהיה לך סיכוי להגיע לעמדה שבה יספרו לך איך זה עובד. עד אז, תצייתי כמו תוכי להוראות הבטיחות שלהם."
"את ממש חברה טובה." אמרה טרי בלעג.
"ואולי אכפת לי מהחיים שלך?" החזירה אפי.
טרי החליטה שהיא לא חייבת לסבול את זה. היא קמה, ואמרה:
"אני ממש שמחה שהתקבלת לעבודה איפה שרצית. בהצלחה."
היא הסתובבה, והחלה לצעוד בין האנשים הרבים לכיוון תחנת הרכבת. אפי לא באה אחריה.בבוקר המחרת התקשרה טרי לעבודה ונאמר לה שלא זקוקים לה שם. בתקשורת דברו כולם על המהפכה הצפויה בשל הקיפול המרובה ועל הערים המקופלות העתידיות. בהסח הדעת היא הזמינה קניות מהסופר, והלכה להסתובב בדירה היפה שלה. בכל חדר היה חלון ממנו נשקף אליה המדבר הכחול. בכל חלון היתה הזוית שונה. לפעמים היתה רואה מקבץ של סלעים כחולים, לפעמים גבעה, לפעמים סתם מישור חלק, אך הכל מלא חול כחול.
כשסדרה במקרר את המצרכים שהגיעו, החליטה טרי שבעצם היתה צריכה לבחור בנוף אחר. זה היה היפה ביותר מאלה שהוצעו לה. היא יכלה אז לבחור בין מדבר כחול, מדבר צהוב (דומה קצת לנגב), העצים הירוקים המשונים או שממה אפורה. אבל בביתה של אפי היה נוף של בוץ אדמדם מבעבע, משולב בכוכבים נופלים רבים. זה היה הרבה יותר יפה מהמדבר הכחול. אולי כשאפי תתחיל לעבוד בחברת רוברטיאס, היא תוכל לסדר את החלפת הנוף?
ואז עלה פתאום בדעתה של טרי רעיון מחריד. מה אם אפי תנסה לדווח למישהו על נסיונותיה של טרי לפתוח את החלון? היא חשבה על כך קצת, והחליטה שיש סיכוי מצויין שאפי תנסה לעשות דבר כזה. היא היתה בדיוק הטיפוס, צדקנית כזו, בטוחה בעצמה ועם תחושת שליחות להצלת המין האנושי. היא עלולה לנסות לדווח במחשבה שטרי לא אחראית למעשיה, או משהו כזה.
טרי ניגשה לחלון שבחדר העבודה שלה. היא ידעה, שאם היא רוצה לפתוח אותו, זה הזמן לעשות את זה, לפני שאפי תתערב. היא הסתכלה בשעון היד שלה, וראתה שעוד מעט תשע בבוקר. עוד יש לה זמן לפני שכל מיני אנשים יתחילו לחפש אותה. היא הביטה בחלון בעיון. הזכוכית היתה בהחלט בלתי שבירה, היא כבר הוכיחה את זה בעבר. אבל מה עם הקיר שמסביב לזכוכית? הם בטח לא חשבו על זה, היא חשבה בשמחה. היא יכולה לחורר את הקיר שמסביב לחלון, ולהפיל את כל העסק למטה. היה שווה לשלם את הקנס האדיר שיושת עליה עקב כך רק בשביל תחושת הרוח על פניה לכמה שעות או ימים.
היא רצה להביא את המקדחה שלה. אמנם על האריזה היה כתוב באותיות אדומות בולטות "לא לשימוש על קירות חיצוניים" אבל היא הניפה אותה, והחלה לקדוח בקיר בצמוד לחלון.
כעבור כחמש דקות של עבודה הודתה טרי בפני עצמה שאנשי רוברטיאס כנראה כן חשבו על זה. המקדחה לא הסכימה לחדור יותר משני סנטימטרים לתוך הקיר.
טרי נסוגה לאחור. המקדח היה אמור לחדור גם מתכות, אלא אם כן נוצרו מסגסוגת מיוחדת. אז אנשי החברה טרחו ומילאו את הקיר שמסביב לחלון בסגסוגת המיוחדת. אך האם הם עשו זאת בכל הבית? טרי ידעה בוודאות שבקירות הפנימיים הסגסוגת איננה, כי שם המקדחה עבדה. אילו לא ניתן היה לקדוח בקיר, לא היה צורך לרשום את האזהרה המפורשת בחוברת הבטיחות:
"כל עבודה הקשורה לקירות חיצוניים בדירה, ואפילו היא פשוטה כתקיעת מסמר, תתבצע על ידי טכנאי רוברטיאס מורשים בלבד. החברה אינה אחראית לחייהם של המפרים הוראה זו."
האזהרה הזו הופיעה גם בחוזים של הדירות מהדור הישן, אלה שלא היה בהן חלון. הוריה של טרי שכנעו אותה שמעבר לקירות החיצוניים אין שום דבר, ולכן גם לא עניין אותה אף פעם להגיע לצד ההוא. אבל עכשיו היא יכלה לראות את הנוף הכחול. היא היתה חייבת להגיע לשם.
היה קשה לטרי להאמין שהסגסוגת נמצאת בכל הקירות. זה היה מקפיץ מאוד את מחירי הדירות, שגם ככה לא היו נמוכים. היא החליטה לנסות לקדוח רחוק יותר מהחלון. היא הסיטה את המקדח כמה סנטימטרים, וניסתה שוב. אותה תוצאה. היא הסיטה אותו שוב. ושוב. ושוב.
