הג'יני – מאת אחשלי וינסנט

[אסטרו-נעמי]

ניר וסיפורו (הראשון! הזכירו לי מאוד סיפור שאחשלי כתב פעם פעם לפני הרבה שנים… בתאבון.

הג'יני

הכל התחיל בחנות ספרים מעופשת וקטנה, מהסוג שקל למצוא בסרטים
וקשה במציאות. החנות נקראה "רום הבינה" – למרות שחוץ מספרים היו שם עוד הרבה עתיקות למיניהן. שם קנה אלי את מנורת השמן שלו. מנורת
השמן (שהייתה אחת מהעתיקות הנ"ל) הייתה עשויה נחושת ומכוסה באבק וגם קצת חלודה, והייתה אמורה לשמש לקישוט בחדרו של אלי. אלי הסיר מעליה את האבק והחלודה וניקה אותה. ומשבא להבריק אותה בעזרת מטלית – השמיעה המנורה כמה קרקושים בלתי מובנים ופלטה ענן של עשן סגול, שקיבל צורה ערטילאית של גבר חסון בעל פנים אוריינטליים ואוזניים מחודדות. ג'יני.
אלי, כמובן, היה המום.
"היי" ניסה הג'יני לשבור את הקרח.
"היי" ענה אלי, עדיין המום.
"בלעת את הלשון?" התעניין הג'יני.
"לא, סתם… מי אתה?"
"פחזתאב בן רבפתאי איש קיינת. אתה יכול לקרוא לי פחז."
"לא… התכוונתי…"
"התכוונת מה אני. אני ג'יני. מה הבעיה אתך? לא קורא אגדות?"
"זאת אומרת ש…"
"שיש לך שלוש משאלות. קדימה, בקש כל מה שתרצה."
"אין שום מגבלות? שום הגבלות? שום תנאים?"
הג'יני נאנח מעומק ליבו. "אל תאמין תמיד לשטויות של דיסני, ילד. ג'ינים יכולים להגשים הכל."
עכשיו היה תורו של אלי להיאנח. היו לו הרבה חלומות ורודים, אבל זה
באמת היה מוגזם.
"תגיד, אדון ג'יני…"
"פחז"
"תגיד, פחז, אתה יכול לייעץ לי קצת בנושא?"
פחז נאנח שוב. "בעקרון, אני לא חייב לעשות שום דבר שהוא לא משאלה רשמית. משאלה רשמית מתחילה במלים: 'ג'יני, כאדונך אני מצווה עליך…' ונגמרת במלים '…וזוהי משאלתי הראשונה' (או השניה, או השלישית, בהתאם) אבל אני, אישית, מוכן לעזור לך ולייעץ לך כמה שתרצה, פשוט כי זה משרת גם את האינטרס שלי."
"הה!?"
"אתה מבין, אני כלוא במנורה המחורבנת הזאת. זה עונש. ואני לא יוצא מכאן עד שאצליח בעזרת המשאלות שלי להפוך בן-אדם אחד למאושר לגמרי."
"על מה נענשת?" שאל אלי, מתוך יצר רכלנות בריא.
פחז השפיל את עיניו בצער. "כשעוד הייתי שד בקיינת הבטחתי משהו לבן-אדם ולא עמדתי בהתחייבות שלי. על זה נענשתי."
"מי העניש אותך? אלוהים?"
"אלוהים? איפה אתה חי?! אלוהים לא מעז לגעת בנו. דיס בכבודו ובעצמו העניש אותי."
"מי?!?"
"דיס. הדמון בעל שלושת הראשים. הפליט."
"מי?!?!?"
"לא מתמצא בספרות תיאולוגית, הה? לוציפר, השטן."
"השטן העניש אותך כי לא קיימת הבטחה? זה נשמע לי קצת משונה."
"אבל זה הדבר הכי הגיוני שיכול להיות! אם שד שלו מפר את חלקו בחוזה, כל האמינות של דיס – כלומר לוציפר – נפגעת. אלוהים רק מרוויח מכל העניין. פרסום חיובי לו, פרסום שלילי לשטן." פחז לא נראה מרוצה מדי מכל הדיון. "בכל מקרה, החטאים שלי כלפי המורד במקום אינם נושא הדיון כאן.
פשוט תגיד לי מה רצית לבקש ואני אגיד לך אם זה רעיון טוב או לא."
זה כבר מצא יותר חן בעיני אלי. "טוב, בתור התחלה חשבתי לבקש כסף.
הרבה. להסתדר בחיים."
פחז נענע בראשו בעצבות. "מניסיוני הרב, זאת אחת המשאלות הגרועות ביותר."
"ניסיונך הרב?! כלומר שאני לא הראשון?!" נזעק לפתע אלי, שמשהו נשמע
לו משונה.
"ממש לא. כלומר, אתה המאתיים ומשהו. מאתים חמישים ומשהו, ליתר דיוק."
"מאתים חמשים ומשהו אנשים ועוד לא הצלחת לגרום לאף אחד מהם
להיות מאושר לגמרי?" התפלא אלי.
"מה לעשות שהאנשים דפוקים לגמרי? קח למשל את המשאלה שלך. מה בדיוק רצית לבקש? עשרה מיליארד דולר בשטרות קטנים בלתי-מסומנים?"
"משהו כזה" הודה אלי.
