היזדמנויות

[Trivin]

_*היזדמנויות*_

מעת: אלי סינדלר

קול פיצוח אלה מהאח מהווה ניגוד לדפיקות הגשם בחלון. קירות החדר שבו ישבו שני הידידים כוסו בשטיחים מהודרים רובם מוסתרים מאחורי ארונות עץ גדולים אשר מרביתם ריקים. אולם אלה בעלי דלתות הזכוכית הואמסו בשלל חפצים אקזוטיים, חלקם מבהיקים באור האש ואילו אחרים ציבעוניים עד ליכדי הגזמה. שני מקומות ישיבה היו בחדר, זה כל מה שבעליו היה צריך, הראשון כיסא נדנדה עתיק למראה והאחר כורסה עמוקה, שניהם מופנים אל האש אלמנת שיושביהם יהנו מי חומה.

זה היה אחד הערבים בהם נהגו שני הידידים הותיקים להיפגש בביתו של *מריל* ולשבת שעות ארוכות בעודם מעשנים ומשוחחים על ענינים שבשיגרה. וליפעמים שוקעים במחשבות נהנים מי חברתו האילמת של האחר. *רוברט*, גבר באמצא גיל העמידה היתנדנד לעיתו בכיסה הנדנדה, מיקטרטו בידו, משחרר מידי פעם טבעות עשן אל חלל החדר. הן עלו עלאל בעצלתיים ולבסוף נישברו לרסיסים בהגיעם לתיקרה. מימולו ישב מריל שקוע בתוך הכורסה העבותה, רגליו שלובות אחת על השניה וסיגר בטעם דבש בידו. מידי פעם היה טוחב את הסיגר בין שפתיו הצרות ושואף בהנאה את העשן הסמיך. ליפני נשיפה היה מגלגל את העשן בפיו אלמנת להנות מטעמו הניפלא ורק לאחר שהאדים מחוסר חמצן היה פולט אותו בחוסר רצון בצורת ענן חסר צורה שהתפזר כימעט מיד לאחר צעתו.

וכך הם ישבו שעה קלה, רוברט מוסיף מידי פעם טבק למיקטרטו ומריל שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הכורסה. לבסוף לאחר נשיפת עשן קולנית שבר האלף למחצה את הדממה "מה שלום האשה? ידידי הטוב" שאל כבדרך עגב. "בסדר גמור, מטפלת בילדים" רוברט חייך בחום בהזכירו את משפחתו, אותם עזב לערב אחד מידי פעם לטובת חברו הטוב. אך מיד היתקדר כשניזכר העובדה שהוא לא יכול לשאול את בן שיחו את אותה השאלה. מריל חייך בנימוס ביראותו את מבוכתו של בן האנוש "המצב כזה רק משום שכך אני רוצה אותו " ציין.
רוברט נישען לאחור בכיסאו, הכניס את המיקטרת לפיו ושתק. "קראת את העיתון הבוקר ?" שאל האלף למחצה מפר שוב את הדממה. "*מנורה*, היא היתה האחת בישבילך" קרה רוברט לפתא כאילו ניאור מי מחשבות עמוקות. מריל אשר הופתע מהדברים הפיתאומיים נשנק מהעשן שזה עתה שאף והחל מישתאל בפראעות. "אכן" אנה בשקט לאחר שנרגע ומיד שקע עמוק כלכך בכורסה שפניו כמעט נאלמו כליל בין קפליה. רוברט גיכח קלות, תמיד נהנה להפתיע את בן שיחו ומריל לא היה יוצא דופן. "האם ידוע לך מה אלה בגורלו של *פיט*?" שאל כמו דבר לא קרה. מריל התישר מיד, "נירקב בכלא" ציין, עליזות תופסת את מקומה של המבוכה על פניו. "באמת? על מה?" עתה הגיעה תורו של רוברט להיות מופתע ותורו של מריל ללאוג. "ניסה לישדוד זקן אחד שהתגלה כאומן לחימה כלשהוא" הוא צחק בקול. רוברט חייך גם הוא "האמת, איני מתפלה מהביריון המגושם הזה" קרה בצחוק. מריל גיכח. אך במהרה הרצין "תודה לאל שהוא לא הלשין עלינו" אמר "אחרת היא סוחב את כולנו איתו" קולו כועס לפטע. רוברט עיקל את שפתיו בציניות "אכן אכן, מה שמזכיר לי, 20 שנה חלפו זה מכבר מאז השוד". מריל הניף את סיגרו באויר "כמובן ידידי, בחודש שעבר! איך יכולתי לשכוח" הוא גיכח בניצחון. האלף למחצה הרים את עיניו מעלה כניזכר בדבר מה "מוזר, אני זוכר הכל בברור במיוחד את…" הוא השתתק בפיתאומיות ושקע עמוק ככל שיכל בכורסה הרכה. אודם קל הופיע על פניו הצהבהבות והעשן ניפלט בסילון דק מיבעד לנחיריו. רוברט דיבר כבדרך אגב "חבל שלא סיפרת לי אף פעם את הכל בפורטרוט, אולי גם אני האיתי זוכר" הבעה צינית עלתה על פניו ומבטו ננאץ במריל כשני סכינים במטרה. "אם זה רצונך" ציין השודד לשעבר בחוסר עניין.

