- This topic has 24 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כשהשחר עולה בשמי תל-אביב, לפני שהשמש מספיקה להציץ, והירח עדיין בורח מהצל של עצמו, ניתן לשמוע, למי שאוזנו חדה, בשקשוק מתכות וכחיכוך קרשי עץ נמתחים. זהו השער של החנות לממכר שיקויי אהבה, שעולה מנמנם, מרשרש, מהמהם, עד שנפתח אל העולם הרדום.
זמני הפתיחה והסגירה משונים במקצת. ניתן לאתר אותם בשעון, אך זמנם משתנה, עם העונות, עם השנים, עם הבאים ועם ההולכים. כבר אלף שנה, מחליפה מיקום, אך לא גודל, עדיין נפתחת ומחכה.
בכל פעם נפתחת, בקרן זווית אלמונית, בצומת קטנה ושקטה, מנסה לא להפריע לחיים בכללם, מחכה שיפקדו אותה, המחפשים אותה, את שירותיה, את מתנותיה, את שיקוייה.
ובחנות ישנה מוכרת, גבירה נכבדה, משושלת ארוכה ופתלתלה, מחכה עדיין לאיש שיגיע, לאיש שידע אותה.
כבר אלף שנה, ואיש לא ראה? אף אחד לא שאל? לא חיפש ומצא? הרי ישנם אנשים שערים בקימתה, שמציצים מחלונם, שרואים את השער חורק ונפתח. אכן, ישנם. אחדים חושבים שזו מהתלה של ראש העיר, אחרים חושבים שזו בדיחה ארכיטקטונית של מהנדס העיר, ויש כאלה שחושבים, שאין להם מושג, מה הפרסומת הזו מנסה למכור.
ערן חשב שאין לאנשים מה לעשות עם הכסף יותר, "ככה בונים קיוסק?" הוא התנודד קלות ונשען על עמוד קרוב, "משוגעים, בחיי, משוגעים!" הוא פלט וגיחך. אחרי המסיבה המשכרת, שלא נדבר על השיכר עצמו, ערן הרגיש קצת הוזה, אך בהחלט לא שכח את רצונו, בקבוק קולה.
הוא ניגש בזהירות, מכתת את רגליו קדימה, מורה עליהן להתייצב לפקודתו, אך הן בשלהן, רגל אחת ישר קדימה, והשניה ניסתה, לברוח ימינה. הוא חשב לרגע, שגם השלישית תצטרף בקרוב, אבל היא… לא היתה שם ממילא. עיניו מזוגגות, מרצדות, רועדות, מביטות בחנות כשני פנסים עקומים. "מה זה לעזאזל כל הבקבוקונים האלה?" הוא שאל , ולא קיבל תשובה. "ואיפה המוכרת?" הוא המשיך לשאול, ועדיין, לא קיבל תשובה. צעדיו הגמלוניים רקעו על רצפת העץ השחוקה, כצעדים של ענק שהחליט לבקר. "איפה הקולה?" הוא מילמל והמשיך, נעמד סוף סוף מול דלפק, מאפשר לידיו לקבל משענת ליציבות רגעית. "סליחה?" בקע קולו בחוזקה, "יש כאן מישהו?"
על המדפים עמדו בקבוקונים זעירים, עבים בבסיסם ודקים בסופם, צבועים בצבעים שונים ומשונים, גוונים מעורבבים, אדום כסוף, לבן עם קצת מוקה, ואף נוזל שקוף היה שם, שלא השתקף בו שום דבר. קולה, ערן לא ראה.
ופתאום ללא שהות מיותרת, נכנסה אישה לחנות. ערן הביט משתומם, ולרגע נרתע, היא התאימה לחנות יותר ממנו, הילה כה חזקה קרנה ממנה, מרחק כה רב היה לבוש על גופה הדק, ועל שמלתה העדינה, וכמו הבקבוקונים, צבע עורה שונה, וצבע שערה, הוי, סערה, יותר מוזר מהשמלה עצמה. שיער ארוך, לבן, צהוב כלימון, שחור משחור, בחלקו אסוף בקישוט, בחלקו קשור בצמה, והנותר פזור,כפריחה של אלפי שדות.
