- This topic has 23 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
_הקדמה קצרה מאת המחברת_
לאחר קריאת המאמר המצויין שהביא לנו גרומיט ב"בלי פאניקה" החלטתי להרים את הכפפה, ולנסות לכתוב סיפור שינסה ליישם כמה שיותר מהכללים שהובאו במאמר. לא הצלחתי ליישם את כל הכללים, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. התייחסתי בחיבור זה גם לשני כללים שלא הובאו במאמר, אך הפכו לחוק ברזל בפורום שלנו, והם כלל "המשפטים הארוכים" וכלל "שלוש הנקודות" של בוג'י. אני אתן לאנשי הפורום האובייקטיביים לשפוט את היצירה. אז הנה זה. החוקים שהופרו.
*החוקים שהופרו*
באותו בוקר מר ונמהר התעוררתי בחדרי הלבן בתחושה של הנג אובר. חיי הלכו מדחי אל דחי מזה זמן רב, ואת הלילה הקודם ביליתי בשתייה. לא רק שלא היתה לי עבודה, והחסכונות שלי עומדים להגמר, גם לא התענגתי על חברתה של אשה במובן הענוג של המלה זה שלושה חודשים, והתחלתי ממש להתחרפן מזה.
בגלל כאב הראש החריף והמציק שגרם לי לדמות כאילו איזה גמד קטן ועקשן ביותר מכה בתוף גדול בדיוק מאחורי רקותי, נטלתי גלולת "הלאה הנג אובר", ומיד הרגשתי כמו אדם חדש. פתחתי את החלון ונשמתי את אויר הבוקר הרענן והצלול של תל אביב בהנאה. ואז צלצל הוידאופון מוטורולה שלי. ניגשתי אל המכשיר המהפכני שלא רק שמשמיע את קולו של בן השיח, אלא גם מראה את פניו, וראיתי את אנג'לינה, ידידתי מאז התיכון, שאיתה לא החלפתי מלה כבר שנה ומחצה.
"שלום לך, אנג'לינה." הכרזתי.
"שלום, טוני סמית'," היא בכתה מול עיני, "אני חייבת לדבר איתך. תוכל לפגוש אותי בקפה החדש מול גן העיר?"
"בוודאי, אני אהיה שם בעוד דקה וחצי." שאגתי בשמחה, והסתובבתי על המקום. (טוב, הגלולות האלה לא לגמרי חוקיות).
כעבור שתי דקות הגעתי לבית הקפה, וראיתי שהיא כבר מחכה לי ליד אחד השולחנות. היא נראתה בדיוק כפי שזכרתי אותה, למעט העיניים הנפוחות, ואפה האדמדם אותו מחתה ללא הרף. השפעת ה"היי" של גלולת ה"הלאה הנג אובר" חלפה בזכות גלולת "דאון" שנטלתי, ודעתי חזרה להיות צלולה כבדרך כלל.
"הי, טוני." היא פלטה, ומשכה באפה.
"מה קרה, אנג'לינה?" שאלתי בדאגה גלויה.
"זה נורא…" היא החלה לספר, אך אחד המלצרים ניגש אלינו, וקטע אותה באכזריות.
"מה תזמינו?" הוא נבח עלינו בחוסר נעימות.
"פעמיים קפה הפוך." רטנתי, כי לא אהבתי את היחס שלו, וגם זכרתי שידידתי העדינה אוהבת קפה הפוך.
המלצר דקלם בקול רשמי: "האם תרצו כוסות פלאוארס, הכוסות אשר יקפיצו אליכם את המשקה כבועות אותן תתפסו בפה?"
"ברור." החזרתי לו.
הוא הלך להביא את ההזמנה, ואני חזרתי אל האשה הבוכיה שמולי.
"זה נורא," היא פתחה שוב, "אתה זוכר את אנריקו?"
"אנריקו?" התבלבלתי.
"כן, אנריקו. פעם קראו לו מוטקה."
"אה, אנריקו." נזכרתי.