בערך שלושים סנטימטרים מימין לחלון נכנע הקיר, והמקדח נכנס לכל אורכו. טרי צהלה בשמחה, ושלפה את המקדחה. למזלה הרב, דירתה היתה מהדור הראשון של טכנולוגיית החלון, ללא אמצעי הבטיחות החדשים. היא רכנה כדי להציץ בעד החור הזעיר וראתה רק חושך. אם כך, המקדחה לא הגיעה לסוף הקיר. זו אולי היתה הסיבה שהסגסוגת לא מילאה את כולו. אבל טרי החליטה לא להתייאש. היא כבר ממילא גרמה נזק לקיר. היא יכולה לבצע את תוכניתה המקורית, להמשיך לקדוח מסביב לחלון, ואז לתת כמה חבטות הגונות. היא הורידה את המקדח מרחק של סנטימטר מהחור הראשון, והחלה שוב לקדוח בפלסטיק הקשיח שהתחזה לעץ.השעה היתה בערך תשע וחצי כשאפי פקחה את עיניה. היא פיהקה, ירדה מהמיטה שלה, וניגשה מיד לבדוק אם יש לה הודעות מהלילה. מהאוניברסיטה הגיעה הודעת תזכורת לגבי מועדי מבחנים. מהבנק הגיע עדכון לחשבון. אפי דילגה במהירות על כל הדברים הלא מעניינים, והתאכזבה משלא הגיעה שום תשובה מחברת רוברטיאס, לא לחיוב ולא לשלילה.
'טוב, יום שישי.' היא חשבה, 'בטח ביום ראשון או שני יחזרו אלי.'
היא ניגשה למטבח שלה כדי להכין ארוחת בוקר, וכשלחצה על הכפתורים של מכונת החביתות, הרהרה ברצונה העז להתקבל לעבודה. המכונה צפצפה, ואפי הוציאה צלחת ביצים מקושקשות ריחנית. היא החלה לאכול בהסח הדעת. או, זה יהיה כל כך נפלא אם היא תוכל להתקבל לעבודה. ואולי אם תצליח בלימודים ותהפוך לחוקרת בחברה, גם תבין איך פועלת הטכנולוגיה החשובה ביותר על פני כדור הארץ. היא גם תוכל להסביר את זה לטרי, שמה לעשות, לא ניחנה ביכולת השכלית הנדרשת.
כשחשבה על חברתה עלה בדעתה רעיון מחריד. הלוא טרי היא טיפוס פזיז ונמהר. היא דיברה ביום אתמול על רצונה לפתוח את החלון בדירתה. מה אם היא תנסה לעשות את זה? דמיונה של אפי החל להשתולל. עליה לעצור אותה. ברוברטיאס יש בוודאי מומחי הסברה לעניין. עדיף שהם יטפלו בה. אפי חזרה במהירות לחדר העבודה שלה, וביקשה להתקשר לחברת רוברטיאס.
בתוך שניות ענתה לה מוקדנית נאה למראה:
"חברת רוברטיאס ישראל, שלום, ענוגה מדברת."
"שלום." אמרה אפי בבהילות, "אני מקווה שתוכלי לעזור לי, יש לי חברה קצת מטורפת, ואני חוששת שהיא מתכוונת לנסות לשבור את החלון…"
ענוגה המוקדנית קטעה אותה, "אני מעבירה אותך לשלוחה המתאימה. המתיני בבקשה."
התמונה התחלפה לסרטון קטן שהציג משפחה הגרה בדירה מקופלת. אפי בקושי הספיקה לצפות בסרטון, כשהתמונה התחלפה שוב, ואשה אחרת, מבוגרת יותר, הביטה בה.
"שלום, אני קריסלוך, אחראית בטיחות." אמרה האשה.
'שמות הגרלה?' שאלה אפי את עצמה ובקול רם אמרה: "קוראים לי אפי. יש לי חברה קצת מטורפת, ואתמול היא אמרה שהיא נורא רוצה לפתוח את החלון בדירה שלה. ניסיתי להזהיר אותה, אבל אני לא חושבת שהיא הבינה. זה נשמע לי נורא מטומטם, אבל היא לא מי יודע מה מבריקה בתחום השכל הישר, ואני מפחדת…" פתאום הדאגה שלה נשמעה היסטרית מדי.
היא אמרה: "טוב, בטח הגזמתי. זה לא עניינכם…"
"זה מאוד ענייננו." אמרה קריסלוך, "אם היא דיברה על זה, היא עלולה לעשות את זה. אני אשלח אליה צוות הסברה. איפה היא גרה?"
"קוראים לה טרי כהן, והיא גרה בתל אביב בקינג ג'ורג' עשרים על שתיים על תשע מאות ושתים עשרה."
קריסלוך הקלידה משהו במהירות.
"רגע," קראה אפי מתחילה לפחד שוב, "אולי היא כבר עושה את זה?"
"הצוותים שלנו מוכנים לכל מצב." הבטיחה קריסלוך, "עכשיו תני לי בבקשה את הקודים שלה, ואני אנסה ליצור איתה קשר."
השעה היתה תשע שלושים ושש.בתשע שלושים ושבע, סיימה טרי לקדוח את החור האחרון במרחק סנטימטר מהראשון. היא הורידה את המקדח וניגבה את הזעה הקלה ממצחה. איזו הודעה על שיחה הבהבה אליה בעקשנות ממכשיר התקשורת, אך היא התעלמה ממנה. היא עשתה עבודה לתפארת. החלון היה מוקף בעיגולים קטנים צמודים זה לזה. אילו היתה טרי בוחנת טוב יותר את החורים שלה, היתה מרגישה זרימה קלה של רוח בעד החורים הראשונים שקדחה, ואולי היתה נזכרת בעוד כלל בטיחות:
"בכל מקרה בו מורגשת זליגת אויר מפנים הדירה אל החוץ (דבר שאינו אפשרי אם מקפידים על הוראות הבטיחות), יש להמלט מהדירה וליצור קשר מיידי עם חברת רוברטיאס."
