- This topic has 28 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
האור באולם המלך ריצד בצהבהבות קלה. משרת זריז הוסיף חומר בערה והלהבה זינקה בתאבה כלפי מעלה. האולם התגלה במלוא הדרו. המלך, זאגראס, ישב לו בכס, כתר המלכות מעטר את ראשו ולגופו גלימת ארגמן.לצידו, במושב נמוך, ישבו מלכתו, צנומה קטנה ושקטה.
זאגראס תופף בעצבנות על מעקה כסאו. מחוץ לארמון, וביתר הממלכה, נשבו רוחות עזות ושלג מקפיא נשר מן השמיים. הטבע הקר זלג רתח בזעם.
איש לא העז להציב את כף רגלו, או כל איבר אחר, מחוץ לחומו המלטף של הארמון.זאגראס ידע כי רוב תושבי הממלכה נתונים תחת שילטון של קור וקרח, אך הוא השתדל לשכוח והתייחס לכך בביטול. מדיניותו האישית מנעה ממנו להטריד עצמו בנושאים כגון אלו. דאגתו הראשונית, ביום זה, היתה לגורלו שלו.
וכעת חשק בבידור. . .
"הביאו בפני את מספרי הסיפורים" מחא הוא בכפיו.
אנשי חצר, שרים משפיעים, מקורבי כס בעלי ממון, רכוש או שניהם, התאספו באולם, נהנים מן החום המפשיר, ממגשי מזון, משובח, חם ומהביל אשר הוגשו בנדיבות, ומיין עוקצני בגביעי הבדולח. ליצן מגוחך, עטוף בחליפת פעמונים ציצנית, הופיע בפניהם. הוא ליהטט בכדורים, תאר בדיחות והשפיל עצמו בנסיונות שווא לזכות בחיבת הקהל.
"ראיתי, שמעתי, עייפתי" יבב המלך וסימן לשומריו ללוות את המוקיון אל מחוץ לשערי הארמון.
"האין איש המסוגל לשעשני ? " הוא שאל בקול מתגרה
והביט אל עבר שר החצר שמהר להשפיל מבט."יש, מלכי " נשמע קול צרוד. גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו צעד מתוך הקהל והושיט את ידיו אל עבר האש החמה.
"הוא אינו בין המוזמנים " זעק שר החצר " תפסו את המסתנן"
"המתינו" אמר ברוגע זארגראס " המשיך, צעיר"
הזר קרב קלות וכרע ברך. זאגראס הבחין בפנים צרובות ומצולקות, אך יפות.
"בן ארץ זו אני" פתח המספר בדברים "אך בילדותי הופרדתי מהורי ונותרתי לבדי, שוטטתי רבות בין ארצות שונות ואנשים משונים"
"אמור לי,צעיר" שאל המלך " האם בנדודיך הרבים נתקלת במקום יפה כארצנו ? או במלך מיטיב ונדיב שכמותי ?"
"מעולם לא" השיב "בכל דרכיי ובכל אשר ראיתי, אין דבר אשר אינו מחוויר לעומת יופינו שלנו, ארץ ההרים הלבנים והאגמים הקפואים"
"המשך" שמח המלך.
"בין המקומות להם קראתי בית, היתה היבשת הדרומית, אפריקה. זהו מקום בו קופחת השמש על פני תושבים שחורים, חיות ומפלצות. התושבים פרמיטיבים והם חיים בבקתות קש, צדים את מזונם בעזרת חצים וחניתות. העולם הנאור זר להם"
אכן אומללים" העיר זארגוס "חסרי תרבות והאמת רחוקה מהם"
"אכן כן ,מלכי, ובעודי משוטט במישורי היבשת השחורה, יצורים רבים פגשתי, אך אף לא אחד מהם מלכותי כאריה, קיסר החיות. רעמתו עשירה ושעירה, ככתר פרא, רב און הוא וחזק. חיה זו סועדת היא על כל בעל בשר ועצם.
אני. . . ,איש ממלכתנו, מצאתי עצמי נימלט מאימת הטורף."
"אריה ? אחריך ? הם אינם בררנים במיוחד " געה המלך והחצר כולה הצטרפה לצחוקו המתגלגל. המספר הביט סביב והמתין לשוכח צלילי הצחוק.
