הברק האחרון

[מורן]

היא צללה ולא חזרה, היא נעלמה. היא נעלמה בחשכת הים, ומי אמר לה להיות שם? מי ביקש ממנה להיבלע בחושך הכחול, הנצחי? כמה שהיא יפה, היא יפה יותר מפיה ומבת – ים, מרחפת ומתוקה, אפילו הים אוהב אותה, והיא אוהבת לצלול בים, היא נסיכה של כחול והתזות מים מרעננות, אמנם החושך הכחול מפחיד אותה. מתחת למי הים המתוקים נמצאת ממלכת אנשי הים, כך אומרים, אולם איש אינו יודע את מיקומה המדויק, איש אינו יודע את מיקומה של אהובתי, שנעלמה, רק את הממלכה היא חיפשה, היא רצתה להיות שם, כי חשבה שהיקום הזה רע מדי, תקוותה לרפא את העולם נעלמה, והיא האמינה במיתוסים, בציור ובפיות בכל מהותה. מהרהוריי ממנה, הבנתי, היא עצמה הייתה המיתוס, הציורים המתוקים, הפיה.

בערב חורפי קריר, היא ישבה מימיני על הספסל במרפסת הטורקיז והראתה לי ספר על פיות, ספר ישן, מזמן. נכתב בו על הממלכה הזאת, היא הקריאה לי, ידי מחליקה משיערה, נופלת מדי פעם לגבה, גופה היפה מתקשט חולצה מוורוד מתוק. "בממלכה רחוקה," היא מתחילה בתיאורי המיתוס, "מתחת לגלי הים, מתגוררים אנשי הים, אולם תמיד ניסו אחרים לכבוש את מקומם של אנשי הים." קולה המקסים זוהר מגרונה, האזנתי, "מאז ומעולם, טענו יצורי הפחד, כי הממלכה הייתה מקומם." היא מקריאה. "יצורי הפחד?" התפלאתי מהפסקתה, "תכף נראה." הבטיחה נסיכתי המתוקה, נינוחה מהרפרוף בחולצתה הוורודה, בכתפה הנעימה. "יצורי הפחד הנם יצורים נדירים בימינו, שמופיעים לרוב רק בסיוטי לילה ונקראים גם, 'חשוכים'. אין להם פנים, או גוף, צבעם כחול וצורתם מזכירה ענני עשן סמיך המתפזרים באוויר." נאנחתי, "בשביל מה לך לקרוא את זה? זה לא טוב." אצבעותיי עוברות על לחיה הבהירה, החלקה, "מה עם ההמשך?" היא תהתה בספק, "תמשיכי, זה מסקרן." הסכמתי מצפייתי ביהלומי עיניה הזוהרות, היא מתקשטת בחיוך משפתיה המתוקות.

היא מחזיקה את הספר בידיה המרפרפות, ספר ורוד עם ציורי פיות, "האגדה מספרת, כי ממלכה אחרת, שנשלטה בידי יצורי הפחד, הייתה מרוחקת מיתר ממלכות האוויר, בודדה, מתחת לפני הים…" קטעתי שוב את דבריה המתוקים של אהובתי היפה, "אם הם חיו לבד, על מי הם הטילו פחד?" היא נאנחה, צופה בי, מנשקת שפתיי מוורוד שפתיה, "סליחה, אני לא אפריע יותר." הבטחתי. "יצורי הפחד, 'החשוכים', נלחמו בכל ובכולם, הם זרו הרס וחורבן בכל מקום אליו הגיעו והפריעו לחייהם התקינים של יצורי הים האחרים, דבר שהטריד את בני ממלכות השמיים, 'הזוהרים' וגרם לא אחת למלחמות בין תושבי הממלכות. 'הזוהרים' נאבקו ב'חשוכים' במשך דורי דורות, עד שיום אחד, הגיעה מממלכת בני האדם נערה יפהפייה, מעיניה הזוהרות היא הייתה יוצרת זוהר גם בממלכות הים העמוקות והחשוכות ביותר, מנצנצת מהכוכבים, מרפאת מעיניה המשקפות את נפשה הזוהרת, ומשפתיה הוורודות, הייתה מציירת גורלות מתוקים, קסומים, מזרימת נהרות מים מתוקים, קרירים, מקשטת ממלכות בחיוכים מתוקים. מי הים נהפכו מתוקים משפתיה המתקשטות ורוד, ובים, החושך הפך זוהר קסום והכחול הקר, נהפך ורוד מתוק. בממלכה הימית, נצפו מהמצולות ועד פני המים בני – ים ובנות – ים זוהרים בקסם מרנין, בהתחדשות מתוקה, בניקיון ורוד. היום, אין איש יודע מה עלה בגורלה של נסיכת הים הקסומה, הזוהרת מיהלומי עיניה ומתקשטת משפתיה הוורודות, המתוקות, אמנם אין ספק, כי זה אשר ימצא את ממלכת הים, יזכה במתנה היפה ביותר." היא סיימה, נשמתי מהניחוח הזורם ברוח הקרה, מצפייתי בה, ידי צונחת מחולצתה, מרחפת באוויר הקרירות, בים הטורקיז הנצפה מהמרפסת, מרוחק ממקום ישיבתנו.