"סליחה, את המוכרת?" הוא שאל בחשש, פן תבלע אותו, בלי התרעה מוקדמת.
"מי שאל?", היא ענתה, וקולה הפריח פרחים לאוויר, וריחה שלח בשמים לעומתו.
"אני."
"מה רצונך?"
"קולה."
"סליחה? חזור על דבריך, "קולה"?"
"כן, קולה, המשקה התוסס הזה."
"אני מצטערת, קולה אין לי, אולי משהו אחר?"
"מה אתם מוכרים פה בכלל?"
"ובכן אנחנו לא מוכרים, אני מוכרת, וזוהי חנות לממכר שיקויי אהבה."
"את רצינית, בשעה כזאת יש לך זמן למתיחות?"
"אישי הצעיר! אם באהבה אתה חפץ, אזי הגעת למקום הנכון! אם לא, אני מבקשת שתלך, יש מישהו שאמור להגיע, ואם אינני טועה, אז שעת הסגירה מתקרבת."
"תראי, לא מצאתי אף אחת חשובה מספיק כדי שאתאהב בה, ומי בכלל צריך שיקויים בשביל דבר כזה?"
"מזלזול, לא תבוא הישועה, ומברברת, נו טוב, לא מוצאים אהבה."
"אולי התכוונת, שכאן מוצאים סקס?"
"סקס? אני לא מכירה שיקויי כזה. אם בנפתולי החיבה נלכדת, אם בחבלי האהבה נקשרת, אם במדון אתה שרוי, אם נסיכה לך מחכה, או קללה עליך להסיר, אז למקום הנכון הגעת, ולא, לך ישר הביתה."ערן, שלא היה במצב רוח להלצות מוזרות, לקח את רגליו, שלא ממש חזרו לסורן, לנסות ולמצוא קיוסק אחר. הוא לא הביט אחורה, והשמש עלתה והיום הפציע, והקולה נשכחה מאחור. הוא נרדם וישן, וחלם, ומלמל בשנתו, חנות שיקויים, נו באמת, כמה מטופש חלום יכול להיות. כשקם, הרחוב היה שקט כמקודם, ואנשים אין, ומכונית בקושי. יום שבת זה היה, והיה לו את כל הזמן שבעולם לחשוב רק על דבר אחד – "האם באמת, אהבה היא מוכרת?" הוא ניסה להתחבט בשאלה, ואולי הבעיה בכמות האלכוהול שכילה? ואולי לא. מכיוון שטרם החליט, אם התשובה חשובה לו מספיק, שהה עוד שעה בביתו, רק אז עלה על אופניו ונסע לחנות. אך היא, כבר לא קיימת.
אז בדמיון זה נוצר? הרי הוא אף פעם לא דמיין, לא ככה, מעולם לא הריח בשמים וראה פרחים מתעופפים, לא בקבוקונים וצבעים כל כך מוזרים. כמה טיפשי לבזבז מאמץ כה רב על דמיון שכזה.
חלף לו שבוע וגם שבועיים, ושוב, ערן, מצא את עצמו הולך בשעה המוזרה, כשישנו אור כחול, עדין בשמיים, והשמש התביישה לבינתיים. והפעם הרגיש פחות שיכור, ובעל שליטה מלאה, על רגליו לפחות, ועיניו הביטו במשהו מוכר, המיקום השתנה אך הגודל לא.
ובפתח החנות הוא מצא את המוכרת, מטאטא את הכניסה, לחנות המוזרה, החנות לממכר שיקויי אהבה.
היא הביטה בו, כמעט באותו מבט, אבל קצת שונה, הוא לא ידע לומר מה השתנה, אבל הרגיש בחמימות ורגש, אולי היה שיכור מדי בפעם הקודמת. שערה היה אסוף, כבפעם שעברה, רק ששושנה לבנה נחה מעל לאוזנה.
"אישי הצעיר, מה נחמד מצידך, מצאת אהבה? שאתה בא אלי?"
