הדרך לגן-עדן

[נעם מקורי]

עיר בעלת שלמות שכזו לא נבנתה מעולם. היא לא יכולה להבנות, עצם המחשבה כאילו העיר התפתחה בהדרגה היא בבחינת חילול הקודש. לא, לא, העיר הזו נבראה כיחידה אחת שלמה בראשית הזמן. מעולם לא נגע אזמל בקירות השיש של מדגליה הנראים למרחוק, הם עשויים מקשה אחת. הרחובות מוצלים משמש הצהריים הקופחת ע"י עצים מכל המינים והסוגים ובלילה מנצנצים דרך עלוותם הכוכבים. אבל מעבר לשני הנהרות שמסמנים את גבולות העיר משתרע מדבר ואיש אינו יודע היכן סופו, אם יש לו בכלל סוף. בניגוד לעיר מלאת החיים, המדבר נוצר ולא נברא, אש של רבבת שמשות עברה ושרפה כל גרגר שבו, הופכת אותו לשממה ריקה. טוב, לא לגמרי ריקה.

איש אחד חוצה את המדבר, מתקדם אל עבר העיר. החום העולה מקרקעית המדבר גורם למגדלים לרצד מרחוק. הרוח שורקת באוזניו, פורעת את שיערו ומעיפה אבק וחול אל תוך עיניו הכחולות. החול החם צורב את כפות רגליו בעודו צועד, לפני שהוא יגיע אל העיר הוא גם יזחל. מתנדנד מצד לצד, הולך הוא אל עבר העיר, הולך ונזכר.

הוא תפס אותי בכוח מאחור וגרר אותי את הסמטה. אני זוכרת שצרחתי למרות שאני לא יודעת מה היו המילים, או אם היו מילים. התכוונתי לצרוח שוב כשהוא הצמיד לי סכין לגרון עם ניצוץ של טירוף בעיניים, וכל מה שיכולתי לעשות היה לייבב. כשהוא קרע ממני את הבגדים, רציתי לברוח, להכות אותו, לירוק עליו, משהו. אבל לא יכולתי. הוא שוב… עמד לעשות את… זה, כשהגיעה הקריאה 'עצור משטרה' ושתי דמויות גררו אותו מעליי. התכרבלתי לכדור ומישהו כיסה אותי במעיל וניסה לדבר אליי, אבל כל מה שאני זוכרת זה את השוטרים לוקחים אותו לניידת, כששוטר שלישי מדבר אל בחור צעיר, היחיד שלא הסתכל עליי, עם העיניים הכחולות שלו.

הוא ממדד קדימה, מעביר את המשקל מרגל אחת אל השנייה. מרוב החום כפות הרגליו התמלאו שלפוחיות והתחושה היחידה שהוא מקבל מהן היא כאב חד בכל פעם שהוא דורך עליהן. הוא היה רוצה להזיע, אבל הזיעה מתאדה עוד לפני שהיא מספיקה להיווצר.

אבא טרק את הדלת כשהוא נכנס והתיישב בכורסא שלו באנחה. זה לא היה סימן טוב. העיניים של אבא שלי הן בצבע כחול קר. אני לא רוצה לראות את הכחול הזה, אבל לרצות זה לא מספיק.
"יוסי! בוא לפה."
"היי אבא."
"איך עבר עליך היום?"
"בסדר."
"ואיך היה בבית-הספר?"
"בסדר."
"וקיבלתם חזרה היום את המבחן בחשבון?"
"כן."
"אתה מוכן בבקשה לענות ברור ולהסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אילך?"
לעזאזל.
"או-קיי."
"קיבלתם חזרה את המבחן בחשבון?"
"כן."
"נו, תגיד כבר כמה קיבלת."
"בלתי-'ספיק."
"בלתי מספיק! תגיד לי, אתה רוצה להישאר כיתה? אתה זוכר מה אמרנו שיקרה אם שוב תכשל בחשבון? אז החל מרגע זה, אתה מרותק לחדר שלך לשבוע ואין יותר פינוקים עד שאתה מתחיל להשתפר בחשבון."
"אבל אבא, אנ"
"בלי אבל, לחדר, עכשיו."
אני טורק את הדלת מאחורי עם דמעות בעיניים ומתחיל לתכנן אלו צעצועים אני לוקח איתי כשאני בורח.

הרוח נושאת בחיכה חלקיקי אבק וחול, החותכים בבשרו משל היו סכינים. מעט הבגדים שנותרו לו לא מהווים הגנה כלשהי והחול שורט ונכנס אל תוך הפצעים. הרוח נושבת, נושאת בחיכה עוד כאב ועוד זיכרונות.