האזנו לרוח, "איזו אגדה יפה." היא שברה את שתיקתנו, "אם אני הייתי מנסה…" מהרהרת, "מה, לצלול?" תהיתי, "איך הייתי רוצה למצוא את הממלכה הזאת…" היא נאנחה, מוקסמת, "את חושבת שהיא באמת קיימת?" הרהרתי בתמימות, "אני מקווה." האזנתי לתיאורה, "אם הממלכה הזאת קיימת, אולי נוכל למצוא אותה. ננסה, מה יש לנו להפסיד?" עיניה זהרו, "אם נמצא את המקום, יהיה טוב יותר." קיוותה אהובתי היפה. "את יפהפייה." אמרתי, ידי גולשת מכתפה הנעימה, ורוד קישט את שפתיה, היא הייתה צנועה, רגועה. "וחוץ מזה, מתאים לך להיות בת – ים." הוספתי מיופייה, "נכון." היא הסכימה, תיארתי את שיערה הארוך מחליק במורד כתפיה, מרחף במים מסביבה, היא חייכה בחביבות, "אז תורידי את החולצה, בנות – הים לא מתביישות להראות את יופיין." קבעתי מניסיוני עם מיתוסים, מצפייתי בנסיכתי הזוהרת, המתוקה, "ואם את רוצה להיות אחת מהן…" התחלתי בתיאורי, "הן נמצאות בים, אז מותר להן." היא נמתחה בכיסאה, מתקשטת מהוורוד המתוק, מהצחוק בעיניה היפות, הזוהרות מיהלומים בבוהק קסום, היא עוצמת אותן ושפתיה הוורודות מתמזגות בשפתיי, מתקשטות מזרימתה בנהר קסום עם מים מתוקים, מתנתקות. התבוננתי בה, אבל היא לא הייתה איתי, צופה ממני והלאה, היא נסחפה הרחק מצפייה באופק, מתיאורי ממלכת הים. קראתי בשמה והיא התנערה ממחשבותיה, מסיטה מבטה בחזרה, מחליקה ידה בלחיי ומנשקת את פי, מתארת את היותה של ממלכת הים תקוותנו האחרונה ביקום הזה, אינה מתארת, כי מזמנה תיארתי בשתיקתי הדוממת, "הינך תקוותי האחרונה".