"לא ,מלכי, את מפלטי מצאתי במערה אותה גיליתי חבויה בין צוקי הר גבוה. משם צפיתי בסוואנה כולה, בג'ירפות מלכחות עלי ענפים תמירים, פילים ענקיים, ארוכי חדק,
קרני שיש חדים מפיהם. . . אך האריות הקסימוני מכל. ממערתי צפיתי בהם, מרותק.
כיצד רודפי שב אל מתחמו, אל הלביאות והגורים, ומתקבל בליקוקים"
המספר הפסיק את דבריו ונטל פיסת בשר ממגש פנוי והמשיך."מידי יום חזרתי, צידת מזון, פירות ומשקה, נשאתי עימי ומן הזריחה ועד עלות השחר השקפתי ממקומי על הטורפים הנוראיים. למדתי את דרכם ואורך חייהם.
כשבט הם, צדים יחדיו וחולקים את קורבנותיהם, כבוד הם מעניקים לבכיר מהם, האריה כמלך אמיתי הוא, הלביאות כחיילות ושפחות כאחד והגורים, זרעי מלך מהלכים. כך הם חיים, חורצים דיני חיים ומוות על פי תחושות תאבון או שובע. אימת הסוואנה הם " אמר ונגס בבשר שבידו. כאשר לועס, הוא שב לספר, פולט חלקיקים מפיו המלא.
"יום אחד, נקלע לו אריה נוסף למישור, התעלם הוא מניחוחות הבעלות, קרא תגר בקול על הבעל השולט. . . שני האריות נאבקו כאלים, טלפיים הונפו וניבים ננעצו אך כאשר שכח האבק היה זה האריה הזר שנותר שואג. ידידי המובס, זה אשר ביקש לאכלני, נסוג כשהוא פצוע ומדמם, גאוותו נעלמה, מושפל זנב וכפוף ראש הוא צלע וברח ומאז לא ראיתיו.
חושש אני כי הצבועים מילאו את קיבתם בתוכנו של מלכם לשעבר."פראיים, חתולים אכזריים" זעק זאגראס והחצר כאיש אחד, הנהנו והסכימו.
"כן,מלכי, אכזריים כחיות אחרות" אמר והמשיך " אותו זכר צעיר כבש ביזע ודם את המישור. הלביאות התפרסו סביבו בכניעה, רכנו כמציעות עצמן. . .
אותו אריה, אולם, נותר חושף שיניים, את גורי קודמו הוא רצח ואכל.
גורים זעירים צייצו לרחמים בעוד הוא טובח, כפותיו סותרות לראשיהם הקטנטנים ורוח חיים לא נותרה בהם. . .
זכור לי כי כאשר סיים, ודם פעוטות ניגר מפיו, הבחין בגור נוסף, מעט גדול מאחיו אך חסר ישע כמותם. כאכול שיגעון הוא תקף, מלתעותיו נגסו בגב הגור והניפו הרחק,הגור אשר גופו נפער ועור גבו נקרע מעליו, חשוף וחלש מן הנחות שביונקים, הוא נותר למות בין שיחים ועצים, משכנם של אוכלי הנבלות. האריה הותירו לגסיסה איטית ושב אל ביתו החדש.
הוא הטיל את מימיו סביב, הד שאגותיו הידהד באוזני כל חי. זימזום החיים השוקקים בסוואנה פסק למשמע נהמות השליט וידעו כל השותים מאגם המים, כל המעופפים ומלכחי העשב, ידעו כולם, כי צייד חדש משחר לו במישור. . .
לאחר מכן פנה אל הנקבות ובטקס מרתוני הוא הוכיח את זכריותו. . . הפרה נקבות מיוחמות במשך ימים לגמו הלביאות את זרעו של רוצח ילדיהם בשקיקה.
חודשים לאחר מכן שרץ המישור בצאצאים טריים וכבדי הליכה אותם טיפחו הלביאות באהבה "אנשי החצר פסקו מכל שעשוע.כל אוזן כוונה למספר הסיפורים.