אבל היא רק פנתה להרים את הכסא שלה, והחלה לחבוט בחוזקה בחלון. הזכוכית אמנם לא נשברה, אולם טרי חשה גמישות מסויימת תחת חבטות הכסא, דבר בו לא חשה בפעם הקודמת שניסתה זאת. מעודדת, היא פסעה לאחור, ובעזרת תנופה נתנה עוד חבטה בחלון.בתשע שלושים ותשע נחת המסוק של חברת רוברטיאס על גג ביתה של טרי. שלושה בחורים שגררו איתם תיק גדול על גלגלים יצאו ממנו ופסעו אל מעלית הגלגל, שזו היתה לה הקומה האחרונה.
בתשע ארבעים זרועותיה של טרי כבר זעקו בעייפות, אך היא לא וויתרה. היא נתנה חבטה אדירה אחרונה בחלון, והפעם זה קרה. הפלסטיק מסביב לזכוכית נכנע במקומות בהם קדחה, ונקרע החוצה. הכסא עף מידיה בזרם האויר העז, וגם היא כמעט נפלה החוצה. הרוח שכל כך רצתה אכן זרמה, אך בכיוון הלא נכון. האויר זרם במהירות מהחדר אל החוץ. המומה היא תפסה את הקיר שלידה, ונאחזה נגד הרוח. עד מהרה שכך זרם האויר, וטרי שמה לב שקשה לה לנשום. אך זה היה שווה את זה. החלון היה פתוח. טרי הציצה החוצה. האור היה עכשיו חזק יותר, והכחול היה ברור יותר. היא התאמצה להכניס אויר לראותיה. זה היה כל כך קשה. אבל הנוף, איזה נוף זה היה. היא הוציאה את פלג גופה העליון אל מחוץ לחדר, וחשה משב רוח עדין. כן, זה מה שרצתה. ראייתה התערפלה, והיא חשה שהיא מאבדת את שיווי המשקל. היא נפלה, ונבלמה על ידי החול בחבטה כואבת. טרי פקחה את עיניה, וראתה את המדבר הכחול מסביבה, המדבר שהיה מעבר לחלון שלה.
'אני לא יכולה לנשום.' היא חשבה בבהלה. אצבעותיה פרכסו בתוך החול הרך. היא ניסתה לקרוא לעזרה, אך לא היה לה מספיק אויר לשם כך. ואז הכל הפך שחור. ואז לא היה כלום.בתשע ארבעים ושתיים הגיעו שלושת הגברים אל דירה מספר תשע מאות ושתים עשרה, ואחד מהם צלצל בדלת. הוא המתין כמה שניות, וצלצל שוב. אחד אחר שלף טלפון נייד.
"קריסלוך," הוא אמר, "זה לניאדו. היא לא עונה. אני צריך אישור לפרוץ פנימה."
"יש אישור." ענתה לו האחראית עליו.
האיש שצלצל בדלת, צח שמו, שלף מכשיר, וחיבר אותו לחריץ קטן שמתחת ללוח טביעת האצבע.
"מה הקוד היומי?" שאל לניאדו בטלפון.
סידורי האבטחה נגד פריצות היו מתוחכמים, ומגרעתם היתה שבמקרה חירום היה קשה לפרוץ את הדלת. זה לקח שתי דקות תמימות.
הדלת החלה להחליק, אך משב רוח פתאומי מהמסדרון פנימה, גרם לצח לסגור אותה שוב.
"שיט." צרח לניאדו, "היא עשתה את זה."
האיש השלישי, אבי, פתח את התיק שלו, והחל לשלוף משם חליפות. הם התלבשו במהירות שיא, וחיברו את בלוני החמצן הדחוס שלהם.
בתוך דקה הם נכנסו אל החדר, סוגרים את הדלת במהירות לפני שלחץ האויר במסדרון ירד במידה משמעותית. הם החלו לסייר בדירה. לפי ניירות שנחו על הרצפה בכיוון מסויים יכלו לראות במהירות מאיזה חדר נפתחה הרעה. הם הציצו שלושתם מבעד לחלון החסר, וראו מיד את הגופה שנחה במרחק ארבע קומות מתחתם.
"לכל הרוחות." קלל לניאדו, "למה המטומטמים האלה צריכים להרוג את עצמם כל הזמן? למה?"
"אני יורד למטה." הכריז אבי, "הקרע הזה נראה נורא חדש. אולי היא עוד בחיים."
הוא החל להתקין קרסים על הפלסטיק הקרוע.
צח אמר: "אנחנו לא יודעים מה מדיניות החברה לגבי ניצולים…"
"סתום את הפה!" צרח לניאדו.
אבי החל להחליק למטה במהירות, מקווה שהקרסים יחזיקו מעמד. בדרך כלל הם היו מגיעים רק אחרי שדווח על נעדרים, ואז היו מתארגנים לירידה בנוחות. זו היתה הפעם הראשונה בה הגיע לזירת האסון מיד אחרי שקרה. הוא חלף על פני חלונות של דירות מקופלות אחרות, וקיווה שאף אחד מדייריהן לא צופה דרך החלון בדיוק באותו הרגע.
בתשע ארבעים ושבע הוא נחת ליד האשה השרועה. פניה היו כחולים מחוסר אויר, אך היה לה דופק, והחזה שלה ניסה לנוע בתנועה מעוררת רחמים.
"לעזאזל." קלל אבי לעצמו, "איך אני מציל אותה?"
לא היו הרבה ברירות. הוא העמיס אותה על כתפו, וסימן לחבריו למשוך אותו למעלה בתקווה שהחבלים יחזיקו מעמד.