צפיתי בפיה מחייך בקישוטי ורוד מתוק, "מרוב דיבורים על הים, כמעט שכחתי איזה יום היום." היא תיארה, בורקת, "היום 18 בינואר, שנתיים מאז פגישתנו הראשונה." הוספתי בסיום רמיזתה, "תעצמי עיניים ותושיטי את הידיים, אהובתי המתוקה." קמתי ממקומי, היא נותרה מימיני, "מה זה?" הפסיקה צפייתה ופתחה ידיה קדימה, "זאת הפתעה, חכי ותראי. מיד אחזור." התרחקתי ממנה ואספתי תיק מתנות קטן מנייר ארגמני, עם ידיות החזקה משרוכים תואמים, בו היה תכשיט מיוחד בעבודת יד. בחזרתי, נתתי את מתנתי והתיישבתי, היא פקחה את עיניה, "או… תודה! כמה מתוק ויפה!" זהרו יהלומי מבטה ברקיע כוכבים, מתחתיו הים, היא חיבקה את צווארי והניחה שפתיה בלחיי הימנית, "עוד לא פתחת את זה." חייכתי מתגובתה, "כל דבר בעתו." היא הוסיפה בצחוקה המתוק, מוציאה את ה'מיני – אריזה' מתיק הנייר הכהה, פותחת את החלק הסופי, האחרון ורואה את מתנתי היפה. עיניה זהרו יותר מנצנוצי הברד הנצפים מזוג העגילים היפהפה, הנח בין אצבעותיה המרפרפות, היא הגביהה אותן ממני, "ואוו, זה מקסים." הרימה באוויר הקריר עגיל עם רבע תריסר חרוזי תכלת וחרוז פרח מתוק ויפה, לולאת יהלומי תכלת המתמזגים בטיפת טורקיז, גשם טורקיז צונן ופרח נפתח בכחול קריר, מרבע תריסר חרוזי תכלת נוספים – תכשיט מרענן, שקוף ובוהק מכחול, מטורקיז, מהים. קניתי יהלומים לאוזניה, היא זהרה, ים הטורקיז מהמרפסת וממנה, היא צפתה בעיניה הבוהקות מהים, מתוקה יותר ממתנתי הנוספת, פיה גומע משפתיי והיא מניחה אותי תחתיה, הניחוח המתוק זורם ממנה, היא נסחפת איתי מזרימת נהר בכחול, בטורקיז, בהתחברות פי עם פיה הרענן, בתקוות יקום.

פי התנתק מפיה, שפתיה הוורודות יצרו את החיוך המסוים מתוך הגלריה, היא חזרה והתיישבה בציפייה. קמתי ממקומי והייתי באזור המקרר הנסתר מהמרפסת, הוצאתי ממנו קופסה לבנה משלג, אותה הנחתי על השולחן בצדה, "מתנה אחרונה." ראיתי את הרוגע מבהיק בעיניה, היא פתחה את הקופסה והחסירה אוויר, צופה במלבן המתוק עם הקדשת השנתיים, "תחתכי את הפרוסה הראשונה." נתתי לה סכין, היא הייתה מקסימה. "איזה יופי, כל זה בשבילי?" תהתה אהובתי, מחזיקה בידה סכין עם ידית אחיזה מכחול ומטורקיז, באמצעותו היא חתכה פרוסה מהעוגה, "רק בשבילך, וקצת ממך בשבילי." תיארתי מיופייה, צפיתי בה מניחה מעט מהקינוח בפי, ציפוי השוקולד רך ורטוב, עוגת השוקולד מתוקה עם סוכריות צבעוניות קטנות, מתקשטת קצפת באהבה מתוקה, הפורחת ביופי רגעינו. היא הניחה את הסכין מימין לקופסה הצחורה, מתמסרת לנשיקה המתוקה, לשונה הוורודה בפי, טעם פיה היפה בשפתיי, היא מנשקת משפתיה הרכות בנעימות מתפרצת, הגשם יורד מיצירת גשם מתוקה מוורוד כהה, נספג בחולצתה הנרטבת, המוסרת ממנה. קר, אבל היא אוהבת את הגשם וידיי מחליקות מגבה, הנשיקה בשפתיה הוורודות נצחית, היא גומעת מפי את הרוח הקרירה, מהעוגה היוצרת נשיקת ברד מתוקה, מרחפת מהגשם, המתמזג בשפתיה באוויר הקר. ים הטורקיז סואן מחוסר צפייתנו, עיניי נפקחות בחוסר מרחק מעיניה, פי ניתק משפתיה המתוקות, מרפרף בצווארה החלק, במורדו גולשות טיפות גשם רעננות, יהלומי קרח מעורה הבהיר, הזוהרים בחיוורון תחת שמי החורף. נשמתי מהניחוח המתוק והנקי ביותר, ממנה, המתרגעת בספסל הנדנדה ונמצאת מתחתיי, ריחפתי ברוח הזורמת מהקור, צינה קפואה זורמת סביבנו, שפתיה הוורודות, המתוקות, חוזרות ומתמזגות בפי, עם הגשם ועם העוגה הנרטבת מעט בקופסת הברד הלבנה, יוצרת נשיקה הנהפכת מתוקה אף יותר, מוסיפה קסם באהבה, אהובתי היפה זוהרת, היא מרחפת, היא חופשייה ונסחפת בנהר רגשותינו, גם אני.