XXX

הלילה ירד ופנסי הרחוב מרובי המנורות של העיר *רודטולי* נדלקו מציפים את רחובותיה באורם המלאכותי. המכונית השחורה הגיכה מאחורי פינת הרחוב ונאצרה במרחק מאה מטרים מהבנק. בתוך המכונית ישבו שני בריות, האחד נהג והשני ישב מאחור ליד הדלת מוכן לצאת בכל רגע. "אני אחכה פו, אל תישכך את המסכה, ובשם האל, אל תירה באיש" קרה הנהג אל הנוסע בזמן שזה פתח את דלת המכונית וקפץ אל הרחוב. בצעדים מהירים היתקדם האלף למחצה, אחת מי ידיו תחובה לתוך כיסו אוחזת באקדח והשניה קמוצה לאגרוף מחביאה בחובה מסכה. בצעדים מדודים כימעט מכניים ניכנס האיש אל תוך הבנק, מלווה במבטו החשדני לכאורה של השומר אדיר המימדים, אוג למחצה או אולי אף יותר. ברגע שהיה ביפנים לבש מריל את מסכתו בזריזות שלף את האקדח "כולם על הריצפה ! זה שוד !" זאק במלו גרונו. עיני כל הנוכחים הופנו אל דמותו המגודלת של השומר, בציפייה. אך זה האחרון, להפתעת כולם, מחק לפטע את ארשת העכזריות מעל פניו ובקריצה בילתי מושגחת אל אבר השודד, זרק את נישקו והשתתח על הארץ. האספסוף מיהר לציית בעיקבות "נפילת גיבורם". נישארה רק העבודה הטכנית והיא עלתה יפה. בימהרה יצא האלף למחצה מהבניין בידו השמלית שק הכסף והאחרת מורידה את המסכה. וברגע זה, שפניו העדינות נכספו לאויר הלילה הצונן הבחין בדמות נשית. היא אטתה הבעת אימה שכן הבינה את המתרחש אבל כשהביטה בפניו היתקבצו עיניה ופיה מלמל "פיליר?" בתמיהה. הוא אצר והביט באלפית היפיפייה בתדהמה והרי היתה זו מנורה…