"שמונה מכל עשרה אנשים שביקשו את הבקשה הזאת גמרו בכלא. האשימו אותם במגוון רחב של האשמות – החל בשוד בנקים וכלה בהונאות
– מס; מה לעשות, רשויות המס לא מאמינות בנסים. כזאת כמות של עושר שתיפול עליך בהכרח תוציא לכולם את העיניים ותמיד יהיה איזה קנאי צר – עין שיתנדב להיות לשון – הרע."
"אני יכול לבקש את זה בצורה יותר חכמה. לזכות בלוטו למשל, או למצוא עורק זהב בחצר האחורית שלי."
"אז יהיה לך הרבה כסף פתאום. זה מה שיעשה אותך מאושר לגמרי?"
"הממם… לא מיד, כמובן, אבל אני אוכל…"
"לקנות המון דברים ולהיות בן – אדם נורא חשוב ועשיר. אבל זה לא מה שיעשה אותך מאושר. להפך. אחרי שתגמור ליהנות מהבום הראשוני אתה תבלה את שארית חייך בניסיון להוכיח לעצמך שאתה שווה משהו באמת למרות שכל מה שיש לך הוא תוצר של מזל טהור ואין לו שום קשר אמיתי
אליך. סביר להניח שתנסה "להיכנס לעסקים" כדי להוכיח שאתה יכול
להרוויח כסף אמיתי – ותכנס להפסדים עצומים כי אין לך שום מושג ירוק איך עושים כסף באמת. או שתהפוך להיות הרפתקן עשיר ותבלה חודשים באיזה ג'ונגל נידח בניסיון להוכיח לעולם שאתה גבר, בעוד אתה
תוהה למה היית צריך את החרא הזה. ויש גם מקרים יותר קיצוניים. אבל אתה צריך אותי בשביל לספר לך את זה? אתה לא קורא עיתונים? אחוז לא
מבוטל מזוכי הלוטו האמיתיים התגרשו, פנו לטיפול פסיכיאטרי או סתם נעשו אומללים אחרי הזכייה. ומניסיוני בעניין, אני יכול להגיד לך שהמצב לא שונה. חוץ מזה, מה שאתה באמת רוצה, אתה לא חייב לקנות בכסף. אתה יכול
לבקש אותו במשאלה."
"אבל אני לא יכול לדעת מראש את כל הדברים שאני רוצה!"
"הממם… זה באמת חלק מהבעיה. תחשוב. תשתמש בראש. מה הדברים שבאמת יעשו אותך יותר מאושר? כל דבר, כלומר, לא רק מוצרי צריכה."
המילים "באמת יותר מאושר" הדליקו כמה מנורות בקופסה של אלי. "אתה יכול לסדר שהחברה שלי תחזור אלי?" הוא שאל.
"בטח שאני יכול. אתה מעליב אותי. אבל למה לחשוב בקטן? אני יכול לסדר לך את קיים בסינג'ר, סינדי קרופורד ושרון סטון ביחד, כולן מוציאות עשן מהאזניים מרוב תשוקה. המשאלות מהסוג הזה הן הכי נפוצות – והשניות הכי
גרועות שאפשר לחשוב עליהן."
"אני חשבתי שאהבה אמורה לעשות את הבן-אדם מאושר." אמר אלי,
מופתע משהו.
"אל תנסה ללמד אותי, ילד. מילאתי את המשאלה הזאת בכל הגרסאות
האפשריות, ולשני המינים. להחזיר חברים לחברות וחברות לחברים. לגרום לכך שנער/ת חלומותיך י/תתאהב בך. שמבט עיניך יספיק כדי לכבוש כל לב.
אני מכיר את כל השיטות. וברוב המקרים זה נגמר באותה צורה."
"איך?" שאל אלי.
אחרי שזוג היונים גומר להתנשק ולהתמזמז ולהזדיין עד שלבחורה יוצא מהאף, מגיע החלק היותר רציני ועמוק של "האם את/ה באמת אוהב/ת אותי?", והצד השני, המכושף, עונה כמובן 'כן', אלא שזה שביקש את המשאלה יודע/ת את האמת, והוא/היא לא מאמין/ה לו/לה. ואז מגיעה השאלה 'למה? מה טוב דווקא בי?' והצד המכושף לא יודע מה לענות, כי אין
לו סיבה אמיתית – הוא מכושף.
עכשיו תחשוב בעצמך – איך אתה היית מרגיש אם היית יודע שנערת חלומותיך, אהובתך המהממת, מאוהבת בך רק בזכות קסם שפל? שאלמלא אני, היא לא הייתה אפילו מסתכלת עליך?"
"די מחורבן." ענה אלי בכנות.
"אני באמת לא מבין את ההתעסקות האובססיבית הזאת בקסמי אהבה." אמר פחז. "מליוני אנשים התאהבו והתחתנו במשך אלפי שנים בלי שום עזרה של שדים." (דווקא בימי הביניים טענו פלגים מסוימים של הכנסייה הקתולית שכל עניין ההתאהבות וידע – הבשרים הוא סוג מסוים של דיבוק שטני, אבל פחז לא דקדק בקטנות.)