XXX

מחזרתי ביום המחרת, ראיתי אותה, "היי." היא חייכה, נותנת נשיקה ארוכה ומתוקה בשפתיי, "לכבוד מה?" תהיתי מברק מבטה, "אני הולכת לצלול." הבחנתי בציוד המונח מאחוריה, אסוף על הסדין הנקי מטורקיז, בחדרנו. "מה?" הרהרתי בספק, "בים." תיארה, "למצוא את ממלכת הים?" וידאתי, "מממ…" היא אישרה, "ותמצאי אותה?" הקשיתי, "אני מקווה." היא הוסיפה, "איך בדיוק? הרי אין תיאור ומיקום…" תמהתי מהקראתה, "אבל קיימת אפשרות." התחילה, "מה זאת אומרת?" תהיתי בחוסר הבנה, "המבנים בממלכת הים בנויים כך שהם משקפים את עצמם ואז הם נהפכים בלתי נראים. קניתי היום מראה מיוחדת, מהחנות הזאת של הקריסטלים, פה, בנמל. היא משקפת מבנים מהסוג הזה, אומרים שהם יפים מאוד." הקשבתי באהדה. "אין לי ספק." הסכמתי, "ו… את צריכה עזרה? שאני אבוא איתך?" הצעתי, "זה יהיה נהדר!" היא זהרה, "נמצא את ממלכת הים!" קראה בנימתה המתוקה, יוצאת מגדרה, "את עם אגדות הים שלך…" צחקתי, העברתי ידי בלחייה הימנית, "אז למה בכל זאת?" ביקשה את הסיבה, "כי את נסיכה, ומגיע לך ארמון מקרח עם אבני חן קסומות, אהובתי היפה." סיימתי את שיחתנו, פי יוצר הרמוניה בשפתיה המתוקות.

יצאנו מהבית. משהגענו אל הנמל, נשמתי את הכחול המרגיע, צפיתי במרחב הזורם מסביבי, האזנו להמיית הים. "הנה הסירה." היא מצאה את כלי ההפלגה, מסמנת הרחק מאיתנו, "טוב, בואי." השבתי מראייתי, הערב ירד עם רוחות הטורקיז הקרות, עלינו על הסירה העוגנת בנמל והתחלנו בשייט מצפייתנו המרוחקת, המגיעה עד האופק וממנו. "הבאת את המראה?" נזכרתי פתאום, "כמובן." היא הראתה זאת מתיקה, "גם את הציוד והכל." הכינה עצמה לקראת הצלילה, בזמן שניווטתי את נתיבנו בים, "את יפה היום." הבטתי בה מחייכת, היא ניגשה ונישקה אותי באופן נקי ומרענן מניחוח קריר, כמו אז, מהעוגה היוצרת תקווה מתוקה. "הגענו?" תהיתי, "מבחינת המיקום במפה," וידאה, "צריך לשוט עוד מעט ואז נהיה בנקודה המדויקת." היא הרימה פניה וראתה את השמיים הלבנים בפסגת חיוורונם, "בסדר." השבתי, "נמשיך צפון – מערבית." תיארתי בנוסף, "נהדר!" עיניה זהרו מחוסר המרחק בינינו, היא חיבקה אותי, מבהיקה מציפייתה הרוגעת. "ביום שישי ניסע לקפה גלריה החדש שנפתח פה, בסביבה?" הרפתה ממני, "כפי שתכננו." היא השיבה, "ואני אזמין לך אייס קפה, כמו שאת אוהבת, ולי אייס וניל." פניתי והתבוננתי בה, היא נשמה מהרוח המרעננת, ידיה מחליקות מכתפיי, ריאותיה גומעות מהאוויר, זהו הקסם הנפוץ בציורים מתוקים, בטעם אייס וניל המתחבר עם הניחוח מגופה. בסיום התארגנותה, היא התרחקה מעט והתבוננה במפה, "אני חושבת שהגענו," אמרה, "הגיע הזמן."