"אז הוא הציע לי להתחתן איתו. והיום התכוננתי לצאת איתו לפגישה. וכשנגשתי אל הדלת הטרנספורטית, בשביל לעבור באופן מיידי לנתניה אל הבית שלו, פתאום הוא התקשר אלי בוידאופון, ואמר לי שהוא מבטל את האירוסין, כי הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת."
"זה ממש לא יפה מצידו." חיוויתי את דעתי.
"זה עוד לא הכל." היא קראה, "הוא לא יוצא עם סתם מישהי אחרת. היא אנדרואידית. הוא עזב אותי בשביל רובוטית." ובמלים אלה היא פרצה בבכי תמרורים קורע לב.
המלצר בדיוק חזר עם שתי כוסות קפה של נסטלה, והושיט לאנג'לינה בנונשלנטיות מטפחת צחורה. היא נטלה אותה בתודה וניגבה את עיניה. אני הקפצתי לי בועת קפה הישר לפי, והרהרתי כיצד אוכל לנצל את המצב החדש לטובתי. בוודאי היה משהו שיכולתי להפיק מזה.
בדיוק אז, בצירוף מקרים מדהים במיוחד, שנראה ממש בלתי יאמן מעל מסכו של המחשב, הופיע פתאום בסמוך לבית הקפה גבר גדל מימדים ועירום כביום היוולדו, שאחז בידו חנית ארוכה, ושישב על גבו של טרסקון, אותה חיה שאפילו באגדות נחשבת לאקזוטית, ודומה דמיון מדהים לסוס ממוצע.
"אני אל הפנטזיה." רעם קולו של הגבר על גבו של טרסקון, והדהד לאורכו של רחוב אבן גבירול.
"מה אתה רוצה?" שאל מישהו עז רוח במיוחד.
"אתם התעלמתם ממני." המשיך הגבר לרעום, "ולכן אני אשמיד את כולכם." הוא הזדקף על גבי טרסקונו, והניף את חניתו בתנועה מאיימת. אנשי הרחוב זעקו בפחד ובאימה. צרחות אימים עלו מכל גרון שמסביבי. זאת אומרת, כל גרון חוץ מזה שלי, למה כי הנוכחות של אל הפנטזיה גרמה להתעוררות של כוחות על טבעיים שהיו חבויים בי, ואני ישר קפצתי מהמקום שלי, הצבעתי עליו וצרחתי: "אני מצווה עליך להפוך לערפד!"
טוב, יש לי כוח להפוך דמויי אנוש לערפדים. למען האמת, זה לא מי יודע מה דבר טוב, כי ערפדים הם בדרך כלל יצורים מאוד מסוכנים, אבל בהזדמנות הזו זה היה הדבר הכי טוב, כי הרי היה אור יום מלא, והוא מיד הפך לאבק, ונעלם. הטרסקון נמלט בצהלה במורד הרחוב, כמעט נדרס על ידי רחפת מסוג מרצדס.
כולם התחילו למחוא לי כפיים. אני השתחוויתי בשמחה, והמלצר הביא לי עוגה על חשבון הבית.
"הו טוני," השתפכה אנג'לינה, "הצלת את כולם. הצלת אותי."
"או, זה שום דבר." ניסיתי להמעיט בערך המעשה, למרות שהייתי ממש מבסוט. וגם העוגה היתה ממש טעימה.
עיניה של העלמה החיננית ברקו, והיא הביטה בי בהערצה גלויה, כזו שייחלתי לראות זה זמן רב.
"תגיד לי מה לעשות בשבילך." היא התחננה, "אני אעשה הכל כאות תודה."
"הכל?" שאלתי בערמומיות, ותוכנית החלה להתרקם בראשי. הכל הרי כולל את ההוא שכבר שלושה חודשים לא היה לי ממנו.
"בעצם יש משהו שתוכלי לעשות…" התחלתי בהיסוס, אבל אז, באחד מאותם צירופי המקרים המופלאים הללו, שבעצם מרכיבים יחדיו את שבריריות הקיום, הופיעה חללית גדולה מעל לראשינו.
"לא שוב." צרחה אנג'לינה, "טוני, הפוך אותם לערפדים."
"אני לא יכול." החזרתי לה, "הם בתוך החללית."