"זה לא פשוט כמו שאתה מתאר את זה, ג'יני." ענה לו אלי. "הרבה רגשות חזקים מעורבים בעניין. אהבה, תשוקה, פחד, חשש…"
"איך אני אדע מה היא חושבת עלי? אולי הוא לא אוהב אותי באמת?" פחז גיחך, כשהוא מחקה בקול מאנפף בני טיפשעשרה ממוצעים. "אתם בני – האדם כל כך שבריריים! פגיעה הכי קטנה באגו שלכם ואתם מתנפצים לרסיסים. אתם כל כך מפחדים מהתשובות, שאתם מפחדים אפילו לשאול את השאלות!" פחז חייך. "אתם בני האדם מבזבזים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לנחש מה שיכולתם לדעת אילו רק שאלתם בכנות. ולכם עוד קוראים 'נזר הבריאה'…"
"היי, זה רעיון לא רע!" אלי קפץ ממקומו כנשוך – נחש. "תוכל להעניק לי טלפתיה – או אמפתיה – ככה אני אוכל לדעת מי נמשכת אלי – מי אוהבת אותי – ובכלל, מה אנשים חושבים עלי!"
פניו של פחז נעצבו באחת. "זאת, ילד, המשאלה הגרועה ביותר שאפשר לבקש. עשרה מכל עשרה אנשים שביקשו אותה – התאבדו בהתקף של דיכאון. תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת מה אנשים חושבים עליך באמת." פחז קרב אל אלי ולחש לו כממתיק סוד: "יש שמועות, שדיס בכבודו ובעצמו מעניק לאנשים טלפתיה בכוונה – תחילה ובלא בקשתם, כדי לגרום להם להתאבד. זהו נשק ציני ואכזרי מאד. שטני ממש."
"אתה באמת יודע איך להרוס לבן – אדם את היום, פחז!" התמרמר אלי. "קודם אתה מופיע עם הקטע הזה של שלוש משאלות, אבל כל מה שאני מציע אתה טוען שזה רעיון מחורבן!"
"משאלות הן עניין מסוכן." ציין פחז. "עודף מזל טוב פתאומי עלול להיות קטלני בטווח הארוך." לאלי לא היה ברור אם פחז תורם לו חכמת חיים או מצטט מפתגמי הגיהינום.
"אתם השדים, נראה שפיתחתם נשק מיוחד במינו נגד בני האדם – " המשיך אלי בהתמרמרותו "מילוי משאלותיהם!!"
"לא רע, ילד, לא רע בכלל!" פחז ממש התפוצץ מצחוק. "אתה לא טועה בהרבה. יש שדים שממש מתנדבים להיות ג'ינים כדי לראות איך בני אדם מסוגלים להרוס את עצמם בעזרת משאלותיהם. 'ג'ינים שקרנים' קוראים להם. בדיוק סוג ההומור שהיית מצפה משדים, הה??"
"לא מצחיק. ובכלל, איך אני אדע שאתה לא אחד כזה?"
"תצטרך פשוט לסמוך עלי, ילד. תאמין לי שאני לא נהנה במנורה המחורבנת הזאת. וחוץ מזה, זה לא משנה כלום. שלוש המשאלות שלך עדיין מחכות. כל מה שתבקש…"
"אני לא חייב לבקש משהו בשביל עצמי. אני יכול לבקש משהו לטובת כלל
האנושות. יותר אוכל, או ניצחון לדמוקרטיה או משהו כזה. זה יגרום לאושר בלי לשנות אותי ממש."
"אלטרואיזם הוא סטייה שלילית, ילד." אמר פחז. "או שתצליח, או שתכשל. אם תצליח, תגרום להרבה אנשים להיות מאושרים – אבל לא בהכרח לך. אם תיכשל, תגמור על צלב – במקרה הטוב." פחז חייך לפתע. "אבל – אתה מתחיל לעלות על משהו. שינוי דרסטי במצבך, גם אם הוא חיובי – לא בהכרח יגרום לך לאושר. השינוי צריך לבוא מתוכך."
"מתוכי?"
"כן. מבפנים. כסף, בחורות וכולי – אלה דברים שיכולת להשיג גם בלי עזרתי. אתה בחור יפה וחכם ולא צריכה להיות לך שום בעיה. לכן, כל מה שאני אתן לך שיכולת להשיג בעצמך – רק יוריד לך מהאמונה שלך בעצמך. תחשוב על דברים שרק אני יכול להעניק. זאת ההזדמנות שלך לשנות משהו באמת."
"הממממ…"
אלי שקע במחשבות. הג'יני צדק. מה אפשר לבקש מג'יני שאי אפשר להשיג אחרת?
"אני לא יכול לבקש פשוט להיות מאושר כל ימי חיי?"
"אושר זה עניין סובייקטיבי, זאת הבעיה. אפשר לעקוף אותה על ידי יצירת גירוי מתמיד של מרכז העונג במוח. תמות מרעב תוך שבוע, אבל זה יהיה השבוע הנפלא ביותר שחווה בן – אדם אי פעם."