צפיתי בה, "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" קיוויתי שתשיב בשלילה ונחזור הביתה, במיוחד במזג אוויר מסוג זה. "אני בטוחה." היא הייתה רצינית, עיניה בורקות בנחישות דעתה, "להתראות." הוסיפה חיוך מתוק, "חכי!" קראתי וסובבתי אותה לכיווני, נשמתי ממנה את החיים הזורמים, שפתיי מרפרפות בפיה הנפתח, מתמזגות במרחבי נשיפתה, הגלים מסביבנו מתנפצים, הרוח הקרה מחליקה מגבה עם ידי הימנית, נשיקתנו ארוכה וסואנת בהמיית הים המתוקה, בהיסחפות המים. "זהו." הסדרתי את נשימתי בבליעת אוויר חדש, "זהו." היא חזרה, "עכשיו את יכולה לצלול." ליוויתי אותה במבטי, בעודה מתרחקת, "בהצלחה!" קראתי מאחוריה, "תודה." היא הסתובבה, עינינו נפגשו, זוהרות, "כמו תמיד, אם יהיו יותר משתי משיכות בחבל, אני אהיה פה, ונקווה שיהיו רק שתיים." חזרתי על המנטרה הקבועה גם בצלילה הזאת, "נקווה." היא השיבה, ואז קפצה פנימה, אל תוך הטורקיז הזורם. היא רצתה למצוא את ממלכת הים, הרהרתי, היא רצתה יקום אחר, טוב יותר, התקשטתי ורוד מתוק בחיוכי, נזכרתי בה. משיכה אחת, היא בסדר. הרגשתי הייתה חצויה, לא האמנתי שהיא תמצא את ממלכת הים, אך לא האמנתי גם שלא תשיג את מבוקשה, היחיד מני רבים, המיוחד במינו. היא תמיד התאמצה ועבדה קשה, הגיע הזמן שהמים ישיבו לה כגמולה, הים ייתן לה מנוחה ותקוותה תתקיים, הרי השמיים לא ירשו שתופר תקווה קסומה של מישהי כמוה, זה בלתי אפשרי. שתי משיכות, היא זקוקה למעט יותר מהחבל, ממנו שחררתי עוד. אבל היא אמרה שיש רק "אפשרי", אז אפשרי שהיא תמצא את המקום ואפשרי שלא, אם הייתי איתה מתחת למים, כמו שהצעתי, היו משגיחים אחרים, אבל היא לא רצתה, ראיתי אותה מסרבת, ואז נישקתי בפיה בהרגשה מתוקה. הרי זהו הקסם הנפוץ בחיים – נשיקה, זה מה שנותר בסוף.

ציפיתי בעמידתי על הסיפון, נשמתי מאוויר הקרח, מקיפאון מקומי, צפיתי ביצירת הגשם מהעננים הכהים, טיפות גשם מתוקות יורדות, זורמות בים, מתמזגות בכחול הקר, החשוך מצינתו הקפואה. "נו, תחזרי, איפה את?" תהיתי בקול מודאג, וכמו תשובה מתחת למים, הגיעה משיכה אחת נוספת בחבל. היא מחפשת את ממלכת הים, בה המבנים משקפים את עצמם, לכן הייתה זקוקה למראה שחורה, אחרים אינם יודעים את המיקום המדויק, הנמצא רק בספר הזה, שנכתב מזמן, אך אהובתי הביאה אותו איתה לפני שיצאנו, עכשיו הוא מונח בפינת חדר הבקרה, עם יתר חפציה. אחרי זמן רב, הגשם נהפך מבול, ובכל פעם שהתחלתי לדאוג, היא החזיקה בחבל ונתנה סימן חיים, ומשנגמר כמעט החמצן, הייתה סוף – סוף מעל פני המים, עזרתי לה לחזור לסירה. היא התיישבה, רטובה, נוטפת מים, אני נרטבתי מהגשם, כי בלתי אפשרי להיות בים עם מטריה, מבלי להירטב. הזכרתי זאת באוזניה, היא צחקה.