"אני לא יודע על מה את מדברת, איפה אפשר למצוא אהבה?"
"אין לך מושא להערצה? חלום לתשוקה? משהי נשגבת מהישג ידך?"
"אני מצטער, אבל אני לא מבין כלום. חשבתי שחלמתי והנה את כאן, יותר נכון לומר, במקום אחר. תסבירי לי, מי עומד מאחורי כל זה?"
"מתשובות אתה מתחמק, אדוני הצעיר,ושאלות, בלי סוף."
"די לדבר איתי בחידות. מי את?"
"לא שואל שאלות, מי שאין לו תשובות."
"זה לא פייר, אני ממש, אבל ממש, לא מבין מה קורה כאן."
"אני חייבת לזוז, ניפגש כשניפגש, ועד אז, תמצא לי תשובה, ואתן לך תשובה."המוכרת צעדה לתוך החנות, ולפני שהספיק להוציא מילה, השער ירד ונסגר, והחנות, כלא היתה.
ערן עוד הספיק לעמוד ולעמוד, והיה ממשיך בקפיאתו, לולא פער את פיו בתמהון. "מה לעזאזל?…" ו "איך זה יכול להיות?" שני משפטים שפקדו אותו, ללא סוף, בעצם, עד סוף היום.
הוא חיפש את החנות יום וליל, למרות שתשובה לא היתה לו, אפילו קצה של תשובה, אפילו פסוק לא מצא, שיתאים לכזו. אבל למצוא אותה, הוא נשבע, את החנות ימצא. יש לו לפחות עוד אלף שאלות לשאול. מצחיק, למה שתחזיר לו תשובה? הרי תשובה הוא צריך, כדי, שהיא, המוכרת, תענה לו, לפחות על אחת משלו.
"איפה אמצא אהבה?" הוא שאל את עצמו, מה החוכמה? למוכרת בחנות לשיקויי אהבה יש לפחות תשובה מספקת אחת, לו, לא היתה. והוא המשיך וחיפש את החנות, תר באופניו את רחובות תל אביב, לרוחבה ולאורכה, והחנות, אין. גם אחרי שנה, הוא לא מצא, לא את החנות ולא את התשובה. והעיקר, הוא עצמו, לא מצא אהבה. והרי, איך ניתן למצוא אהבה משלך, כשכל הזמן חנות מרצדת בראשך.
הזמן חלף לו, וכמו שחלק יודעים, מוצאים כשלא מצפים, לא אהבה, את החנות. הוא שמע את הגרגור, ואת ההמהום, וראה את השער נפתח. והוא ידע. כי השמיים היו כחלחלים והשמש לא הציצה. אם יכול היה לזחול, היה זוחל, ואם יכול היה לרוץ, היה רץ, אך הוא עצר, כי ידע, שתשובה, בעצם, אין לו.
המוכרת שכבר הספיקה בו להבחין, חייכה, חיוך נוצץ כמו אבק של פיות, ועיניה קרנו, כמו אור של זהב. וערן שתק. הצפייה נגדעה בבושה וכלימה. עיניו שברקו, השחירו, פיו המתוח מאושר, התכווץ.
"אין לי תשובה." הוא לחש.
"אני יודעת." היא ענתה לו.
"את לא רוצה להטיף לי שוב?"
"על מה להטיף, הרי אתה האדם היחיד שאני רואה, בחמישים השנים האחרונות."
"אבל אהבה לא מצאתי."
"יש לך תשובה, אולי שכחת?"
"תראי, הדבר היחידי שעולה בראשי…" והוא המשיך להביט בה במבוכה, כמו פרפר שפוגש לראשונה את צופו, "כשהייתי קטן, אמא סיפרה לי, שמכשפה אחת, לא זוכר את שמה, באה לילדים ולוקחת להם את האהבה, אם הם עשו משהו רע, זה טיפשי, אני יודע, אבל זה מה שהיא סיפרה לי תמיד, תמיד כשהייתי עושה משהו רע." והוא ידע שהיא תצחק עליו, תגחך לעצמה. יופי של תשובה. אבל, ערן, האמין בזה, כי אחרי כמה פעמים שאמא סיפרה לו את הסיפור, הוא הרגיש,לא, הוא ידע, הוא שכח מהי אהבה.