"בדיה יפה היא" סיכם המלך "אך הבל הוא להאמין כי יצורים ללא בינה יבינו ערכים של כבוד, סדר ומשפחה. אין הם נעלים כאדם, מלאך על פני האדמה. סיפורים מוזרים אלו, אך מוצאים חן הם בעני"
"האוכל להמשיך, מלך יקר ?" שאל המספר
"המשך" נופף המלך בידיו."את אפריקה עזבתי, למזרח נדדתי, שם פלאים רבים ראיתי,וכאשר שבעתי מצעידות ונדודים, חפצתי לשוב.בדרכי חזרה שוב חלפתי באותה ארץ איומה ושוב היכתה בי השמש. יד עלומה כיוונה אותי בדרכי, מופתע, מצאתי עצמי עומד ומזהה את המקום אליו נקלעתי. היתה זו המערה בין הצוקים. עץ חרוב גדל במקום, המקום בו נהגתי להשליך גרעיני פירות כאשר בהיתי בדרמת הפרא. שוב השקפתי ממעל.
שנים מספר חלפו אך את השליט הזקן זיהיתי, הלביאות סביבו ודור חדש של צאצאים השתעשע בין הגבעולים. . . היה זה הגורל, ללא ספק, שהביאני לשם, לאותה מערה באותו זמן קדוש כמעט.מן המרחק ראיתיו, חיה נוספת טפחה על פני הקרקע והבריחה את נוברי האדמה.
עיניו צרות, צהובות ונחושות. עדר זברות נס מפניו אך הוא שתק והתעלם מן הטרף הקל.
חלף הוא בין העדרים, אדיר מראה. רעמתו מתנפנפת ככתר גדול האריות. שיניו השיבו לשמש את עוז אורה. שרירים עבים בלטו בתנועותיו.
כל זאת נסתר ממני בשניות בהם ראיתיו לראשונה. במבטי וזכרוני נחקק סימן אחד בלבד.
צלקת מכוערת, ללא כל שיער, קישטה את אורך גבו. אותה פיסת בשר שנקרעה עד מראה עצם, נרפאה כליל.
היה זה הגור שהפך לאדון. חסר הישע גדל והפך לתפארת מינו, לאימת כל הצופה בו.
הוא שב, לנקום. הלביאות קיבלו את פניו בחשיפת שיניים.
כדמויות מיתולוגיות עמדו זה מול זה, המלך והטוען לכתר.
אפר הם הסיטו ברקיעות רגליהם. שאגתם הקפיאה את דמי, ובעוד אני בוהה, זינקו הטיטאנים. הקרב היה אלים ומהיר. ענני האבק התפזרו.
המלך הזקן עמד, רב הוד, הוא ביקש לנהום אך כוחו אזל לו והוא השתרע על גבו, לא יכל לנוס יותר. דימם הוא שלוליות. הטוען לכתר קרב אליו ונעץ ניבים חדים בבטנו. הגופה חדלה מנוע, ומאוחר יותר, הפכה היא לפגר אכול.
הבן החוזר התקבל כעת בברכה. לביאות צעירות וזקנות נשבעו לו אמונים.
את הגורים, חלקם אחיו למחצה, טרף. אחר טיהור השטח לא נותר גור.
יבבותיהם נחנקו לחלוטין. . . הכפיר ירש את ממלכת אביו""סיפור יפה סיפרת" חייך המלך "קר בחוץ, חמם את ליבי בבדיונות נוספים"
"אכן סיפורים רבים לי,מלכי" אמר המספר
"התרצה להאזין ליפה מכולם ?" שאל
"בהחלט. . . ספר , וזכה לגמול נאה"
"אשמח לעשות זאת" אמר ונטל חרב מאחד השומרים "אספר לך על חכם סיני שלימדני את שיטת הסיוף "
הוא החל להניף את החרב ברהבתנות , קהל החצר שבוי היה בתנועתיו, שופעות חן ומלאות מיומנות.
"שימושים רבים לחרב עבור אנשים רבים עוד יותר אך רק אופן אחד נאמן לאופיה"
הוא הניפה עתה מעל לראשו.
"המשך, מהו שימוש אמיתי זה ?" סוקרן זאגראס.
מספר הסיפורים נע כרוח, הלהב הונף וננעץ בלב המלך,פילח את עצמותיו והגיח מתוך גבו.
"הרג" אמר המספר.שומרים הקיפוהו, כלי נשקם שלופים, שר החצר בראשם.
"שבתי, מלכי, ונקמתי" לחש המספר אל המלך שחייו חומקים. חירחר זאגראס, כרוצה אומר דבר מה, אך בטרם ביסס מילים בלשונו, צנחה גולגלתו והוא מת. המספר שלף את החרב המגואלת בדם, מן הפגר המלכותי, והשליכה אל רצפת האבן המרוצפת. טיפות דם נטפו ממנה.