"אז איך היה? מה מצאת?" הרהרתי בהתעניינות אמיתית, בגילויי חיבה וסקרנות, "שום דבר." היא נאנחה, "ואני חשבתי כבר שאמצא משהו." הביטה ברצפת הסירה ביגון פתאומי, "איזה שטויות!" קראה, "איזו ממלכת ים?!" התפלאה ממחשבותיה. "לא נורא." ניחמתי אותה, ידי מרטיבה את פניה, "קיווית, וזה בסדר, האמנת בתקוותך." השבתי, "אבל למי זה עוזר, אם אין בכלל מקום כזה?" היא הרימה סנטרה והביטה בי, יהלומי קרח נוצרים מעיניה, זולגים מהן, "סרקתי כל אזור אפשרי בסביבה הזאת." הוסיפה, "די, די, זה לא חשוב יותר ממך, בואי ניכנס פנימה, שלא תירטבי, ונחזור הביתה." חיבקתי אותה, עגיליה החדשים זוהרים. היא קמה ממקומה, "לא, אני חייבת למצוא את הממלכה." הייתה נחושה בדעתה, קובעת את מטרותיה, והגשם מרטיב את שיערה אפילו יותר, יורד משמי הטורקיז המכחילים מרוח הערב, קר ומתוק. "הפחד מחלחל בעורקיי כמו הגשם הזה." תיארתי, "בשביל מה לפחד?" היא תהתה, "הפחד מכין לקראת מה שעלול לקרות." האזנתי להרהוריי, והיא רק הוסיפה, "הפחד הוא כמו הבכי – לא מועיל, אבל בניגוד לבכי, הפחד לא משחרר, הוא כולא." האוויר היה רגוע, האזנו לרוח המקפיאה את אוזנינו ואת הפנים, צמרמורות יורדות בגבינו. "בלי פחד, אין אזהרה." עצמתי את עיניי, ראשי מורם גבוה, הרגשתי את הגשם השוטף ואת הרוח המרעננת רוחצים אותי, מנקים אותי מעצב, מרגיעים בצינתם. החזרתי אליה מבטי, היא נראתה בודדה ומאוכזבת, אך גם מקווה, מתכננת את צלילתה הנוספת, המתקרבת ביום הקודר, אף פעם לא קיימה זאת בערב חורפי יותר מזה, אף פעם לא למען מטרה כה בלתי קיימת. "תמיד יש פעם ראשונה." חשבתי, אז לא ידעתי עדיין, שזו תהיה גם הפעם האחרונה.

התבוננתי בה תוך נשימת הרוח, הגשם מרטיב את חליפת צלילתה הכחולה, הכהה, היא מתרחקת מעט, מתכוונת לחזור אל הים, מקום הטורקיז המיוחד והרגוע שלה, שכעת היה סואן במיוחד. "אל תצללי לבד, סערה מתקרבת." אמרתי עם משבי הרוח הגוברים ונהפכים חזקים אף יותר, הפחד מזהיר מגרוני, "אני אהיה בסדר." הרגיעה אותי אהובתי, "נפליג יותר צפונה." חזרה במרחק ממני, מנתבת את סירתנו, "הרוח נושבת מצפון, לא כדאי שנשוט אל תוך מקור הסערה." תיארתי, באוויר מרחף ניחוח מתוק ורענן, "אז איך נמצא את ממלכת הים?" היא תהתה בחוסר תקווה, "יהיה בסדר." הפעם אני הרגעתי אותה, "אבל זו רק אגדה!" חשבתי לעצמי בשקט. הגלים הסוערים הגביהו נפילתם, אם היה זה זמן רגיל, בין תיאורי ראייתי היה גלשן טורקיז צף בין גלי הערב הכחולים, בזוהר הירח, אך מהזמן המתקיים, לא הייתה אווירה קסומה, רק קסם מגשם מתוק ומרוח קרה, כאילו ניתן היה לתת מראה לאצבעות הרוח הקרירות, המרפרפות בשיערי, יחד עם אצבעותיה הנעימות של אהובתי, מראה לנשיקות הגשם המתוקות, המתמזגות עם הנשיקות משפתיה היפות של אהובתי. כל דבר הנו יצירה חדשה, נקייה, מקסימה, הרוח הייתה זורמת מיצירת רוח קרירה מכחול, מטורקיז, והגשם היה מחליק מיצירת גשם מתוקה מוורוד כהה – ברכות ופגעי מזג האוויר, הם מתמזגים בנו, מקררים ומרפאים בו – זמנית, משיבים לנו את חיינו ולוקחים אותם מאיתנו בחזרה, לנצח.