"המממ… מה ביקשו אחרים? כלומר, כאלה שהג'יני שלהם השתחרר?"
(תינג! עוד מנורה נדלקה בקופסה של אלי.)
"מה אלאדין ביקש? הרי הג'יני שלו השתחרר, לא?"
"כן, הוא השתחרר. תן לחשוב רגע – הכרתי את הסיפור הזה. הג'יני ההוא
היה במחזור שלי… אה – נזכרתי. המשאלה הראשונה שלו הייתה להפוך
לנסיך כדי שיוכל לזכות בנסיכה. זאת הייתה ממש משאלה טובה. שינוי חיצוני ששום כוח אחר לא יכול לתת לו. לא רע בכלל. המשאלה השניה הייתה שהג'יני יציל את חייו – בהחלט סיבה טובה להיות מאושר. המשאלה השלישית שלו הייתה שהסולטן הזקן והסנילי ימות כבר, כדי שהוא יוכל לרשת את ממלכת אגרבה. משאלה מיותרת. לא נשארה למסכן יותר משנה."
"זה לא בדיוק…"
"מה שדיסני אומרים? אמרתי לך לא להאמין להם."
"זה עדיין לא מסתדר לי כל כך עם הסיפור המוכר…"
"שובר את המיתוס של אלאדין ההרפתקן טוב הלב? מצטער לשבור לך מיתוס, אבל אתה צריך לזכור שאלאדין היה נער – רחוב. הייתה לו חכמת חיים של נער – רחוב, תושייה ואומץ של נער – רחוב – ומוסר של נער – רחוב."
"אה… אבל מה עשה אותו מאושר?"
"הוא עצמו! הדבר היחיד שהג'יני באמת עשה בשבילו (חוץ, כמובן, מלהציל את חייו) היה להפוך אותו לנסיך – שינוי בסטטוס החברתי המולד. את כל השאר הצליח אלאדין לעשות לגמרי בעצמו.
הג'יני רק שינה את הדבר היחיד שאלאדין לא יכול לשנות – את נסיבות
לידתו. אחרי הכל, לא משנה כמה חכם או נועז אתה, לא תוכל לשנות את העבר."
(בום!!! מיליון מנורות בקופסה של אלי.)
"אבל אתה יכול לשנות את העבר, לא, פחז?"
פחז חייך. "כמובן שאני יכול. רק תבקש."
"יש המון דברים שעשיתי שהייתי רוצה לשנות. את מה שעשיתי בתיכון, מה שלמדתי, מה שקרה עם החברה שלי, החיל שבחרתי – בכלל, כל המסלול הצבאי שלי…"
"היי, ילד, תרגע. יש לך רק שלוש משאלות, אחרי הכל."
"אני לא צריך שלוש בשביל זה. אחת תספיק. אני רוצה לחיות את החיים שלי מחדש. לחזור חזרה לגיל 12."
"לא רע… רק תבקש."
"הממ… אבל אני נשאר עם אותם נתוני – פתיחה. את זה אפשר לשפר. תוכל לעשות אותי יותר יפה?"
"כלומר? זה עניין סובייקטיבי."
"יותר גבוה, יותר שרירי, בלונדיני, עיניים כחולות, זין יותר גדול, וכל זה."
"בלי בעיות בכלל."
"זה עדיין רק שתי משאלות…"
"יש רק בעיה אחת." ציין פחז, והצביע לכיוון ראשו.
"המוח?"
"הזיכרון. אתה למעשה תחווה חיים – מחדש. אתה תדע מראש כל מה
שעומד לקרות. לך, לחבריך, במשפחה, במדינה, בעולם. תהיה לך הרגשת דז'ה – וו איומה כל הזמן. וגם מיאשת. אתה לא תוכל
לעשות כלום כדי למנוע את זה. ידיעת מאורעות העתיד היא הרגשה מאד מתסכלת – תשאל את קסנדרה. גם אם תצליח לפתח אדישות כלפי האסונות למיניהם שאתה יודע עליהם מראש – עדיין אתה עלול להתנהג בצורה לא – טבעית וחשודה."
זה היה טיעון ממש טוב, אבל אלי כבר נסחף עם הרעיון.
"אין בעיות, פחז, אני יודע מה אני הולך לבקש."
פחז שפשף בהנאה את כפות ידיו וציין "קדימה."
"ג'יני, כאדונך אני מצווה עליך לעשות אותי יפה יותר, להחזיר אותי לגיל 12, ולהשכיח ממני את כל ארועי העתיד – כלומר, העבר – ואלו הן משאלותיי הראשונה, השניה והשלישית!"
לא רע בכלל. להתחיל את חייך מחדש, מאפס כמעט, ובצורה טבעית – אבל כשאתה יפה יותר, חזק יותר – וחכם יותר, שכן אתה יודע מה שאתה עושה…
ברק הבזיק מידו של פחז, פוגע באלי. מראהו השתנה. הוא נעשה צעיר יותר, שערו הזהיב, עיניו הכחילו… ערפל סגול החל למלא את האזור, אופף את אלי, את ביתו… את הכל. הזמן עצמו החל לחזור לאחור. אחורה, אחורה, אל יום הולדתו השנים עשר של אלי.