"שבתי" הוא קרא בקול עז אל החצר "בנו של טנטלוס אני ויורשו האמיתי, על כך תעיד אימי"
והוא הפנה אצבע אל עבר המלכה ההמומה, ממושבה קמה וקרבה. על פניו הביטה וביד מהססת ליטפה את פרצופו. "בני" מלמלה ונפלה לרגליו.
"זאגראס רצח את אבי, אחי ואחיותי, כנער בודד חמקתי משליחיו ויצאתי אל העולם כנמלט"
"הרימו את נשקכם" פקד שר החצר " מדוע נקבל אותך ביננו כבן מלוכה ולא כמתנקש שדינו תלייה ? "
"תלו אותי, אך בכל הממלכה לא תמצאו אדם ראוי ממני לשאת את כתר אבי.
נדדתי רבות, חכמה צברתי, ממיטב המלמדים. מיומנות לוחם ועדינות המספר. . .
מה יעניקו לכם יושבי כריות נוצות האווז ? רודפי הפרוצות הזולות וגומעי סעודות השומן ? אני. . . בידי הכח לצעוד ולהצעיד את הממלכה לעידן חדש.
כמלך חזק וחכם אמלוך ואמיט עושר על כולכם. . . האצילים ויושבי הביקתות.אני הוא החזון הטוב שבין העתידות " קרא בקול.
שר החצר כרע ברך, את נשקו הניח וכך עשו השומרים.
החצר כולה כרעה.
"יחי המלך" נשמעה תרועה מתלהבת, אך בודדה , מקצה האולם."יחי המלך" הריעו כולם.הוא ישב על כסאו, אימו לצידו. היום הוכתר אך ראשו שקע בהרהורים.
הטוב האדם מן הבהמה ?
הנעלה הוא מן הנחות שביצורים ?
האם חיה הוא בעצמו ?
זאת לא ידע ולא השיב.
שר החצר קרב אליו
המלך שאל " האם ביצעת את פקודתי ? "
"כן, מלכי,אספתי את כולם, האם לשלוח אותם לגלות ?"
חשב המלך וענה "לא, רוצה אני שימותו, עד האחרון שבהם, רוצה אני לראות ולספור את גוויות ילדי הנחש"
אימו הסתירה דמעה שקופה.
"לא אימי, על נא תתעצבי או הזילי דמעות " ניחם אותה "בנך יושב, כראוי, על כסא אביו. . . ואיש לא יקום מן החשכה ויתבע ממנו נקמה"
כך אמר, וניצוץ חיית הפרא נראה בשולי עיניו.ובאחד הימים, כהרגלה בשגרה, הסיטה משרתת המגורים את וילון חדר השינה.
אור יום חדר כקרן ממוקדת ונחת על גופו הישן של המלך. המשרתת פלטה זעקה קלה, כלי הניקוי נישמטו מידה והיכו בשטיח הפרווה. פניו של הצעיר כובש החצר היו מעווותות, רוק סמיך ניגר מפיו ובידו עדיין אחז בגביע משקה, זהוב ומורעל.
בהעדר כל יורש זכר,לא אב ולא צאצא. הומלכה, בטקס שקט, המלכה החדשה.
באחו ליקקו הלביאות את רעמת האריה המסופק.
באולם המלכות ישבה לה המלכה, בקרוב תקים שושלת משלה, ובינתיים תעצב את הממלכה כראות חזונה הנשי ורצונה ישלוט בכל.
הטוב האדם מן הבהמה ?
זאת ידעה ועל כך השיבה במחשבותיה.
שונה הוא, נחות מן הבהמה בשפלותו אך אציל הוא ממנה בכך שלא ימצא סיפוק ולעד ימשיך לשאוף. כך לנצח יתבוסס בתככנות. -
שהרי זה אינו סיפור פנטזיה.
בכל אופן, תודה שסדרת את המשפטים בפסקאות נורמליות.
עכשיו זה קריא, אם כי עדיין יש שגיאות כתיב, לדוגמה:
המשיך, צעיר
לשעשני
לשוכח צלילי הצחוק
גירפות מלכחותיש גם תיאורים מוזרים כמו למשל: הטבע הקר זלג רתח בזעם.