ברקים החלו זוהרים בשמי הלילה, קורעים את הרקיע כחוטי תיל מבהיקים, נמתחים בהיותם נהרות קרח מרפרפים. הגלים סאנו, מרימים עצמם גבוה כמו לשונות קרח כחולות של דרקון קר, טועמים מהאוויר הקפוא בהנאה צרופה, נסחפים מתחתינו, מרעידים את סירתנו הרפה, כאילו הייתה טיפה אחת בים הכחול, החשוך מטורקיז. הגשם הקר הכה בנו בכל עוצמתו, אם יימצא הרגע המתאים פחות לירידתו, הנה הוא, ניתז סביבנו, מרטיב את גופנו בקרירותו, והרוח רק מגבירה את הזרימה הצוננת, המקפיאה, כמו היינו שני מקלות וניל בלילה של קרה, המתכסים מעטה דק מקרח, מוסתרים תחת המים הקפואים, שמזכירים איך זה להיות בתוך כוס אייס וניל בקפה גלריה חדש עם תאורה כחולה, קירותיו מתייפים בציורי טורקיז רעננים, המנקים את הקור ומרפאים מהעצב, מרגיעים הרבה יותר מהערב הזה, מהמקום הזה, מהים. נאבקנו בגלים, הרגשנו את הסופה מתחזקת בהרמת העוגנים ובניסיון החזרה אל החוף. האזנו לרעש הגלים הנופלים על סירתנו, מתנפצים בשאון, כמו התנפצות חיינו השבריריים, שאינם עומדים כנגד ים הגורל הכחול והנוראי. ראינו את הטורקיז מציף כל נקבובית מעור סירתנו, הופך אותה ימה קטנה, ואותנו מקפיא בקרירותו האכזרית והמכאיבה. לא דיברנו, ניסינו רק לצאת מהמצב החדש, הפתאומי הזה, שהבהיל אותנו והרס חלק ניכר מתקוותנו לשוב, כאילו ריסק בבת אחת שרביט הים את מקום מנוחתנו המגן מפניו, מנפץ אותו לרסיסי ברד קפואים, שברי קרח המרוססים בסביבתנו, ועדיין נותרה מתחתינו קרקע מוצקה, אך רועדת. הייתי בחלק הסירה הימני, בניסיון לצמצם את הנזקים כמה שניתן, רק כדי שנוכל לשוב בבטחה אל החוף, אך אז הסטתי מבטי ממקומי המרוחק ממנה, צפיתי באהובתי, היא עמדה בקצה הסירה, מביטה בגל המתרומם גבוה מעל פני המים, מעליה, הוורוד המתוק מפיה נרטב מהגשם, משיערה הארוך החליקו מים, "תיזהרי!" קראתי לעברה מגרוני הצורב, אך הגל היה מהיר יותר ממני, נושא אותה עם נפילתה מהסירה.

קפצתי אחריה למים, חיפשתי אותה עם עלייה מדי שניות, בהחזרת אוויר קר, מהול בגשם ורוח, וחשבתי איך הגשם הזה אחר, מרחק שבעת הימים, מהגשם שירד אז, נפל עלינו ממרומים כמו ברכה, כמו הבטחת נצח מתוקה, שהופרה מהגשם הזה, התקלקלה מהרוח הקרה ונהרסה מהרצון לגלות את מיקומה של ממלכת הים דווקא בליל סערה, כאילו נועד הדבר לקרות ולהעלים את הדבר היפה שהיה בינינו ועודנו, במשך השנתיים המיוחדות האלו, איתה. הבטתי סביבי, שחיתי בכחול – טורקיז הקרח המזהיר באיומיו, קראתי שוב ושוב בשמה, אבל לא מצאתיה, היא לא הייתה בשום מקום, כאילו הים האכזרי בלע אותה, אוהב אותה יותר ממני. התרוממתי מהמים, אוויר קר יוצא מפי וחוזר דרך אפי, הגשם מונע ממני יכולת לזוז, מקפיא והופך אותי להיות חלק ממנו, אולם חזרתי לסירה בחוסר יכולתי להזעיק עזרה, עקב מזג האוויר ומפאת הריחוק המסוכן מן החוף, אז לבשתי את חליפת הצלילה שהבאתי איתי למקרה הצורך, סידרתי את יתר הציוד וקפצתי למים בחיפושים אחרי אהובתי, לבדי בין הכחול והטורקיז, הנצנוצים הייחודיים כה רחוקים ממני, הנם בלתי נראים, רק הפנס מבהיק בזוהרו החלוש מהסירה, אבל המים חשוכים ואהובתי איננה. סרקתי אזורים נרחבים, ברדיוס של מטרים רבים מסביבנו, אך הזמן נהפך קפוא, אינו נסחף בזרימתו, ולא מצאתי אף סימן, הייתי באובדן עצות מוחלט, זמני הלך והסתיים, הלך ושב מקיפאונו. אחרי שעות רבות בסערה הקרה, חזרתי לסירתי, גופי הרטוב דואב, נוטף מי קרח מהים, נרעד בצינת הרוח המתגברת. איבדתי תחושה בחלקים מסוימים, אבל לא הצלתי את אהובתי. בחוסר אונים נוראי, המתמזג עם עצב כאוב, בסוף נתיב הגשם הנותר מאחוריי, פתחתי את התיק בידיים רועדות, הוצאתי ממנו את דברי ימי אגדת הים הרחוקה.