פחז חייך.
זה לא היה חיוך נעים. היה בו משהו מרושע.
הוא היה ג'יני מהסוג השקרן, אחרי הכל.
אלי פשוט הולך לחיות את חייו שוב. ליופי אין משמעות – והוא גם היה יפה מספיק מקודם. גם חכם יותר הוא לא הולך להיות – שכן משאלתו – הוא מחקה את עצם הזיכרון שהוא חי את חייו שוב. כן,
יהיה לו "נסיון-חיים" – אך זה יתבטא רק באותה תחושת דז'ה – וו מרגיזה, וללא הסבר. שוב יחזור הכל כל חייו האומללים. עם הלימודים שלא מצליחים לו, הצבא המחורבן, החברה שכל הזמן זורקת אותו – למה שהפעם זה יהיה
שונה? אפילו אם הוא יזכור מה הוא רצה לעשות – למה שיצליח?
הוא לא הצליח בארבע הפעמים הקודמות.

זה תמיד אותו הדבר. הוא כבר היה עם שיער שחור חלק מהמם, חום ערמוני, שטני בהיר – ועכשיו בלונדיני. הזין שלו כבר כל כך גדול שזה כואב. מה שחסר לו באמת זה לא יופי, אלא בטחון עצמי שלא היה לו ולעולם לא יהיה לו. הוא כבר למד בכל מגמה אפשרית בבית הספר, והתגייס לחי"ר,
למודיעין, לשריון ולתותחנים. הבן – אדם פשוט לא בנוי לפיקוד, והגיע הזמן שמישהו יגיד לו את זה.
והחברה שלו גם תמיד זורקת אותו. מה לעשות. הם פשוט לא מתאימים.
תקווה. זה כל העניין. הוא עדיין ממשיך לקוות. לקוות שהפעם זה יהיה בסדר.
הפעם הוא יעשה את זה כמו שצריך. המוח שלו כבר דפוק לגמרי מנסיונות חיים מחוקים – למחצה, כבר הרבה ברירות לא נשארו לו, אבל הוא עדיין ממשיך לקוות. לקוות שהחיים שלו לא יהיו מחורבנים. והוא גם תמיד מבקש
את אותן משאלות, כמובן.

פחז חייך חיוך רחב ואכזרי כשהזמן החל לסגת לאחור מהר יותר ויותר. הוא החל להתקפל חזרה לתוך הערפל, לשוב חזרה לקיינת, באחד
המדורים התחתונים ביותר של הגיהינום.
אחרי הכל, הוא לא באמת היה שבוי במנורה.
החבר'ה בקיינת בטח יהיו עצבנים עליו רצח. כבר פעם קודמת הם ביקשו ממנו להפסיק לעשות את התרגיל הזה עם הזמן. אי אפשר להתקדם ככה, הם אמרו. אי אפשר להתפשט, להתעצם, להגיע לעינויין של עוד נשמות.
אבל כמו שאמר לו אחד מהחבר'ה מהמדור החמישי, אולי לא צריך לענות עוד נשמות. אולי לענות נשמה אחת, לנצח, יספיק.

[אסטרו-נעמי]

לו(+2) צי (-1) פר(H+) / וינסנט

"שנה!"
לעזאזל, חשב אלי, כמה פעמיים כבר אפשר להקיף את הבזנ"ט המסכן הזה. כבר אין כוח . אפילו הבנז"ט נראה כאילו הוא מתעייף.
הם הסתדרו חזרה בשלשות, נתקלים אחד בשני.
"אתם יודעים מה זה "שנה"?" שאל המ"כ. (בטח שהם יודעים, זאת הפקודה הכי מעצבנת בצה"ל). "שנה" אמר המ"כ – "זאת לא רק פקודה זה ראשי תיבות". (הבדיחה הזאת כבר יותר חלודה מהבזנ"ט ההוא. הומור של מפקדים.) "זה ראשי תיבות" – הוא הכריז בקריאת ניצחון – "של: שוב נעשה
התרגיל!".
(מצחיק מאד ממש מופע הסטנד-אפ של הבט"ר).
"עמדתם בזמנים?"
"לא המפקד!"
"שנה!" צעק המפקד, עם חיוך מאוזן לאוזן כמו בתולה שקיבלה. לפחות הוא מגיע מזה לסיפוק.
שנה, שנה, שנה, חשב אלי תוך כדי ריצה. כל החיים שלו נראו כמו שנה אחד גדול. קאדר מחורבן שלא נגמר, אם הוא רק יכל להתחיל שוב מההתחלה, לתקן את הטעויות, לעשות את זה הפעם כמו שצריך…

…"יש רק בעיה אחת", ציין פחז והצביע לכיוון ראשו.

"המוח?"
"הזיכרון. אתה למעשה תחווה חיים – מחדש. אתה תדע מראש כל מה שעומד לקרות לך, לחברייך, במשפחה, במדינה ובעולם. תהיה לך הרגשת דה-ז'ה-וו איומה כל הזמן, וגם מייאשת. אתה לא תוכל לעשות כלום כדי
למנוע את זה. ידיעת מאורעות העתיד היא הרגשה מאוד מתסכלת – תשאל את קסנדרה. גם אם תצליח לפתח אדישות כלפי האסונות למיניהם שאתה
יודע עליהם מראש – עדיין אתה עלול להתנהג בצורה לא טבעית וחשודה".

