- This topic has 6 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים by
.
-
תגובות
-
-
תושבי הכפר תהו מנין הגיע, ולאן הוא הולך. יום אחר יום היה יושב בסירתו הרעועה ודג דגים אי שם באופק הרחוק.
במשך היום היה נראה כנקודה שחורה בין גלי הים המנצנצים בשמש. בערב היה מגיע אל החוף וצולה במדורה את שהעלה בחכתו הקטנה. איש לא ידע מתי הגיע בדיוק, אך דעתי היא שהוא הגיע הנה יום אחד בחודשי האביב.
אכן התעניינתי בו.
תמיד הייתה לי משיכה לבריות משונות. אלא מה, אני בעצמי אחד כזה. בעצם, אינני יודע. זאת דעתם של תושבי הכפר. לפני שנים באתי הנה על מנת למצוא שלווה לעת זקנה. הקמתי את ביתי ביער, הרחק מההמון שהזעיף לי פנים. בני האדם המבודדים אינם מחבבים זרים, זאת למדתי לדעת.
אך הדבר אינו מפריע לי. כמעט את כל צרכי אני מקבל מהיער. אם השתוקקתי לדבר זה או אחר שהיה מעבר להישג ידי הייתי ניגש אל הכפר ומוכר את סחורתי בכסף רב. אל אף שבני האדם מתעבים אותי, בכל זאת הם רוכשים את מעשה ידי.
יצורים שפלים בני האדם הללו. מבטים רבים הם נועצים בי בדרכי אל כיכר השוק. מאחור נשמעים תמיד אותם הלחשושים. בתחילה העלו בי אלה את חמתי:
"זה הגמד! חוטב העצים! הנגר התמהוני שמסתתר ביער! שוב בא הנה…"
עם הזמן למדתי להתעלם מההערות.כעת אתה בוודאי מבין מדוע עורר אותו ברנש את סקרנותי. כאשר הפשירו השלגים ראיתיו לראשונה. המאורע חרוט היטב בזיכרוני:
היה זה יום ככל הימים. קמתי עוד לפני עליית החמה. נעלתי את מגפי הכבדות ולקחתי את הגרזן הגדול. הייתי מנומנם ויצאתי החוצה כסהרורי. הבוץ הסמיך נדבק למגפי ועשה אותן כבדות עוד יותר בעת שצעדתי אל הפלג ליד הבית. המים היו קרים כקרח, והתעוררתי מיד כאשר התזתי אותם על פני. בדיוק אז השמש החלה לעלות. כל בוקר הקסימתני הזריחה מחדש. השקפתי מבין עצי האורן הגבוהים אל הים שהתמלא באור בגווני כתום וצהוב והקשבתי לרעש הגלים הקטנים שגלשו להם אל החוף הסלעי. בעודי מתבונן בשמש העולה לאיטה, הבחנתי בו לפתע. סירתו הקטנה כמו יצאה מתוך השמש. הסירה התקרבה עוד ועוד עד שלבסוף נעצרה בקרבת החוף והתנדנדה על הגלים הרכים. מעולם לא ראיתי כדבר הזה לפני כן. לא באו הנה סירות כלל, ואנשי הכפר נהגו להפליג רק בשעות הבוקר המאוחרות.
ואז ראיתיו מקרוב לראשונה – דמות שחורה כפופה ורגועה. היה בו משהו ששידר נוחיות וגם ניסיון רב שנים. הוא נראה כאדם היודע את מלאכתו.
צפיתי בו זמן מה, מעלה במומחיות דג אחרי דג בחכתו. היה משהו מוזר בחכה זו. הוא לא עזבה לרגע. מאוחר יותר הבנתי את הסיבה לכך כשישבתי עמו באותו ערב. קל היה לי להתחבר אתו. ערב ערב היה נוהג לשבת על הסלעים החמימים ולהתבונן בשקיעה לאור מדורתו הקטנה, ואני הייתי מצטרף אליו. הדבר היה קל בשבילי כמו לפנות לידיד ותיק. בפעם הראשונה התיישבתי לידו ללא אומר, רק חייכתי חיוך ידידותי. הוא לא גילה התנגדות. כך ישבנו שנינו והיינו בוחנים איש את רעהו. כל לבושו היה סחבה בלויה שאותה קשר לגופו בחבל גס. זרועותיו משכו את תשומת לבי יותר מכל. היו לו זרועות ארוכות, חלקות וגמישות. לא היו אצבעות על ידיים משונות אלו, קצותיהן היו מחודדים. פניו היו עדינים מאוד, כפניו של ילד קטן ולא היה שיער על ראשו. עיניו היו כחולות לגמרי. לא נראו אישונים בתוכן. מומיו אלה גרמו לי לרצות עוד יותר בחברתו. למעשה, רווח לי כשגיליתי שהוא אינו ככל הבריות.