עוד כמה שעות השמש תזרח, אבל בינתיים הכוכבים, כמו פנסי הרחוב, עדיין דולקים. בפתח אחד הבניינים עומדת בחורה עם ידיה על מותניו של בחור בזמן שזה האחרון פוחח אצבעותיו מאחורי הגב. עיניים כחולות מביטות אל תוך עיניים כחולות והשתיקה זורמת. לבסוף שולף הבחור יד אחת מאחורי הגב, אבל רק כדי להביט בשעון ולומר משהו. צופה חד עין אולי היה שם לב להתמתחות קלה בצווארה של הבחורה ולעובדה שעצרה לרגע את נשימתה. באמת חבל שהבחור לא שם לב לפרטים הללו, הוא רק מסתובב והולך.

לרגע הרוח נרגעת, רק כדי לחזור ולהכות בו כמו פטיש נפחים. מעוצמת המהלומה הוא נופל עם הפנים אל תוך החול. החול שורף אותו בכל הגוף, יונק ממנו את שאריות הכוח שעוד היו לו. אבל כשהוא מרים את הראש ומנער את החול מהעיניים, הוא יכול לראות כבר את העצים. התחיל שלב הזחילה.

אברהם שוב חזר שיכור הביתה, מאז שפיטרו אותו זה כבר הפך לריטואל קבוע. הפעם זה לקח כמעט שעה לפני שזה התחיל. בגלל שהלחם לא היה טרי, אם זה משנה משהו. האגרוף לבטן פתח את הערב והסטירה שבאה לאחריו כבר הפילה אותה לרצפה. בשלב הזה התחילו הבעיטות. כשבנו הקטן ניסה להתערב הוא קיבל בתמורה גם הוא סטירה מצלצלת שהעיפה אותו לצד השני של החדר. אולי המעשה הזה זעזע קצת אברהם והחזיר לו לרגע קצת שפיות, כי הוא החליט לגרור את אשתו לחדר השינה, לפחות שהילד לא יראה. ועכשיו בחדר האוכל המשפחתי נשאר רק ילד קטן עומד במקום ומקשיב לקולות מהחדר הסמוך עם אגרופים מקובצים לצידי הגוף ועיניים כחולות בוכיות.

הוא מתקדם אל עבר העיר, פניו הם מסיכה של לכלוך ואבק, מלבד הנתיבים שחורצות הדמעות, שנייה לפני שהן והזיכרונות נספגים באדמת המדבר, מבלי להותיר סימן. כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-עדן רצופה חרטות.

[נעם]

טוב, אז יש לי כמה שאלות שהטרידו אותי בזמן שכתבתי את הסיפור הזה ואני אשמח אם לקבל את התיחסות אליהן (בנוסף, כמובן, לכל דבר אחר שיהיה לכם לומר). כמובן שהשאלות מהוות ספויילרים לסיפור, אז תקראו אותו בבקשה קודם.

1. התיאור של העיר בבפתיחה היה בעייתי מבחינתי והיו לי הרבה התלבטויות לגבי כמה ארוך ומפורט הוא צריך להיות. איך זה יצא?
2. האם המבנה של הסיפור ברור בכלל? (רק עכשיו עליתי על זה שזו בכלל שאלה)
3. סצינת הפלש-באק הראשונה הייתה במקור ה-ר-ב-ה יותר אלימה. צינזרתי אותה כי החלטתי שלזעזע "סתם" זה לא טוב לסיפור. אני צודק?
4. בחרתי לתת תיאור של כמה משפטים בין כל פלש-באק. גם כדי לתת קצת מנוחה לקורא וגם כי הסיפור הזה מצטייר אצלי קצת כמו סרט. מה דעתכם עךיהם מבחינת: לא צריכים להיות/ צריכים להיות ארוכים יותר/ מה זה?
5. מסיבות כאלו ואחרות, בחרתי לספר את הפלש-באקים שלא מנקודת הראות של ה"גיבור". חלקן מסופרות מנקודות ראות של מספר חיצוני וחלקן ע"י משתתפים אחרים בסצינה. זה דבר טוב?

יש עוד כמה שאלות, אבל אלו העיקריות, אני חושב…

[יעל]

לא הבנתי מי זה הגיבור (או, למי שייכים הפלאשבקים). לא הבנתי מה הקטע של העיר (אלא אם הוא בפרוגטורי או משהו, של הנוצרים).