"יש משהו במה שאתה אומר, פחז, אבל בעצם כאן טמון כל היתרון שלי, שהפעם אני אדע מראש מה אני רוצה לעשות; אני מוכן לקחת את הסיכון בשביל זה. מצד שני, אני לא מסכים עם מה שאמרת בקשר לקסמי – אהבה. תן לי כמה רגעים למחשבה שניה בנושא". פחז נראה מבולבל, כמו שחקן ששינו לו את התסריט באמצע ההצגה.

"אני חושב שהבעיה שלך נובעת מזה שניסית יותר מדי להתעסק עם הנשמות של אנשים. אפשר לגרום לבן-אדם להתאהב גם בלי להיכנס לו לורידים. נגיד שתהיה לי תכונה כזאת – שאם אני מתרכז בבחורה אני אגרום לה הרגשה טובה, מחרמנת כזאת?"
פחז משך בכתפיו, "אני לא יודע מה להגיד לך. פעם ראשונה שמישהו ביקש ממני משהו כזה. זה נשמע לי כמו עוד גרסה לאותו דבר".

"אז זהו, שלא. פה אתה לא נכנס למוח של אנשים ותוקע להם צווים היפנוטיים.
אתה עושה את זה הכי טבעי שיכול להיות. אני אפילו לא צריך להיות מודע
לתהליך – מספיק שזה פשוט יקרה. אחרי הכל, מהי האהבה אם לא הרצון לגרום לאהובתך הרגשה טובה? ומהי התאהבות אם לא הרצון להרגיש את אותה הרגשה? זה יעבוד כמו ענק!". (דווקא בימי הביניים טענו פלגים מסוימים של הכנסייה הקאתולית שכל עניין ההתאהבות וידע – הבשרים הוא סוג מסוים של דיבוק שטני, אבל אלי לא דקדק בקטנות.)

"ג'יני, אני יודע מה אני הולך לבקש"
הפעם פחז לא חייך.

"פחז !!!"

קולו של דיס הדהד מקצה אחד של התופת ועל למשנהו.
"פחז!!! פחזתאב בן רבפתאי איש קיינת ! תגיע לכאן תיכף ומייד!"
הוא הופיע, משפיל את עיניו ומשתחווה לנוכח המורד – במקום.
"פחז! אתה יודע מה עשית? יש לך איזה שהוא מושג?"
"כן", הודה פחז, "אני יודע".
"אתה הענקת לבן-אדם שלוש משאלות כל כך מוצלחות שאפילו איגוד הפיות
הבינלאומי לא הצליח יותר טוב ממך! אם לא הייתי מכיר את אביך, הייתי בטוח שמכרת את נשמתך לאלוהים!"
פחז הרכין את ראשו בבושה. "אני נשבע לך שכל כוונותיי היו רעות", הוא מלמל.
קולו של השטן נרגע במקצת. "פחז, תרים את הראש ותסתכל עלי, אתה שד טוב ממשפחה מפוארת ואני לא מתכוון לפקפק בנאמנותך או להעניש אותך. עשית פאשלה. קורה לכל אחד, אבל מה שאתה הולך לעשות עכשיו זה לנקות אחריך. אתה תחזור לכדור הארץ בתור שד רגיל ותנסה לבטל את הטוב שעשית."
"כן, אדוני", אמר פחז ועמד לפנות מהמקום בנקישת עקבים קלה.
"פחז!"
"כן?", פחז הפנה את ראשו.
"אני לא מתכון שתגרום לאלי הזה להיות אומלל על ידי זה שתהרוג לו את כל המשפחה, או משהוא כזה. אתה לא פולטרגייסט ואל תתנהג כמו אחד. אני מתכוון לזה שתגרום לו להיות אומלל בגלל עצמו. תעשה משהו שיהיה לו ערך, אל תעשה הפעם חצי עבודה".

אלי התעורר לתוך בוקר שטוף שמש בגופו של ילד בן 12.
הוא התמתח, מנסה להרגיש כל שריר בגופו הצעיר והרענן. איזה כיף! אין צבא, אין לחץ… רק חיים נטולי דאגות של נער צעיר. איזו דרך מצוינת בשביל להתחיל מחדש!
אולם אלי לא התכוון לתת לחייו החדשים לחלוף כך סתם. הייתה לו תוכנית מפורטת, מבוססת על ניסיון – החיים האומלל שלו. השיטה: לחזור לגיל 12 ולהמשיך משם. המשימה: לתקן את הטעויות. המטרה: להפוך ללא פחות מהמאושר באדם.

ביצת קיינת שבתחתית הגהנום נראתה קודרת מתמיד.
הערפל שכיסה אותה קיבל גוון כהה ונעשה כל כך סמיך שהאוויר נדמה למרק. הילה של אופל עטפה את האזור. ההרפיות השובבות, שבימים
כתיקונם היו מעופפות מעץ
לעץ בחפשם שדונים יפי – תואר, ברחו כולן חזרה למקומן בחורשת
המתאבדים. אפילו צרחות החוטאים המעונים הפכו ליבבות מפוחדות. שקט
עוכר – שלווה השתרר. הסיבה יכלה להיות רק אחת.
בכירי השדים מתכנסים.