המוכרת הביטה בו, לא כמו שציפה, בהבנה, בחמלה. "אתה מחפש עבודה?" היא שאלה.
לפני שהספיק לחשוב, הוא אמר כן.השער נסגר, והוא בחנות עם המוכרת. נעלם.
וכך זה נמשך, ימים חלפו, וחודשים באו, ערן הפך לשוליה מצטיין, למד בעל-פה את כל התוויות, את הסדר המיוחד. את מילות הכשף, אם צריך, אפילו הבקבוק השקוף, שלא השתקף בו כלום, כבר לא היה חידה. אבל ערן, לא מצא אהבה. לא בחיפה, לא בבאר-שבע, לא בלונדון, ולא בפאריס, איך יכול היה, עמד בדלפק וחיכה לעובר ושב, ועוברים באמת היו, ושיקויים, להפתעתו, באמת ניקנו.
המוכרת לא עזרה לו ממש, וגם בה, לא מצא אהבה. ואחרי כל השיקויים, ואחרי כל אלף השאלות שמוינו וסודרו, ונשלפו לאחר מסדר כבוד, נשארה לו שאלה, שאלה אחת ויחידה. הוא דחה אותה לסוף, כי חשב, שיכול להיות, שאחרי השאלה האחרונה, עדיין לא ידע אהבה.
"את יודעת…" הוא אמר, "כבר הרבה זמן, כלומר, כל יום, אני מסתכל בתמונה הזו, ועדיין לא מבין ממש מהי." הוא הביט בתמונה המלבנית, שהוצבה על הקיר מאחורי הדלפק.
"התמונה?" היא שאלה, "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" והיא לא חיכתה לתשובה, "היה לי ידיד, שהיה ידיד של ידיד של רוקח. אמן צייר אותה. את הגיל שלה, אני לא ממש זוכרת. הוא מסר לי אותה במתנה. שאשמור עליה בכל משמר, זו תמונה לא רגילה, שתדע, ליתר דיוק, היא לא ממש תמונה, ניתן לכנות אותה מפה. מפת הרגש האנושי."
"לא נכון, שוב פעם, הבדיחות המוזרות האלו."
"אם תביט קרוב, תראה שאלו לא קוים, אלא שבילים, ואלו לא כתמי צבע, אלא מקומות. צריך להיות אמיץ מספיק כדי לצייר תמונה כזו, אבל צריך להיות עוד יותר אמיץ, בכדי ללכת על שביליה."ולפתע, התמונה נבלעה בצבעים, ונרקמה מחדש, וכעין נץ, הוא מצא נקודה חבויה, ואלפי שבילים, מתפתלים, מעל, מתחת, שחוקים, דהויים, אפורים, לבנים, ספוגים, סביבה.
והוא שתק. ולא שאל עוד שאלה. ולא ביקש עוד לשאול שאלה נוספת, והימים עברו, עד שיום אחד ברח. את המסגרת השאיר מאחור, ואת המפה לקח. והמוכרת חייכה את החיוך המיוחד, שאפילו הוא לא ראה, חיוך של השמש, ברגע שהיא מציצה לעולם. הוא הלך לחפש אהבה.
-
-
-
-
-
-
-
חסר מקוריות – זה לא בהכרח נורא, אין הרבה סיפורים באמת מקוריים. הרעיון הבסיסי שלך, תקן אותי אם אני טועה, הוא חנות שמוכרת שיקויי אהבה ובנית סביב זה את הסיפור. הרעיון הזה לא כל כך מקורי ואני יכול להיזכר במקומות בהם הוא הופיע קודם.
סנסאוונדה הוא מושג שלמדתי מהממסד האפל, זה מין תרגום פונטי מעוות של Sense of Wonder, ההרגשה שלך בסוף קריאת ספר או סיפור. אני משתמש בו כדי לדרג כמה באמת נהנתי וכמה הסיפור באמת השפיע עליי. סנסאוונדה רצינית קשה להשיג אבל זה קיים. אצלי סנסאוונדה מתאפיין בעיקר בתופעות פיסיולוגיות מוזרות כגון: אחרי שאני גומר לקרוא, עוברת לי צמרמורת בגב או אני מרגיש איך הלב שלי פועם לא בסדירות.