XXX

"אמת, ניזכר אני שנאצרת ליד הכניסה" ציין רוברט.
"כמו שאני מכיר אותך ניתקפתה בעתה הגונה באותה עת" ציחקק ידידו. "אכן כן" עלז בן האנוש. "אם כך זאת הסיבה שמיענתה להיפגש איתה" המשיך בן האנוש בשטף והאלף למחצה הנהן. "ואני תהיתי למה לאחר עשר פגישות מוצלחות החלטת להפסיק". מריל עיקל את שפתיו קלות אך לא אמר דבר וחברו המשיך "לא האיתי כן איתך לגמרי כאשר הימלצתי לך להיפגש איתה" את המשפט האחרון אמר רוברט מהר וכשסיים חייך במבוכה. "כמוך כמוני" ציחקק מריל אך קמטי אצבנות קלים נוצרו על מיצחו העדין. "רק שאני ידעתי כל הזמן" נהם האיש בטון צוחני. "מה?" מוחו החד של מריל איכזב אותו הפעם. רוברט הסביר "באותה תקופה שירתתי כנהג אצל מנורה" שפתיו היתאקלו כדרכו בהיותו עצבני. מריל הביט בריצפה "אז ידעתה הכל מי פיטפוטיה?" זו היתה יותר קביעת עובדה מעשר שאלה אך רוברט נהם בחיוב בכל מיקרה, גם הוא נואץ מבטו בריצפה. דממה דקה הישתררה זמן מה. "בלילה ההוא שבו הלכתי אליה, לאחר הלחץ מיצידך…" רוברט הרים את עיניו מריל המשיך לדבר "לא הגעתי אליה, השתכרתי במקום זאת". רוברט היזדקף "ולי אמרת שהשוטרים כימעט תפסו אותך, ממזר בן ממזר!" אך למרות הכעס בקולו חיוך ניפרס על פניו. "תתקשר אליה" פקד בקול חסר פשרות. מריל הרים את עיניו "אבל…" רוברט קטע אותו מיד "בלי אבל ! אתה חייב לי את זה !". "בסדר אעשה זאת" ניכנע מריל. הוא קם וניגש לטלפון "אתה יודע שזה חסר סיכוי" אמר בזמן שחייג. רוברט גיכח בתשובה. מריל המשיך לנסות "היא בטח כבר נשואה אם שלושה יל…"

"הלואו" קולה של אשה אנה לטלפון "מי מדבר?"
"זה מ..פיליר" הודיעה מריל משתמש בשמו הבדוי.
"מי?" הפסקה קטנה "האם זה באמת אתה?"
בכבודי ובאצמי" מריל גיכח "מותר להיתענין בשלומך?"
"מותר, אם תועיל להיפגש אימי" ציחקוק קל ליווה את דבריה.
"איך אדה שאין זו מלכודת?"
"אל תשטה בי" עוד ציחקוק "יודעת אני ש-20 שנה עברו מאז, חיכיתי לשיחה ממך".
"אם כך הדבר, אבו בשימחה" מריל קרץ לעבר רוברט, תפס עט ופיסת נייר ורשם את מקום הפגישה.

[NY]

לכתיבת סיפור בשפה העברית, דרוש ידע בסיסי – לפחות! – בשפה העברית. למד לאיית ולפסק. כפי שהוא, הסיפור בלתי קריא לחלוטין.

[Trivin]

אם תוכל בבקשה להסביר לגבי טעויות הפסוק?
אשמח לתקן אותן אם תסביר לי למה אתה מתכוון או תיתן דוגמה.

[???]

תראה, אני מניח שמנהל הפורום נורא-ההוד, חס על נפשך, אולי בשל היותך חדש כאן. ולכן, אמר לך את הדברים בנעימות בלתי מתפשרת, אך למרות זאת בלתי משתמעת לשתי פנים.
אני מקווה שלא לקחת מדבריו רק את "בעיות הפיסוק".

NY: "למד לאיית ולפסק. כפי שהוא, הסיפור בלתי קריא לחלוטין".

אי-אפשר לקרוא את הסיפור, יש בו המוני שגיאות. ממש, יותר שגיאות מאשר מילים תקינות. הפסקאות לא בנויות נכון. הדיאלוגים, דברי דמות אחת באותה שורה עם דמות אחרת. אפילו בשם הסיפור יש שגיאה. וגם בקרדיט.

אם קשה לך לאיית נכון, (אני חלילה לא מזלזל בך), אולי תעביר את החומרים שלך לאדם נוסף לפני הפרסום, אחד שיכול לתקן לך את השגיאות.

המון בהצלחה.

[Trivin]

תודה על ההסבר. בזמן הקרוב אם אין לאף אחד התנגדות אפרסם גירסה מתוקנת של הסיפור.
אם יש משהוא מסיום שהפריע (חוץ משגיאת הכתיב) אשמח לדעת על כך.