בסך הכל זה כתוב טוב (שים לב היו כמה שגיאות הקלדה בודדות, ולפחות בהזדמנות אחת לא הבנתי למה התכוונת ב"ממדדים"). אבל לא הצלחתי להרכיב סיפור מכל האפיזודות.

לכן אני גם לא יכולה לענות לך על השאלות.

[נעם]

נראה שהסיפור מתחכם מדי, וגם זו תשובה לשאלות שלי.
כנראה שאני צריך לחזור לגרסה מוקדמת יותר (ופשוטה יותר) של הסיפור. אני אנסה להעלות עוד כמה ימים גרסא אחרת לסיפור, אני אשמח אם תקראי גם אותה.

תודה על התגובה

[???]

התיאור של העיר הוא אחד החלקים הטובים בסיפור.

המבנה של הסיפור ממש ממש לא ברור, מכמה בחינות.
אם מדובר בפלאשבקים, למה אתה קופץ בין גופים ובין זמנים בתוך הפלאשבקים? מכיוון שמדובר בסיפור *ממש* קצר, קפיצות מרובות כל כך מקשות על הקורא להתאקלם מחדש

הסצינה של האונס מספיק אלימה כמות שהיא. אונס עובד יותר טוב כשלא מתארים את מה שקורה אלא משאירים לקורא להשלים את פחדיו לבדו (לדוגמה, אתה בכלל לא כתבת אונס, זו השלמה שלי, ויתכן שקורא אחר יקרא אחרת לגמרי)

ניכר בסיפור שיש לך יכולת לבנות רקע טוב. התיאורים חיים, ואכן ויזואליים.
אבל העלילה איה?

קח את הדמות שלך שהולכת לעיר, ותחשוב מה יקרה או מה קרה לה, ועשה איתה משהו טוב.

[נעם]

את ההערה שהפלאשבקים לא מובנים כבר הפנמתי מהערה של יעל. אני כותב את הסיפור עכשיו מחדש ואז אפשר יהיה לראות אם אני מצליח להעביר גם את תיאור העלילה.
אני מקווה לטוב…

[נעם]

עיר בעלת שלמות שכזו לא נבנתה מעולם. היא לא יכולה להבנות, עצם המחשבה כאילו העיר התפתחה בהדרגה היא בבחינת חילול הקודש. לא, לא, העיר הזו נבראה כיחידה אחת שלמה בראשית הזמן. מעולם לא נגע אזמל בקירות השיש של מדגליה הנראים למרחוק, הם עשויים מקשה אחת. הרחובות מוצלים משמש הצהריים הקופחת ע"י עצים מכל המינים והסוגים ובלילה מנצנצים דרך עלוותם הכוכבים. אבל מעבר לשני הנהרות שמסמנים את גבולות העיר משתרע מדבר ואיש אינו יודע היכן סופו, אם יש לו בכלל סוף. בניגוד לעיר מלאת החיים, המדבר נוצר ולא נברא, אש של רבבת שמשות עברה ושרפה כל גרגר שבו, הופכת אותו לשממה ריקה. טוב, לא לגמרי ריקה.

אני חוצה את המדבר, מתקדם אל עבר העיר. החום העולה מקרקעית המדבר גורם למגדלים לרצד מרחוק. הרוח שורקת באוזניים ומעיפה לי חול לעיניים. החול החם צורב בכפות רגליי כשאני צועד אל עבר העיר. מתנדנד מצד לצד, אני הולך הוא אל עבר העיר, הולך ונזכר.

הוא תפס אותה בכוח מאחור וגרר אותה את הסמטה. שמעתי אותה צועקת והתחלתי לרוץ לעברם כשהבחור שלף סכין. זה עצר אותי במקום, אני לא יודע בדיוק מה עבר לי בראש, פחד כנראה. אז במקום זה, התקשרתי 100 למשטרה. אני זוכר את עצמי עומד שם, מעביר את המשקל מרגל אחת לשנייה, מרגיש מיותר, פחדן ובז לעצמי בגלל זה. שמעתי אותה צורחת, בוכה, מתחננת במשך מה שנראה היה כמו נצח לפני שהמשטרה הגיעה. אם עד עכשיו הזמן נמתח כמו גומי, אז מרגע שהשוטרים הגיעו הכל התחיל לקרות בבת אחת. הם השתלטו עליו, טיפלו בה והתחילו לגבות עדות ממני. מהבושה, לא יכולתי אפילו להסתכל עליה.