מבחינת הסיפוראז הוספת עוד טוויסט, יופי!
זה עדיין סיפור שכבר שמענו אלף פעם בגרסאות שונות. -
הסיפור הזה עדיין לא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של הפורום הזה: הוא לא מד"ב ולא פנטזיה. מד"ב ופנטזיה כאחד חייבים לכלול אלמנטים החורגים מההתנסות הבסיסית של העולם הזה. בגדול, מד"ב מכיל מדע שאינו קיים בימינו, ופנטזיה מכילה קסם שאינו קיים בימינו (וזו הבחנה *מאד* גסה, אז אני מבקשת שלא ייפתח כאן עכשיו דיון ארוך כאורך הגלות על מה זה באמת מד"ב ופנטזיה. זה לא המקום), והסיפור שלך אינו מכיל אף אחד מהשניים. אנא הקפד לפרסם סיפורים שבמסגרת התכנים הדרושים בפורום זה, או שנאלץ למחוק את סיפוריך בגלל חוסר התאמה לכללים.
-
-
-
זה עדיין צפוי נורא, למרות הסוף הנוסף. בקושי היה לך זמן לעבוד על זה. אני בטוחה שאילו היית מחכה שבועיים וקורא את זה שוב, לא היית מתלהב כל כך.
זה קרה לי המון, כתבתי משהו שחשבתי שהוא נפלא, שמתי אותו בצד, וראה זה פלא, כשחזרתי אליו תקעתי אותו עמוק במגירה בפנים סמוקות מבושה, בתקווה גדולה שאיש לא יראה אותו לעולם.טוב, אז הסיפור שלך לא כל כך גרוע, ובטח יותר טוב מגירסה א' (זאת אומרת, אפשר לקרוא אותו בלי לחטוף עצבים בגלל המשפטים הקטועים), אבל בחייך, זה כל כך צפוי ונדוש…
למה מגיע לנו את זה?
וכמו שכבר אמרו פה, זה לא מד"ב ולא פנטסיה. גם מי שמפרסם פה באופן קבוע, לא רשאי לפרסם דברים שאינם מד"ב ופנטסיה. בשביל זה יש במות אחרות (ynet לדוגמה, ועוד).
-
-
-
-
אדם כבן שלושים (שנות העשרים המאוחרות), אשר חי בסביבה מונרכית (ז"א, ללא ידע גיאוגרפי ל היום או אמצעים לתחבורה מהירה), שלאחר שנמלט מרוצחיו, הצליח להגיע לאפריקה (די סביר שהוא לא דע מה זה אריה קודם), לטייל בה, אח"כ להגיע עד לסין וללמוד שם סיוף (כמה זמן לקח למרקו פולו להגיע ולחזור?), לעבור עוד פעם באפריקה (אשר היא אף פעם לא "בדרך"!) ולחזור? חייב להיות לו שטיח קסמים או משהו.
ודרך אגב, בקשר למשל- אם הגור הצליח להתבגר ולההפך לאריה, אז גם הגורים החדשים של האריה הרע יהיו מספיק גדולים בשביל להגן על עצמם.
-
-
גרסאות מתוקנות של סיפורים שכבר פרסמת כאן יש לפרסם בעץ המקורי, לא כנושא חדש. זאת על מנת למנוע הצפת הפורום בתיקונים כגון זה, המהווים, אמנם, שיפור מסוים לעומת המקור (אין לך מושג עד כמה קשה המלה "שיפור" לכתיבה בהקשר זה), אך עדיין דורשים שיפוצים רבים, שלא לדבר על בעיית הנושא שהוזכרה ע"י כל המגיבים כאן.
בקיצור:
1. תיקונים – רק מתחת לסיפור המקורי.
2. מרכאות – בפורמט הבא: "טקסט". זאת *במקום* " טקסט ".
3. אין רווח בין סימן שאלה, פסיק, נקודה או סימן קריאה לבין המלה שלפניהם. מבין? מבין. מבין, מבין!
4. "כך," אמר ניר, "ראוי דיאלוג להכתב, כל עוד בסימני פיסוק עסקינן."
לאחר הרהור מה הוסיף, "הבנת?"
5. ארכאות מוגזמת, כגון "היתה היא", אינה מוסיפה דבר פרט למועקה מסויימת. בטקסט שלפנינו, על כל פנים.