לניאדו וצח משכו בכל כוחם, אך רק בתשע וחמישים הם הצליחו להכניס את הבחורה לתוך החדר. בלי לאבד שניה הם רצו אל דלת הכניסה, והעבירו את הבחורה אל המסדרון המלא באויר. אבי זרק את הקסדה של החליפה, ובדק את הניצולה שלו. עוד היה לה דופק, אבל היא כבר לא נשמה. הוא התכופף, והחל להנשים אותה. לניאדו הזעיק עזרה רפואית.
"בבקשה, תנשמי." התחנן אבי, ונשף בכוח אויר לתוך פיה של האשה. צח בינתיים שלף את מכשיר ההחייאה מהתיק.בעשר ושלושים הופיעה כתבה חדשה ביחידות התקשורת בישראל.
"לפני זמן קצר" אמר הקריין, "אושפזה בבית החולים איכילוב טרי כהן, צעירה שגרה לבדה, כשהיא סובלת משברים רבים ונמצאת במצב של תרדמת. רופאיה מסרו שככל הנראה נגרם לה נזק בלתי הפיך עקב מחסור בחמצן, וסבורים שאין סיכוי להחלמתה. אחת מחברותיה של כהן דיווחה למטה חברת רוברטיאס על כוונתה של חברתה לחבל בחלון דירתה, אך צוות של החברה שנשלח למקום איחר בדקות ספורות, ולא הספיק לחלצה בזמן. דובר החברה מבקש שוב מהציבור בכל לשון של בקשה לא לסכן את חייו, ולא לנסות לפתוח את החלונות בביתו." -
-
(בשביל זה אני מבזבזת את זמני?) "עלון עב קרס" (במקום כרס) בחלק הראשון. אבל למי אכפת???
אחלה סיפור. נהניתי מאד. הזכיר לי סיפור מסוים שקראתי פעם, לפני הרבה זמן – נדמה לי שאולי הופיע בפנטסיה 2000? – על בית אבות שבו מתגלה בסוף שכל הזקנים משוכנים על פני אותו שטח, באמצעות טריק טכנולוגי, ולכן כולם זוכים לתנאים מפוארים במיוחד. יש גם סיפור של היינליין, כמדומתני, שמספר על בית שנפתח אל כוכבי לכת אחרים בזכות עיוות מרחב, וכמובן בל נשכח את עליזה שולל עם חדרי השירותים בארץ עוץ. בקיצור, כל דבר מזכיר לי המון דברים…
באמת מעניין פעם לסקור את השיטות השונות שמציע המד"ב להתמודדות עם צפיפות בשטח. אולי אני אשכנע את אחי (שלומד אדריכלות) לכתוב איזו עבודה קטנה בנושא?
היה קצת צפוי, שהדירות באמת נמצאות על פני כוכב לכת אחר, אבל זה לא עושה את זה פחות מגניב. כתוב מצוין, ומהנה מאד. יישר כוח! רוצים עוד! -
ואם את רוצה נשיקה, אני שולחת לך בשמחה. (לא יאמן, לא משנה כמה פעמים עוברים על סיפור, בסוף תמיד יש את השגיאה שברחה…)
לגבי היינליין, נדמה לי שנתתי לו את כל הקרדיט. לא סתם נקראה החברה על שמו, ולא סתם נקרא המטה שלה "ארמון היינליין".
את הסיפור של פנטסיה 2000 אני לא מכירה. מעניין אם אפשר להשיג עדיין? נשמע מעניין.
שמחה שנהנית.
-
-
-
אבל…
ראשית, ניתן לדעתי לוותר על עניין השמות.
זה היה מאוד משעשע אבל לא הרגשתי שזה תרם משהו לסיפור עצמווקצת ניטפוק לעניין השעה.
את כותבת שאפי התעוררה *בערך* בתשע וחצי
ואז היא קמה, בדקה דואר, הכינה חביתה, התחילה לאכול,
התקשרה לחברה ודיווחה להם על טרי. ואז את מדווחת על
השעה *המדוייקת* .וגם, לא נראה לי הגיוני שלקח לה 6דקות בלבד
לעשות את כל הנ"ל.אבל חוץ מזה, מאוד נהניתי מהסיפור. כתוב טוב מאוד
והרעיון מצא חן בעיני. -
זה לא היה הסוף, נכון?
אז ככה: קודם כל "מעלית הגלגל" שלך מהחלק הראשון היא, למיטב הבנתי, מין מעלית שבת כזו אלא שאין צורך לחכות לה. בכל מקרה במעלית כזו הזמן שלוקח להגיע לקומה גבוהה יהיה ארוך מאוד כיוון שיש עצירה בכל קומה. לא נשמע לי יעיל במיוחד. מלבד זאת, בכל קומה אצלך יש כמה מאות דירות אבל המעלית מסוגלת להכיל רק שלושה אנשים בכל תא. מה קורה בבוקר כשכולם צריכים ללכת לעבודה?
וברשימת הרפרנסים חסרה "החצר הקידמית הגדולה" של קליפורד סימאק.
-
הוא הרבה יותר מדי ארוך, ומציג המון רקע מיותר. כל מיני התפתחויות עתידניות שאינן קשורות לנושא המרכזי של הסיפור – מעליות, שמות – מציפות את הקורא בפרטים. למעשה, יש איזה אלמנט מד"בי חדש כמעט בכל משפט. זה פשוט מייגע. אני חושבת שסיפור עתידני צריך לפחות "להעמיד פנים" שהוא מדבר אל קוראים מאותה תקופה, ולא לעסוק כולו בהסברים לטובת הקוראים מתקופתנו שלנו. הדרך הכי טובה לעשות זאת היא פשוט *לא להכניס* כל כך הרבה פרטים שאנחנו לא מכירים. כל עניין השמות, למשל, מיותר. נכון שהגיוני שדברים כאלה יקרו בעתיד, ישראל היא לא הארץ הכי שפויה בנוגע לשמות פרטיים, אבל זה לא קשור לסיפור ומתאים יותר לסיפור קומי. אותו דבר עם מכונת החביתות ושאר השטיקים.