[NY]

1. גרסה מתוקנת של הסיפור תפורסם אך ורק *מתחתיו* (כלומר – כתגובה לו), לא בעץ חדש.
2. אני מציע לך לבדוק את נושא שגיאות הכתיב ובעיות הפיסוק בשני אופנים: א. בודק האיות של תוכנת Word; ב. חבר, הורה או מורה שיודע עברית היטב.
3. מעבר לכך, שים לב לבעיות הבאות:
א. אתה אמריקאי? אם כן, אולי כדאי שתכתוב באנגלית (ולא כאן). אם לא – אל תנסה לכתוב על דמויות אמריקאיות. אין לך סיכוי (ולא רק לך – לכך כותב מתחיל ישראלי).
ב. אתה מנסה להשתמש בשפה גבוהה-גבוהה, אך אינך שולט בה, והתוצאה בהתאם. הורד את המשלב (רמת השפה) לכזה בו אתה מסוגל לשלוט. הדבר צורם בייחוד בדיאלוג ("נזכר אני שנעצרת", "זאת הסיבה שמאנת להפגש אתה" וכו. נסה לכתוב דיאלוג שנראה (ונשמע) כפי שאנשים מדברים באמת. *גם* אם מדובר בפנטסיה.
ג. סיפור אינו קומיקס. לא צריך להדגיש את שמות הגיבורים והמקומות.
ד. והחשוב ביותר – אין בסיפור שום דבר מעניין. בכלל. אפילו לא קצת. אין עלילה, אין דמויות אמיתיות, אין קונפליקט.

עצתי לך – וזו עצה קשה ליישום, אני מודה: לך וקרא *המון* ספרים וסיפורים. *המון*. מתחום המד"ב והפנטסיה, ומיינסטרים, וקלאסיקות, עבריים-מקוריים ומתורגמים, מכל הסוגים והמינים. וכשאני אומר "המון" אני מתכוון לכך ברצינות. המון – ארבעה-חמישה ספרים בשבוע במשך שנתיים. לפחות. רצוי יותר.
קרא וקרא וקרא, עד שיצאו לך העיניים מהחורים.
ואז, אולי, תוכל להתחיל לחשוב על לכתוב.

[Trivin]

הזדמנויות

מאת: אלי סינדלר

קול פיצוח עלה מהאח מהווה ניגוד לדפיקות הגשם בחלון. קירות החדר שבו ישבו שני הידידים כוסו בשטיחים מהודרים רובם מוסתרים מאחורי ארונות עץ גדולים אשר מרביתם ריקים. אולם אלה בעלי דלתות הזכוכית הועמסו בשלל חפצים אקזוטיים, חלקם מבהיקים באור האש ואילו אחרים צבעוניים עד לכדי הגזמה. שני מקומות ישיבה היו בחדר, זה כל מה שבעליו היה צריך, הראשון כיסא נדנדה עתיק למראה והאחר כורסה עמוקה. שניהם מופנים אל האש על מנת שיושביהם ייהנו מחומה.

זה היה אחד הערבים בהם נהגו שני הידידים הותיקים להפגש בביתו של מריל ולשבת שעות ארוכות בעודם מעשנים ומשוחחים על עניינים שבשיגרה. ולפעמים שוקעים במחשבות, נהנים מחברתו האילמת של האחר. רוברט, גבר באמצע גיל העמידה, התנדנד לאטו בכיסא הנדנדה, מקטרתו בידו, משחרר מידי פעם טבעות עשן אל חלל החדר. הן עלו אלעל בעצלתיים ולבסוף נשברו לרסיסים בהגיעם לתקרה. ממולו ישב מריל שקוע בתוך הכורסה העבותה, רגליו שלובות אחת על השניה וסיגר בטעם דבש בידו. מידי פעם היה טוחב את הסיגר בין שפתיו הצרות ושואף בהנאה את העשן הסמיך. לפני נשיפה היה מגלגל את העשן בפיו על מנת להנות מטעמו הנפלא ורק לאחר שהאדים מחוסר חמצן היה פולט אותו בחוסר רצון בצורת ענן חסר צורה שהתפזר כמעט מיד לאחר צעתו לאוויר העולם.