בגיל 13 כבר יכל לסקור אלי את התקדמות תכניתו.
קודם כל, הערתו של פחז בדבר "התנהגות חשודה" הייתה במקומה. הוא הקפיד לא להתנהג בצורה שתראה מוזרה לגילו. הייתה לו, למשל, איזו אהבת – ילדות, יפיפייה צעירה בשם סיוון. התכונה שקיבל מפחז עבדה מצוין –
הוא לא היה צריך לעשות יותר מאשר לחייך לעברה פעם או פעמיים, כדי שזאת תיפול לזרועותיו בחיוך. אולם הוא היה צריך להקפיד על הגבולות
המתאימים. בגיל כזה כל דבר שמעבר לריקוד סלואו היה עלול לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית. דבר נוסף היה סוגי הבידור – שהוגבלו כרגע לסרטים
של דיסני ותוכניות ערוץ – הילדים. מלבד זאת, התוכנית
התקדמה כשורה. אלי התכוון לנצל את ההזדמנות השניה שלו עד הסוף, גם אם המחיר יהיה לסבול שוב את כל פרקי "כוח המחץ".

במרכז קיינת שכן עכשיו גוש מרוכז של אופל, מעגל של עוצמה שחורה.
שדים בכירים נענו לקריאתו של פחז לבוא לעזור לו לטכס עצה.
"אני לא מבין מה נבהלת כל כך, פחז" שאל אחד מהשדים שפניו היו כפי שועל. "בני-אדם קיבלו מילוי למשאלותיהם במשך זמן רב".
"כן", הוסיף אחר, "אתה אפילו עסקת בזה במשך כמה מאות שנים, מה
השתבש?" פחז נאנח והשפיל את עיניו בבושה. "המשאלות שהוא ביקש… היו טובות, ממש טובות".
"ויש סכנה שהוא יהיה מאושר?" שאל בחשש אחד מותיקי השדים.
פחז הנהן בראשו ודומיה מעיקה השתררה.
"אני לא מבין מה הבעיה", התפרץ לפתע נציג הפולטרגייסטים. "פשוט עולים
למעלה ומתחילים להרוג את המשפחה שלו ואחר כך את החברים…"
"זה יהיה יעיל", ענה פחז, "אבל חסר – ערך. סתם התנפלות שטנית. זה לא מארר את הנשמה שלו".
הפולטרייסט השתתק. כל השדים האלה מהאסכולה הישנה לא יודעים להעריך ביצועיות לשמה.
"רק רגע, דבר אחד", התערב בשיחה שד מוסלמי שמן. "מה הוא בדיוק ביקש?"
"לחזור אחורה ולתקן את החיים שלו… ועוד איזו תכונה קטנה".
"בלי מחיקת זיכרונות?" שאל השד המוסלמי, "ואיזו תכונה בדיוק?"
"בלי מחיקת זיכרונות" ענה פחז, "והתכונה היא מה שמכנים טלאומרציה, היכולת להקרין הרגשה טובה לעבר בת-זוג פוטנציאלית. אם כי אצלו זה לא בצורה לגמרי מודעת".
"וזה מה יגרום לו להיות מאושר?" שאל השד השמן, כמעט בצווחה. "לגרום עונג לאחרים?"
שוב השתררה דממה, "יש לזה השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת" אמר בלחש אחד מהשדים היותר זקנים.
פחז היה הראשון שהתאושש. "רק רגע! הוא לא בדיוק משתמש בזה בצורה
אלטרואיסטית, הוא מנצל את התכונה הזאת לטובתו, זה כל העניין!"
"אם כך" אמרה שדה באסקית יפיפייה "זה קסם-אהבה, שום דבר חדש".
"בלתי-מודע" ענה פחז במלמול.
השד בעל פני השועל נעץ בפחז לפתע מבט נוקב, "זאת כל הבעיה שלך? מודעות?"
פחז חייך, כמי שזכה בהארה, תשובתו של השד השועלי הייתה כמו להב ההיגיון המפלח את דרכו דרך שכבות הדילמה וננעץ בלבה.

שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה… השנים עברו כמו חלום, אלי
ניצל כל רגע ונהנה מכל רגע. לא הייתה לו שום כוונה לחזור שוב לגיל 20 באותו מצב אומלל.
הוא הקפיד להתעמל, לתפוס כושר, ללמוד לנגן (מה שתמיד רצה), ללמוד…
הוא הפך להיות לילד המוצלח של הכיתה, של המחזור… מכיוון שתמיד ידע להקדים את האחרים בצעד אחד. אולם לאלי הייתה מטרה מעבר למה שהפגין כלפי חוץ, מטרה רק הוא יכל לדעת עליה.
שש עשרה.
היא הייתה יפה כמו שזכר אותה… הפעם הוא ייגש אליה ויעשה את זה נכון. אחרי הכל, היה לו קלף מנצח.
"היי", הוא אמר.
"היי", היא ענתה ועיניה נצצו.