בנוסף, טרי דמות שטוחה מאוד. ברור שהיא מיועדת רק להדגים לנו חיים בכדור הארץ העתידי. זה בולט במיוחד בדיאלוג הלא-אמין שלה עם חברתה אפי.
בקיצור, יש פוטנציאל אבל הוא לא מעובד טוב.
-
-
העולם, לשם שינוי, *מאד* אמין. הוא עקבי, והפרטים הקטנים, לי לפחות, מאד הוסיפו הרגשה של קירבה והזדהות – יכולתי להאמין בעולם הזה.
לגבי הדמויות – אולי טיפ טיפה מוקצנות, אבל נראות לי סבירות בהחלט. מה שציער אותי זה שהסיפור נגמר מהר מדי – עולם כל כך מפורט ממש מבקש סיפורים נוספים שייבנו עליו, מה שנראה לי כמו אתגר רציני – לבנות בו סיפורים נוספים בעניין הבתים המקופלים בלי שהם יחזרו על עצמם ידרוש יכולת המצאה רצינית, לבנות בו סיפורים נוספים בנושאים אחרים ידרוש מאמץ רציני לשלב את הנושאים האחרים בעולם שכבר קיים. -
אבל יש פה הרבה יותר הצגת עולם מאשר סיפור. כמויות הרקע שניתנות כאן בהחלט מתאימות לכמה סיפורים, או אולי ספר, אבל הן הרבה יותר מדי בשביל עלילה שניתן לסכם בשלושה משפטים. חוץ מזה, ההסברים מוגשים כמו באנציקלופדיה, או מושמים בצורה מגושמת בפיהן של הדמויות (כמו האמא ברכבת). לא אמרנו שאנחנו רוצים פה סיפורים ולא ערכים אנציקלופדיים?
-
-
-
-
האם הסיפור "עובד" מבחינתי? ומבחינתי, הסיפור הזה בהחלט "עבד". זה מספיק לי. אני יכולה עכשיו להכנס לניתוח למה ואיך, אבל העובדה היא שנהניתי מהסיפור הזה, שלא הייתי צריכה להתאמץ כדי לקרוא אותו, וזה היה עונג לגלות את העולם המתואר בו תוך כדי קריאה. שהתאכזבתי מזה שהסוף היה קצר מדי ורציתי עוד? נכון, אבל זה עניין אחר.
ואגב, כנ"ל גם לגבי סיפורים שלא "עובדים" מבחינתי. אני מתחילה לנתח רק *אחרי* שאני כבר יודעת שהסיפור לא עשה לי את זה. -
אני רוצה לשתף אותך, טריל, בהתלבטות שהיתה לי בזמן הכתיבה, ואולי תהיה לך עצה בשבילי:
היו לי כל מיני רעיונות בראש, והתחלתי לנסח אותם בתוך סיפור. כדי שהקוראים יבינו על מה אני מדברת, הייתי צריכה להסביר. וכשהגעתי לאמצע, ראיתי שבאמת אחוז ההסברים בסיפור הרבה יותר גבוה ממה שתכננתי. אז חזרתי לאחור, מתוך כוונה לחתוך בכמות ההסברים, ואז ראיתי שזה בלתי אפשרי. לא יכולתי להוריד אפילו משפט אחד. כל פרט מידע שרציתי להחסיר היה גורם לך לבוא בטענות שאת לא מבינה דברים.
אחרי שעברתי את האמצע (בערך סוף החלק הראשון), זה די התאזן, כי בעצם כבר הסברתי את כל הדורש הסברה כדי שהקוראים יוכלו להבין את העולם, ויכולתי להתקדם בעלילה, ולהעביר דרכה את מה שרציתי להעביר.
כשסיימתי את הסיפור, שוב עברתי על הכל, וניסיתי לבדוק איך זה יראה בלי ההסברים (או בלי חלק גדול מהם). אחרי #מחשבה רבה#, ראיתי שיש לי דילמה בין עולם מעורפל שלקוראים קשה לעקוב אחריו ולהבין מה הולך בו, לבין מה שיצא. חשבתי שעדיף קצת יותר הסברים, אבל שהקוראים יוכלו להכנס לתוך העולם שלי, מאשר לזרוק אותם לתוך משהו לא ברור, ושתהיה להם הרגשה שהם טובעים בו.אז זו היתה הדילמה שלי, ולהערכתי בחרתי באפשרות הטובה יותר מבין השתיים. אולי טעיתי.
דרך אגב, יכולתי להסביר עוד הרבה יותר. הנה, היתה באיזה מקום שאלה על מעלית הגלגל, שחשבתי עליה בזמן הסיפור, ויכולתי להוסיף עוד שלוש פסקאות שיסבירו את זה. אז השאלה על מעלית הגלגל לא היתה מתעוררת, אבל את (ובצדק רב, כמובן) היית מתקוממת גם על זה. לא הכנסתי את זה, כי זה לא היה הכרחי בשביל להבין את העולם.
לגבי השמות ומכונות המזון למיניהן, אז בוג'י כבר סיכמה מאוד יפה את מה שהיה לי בראש בעניין הפרטים הקטנים, אז אין טעם שאני אוסיף.
דבר אחרון, טרי באמת דמות שטחית. מטומטמים נוטים להיות כאלה. (היא גם לא היתה אמורה להיות לא שטחית, והיא לא נועדה להדגים חיים בעולם עתידני).
-
-
-
לי, לפחות שם הסיפור, הזכיר לי את הסיפור שבכותרת.