מתנדנד מצד לצד, מעביר את המשקל מרגל אחת אל השנייה, אני מנסה להתקדם. מרוב החום כפות הרגליים שלי התמלאו שלפוחיות והתחושה היחידה כשאני דורך עליהן היא כאב. אולי זה היה קל יותר אם הייתי יכול להזיע, אבל הזיעה מתאדה עוד לפני שהיא מספיקה להיווצר.

סגרתי את הדלת בטריקה אחרי עוד יום מסריח בעבודה. התמוטטתי באפיסת כוחות טוטאלית בכורסה.
"יוסי! בוא לפה."
"היי אבא."
"איך עבר עליך היום?"
"בסדר."
"ואיך היה בבית-הספר?"
"בסדר."
"וקיבלתם חזרה היום את המבחן בחשבון?"
"כן."
"אתה מוכן בבקשה לענות ברור ולהסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אילך?"
לעזאזל.
"או-קיי."
"קיבלתם חזרה את המבחן בחשבון?"
"כן."
"נו, תגיד כבר כמה קיבלת."
"בלתי-'ספיק."
"בלתי מספיק! תגיד לי, אתה רוצה להישאר כיתה? אתה זוכר מה אמרנו שיקרה אם שוב תכשל בחשבון? אז החל מרגע זה, אתה מרותק לחדר שלך לשבוע ואין יותר פינוקים עד שאתה מתחיל להשתפר בחשבון."
"אבל אבא, אנ"
"בלי אבל, לחדר, עכשיו."
יוסי סגר אחריו את הדלת בטריקה, החוצפן הקטן. הילד הזה צריך שתחילו למתוח לו גבולות.

הרוח נושאת בחיכה חלקיקי אבק וחול ששורטים אותי כך שאני כבר מתחיל לדמם מהם. הסחבות שנותרו לו לא מהוות הגנה כלשהי והחול שורט ונכנס אל תוך הפצעים. הרוח נושבת, מביאה לי עוד כאב ועוד זיכרונות.

עוד כמה שעות השמש תזרח, אבל בינתיים הכוכבים, כמו פנסי הרחוב, עדיין דולקים. אני ורונית עומדים בפתח אחד הבניינים. רונית שילבה את הידיים מאחרי הצוואר שלי, ואני, שלא יודע איפה להניח את הידיים שלי,מחזיק אותן מאחורי הגב. היא מביטה לי בעיניים ושותקת. ושותקת. ושותקת. מה בדיוק אני צריך לעשות עכשיו? בחוסר נוחות אני מגניב מבט אל השעון, כבר אחרי שלוש. אמרתי לה שכבר מאוחר ושאני צריך ללכת. הסתובבתי והתחלתי ללכת כמה שיותר מהר בלי לרוץ. כשעברתי בסיבוב ראיתי בזווית העין שהיא עוד עמדה שם.

לרגע הרוח נרגעת, רק כדי לחזור ולהלום בי כמו פטיש נפחים. מהעוצמה שלה אני נופל עם הפנים אל תוך החול. החול שורף אותו בכל הגוף, שואב ממני את מעט הכוח שעוד נשאר לי. אבל כשאני מרים את הראש ומנער את החול מהעיניים, אפשר כבר לראות את העצים. התחיל שלב הזחילה.

אבא שוב חזר שיכור הביתה, מאז שפיטרו אותו זה כבר הפך לריטואל קבוע. הפעם זה לקח כמעט שעה לפני שזה התחיל. בגלל שהלחם לא היה טרי, נדמה לי. בהתחלה הוא נתן לאימא אגרוף בבטן ואחר כך סטירה, שכבר הפילה אותה לרצפה. בשלב הזה התחילו הבעיטות. כשניסיתי להתערב הוא החטיף גם לי סטירה שהעיפה אותי לצד השני של החדר. אחר הוא תפס את אימא בשיער וגרר אותה לחדר השינה, תוך כדי שהוא משחרר את החגורה. ורק אני נשארתי בחדר האוכל עומד במקום ומקשיב לאבא מפרק לאימא ת'צורה. עומד במקום עם אגרופים מקובצים ובוכה.

אני מתקדם אל עבר העיר, הפנים שלי שחורים לגמרי, מסיכה של לכלוך ואבק, מלבד הנתיבים שחורצות הדמעות, שנייה לפני שהן והזיכרונות נספגים באדמת המדבר, מבלי להותיר סימן. כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-עדן רצופה חרטות.