וכך הם ישבו שעה קלה, רוברט מוסיף מידי פעם טבק למקטרתו ומריל שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הכורסה. לבסוף לאחר נשיפת עשן קולנית שבר האלף למחצה את הדממה "מה שלום האשה?" שאל כבדרך אגב.
"מצוין, מטפלת בילדים" רוברט חייך בחום בהזכירו את משפחתו, אותם עזב לערב אחד מידי פעם לטובת חברו הטוב. אך מיד התקדר כשנזכר בעובדה שהוא לא יכול לשאול את בן שיחו את אותה השאלה. מריל חייך בנימוס בראותו את מבוכתו של בן האנוש "המצב כזה רק משום שכך אני רוצה אותו " ציין.
רוברט נשען לאחור בכיסאו, הכניס את המקטרת לפיו ושתק.
"קראת את העיתון הבוקר ?" שאל האלף למחצה מפר שוב את הדממה.
"מנורה, היא היתה האחת בשבילך" קרה רוברט לפתע כאילו נעור ממחשבות עמוקות. מריל אשר הופתע מהדברים הפתאומיים נחנק מהעשן שזה עתה שאף והחל משתעל בפרעות. "אכן" ענה בשקט לאחר שנרגע ומיד שקע עמוק כל כך בכורסה שפניו כמעט נעלמו קליל בין קפליה. רוברט גיכח קלות, תמיד נהנה להפתיע את בן שיחו ומריל לא היה יוצא דופן. "האם ידוע לך מה עלה בגורלו של פיט?" שאל בן-האנוש כמו דבר לא קרה.
מריל התיישר מיד, "נרקב בכלא" ציין כשעליזות תופסת את מקומה של המבוכה על פניו.
"באמת? על מה?" עתה הגיעה תורו של רוברט להיות מופתע ותורו של מריל ללעוג.
"ניסה לשדוד זקן אחד שהתגלה כאומן לחימה כלשהו" הוא צחק בקול. רוברט חייך גם הוא "האמת, איני מתפלא מהביריון המגושם הזה" קרה בצחוק.
מריל גיכח. אך במהרה הרצין "תודה לאל שהוא לא הלשין עלינו" אמר "אחרת היה סוחב את כולנו איתו" קולו כועס לפתע.
רוברט עיקל את שפתיו בציניות "אכן אכן, מה שמזכיר לי, 20 שנה חלפו זה מכבר מאז השוד".
מריל הניף את סיגרו באויר "כמובן ידידי, בחודש שעבר! איך יכולתי לשכוח" הוא גיכח בניצחון. האלף למחצה הרים את עיניו מעלה כנזכר בדבר מה "מוזר, אני זוכר הכל בברור במיוחד את…" הוא השתתק בפיתאומיות ושקע עמוק ככל שיכל בכורסה הרכה. אודם קל הופיע על פניו הצהבהבות והעשן נפלט בסילון דק מבעד לנחיריו.
רוברט דיבר כבדרך אגב "חבל שלא סיפרת לי אף פעם את הכל בפרטים, אולי גם אני הייתי זוכר" הבעה צינית עלתה על פניו ומבטו ננעץ במריל כשני סכינים במטרה.
"אם זה רצונך? אספר!" ציין השודד לשעבר בחוסר עניין.

XXX

הלילה ירד ופנסי הרחוב מרובי המנורות של העיר רודטולי נדלקו מציפים את רחובותיה באורם המלאכותי. המכונית השחורה הגיחה מאחורי פינת הרחוב ונעצרה במרחק מאה מטרים מהבנק. בתוך המכונית ישבו שני בריות, האחד נהג והשני ישב מאחור ליד הדלת מוכן לצאת בכל רגע.
"אני אחכה פה, אל תשכח את המסכה, ובשם האל, אל תירה באיש" קרה הנהג אל הנוסע בזמן שזה פתח את דלת המכונית וקפץ אל הרחוב. בצעדים מהירים התקדם האלף למחצה, אחת מידיו תחובה לתוך כיסו אוחזת באקדח והשניה קמוצה לאגרוף מחביאה בכובה מסכה. בצעדים מדודים כמעט מכניים ניכנס האיש אל תוך הבנק, מלווה במבטו החשדני לכאורה של השומר אדיר המימדים, אוג למחצה או אולי אף יותר. ברגע שהיה בפנים לבש מריל את מסכתו בזריזות, שלף את האקדח "כולם על הריצפה ! זה שוד !" זעק במלוא גרונו. עיני כל הנוכחים הופנו אל דמותו המגודלת של השומר, בציפייה. אך זה האחרון, להפתעת כולם, מחק לפתע את ארשת העכזריות מעל פניו ובקריצה בלתי מושגחת אל עבר השודד, זרק את נשקו והשתתח על הארץ. האספסוף מיהר לציית בעקבות "נפילת גיבורם". נשארה רק העבודה הטכנית והיא עלתה יפה. במהרה יצא האלף למחצה מהבניין בידו השמלית שק הכסף והאחרת מורידה את המסכה. וברגע זה, שפניו העדינות נכספו לאויר הלילה הצונן, הבחין בדמות נשית. היא לבשה הבעת אימה שכן הבינה את המתרחש. אבל כשהביטה בפניו התקבצו עיניה ופיה מלמל "פיליר?" בתמיהה. הוא עצר והביט באלפית היפיפייה בתדהמה והרי היתה זו מנורה…