בנוסף למה שבוג'י הזכירה, על הזקנים המאוחסנים בפרוסות (למיטב זיכרוני, ופרוסות וירטואליות), קראתי פעם סיפור על עולם עתידני שבו לכל תושב כדור הארץ יש בית על כוכב אחר. הכניסה היא כמובן מכדור הארץ, אבל הבית שוכן על כוכב אחר, בית אחד לכל כוכב.
כמובן שיום אחד מישהו נתקל בחייזרים המטפסים על ביתו, ומגיע להתלונן.
בכל אופן, זה נותן פיתרון לבעיית הנוף, בעייה לוגית שנתקלתי בסיפור: מוזכר בסיפור לקראת סופו שקיימים בבנין ממנו נפלה טרי חלונות לאותו מדבר כחול. איך זה ייתכן? כל תושבי הבניין החליטו שהם רוצים אותו נוף? אם כל אחד יכול לבחור נוף, לא סביר שלכל השכנים אותו טעם.ולסיפור עצמו: עצם זה שקראתי את כל החלק הראשון, ומייד עברתי לקריאת השני עד תום הסיפור, מעיד שהסיפור הוא טוב.
יש, כפי שציין מישהו, גודש מיותר בפרטים (וקראתי את ההסבר של אקיי מנאי, אבל היא משוחדת…). ענין מעלית הגלגל, למשל, מיותר. אפשר היה להשמיט את כולו, ולהשתמש במעלית רגילה. כנ"ל ענין הרכבת. אני לא רוצה לחשוב איזה בעיות טכנולוגיות יש בקיפול מרחב בגוף נע, בהנחה שהבעיה נפתרה לגוף נייח.גם לדעתי חסר משהו בסוף הסיפור, למרות שקשה לי להניח בדיוק את האצבע עליו. ייתכן שצריך לערוך שוב את הסיום.
בכל זאת, בהחלט יש טעם של עוד.
לא חיפשתי שגיאות כתיב. הסיפור היה יותר מדי מעניין…
המשיכי.
-
למעשה, זה לא קיפול מרחב בכלל. אם כבר, זה ראוי לכינוי "עיוות מרחב" – יצירה של חיבור מיידי של נקודה מסוימת במרחב לנקודה אחרת. אם זה אפשרי בנייח, הפתרון של הבעייה בנייד לא יהיה מסובך בהרבה. רעיון דומה לבעייה שהעלית הוא למשל רעיון השער ב"פשיטה אווירית" של ג'ון וארלי (מתוך "גילוי עיניים"), שם אמנם השער משמש למסע בזמן ולא רק במרחב, אבל הוא מדבר שם על הקושי להחזיק שער יציב בתוך מטוס הנע במהירות גבוהה. ובכל זאת, אני חושבת שמרגע שפתרת את בעיית עיוות המרחב כשלעצמו, בעיית הגוף הנע כבר תהיה, כמו שהיינליין קורא לזה, "סתם מו"פ".
קח בחשבון שבכל מקרה יש לך תנועה יחסית, אלא אם כן השכילו מהנדסי החברה לבחור כוכב לכת שתנועתו במרחב מקבילה באופן מוחלט לתנועת כדור הארץ, כך שמהירותם היחסית היא אפס. מכיוון שזה מאד לא סביר, בכל מקרה תהיה לך תנועה יחסית של שני הגופים, זה ביחס לזה, כך שמלכתחילה אתה צריך לפתור את הבעייה. -
בעייה סמנטית. כשיש לך חדר בתוך חדר בתוך חדר, המונח קיפול יותר סביר.
לגבי בעייה הקיפול (או עיוות) בגוף נייד, אני לא משוכנע שזה סתם מו"פ. נראה לי שיש בזה יותר בעיות.בכל מקרה, התכוונתי לציין לגבי הסיפור הנדון, שגם פרט טכני זה ניתן לוותר עליו, כדי למנוע גודש טכני מיותר. למרות, כפי שידוע, אני חובב מד"ב קשה.
-
זה חדר אחד שמחובר, באמצעות שער (פורטל) לחדר במקום אחר. זה לא שמישהו קיפל כאן את המרחב עצמו (שאז היה אכן מדובר במרחב נתון, שנמצאה דרך להגדילו), אלא שמישהו מצא דרך לחבר בין מרחב במקום אחד למרחב במקום אחר (כמו חור תולעת רק בלי חור תולעת. או אולי עם? אולי זה חור תולעת מאד ידידותי?)
לפיכך, החדרים המקופלים בכמה רמות זה בסך הכל חדרים "מקופלים" (כלומר, חדרים שנמצאים בכוכב לכת אחר) שבתוכם יש שער לחדרים "מקופלים" אחרים במקום אחר. לפחות ככה אני הבנתי את זה.
והטענה שלי לגבי שימוש בחדרים מקופלים בגוף בתנועה: השאלה היא אם החיבור שלך בין המרחבים הוא ביחס לקואורדינטות מרחביות או ביחס לאיזשהו גורם מקבע. אם החיבור שלך הוא ביחס לקואורדינטות מרחביות, חייך קשים מאד, כי בכל מקרה תהיה לך תנועה יחסית ביניהן. לעומת זאת, אם אתה משתמש ב"שער" אין לך בעייה – איפה שנמצא השער הפיזי – שם נמצא הפתח למרחב שבעולם האחר. אז זה ממש לא משנה לך אם השער הזה נמצא על רכבת, על מטוס או על עגלה עם סוסה – השער הוא הפתח, וזה לא משנה לו עד כמה הוא זז.