[יעל]

עכשיו זה ברור. מובן מי נגד מי, מה המשמעות של הפלאשבקים ומה הקטע של העיר.

הרבה יותר טוב. עכשיו זה גם מעניין, ומושך לקרוא הלאה. אהבתי.

חוץ מזה – עדיין יש פה ושם שגיאות הגהה, אני אסמן כמה מאלה שראיתי בקוים תחתיים. ועוד כמה הערות ממש קטנות:

נעם כתב/ה:
>
> עיר בעלת שלמות שכזו לא נבנתה מעולם. היא לא יכולה להבנות, עצם
> המחשבה כאילו העיר התפתחה בהדרגה היא בבחינת חילול הקודש. לא, לא,
> העיר הזו נבראה כיחידה אחת שלמה בראשית הזמן. מעולם לא נגע אזמל
> בקירות השיש של _מדגליה_ הנראים למרחוק, הם עשויים מקשה אחת.
> הרחובות מוצלים משמש הצהריים הקופחת ע"י עצים מכל המינים והסוגים
> ובלילה מנצנצים דרך עלוותם הכוכבים. אבל מעבר לשני הנהרות שמסמנים
> את גבולות העיר משתרע מדבר ואיש אינו יודע היכן סופו, אם יש לו
> בכלל סוף. בניגוד לעיר מלאת החיים, המדבר נוצר ולא נברא, אש של
> רבבת שמשות עברה ושרפה כל גרגר שבו, הופכת אותו לשממה ריקה. *טוב,
> לא לגמרי ריקה.*

המשפט המודגש מתקבל לא כל כך טוב. כל הפיסקה נכתבה בלשון "נשגבת" כזו, והמשפט האחרון פתאום כתוב בשפת דיבור. זה לא משתלב.
>
> אני חוצה את המדבר, מתקדם אל עבר העיר. החום העולה מקרקעית המדבר
> גורם למגדלים לרצד מרחוק. הרוח שורקת באוזניים ומעיפה לי חול
> לעיניים. החול החם צורב בכפות רגליי כשאני צועד אל עבר העיר.
> מתנדנד מצד לצד, *אני הולך הוא אל עבר העיר*, הולך ונזכר.

יש איזו בעיה במבנה המשפט.

>
> הוא תפס אותה בכוח מאחור וגרר אותה _את_ הסמטה. שמעתי אותה צועקת
> והתחלתי לרוץ לעברם כשהבחור שלף סכין. זה עצר אותי במקום, אני לא
> יודע בדיוק מה עבר לי בראש, פחד כנראה. אז במקום זה, התקשרתי 100
> למשטרה. אני זוכר את עצמי עומד שם, מעביר את המשקל מרגל אחת
> לשנייה, מרגיש מיותר, פחדן ובז לעצמי בגלל זה. שמעתי אותה צורחת,
> בוכה, מתחננת במשך מה שנראה היה כמו נצח לפני שהמשטרה הגיעה. אם
> עד עכשיו הזמן נמתח כמו גומי, אז מרגע שהשוטרים הגיעו הכל התחיל
> לקרות בבת אחת. הם השתלטו עליו, טיפלו בה והתחילו לגבות עדות
> ממני. מהבושה, לא יכולתי אפילו להסתכל עליה.
>
> מתנדנד מצד לצד, מעביר את המשקל מרגל אחת אל השנייה, אני מנסה
> להתקדם. מרוב החום כפות הרגליים שלי התמלאו שלפוחיות והתחושה
> היחידה כשאני דורך עליהן היא כאב. אולי זה היה קל יותר אם הייתי
> יכול להזיע, אבל הזיעה מתאדה עוד לפני שהיא מספיקה להיווצר.
>
> סגרתי את הדלת בטריקה אחרי עוד יום מסריח בעבודה. התמוטטתי באפיסת
> כוחות טוטאלית בכורסה.
> "יוסי! בוא לפה."
> "היי אבא."
> "איך עבר עליך היום?"
> "בסדר."
> "ואיך היה בבית-הספר?"
> "בסדר."
> "וקיבלתם חזרה היום את המבחן בחשבון?"
> "כן."
> "אתה מוכן בבקשה לענות ברור ולהסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אילך?"
> *לעזאזל.*

לא ברור מאיפה ה"לעזאזל" הזה בא. נראה כאילו זו היתה אמורה להיות מחשבה של יוסי, אבל זו לא נקודת המבט המתאימה. אם ה"לעזאזל" הזה בא מחוץ לפלאשבק, אז זה לא ממש ברור.