אשר לו, הוא התבונן בי ממושכות כפי שאני התבוננתי בו. בעיקר נמשך אל זקני העבות. לפתע נפנה לאחור לרגע והגיש לי דג צלוי משופד על אחת מזרועותיו. חייכתי בתודה ולקחתי את הדג מידו. הוא התבונן בי בצפייה. נגסתי בדג הצלוי וזה ערב מאוד לחיכי. למעשה, היה זה הדג הטעים ביותר שאכלתי מעודי. על פני עלתה ארשת של סיפוק. בראותו זאת נתחייכו פניו הנעריים והוא הציע לי דג נוסף, ואחריו עוד אחד ועוד שניים עד שלא הייתי יכול לאכול עוד. סירבתי לעוד דג שמן בהצביעי על בטני התפוחה. הוא הנהן בהבנה ונשכב לו על הסלעים החלקים. עשיתי כמוהו והתבוננו יחדיו בכוכבים הזוהרים בשמי הלילה, כל אחד מאתנו עם מחשבותיו שלו.
בערך בחצות הלילה נפניתי ללכת ונופפתי לו לשלום. הוא המשיך לשכב ורק הרים אחת מזרועותיו בלי שפניו נפנו אלי, כמו ציפה לכך שאלך לי וידע שאחזור.ואכן חזרתי. במשך כל הקיץ ביליתי בחברתו כל לילה ולילה. נהניתי מכל רגע אתו, אף שמעולם לא החלפנו מילה בינינו. הדבר לא הפריע לי כלל, להפך. הייתי צמא לאותן שתיקות רגועות של הלילה. כל היום מחשבתי הייתה נתונה רק לרגע שבו ניפגש. לילות קסומים היו אלה. בלי ספק.
ידעתי שיבוא יום שבו הוא יעזבני אך השתדלתי שלא לחשוב על כך. אותו יום הגיע בבוא הסתיו, כשהימים החלו להיעשות קרירים ובלילה רוח פרצים הייתה מנשבת. באותו לילה הוא לא נתן לי ללכת אל ביתי. בלכתי הוא חסם אותי בגופו ומנע זאת ממני. כך נשארתי אתו עד אור הבוקר. כשעלתה השמש קם לפתע וסימן לי בידו הארוכה לבוא אחריו. הלכנו עד לחוף והוא נכנס אל תוך המים שזהרו באור השמש העולה. הבטתי בו במבט עצוב עד שנעלם לחלוטין בתוך המים המנצנצים. ואז כשנפניתי ללכת קפץ לעומתי דולפין גדול מימדים נופף לי בכפו וחזר למים. נותרתי עומד על החוף פעור פה. לא ראיתיו שוב לעולם. -
-
-
-
-
ממש אהבתי את זה עד הפסקה האחרונה. זה כתוב מאוד יפה, יותר טוב מאשר "הקיץ האחרון", ומעניין לקריאה. אתה יוצר כאן ציפיה אדירה לסוף מעולה, אבל בסוף גומר את זה סתם כך – הותיר לי תחושה של אפוס גבורה ענק שנגמר באופן פתאומי בנס. (דוגמה, יש בספר שכביכול נכתב על ידי רוג'ר זילאזני – "שר השדים", שהבעיות הסבוכות והאיומות שלו נפתרות על ידי נס).
לפחות לטעמי, אם המטרה היחידה של סיפור היא להביא את הקורא לסוף מפתיע ושאף אינו מוסבר, אין הרבה טעם בסיפור. צריך שיהיה עוד משהו, שלסוף הזה תהיה איזושהי משמעות.
-
-