כמובן, צריך לזכור את הבעייה שניבן העלה (לגבי דיסקיות מדרך), של הפרשי אנרגיה קינטית שיכולים לגרום לך להתאדות – אבל זה מן הסתם תלוי בתאוריה הפיזיקלית שכל העסק מבוסס עליה. ואולי סתם יש להם איזה אגם ענק להפנות אליו את עודפי האנרגיה הקינטית…
אחחחח… אני כבר רואה איזו חגיגה תהיה פה כשיגיעו לכאן כל הפיזיקאים האמיתיים… -
-
ארז כתב/ה:
> בכל אופן, זה נותן פיתרון לבעיית הנוף, בעייה לוגית שנתקלתי
> בסיפור: מוזכר בסיפור לקראת סופו שקיימים בבנין ממנו נפלה טרי
> חלונות לאותו מדבר כחול. איך זה ייתכן? כל תושבי הבניין החליטו
> שהם רוצים אותו נוף? אם כל אחד יכול לבחור נוף, לא סביר שלכל
> השכנים אותו טעם.זו לא בעיה לוגית, זה פשוט הסבר שלא היה שם. בשביל להסביר את העניין הזה, הייתי צריכה להכניס את נקודת המבט של החברה – ואז הסיפור הקצר שלי (שהיתה לו מטרה מסויימת) היה הופך לספר (שלא היתה לו אותה מטרה) וזה בגלל חשיבות של דמויות ביחס לדמויות אחרות (זאת אומרת, טרי היתה הופכת מהגיבורה לדמות שולית שמתחילה משהו) – פשוט כי הדמויות שהייתי צריכה להכניס לצורך ההסבר היו הרבה יותר מעניינות ממנה מבחינה אישית.
זאת אומרת, זה היה נראה רע מאוד אילו דמות עגולה ומעניינת היתה מופיעה לחצי עמוד רק כדי להציג את ההסבר לסוגיית הקומות מול הנוף הכחול – הסבר שמבחינתי לא היה חיוני (ושים לב, שטרי נפלה "רק" ארבע קומות בעוד היא גרה בקומה תשיעית).
כרגע יש בסיפור רק את מה שטרי ידעה.לגבי שאר הערותיך, אני אצטרך לחשוב עליהן.
תודה בכל אופן.
-
חשבתי שזה די ברור אבל כרגע אני רואה שאני בדעת יחיד. לדעתי הסוף מאכזב מאוד. בנית עולם עקבי ומעניין ומיקמת בו סיפור… סתמי?
אין לסיפור שום פואנטה או מסר שאני יכול למצוא (מלבד: "עקוב אחר ההוראות או שמר יהיה סופך"). אוקיי, אז היא פתחה את החלון ונשאבה לתוך ואקום. אז מה? למה זה מעניין אותי? הרי יש לכל אורך הסיפור איזכורים על אנשים שפתחו את החלונות ונפגעו.
לגבי "החצר הקדמית הגדולה", מדובר בנובלה זוכת הוגו שהורחבה, אם אינני טועה, לספר. את הנובלה אפשר למצוא ב"הטוב שבטוב" מספר 2 אני חושב (אולי 1). בסיפור מסופר (ספויילרים, אבל כאלה שאפשר לחיות אתם) על תושב עיירה במרכז ארצות הברית אשר מגלה כי חלקו הקדמי של ביתו מוביל למימד אחר.
-
-
א. מטומטמים לא נוטים ולא חייבים להיות דמויות שטחיות. כמה מהדמויות הטובות והמשעשעות ביותר בתולדות הספרות הנן מטומטמות להפליא.
ב. נתן להשמיט רבים מהפרטים וההסברים ללא פגיעה בסיפור – מעלית הגלגל ושיחתה של הגיבורה עם אמה הן שתי דוגמאות בולטות.
ג. כפי שצוין, יש בסיפור מעט מאד עלילה והרבה מאד רקע. אני, אישית, מוצא את הדבר מציק ביותר, אם כי אשרינו שהגענו למצב בו אני מקטר על *זה*…
ד. גם דמויות נורמאליות (או לא נורמאליות, או מופרעות, או עמוקות, או משהו) חסרות לי. כל הנפשות הפועלות פלקטיות להחריד. ככה לא בונים חומה…בסופו של דבר, על כל פנים, בהחלט יש עניין. עלי והצליחי.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
(NY) כתב/ה:
>
> א. מטומטמים לא נוטים ולא חייבים להיות דמויות שטחיות. כמה
> מהדמויות הטובות והמשעשעות ביותר בתולדות הספרות הנן מטומטמות
> להפליא.כן, אבל בחיים האמיתיים מטומטמים נוטים להיות שטחיים להפליא (על סמך הכרות אישית כמובן. אני יודעת שאני לא מכירה את כל המטומטמים עלי אדמות).
> ב. נתן להשמיט רבים מהפרטים וההסברים ללא פגיעה בסיפור – מעלית
> הגלגל ושיחתה של הגיבורה עם אמה הן שתי דוגמאות בולטות.אבל עם פגיעה בעולם. כמו שבוג'י כבר ציינה, המעלית, השמות, הרכבת, כל אלה הם חלק מהפרטים הקטנים המרכיבים את העולם הזה. זו בעיה מבחינתי. כן, אני אצטרך להכניס תיקונים ולמצוא איזו פשרה.
> ג. כפי שצוין, יש בסיפור מעט מאד עלילה והרבה מאד רקע. אני,
> אישית, מוצא את הדבר מציק ביותר, אם כי אשרינו שהגענו למצב בו אני
> מקטר על *זה*…כבר הגבתי. כן, בחזרה לשולחן השרטוט…
> ד. גם דמויות נורמאליות (או לא נורמאליות, או מופרעות, או עמוקות,
> או משהו) חסרות לי. כל הנפשות הפועלות פלקטיות להחריד. ככה לא
> בונים חומה…קצת מוגזם לומר "כל הנפשות הפועלות" אבל חלק גדול מהן, כן. לקחתי לתשומת ליבי לעתיד.