הזמן עבר, כמו סיפור שתחילתו וסופו כתובים, אך עדיין יש בו ראשון ואחרון. כמו סרט, שסופו הטוב ידוע מראש אך עדיין אתה עוקב בפחד אחרי העלילה.
אלי צעד בדרכו, ללא חשש.
אחרי הכל,
היופי היה יופי – ואם בנס מקורו, הרי שהוא יפה כמלאך.
החכמה הייתה חכמה – ואם בניסיון מקורה, הרי שהיא חכמה עתיקה.
ובאהבה הייתה אהבה – ואם בעונג מקורה, הרי שהילה של אושר תעטוף
אותה תמיד.

עשרים.
אלי שכב ער במיטתו, מחבק ביד אחת את נועה, חברתו מגיל 16… ומאז ומעולם. הרי בשבילה הוא עשה את הכל. כדי שהפעם היא לא תזרוק אותו. מעבר ללימודים, לצבא, לחברים – זאת הייתה המטרה האמיתית שבעזרתה הוא קיווה להשיג את העושר האמיתי – אהבה.
עכשיו, כשהוא נמצא חזרה בנקודת הראשית. יכל אלי לסקור את חייו
השניים ולחייך. הוא השיג כל מה שרצה. רשיון מוקדם, גיטרה חשמלית,
חברים, כושר, יופי… הוא אפילו בדרך לקורס קצינים. והעיקר – היא לא זרקה
אותו. נועה שכבה עכשיו לצדו, מחייכת מתוך שינה. כשהוא הסתכל עליה, שקטה כל כך, תמימה כל כך – הוא היה המאושר באדם.

אולם רגע לפני שפנה לישון, שמע אלי מעין אוושה חרישית, כאילו קיטור עולה וראה את הדמות שאותה לא ציפה לראות יותר בימי חייו.

זה היה פחז.
שוב הוא הופיע מתוך ענן עשן סגול, הפעם במלוא גופו החסון.

"היי", אמר אלי.
"היי", ענה פחז.
"מה אתה עושה כאן? חשבתי שאני לא אראה אותך יותר."
"באתי להגיד תודה", אמר פחז. "שלא תחשוב שאני כפוי-טובה.
השתחררתי מהמנורה המחורבנת סוף – סוף".
פחז ניער זוג רגליים סגולות כדי להוכיח את דבריו.
"בזכותי?" שאל אלי.
"כן, בזכותך. הנה אתה, בחזרה באותו תאריך שנפגשנו – אבל הפעם בן – אדם מאושר לגמרי. והרי זה היה התנאי!" אלי יכל רק לחייך בתגובה.
"האמת שאני חייב להודות שאני ממש מעריץ אותך", אמר פחז. "המשאלות
שלך היו מעשה של גאונות. כל כך פשוט, כל כך מוצלח – ובכל זאת, כל כך טבעי!"
"טבעי?" תמה אלי. "הרי יש איזה מין קסם במה שאני עושה, לא?"
"לא" ענה פחז בגאווה "כמו שאתה אמרת, לא צריך להיכנס לאנשים לוורידים ולתקוע להם צווים היפנוטים. הכל טבעי לחלוטין – פשוט, שיפרנו קצת את המערכת ההורמונלים שלך. יחד עם הפראונים שלך אתה מציף עוד משהוא, חומר מעורר."
"מה? כאילו אני מסריח מהרואין כשאני מחורמן או משהו כזה?" שאל אלי, שכל הרעיון נשמע לו מוזר.
"אני לא יודע את ההרכב המדויק של זה, אם זה קוקאין, או הרואין, או השד יודע מה. בעקרון זה תרכובת פחמן-הלוגנית עם יונים לנטידיים. תקרא לזה "לוציפרין" אם אתה חייב שם. בעיקר שזה טבעי, טבעי לחלוטין, רעיון גאוני, אלי, פשוט גאוני".

פחז הסתובב, ואז, כשהוא ממלמל "תודה אלי", הוא השתחווה – ונעלם.
אלי נשאר מבולבל. הוא פנה והסתכל על נועה, על החיוך שלה. הוא היה רגיל לחשוב שיש באהבה שלהם איזה סוג של קסם, אבל לא משהו כל כך מוזר, שונה… מסומם…
בניעות קלות הוא ניסה להעיר אותה.
"נועה" הוא שאל, "את אוהבת אותי?"
"כן", היא ענתה, חצי מתוך שינה.
אבל למה, צעק משהוא בתוך ראשו של אלי, אבל למה?!?!

"בעולם יש רק שתי טרגדיות, האחת היא לא להשיג את שאתה חפץ בו, השניה היא להשיג אותו" – אוסקר ווילד.

[גל מבולבל]

[???]

[???]

נציג ממש טוב של הז'נר מקווה לקרא הרבה סיפורים באכות כזאת!!!

[???]

[אסטרו-נעמי]

[אסטרו-נעמי]

[אסטרו-נעמי]

[????]

יש לי בעיה קלה עם הקביעה שלגברים אכפת אם הנשים מאוהבות בהם או אם זה רק קסם..
כאילו..אם נשים היו קופצות על גבר..אני בספק אם הוא היה עוצר לשאול את עצמו שאלות פילוסופיות לפני שהוא היה נכנס איתן למיטה..
תארו לכם גבר כזה בגיל שבעים..ועדיין מקבל מבנות עשרים..
המאושר באדם..

[מאת]

תגובות