> "או-קיי."
> "קיבלתם חזרה את המבחן בחשבון?"
> "כן."
> "נו, תגיד כבר כמה קיבלת."
> "בלתי-'ספיק."
> "בלתי מספיק! תגיד לי, אתה רוצה להישאר כיתה? אתה זוכר מה אמרנו
> שיקרה אם שוב תכשל בחשבון? אז החל מרגע זה, אתה מרותק לחדר שלך
> לשבוע ואין יותר פינוקים עד שאתה מתחיל להשתפר בחשבון."
> "אבל אבא, אנ"
> "בלי אבל, לחדר, עכשיו."
> יוסי סגר אחריו את הדלת בטריקה, החוצפן הקטן. הילד הזה צריך
> שתחילו למתוח לו גבולות.
>
> הרוח נושאת בחיכה חלקיקי אבק וחול ששורטים אותי כך שאני כבר מתחיל
> לדמם מהם. הסחבות שנותרו _לו_ לא מהוות הגנה כלשהי והחול שורט ונכנס
> אל תוך הפצעים. הרוח נושבת, מביאה לי עוד כאב ועוד זיכרונות.
>
> עוד כמה שעות השמש תזרח, אבל בינתיים הכוכבים, כמו פנסי הרחוב,
> עדיין דולקים. אני ורונית עומדים בפתח אחד הבניינים. רונית שילבה
> את הידיים מאחרי הצוואר שלי, ואני, שלא יודע איפה להניח את הידיים
> שלי,מחזיק אותן מאחורי הגב. היא מביטה לי בעיניים ושותקת. ושותקת.
> ושותקת. מה בדיוק אני צריך לעשות עכשיו? בחוסר נוחות אני מגניב
> מבט אל השעון, כבר אחרי שלוש. אמרתי לה שכבר מאוחר ושאני צריך
> ללכת. הסתובבתי והתחלתי ללכת כמה שיותר מהר בלי לרוץ. כשעברתי
> בסיבוב ראיתי בזווית העין שהיא עוד עמדה שם.
>
> לרגע הרוח נרגעת, רק כדי לחזור ולהלום בי כמו פטיש נפחים. מהעוצמה
> שלה אני נופל עם הפנים אל תוך החול. החול שורף _אותו_ בכל הגוף,
> שואב ממני את מעט הכוח שעוד נשאר לי. אבל כשאני מרים את הראש
> ומנער את החול מהעיניים, אפשר כבר לראות את העצים. התחיל שלב
> הזחילה.
>
> אבא שוב חזר שיכור הביתה, מאז שפיטרו אותו זה כבר הפך לריטואל
> קבוע. הפעם זה לקח כמעט שעה לפני שזה התחיל. בגלל שהלחם לא היה
> טרי, נדמה לי. בהתחלה הוא נתן לאימא אגרוף בבטן ואחר כך סטירה,
> שכבר הפילה אותה לרצפה. בשלב הזה התחילו הבעיטות. כשניסיתי להתערב
> הוא החטיף גם לי סטירה שהעיפה אותי לצד השני של החדר. אחר הוא תפס
> את אימא בשיער וגרר אותה לחדר השינה, תוך כדי שהוא משחרר את
> החגורה. ורק אני נשארתי בחדר האוכל עומד במקום ומקשיב לאבא מפרק
> לאימא ת'צורה. עומד במקום עם אגרופים מקובצים ובוכה.
>

זה קטע מאוד חזק אבל לא ממש ברור לי על מה הוא מתחרט. כמו שהראית את זה הוא ניסה לעזור, ראה שזה באמת מעל לכוחו. אין לו ממש על מה להתחרט פה – אלא אם התכוונת לקשר את זה לקטע הראשון שבו הוא נמנע מעזרה אקטיבית לבחורה. אם כן, זה לא מספיק מרומז.

> אני מתקדם אל עבר העיר, הפנים שלי שחורים לגמרי, מסיכה של לכלוך
> ואבק, מלבד הנתיבים שחורצות הדמעות, שנייה לפני שהן והזיכרונות
> נספגים באדמת המדבר, מבלי להותיר סימן. כי הדרך לגיהינום רצופה
> כוונות טובות, והדרך לגן-עדן רצופה חרטות.

[נעם]

מסקנות ביניים:
א. להשקיע יותר בההגה ועריכה.
ב. לקצץ בפירוטכניקה.
וחוץ מזה אני צריך לחשוב איך להעביר את החלק האחרון. נו,טוב. חזרה ללוח השירטוט…

[מאת]

תגובות