>
> בסופו של דבר, על כל פנים, בהחלט יש עניין. עלי והצליחי.נו, לשמוע דבר כזה ממך, כאן בפורום הזה…
-
-
א. גם במטומטמים אמיתיים יש עומק. האמיני לי, אני עובד בהי-טק – כל הלקוחות שלנו כאלה.
ב. אי שימוש בפרטים אלה ואחרים, אין משמעותו פגיעה בעולם. להיפך – דוקא שימוש בפרטים עודפים ומיותרים פוגע באמינות העולם והסיפור. מעלית הגלגל, למשל, אינה חיונית לעולם או לסיפור, וגם לו היתה, עדיין לא דרוש הסבר ארכני שכזה. ההסבר במקרה זה (ולא רק בו) פוגע בזרימת הסיפור.
ג. יופי.
ד. *כל* הנפשות הפועלות. *כולן*. מצטער. אף דמות לא שבתה את לבי, לא גרמה לי לרגש כלשהו, לתמיהה, לצחוק, לעצב, לשמחה, לשעשוע – כלום. גורנישט. נאדה. פיתה.סיכום: לדעתי את צריכה להקדיש תשומת לב לשני נושאים עיקריים:
א. דמויות מעניינות – לאו דוקא אנשים מעניינים, אלא כאלה שמעניין לקרוא אודותם.
ב. זרימת הסיפור – השילוב הנכון בין פרטים שונים לבין העלילה עצמה, בין הרקע לבין הדמויות, כך שהסיפור יזרום ולא יהווה הרצאה ארכנית או, לחילופין, עלילה נטולת פרטים. -
אם, נאמר, הם היו מוצאים דרך למקם נדל"ן במעגל החמישי של הגיהנום, הייתי מבין שהם מנסים להסתיר את הטכנולוגיה שלהם. אבל כוכבים אחרים? אני הייתי רץ וצועק את זה שכולם ידעו. מה בדיוק הסיבה להסתיר דבר כמו חיבור מימדי לכוכבים אחרים? זה נשמע הרבה יותר טוב מקיפול מרחב.סה"כ, למה שהם לא ישימו מנעל אויר, ימכרו חליפות לחץ ויתנו לאנשים לטייל בחוץ?
אם את רוצה שלסיפור יהיה טעם, צריך למצוא משהו ממש ממש מפחיד שיהיה מעבר לחלון. לא סתם ואקום.
-
תגיד לי, איפה אתה חי? כשרק המציאו את המכוניות, טענו שנסיעה במכונית היא מסוכנת כי אם מאיצים יותר מדי מגיעים למהירויות שאי אפשר לנשום בהן…
בני אדם פוחדים מדברים כאלה. תגיד לבנאדם שהבית שהוא גר בו נמצא בעצם בכוכב אחר, ומחובר לכדור הארץ רק באמצעות שער שתלוי בטכנולוגיה, והוא ישר ימצא לך מיליון סיבות למה זה לא מוצא חן בעיניו. ואם יקרה משהו לחלון או לקיר והאוויר ידלוף? ואם יהיה איזה אסון שאף אחד לא התכונן אליו? ואם השער יתנתק מאיזושהי סיבה והוא יישאר תקוע על כוכב זר? ואם ואם ואם?
תחשוב על זה בכנות – כמה אנשים *באמת* היו מוכנים לגור ככה, בבית שממוקם בכוכב לכת אחר לחלוטין, ומחובר לעולמנו רק באמצעות איזשהו הוקוס פוקוס? וכמה שנים היה לוקח להרגיע אנשים ולשכנע אותם שזה בסדר?
ואני אפילו לא נכנסת לשאלה החוקית של העניין – עד כמה המדינה מודעת לטכנולוגיה הזו, ועד כמה השימוש בה אושר בכלל. ברור לך, אני מקווה, כמה אישורים נדרשים בשביל בנייה בכוכב לכת אחר… -
-
לביקורת. אני מאוד מבינה את הדילמה שלך, ולכן הגדרתי את הסיפור כ"בעייתי" ולא כרע או כישלון. רק מה – אני לא חושבת שאי אפשר לקצץ בהסברים. למעשה כשקראתי שנית את הסיפור כבר ביצעתי את הקיצוצים בראש. הנה הרשימה, שחלקה נכתבה כבר בהודעות אחרות:
– הרכבת התחתית והרכבות הסולריות בפסקה הראשונה – גם מיותר וגם חינוכי מדי לטעמי ("תראו איזה מלוכלכים היו האנשים במאה העשרים"… פליז! כמה פעמים כבר שמענו את זה במד"ב משנות החמישים?).
– מעלית הגלגל.
– כל עניין האופנות של השמות.
– שיחת הטלפון של טרי עם אמה.
– השיחה של הילד והאמא ברכבת – אמצעי שקוף מדי להעברת מידע.
– " 'לא נכון!' טרי נעלבה מההשוואה לנהגים הידועים לשמצה האלה" – עוד קטע חינוכי מיותר.
ויש עוד.אני מקבלת את זה שהיתה לך מטרה כלשהי בתוספות האלה, אבל זה לא עובד. הקיצוצים האלה כבר יורידו הרבה מהעומס של הסיפור. בנוסף לכך – רעיון זה לא מספיק, סיפור צריך גם בשר, שזה אומר להכניס עלילה חזקה הרבה יותר, ודמות שאינה משעממת כמו טרי.
לגבי טרי, ה"טמטום" שדיברת עליו לא עובר בסיפור. לא הבנתי שהיא מטומטמת (זה שאפי אומרת שטרי מטומטמת זה עדיין לא אפיון דמות). חוץ מזה, כשאומרים על דמות שהיא "שטוחה" הכוונה לא לאופי שלה כבן-אדם, אלא לזה שהקוראים לא יודעים עליה כלום, אין לה שום תכונות, והיא לא מעניינת מספיק כמתחייב ממקומה בסיפור. -
-