6. הזהר מבנייני פועל ופעול. "סוקרן זאגראס", "פגר אכול" וכו'. הביטוי הראשון שגוי, השני סתם מציק.
7. בעיות זמנים – "הוא החל להניף את החרב בראוותנות, קהל החצר שבוי היה (שוב ההיפוך המעצבן הזה! ראבאק!) בתנועותיו, שופעות חן ומלאות מיומנות."
אתה מבין? הוא "החל", הקהל "היה" שבוי, אך התנועות "מלאות". לא *היו* מלאות – סתם מלאות. כל מבנה המשפט לא מזהיר, למעשה. "החל להניף"? למה? למה לא "הניף"? עזוב את כל ההתפלפלויות, הסגנון הארכאי-יעני והבלגנים. כתוב *פשוט* ואפקטיבי.זהו להיום. אם אתה רוצה לפרסם עוד תיקון לסיפור זה – *אך ורק* מתחת לעץ זה.
-
אבל הסביבה המונרכית הספציפית שבסיפור (שנראית כמו פיאודלית, אבל דווקא כאן אין מספיק נתונים) בד"כ משויכת לרמת טכנולוגיה נמוכה, שקשורה לידע לא גבוה ולאמצעי תחבורה פרימיטיביים. במיוחד לנסיך שרודפים אחריו רוצחים.
ועוד משהו- הרצחת וגם ירשת? בנאדם מגיע ממקום רחוק, הורג את המלך והופך למלך בעצמו? אם אני הייתי שומר המלך, הייתי מוריד לו את הראש בו-במקום ואז היו הופכים את בן המלך למלך החדש.
-
-
-
הבחור לא נסע לסין,הוא פנה "מזרחה" ואת הסיני פגש בישראל.
לא כתוב "סין" בשום מקום.
אריה יגרש גם את צאצאיו שלו,אם הוא רואה בהם סיכון.בקיצור,בן עשרה יוכל לחצות את אירופה לאורכה בקו ישר פחות או יותר,לטייל קצת באפריקה
לסטות מזרחה ולשוב על עקבותיו.
עובר עשור,נניח ? אפשרי מבחינת הסיפור,בעולם של סוסים,עגלות וסירות. -
-
-
-
-
-
-
אני חושבת שאם הייתי מקבלת כל כך הרבה תגובות כמו אלה, הייתי מתחבא ולא מעיזה לפרסם שום דבר אחר על פני עשרות שנים עד שהייתי מגיעה לרמה סבירה.
זה אחד הדברים הכי איומים שקראתי אי פעם.
וזה לא שהוא לא שמע את הביקורת הזאת שוב ושוב ושוב ושוב, אולי מישהו יודע לצייר???? זו דרך טובה להדגים לאנשים דברים שהם לא מבינים מילולית. -
רוב הביקורות פה נהדרות. בלי ציניות, אני רצינית! אפשר לשלם הרבה כסף על קורסי כתיבה ולא לקבל עצות טובות כמו של גל, שלמקו, NY, בוג'י ושות'. אם אי פעם אני אהיה מרוצה מסיפור כלשהו מספיק כדי לפרסם אותו (בתקווה שזה יהיה בקרוב), זה יהיה רק כאן, לא בפורומי ליקוק-ישבן כגון במה חדשה. נכון שבדרך כלל אנשים מפרסמים סיפורים כדי לקבל קריאות וואו, אבל כשמתרגלים לרעיון של ביקורת מפורטת וקטלנית, רואים עד כמה זה בריא לכותב מתחיל.
הביקורת שלך, לעומת זאת, לא מי יודע מה בונה.
-
-
אני אומר- אם סיפור שפורסם כאן בפורום הצליח לעבור את נחת שבטו של NY וכל השאר, אזי הוא ברמה מספיקה בשביל שדותן לא יזרוק אותו אוטומטית כשהוא נשלח למימד.
ואת בהחלט יכולה לפרסם כאן סיפור שאת לא מרוצה ממנו לחלוטין (בהנחה שהוא כתוב כמו שצריך, כמובן). אין ביקורת קשה כמו ביקורת עצמית. תגלי שאנחנו יכולים לאהוב את הסיפורים שלך בכל זאת. מלבד זאת, אולי תקבלי הצעות לשיפורים שיגרמו לך לשנות אותם לסיפורים שתצליחי לאהוב…
-
-
-
-