-
-
-
-
-
בוא לא נעשה מכפית קמח עוגה, בסדר…
בינתיים, וזה באמת קטנוני, אני יודע, הגיבו לסיפור שלי, חמישה אנשים. שניים מהם, אני מניח, הבינו את סוף הסיפור, או את רצון הסיפור. אחד מתנדנד, ועוד שניים, כנראה שלא. אז מה אני צריך להסיק מזה? יכול להיות שבאמת צריך להשתמש בכפית. ולמרות כל זה, נכון שהאמצע… שטוח, והסוף… קצרצר… ונכון שזה גורע מההנאה… לא מההבנה. לדעתי. -
הבלבול הטוטאלי בסיפור משעמם די מהר (במיוחד ששוב ושוב לא קורה שום דבר. ממש שום דבר.). אם אין בסיפור עלילה אלא רק תחושה, כדאי שיהיה קצר (הסיפורים שלי, שהואשמו בחוסר עלילה, היו קצרים בהרבה). גם התחושה אינה מובנת, והסגנון רב-הפסיקים והמבולבל עושה בעיקר סחרחורת. הדמויות שטוחות, התיאורים בנאליים למדי. לאורך רוב הסיפור הרגשתי כמו ערן, "מה לעזאזל רוצים ממני", אבל לא הבנתי מה גרם לו לחפש את החנות – הרי לא קרה בה כלום!! הסוף מגיע בחטף, מוסיף רעיונות – המפה וכד' – שלא נרמזו אפילו במשך כל הסיפור, והוא לגמרי מעורפל (לא ברור לי מה רצית, ולו ברמה המטאפורית).
הכתיבה זורמת למדי, אבל אחרי חצי מהסיפור מצאתי את עצמי מייחל לסו, ואחרי הסוף מצאתי את עצמי מייחל שלא הייתי קורא בכלל. -
-
אני לא רוצה לרמוז לשום דבר אבל…
האם אני עליתי כאן על גנבה ספרותית??? אני מאוד מקווה שלא. תקרא (אם לא קראת כבר וגנבת) את הסיפור שלי בבמה חדשה "מזון לנפש". אותו רעיון. בדיוק אותו רעיון רק שהסיפורים קצת שונים. אגב הסיפור שלך ממש לא מעניין, שיקוי אהבה.. איפה המקוריות פה? אני לא מוצא שום עניין בסיפור הזה. בסיפור שלי השתדלתי להכניס מקוריות.
השם שלי בבמה זה השם המקורי – גדעון באומהורן. תחפש, אם לא חיפשת ומצאת כבר… -
-
-
-
-
-
-
-
-
ההודעה הועתקה בחלקה, מפורום של נענע, תלוי מה תראי קודם.
אני לוקח ברצינות תהומית את הפורום באגודה. לכן אני מפרסם קודם כל באגודה, ואחר כך, לפי ביקורות שונות, מתקן, לפחות משתדל לתקן. ומפרסם את זה שוב, בבמה חדשה.
שנית, שמתי לב, שישנם כאלו, שבאופן עקרוני, לא מתכוונים כנראה לבקר (מהלשון ביקור בית)
את לסיפורים שלי, ולא משנה הסיבה. המטרה שלי, כמישהו, שמתכוון לקחת את המקצוע הזה, בקרוב, מאד ברצינות. (יש פרוייקט של ארבע וחצי שנים, שעוד מאט הופך לחמש, שעומד להגיע לקיצו, משם הדרך, מובילה או לגרדום, או לתהילה)בקיצור. ככל שמגיבים יותר אנשים, אני מקבל לא רק ביקורת, אלא גם מושג על טיב הקוראים, מגוונים ככל שיהיו. מעבר לכך אני מאמין, שההשקעה הזאת, עם קצת יסודיות תצמיח דשא.
-