"מה אתם רוצים?" צרח מישהו לכיוון החללית.
החוצנים העוינים שלא צידדו בנו ביותר לא טרחו לומר לנו מה עשינו לא בסדר, למרות שהם יכלו לומר לנו שזה בגלל ההתנחלויות על מאדים, ובהוציאם קרן קטלנית מהתא המיוחד שבצבץ מהתחתית שלה, התחילו לשרוף את הסביבה בשיטתיות. אנג'לינה צרחה שוב, ואני בהיתי בקרן כלא מאמין. אני מניח שיכולתי לנסות ולהפוך אותם לערפדים, כי הרי לא היה לי מה להפסיד, אבל משום מה בחרתי שלא לעשות את זה.
בדיוק אז קרה עוד צירוף מקרים לא יאמן, שתמיד יספוג ביקורות גרועות אם יופיע בסיפור. בעוד הקרן מתקרבת אלינו, חשתי פתאום שהגוף שלי נהיה אפור ומנוקד, ולפתע מצאתי את עצמי בחללית, ניצב מול כמה אנשים במדים מאוד מוכרים.
"רייקר, זה אינו השגריר הקלינגוני." נבח אחד מהם.
"לא, הקפטן ז'אן לוק פיקארד מספינת החלל אנטרפרייז," ענה לו אחד אחר, "זה בן אדם מכדור הארץ של המאה העשרים ושתים. עשינו טעות בזמנים."
"אז תחזירו אותו הביתה, והביאו לי את השגריר הקלינגוני, לפני שתתחיל מלחמה." פקד המפקד.
בטרם הספקתי לשאול אותם למה הם עברו מאנגלית לעברית, שוב הפך גופי למנוקד ואפרפר, ועד מהרה מצאתי את עצמי על אדמה שרופה, איפה שפעם היה בית הקפה החדש שמול גן העיר. בדקה שנעדרתי ספינת החלל העויינת כבר הספיקה לשרוף הכל ולהעלם, ואני מצאתי את עצמי לבד.
איזה סוף מזופת לבוקר מזופת. כמעט הכנסתי את אנג'לינה למיטה. ואיפה אני אמצא עכשיו אשה? הו, גורל אכזר… -
-
-
-
-
-
-
-
-
"של מי השורה הזאת, אם כבר" את מכירה?
תחרות הטירוף הגלקטי היא הגרסא של אסטרו-בוג'י לתכנית אילתורים מד"בית.
יש כמה קבוצות של מספר אנשים על במה (תנאים מוקדמים: ידע בתוכניות מד"ב טלוויזיוניות וסרטים, חוש הומור טוב ונכונות לעשות מעצמך צחוק בפני אנשים שצוחקים), והם מקבלים משימות, כאשר יש תחרות בין הקבוצות לגבי מה יותר מצחיק (גרם לצחוק יותר ארוך).
המשימות עצמן מגוונות, למשל: השרדות- דאטה, דארת' ווידר והארי פוטר תקועים על אי בודד, מי יעיפו קודם, או למשל כתיבת סלוגן פרסומת לצבא מד"בי (The continnum wants Q!) וכו' וכו'.
מאד מומלץ לבוא ולראות. אם יש לך כשרון, מאד מומלץ להשתתף.
-
-
-
-
-
-
לי דואל ה-י-ו-ם.
התפנה מקום אחרי סגירת רשימת המשתתפים, ונתקענו עם חור שחור…
astronomi@lantiv.com -
-
אני שמחה שהצחיק אתכם. זו היתה כוונתי.
(למען האמת, קיוויתי שמישהו יקטול, ואז אני אוכל לענות בתשובה שנונה שבמקרה הכינותי מראש, שבה הייתי מציגה אותו בתור אפס מוחלט, ואז פורשת מהפורום בעלבון, אבל מה לעשות, אי אפשר לקבל הכל בחיים.)
אז תודה לכולם. אתם רוצים שאני אביא את הסיפור הזה לסדנה? נעשה תחרות, מי מאתר יותר חוקים שהפרתי. אני אשפוט.
-
-
-
-
-
-
-