XXX

"אמת, אני זוכר שנעצרת ליד הכניסה" ציין רוברט.
"כמו שאני מכיר אותך נתקפתה בהלה הגונה באותה עת" ציחקק ידידו.
"אכן כן" עלז בן האנוש. "אם כך זאת הסיבה שלא רצית להיפגש איתה" המשיך רוברט בשתף והאלף למחצה הנהן. "ואני תהיתי למה לאחר עשר פגישות מוצלחות החלטתה להפסיק".
מריל עיקל את שפתיו קלות אך לא אמר דבר וחברו המשיך "לא הייתי כן איתך לגמרי כאשר המלצתי לך להיפגש איתה" את המשפט האחרון אמר רוברט מהר וכשסיים חייך במבוכה.
"כמוך כמוני" צחקק מריל אך קמטי עצבנות קלים נוצרו על מצחו העדין.
"רק שאני ידעתי כל הזמן" נהם האיש בטון צווחני.
"מה?" מוחו החד של מריל אכזב אותו הפעם.
רוברט הסביר "באותה תקופה שרתתי כנהג אצל מנורה" שפתיו התעקלו כדרכו בהיותו עצבני.
מריל הביט ברצפה "אז ידעת הכל מפטפוטיה?" שאל בשקט.
ורוברט מיהר לענות "נכון, במיוחד הרבתה לדבר על רצונה הרב להיפגש איתך" גם הוא נעץ מבטו ברצפה. "איך יכולתי לטעות בצורה קיצונית כל-כך?!" רוברט הניח את ידו על עיניו. דממה דקה השתררה זמן מה.
"בלילה ההוא שבו הלכתי אליה, לאחר הלחץ מצידך…" רוברט הרים את עיניו שהאדימו במקצת, מריל המשיך לדבר "לא הגעתי אליה, השתכרתי במקום זאת".
רוברט הזדקף "ולי אמרת שהשוטרים כמעט תפסו אותך, ממזר בן ממזר!" אך למרות הכעס בקולו, חיוך נפרש על פניו. "תתקשר אליה" פקד בקול חסר פשרות.
מריל הרים את עיניו "אבל…" רוברט קטע אותו מיד "בלי אבל ! אתה חייב לי את זה ! 20 שנה אני סובל משום כך!".
"בסדר אעשה זאת" נכנע מריל. הוא קם וניגש לטלפון "אתה יודע שזה חסר סיכוי" אמר בזמן שחייג. רוברט גיכח בתשובה. מריל המשיך לנסות "היא בטח כבר נשואה עם שלושה יל…"

"הלו" קולה של אשה ענה לטלפון "מי מדבר?"
"זה מ..פיליר" הודיעה מריל משתמש בשמו הבדוי.
"מי?" הפסקה קטנה "האם זה באמת אתה?"
"בכבודי ובעצמי" מריל גיכח "מותר להתעניין בשלומך?"
"מותר, אם תועיל להיפגש עמי" ציחקוק קל ליווה את דבריה.
"איך עדה שאין זו מלכודת?"
"אתה חושב שאני טיפשה?!" עוד ציחקוק "אני יודעת ש-20 שנה עברו מאז, חיכיתי לשיחה ממך".
"אם כך הדבר, אבוא בשמחה" מריל קרץ לעבר רוברט, תפס עט ופיסת נייר ורשם את מקום הפגישה.

[מאת]

תגובות