פתחתי את הספר הישן בחיפושיי אחרי ממלכת הים, אחרי אהובתי המתוקה, ומאותו הדף בספר, נמחקו המילים והופיעו שורות חדשות, "אגדה אחרת על הממלכה מספרת, כי תושביה, 'החשוכים', נהגו לירות חצי רעל מקרקעית הים, שהבריקו בשמיים ונקראים עד ימינו, 'ברקים'. אולם הברקים מהתקופה ההיא היו מסוכנים ביותר – הם נורו בתדירות גבוהה, בעת מלחמה בבני הממלכות הגבוהות יותר, 'הזוהרים', ששיקפו את הברקים במראת קרח קסומה והפנו אותם אל הקרקע, דבר שגרם לנפילת רסיסים מהמראה בקול נפץ אדיר, ממנו נוצרו 'רעמים', המלווים את ממטרי הקרח הנהפכים גשמים קרים. ביכולתם של הברקים היה להרוס כל שנקרה בדרכם, הם נורו מהים וקרעו את השמיים הכחולים בזוהר מבהיק, רק הגשם היורד בסיום המלחמה היה מרפא את ההרס, שהותירו אחריהם הברקים הזוהרים מ'החשוכים'. פעם, מזמן, בסופות ברקים, היו מאמינים, כי הברקים הם תוצר מלחמה בין 'החשוכים' ו'הזוהרים', ומקריבים 'קורבן גשם' – נערה יפה, שהייתה נבחרת על – ידי 'החשוכים' להיות נסיכת הים, בתקווה שמבין 'קורבנות הגשם' תימצא אותה הנסיכה, זאת כדי להרגיע את זעמם של 'החשוכים' ולחולל שלום בין שתי הממלכות, שלום שישקיט את זוהר הרקיע ואת חשכת הים." האותיות סערו וסאנו ככל שהמשכתי לקרוא, מתרוצצות ברחבי הדף המהוה, מראות את העמוד הבא.

"לאלו הנבחרות לגורל זה, אין דרך לשנות את גורלן. בטקס מיוחד, שאין איש יודע את מיקומו, בגשם, הן תיפרדנה מאהוביהן, תישאנה את גורלן בראש מורם, עת הרוח הקרה נושאת אותן למקומות אחרים. את הנערה הנבחרת למלכות המים הכחולים, מותירים 'החשוכים' במעמקי הים." ציירו האותיות גורלות אכזריים, מעציבים, "לא טוב, זה לא טוב בכלל." נבהלתי, "יש שנערות יפות נחטפות על – ידי החשוכים. בסופות גשם וברקים, יוצאים כמה מיצורי הפחד מהמים ומטביעים ספינה על כל יושביה, מלבד הנערות הצעירות והיפות ביותר, שעיניהן זוהרות בבוהק קסום ושפתיהן מתקשטות ורוד מתוק…" פתאום זרזיף פחד צר התחיל מוריד בי גשמי פחד צורבים בטורקיז קודר, הנהפכים חשוכים יותר בסגירת הנייר החצי מושלג ובו הציורים המתוקים. הרהרתי בתהיותיי המסופקות, איך אפשר להאמין במקום שאף פעם לא ראיתי? מקום שאף אחד לא מצא? וגם אם יימצא, איך אפשר להאמין במקום שאף אחד לא חזר ממנו חי? ומדוע שהיא תחזור? לא רציתי להודות בזה, אולם בפינה נסתרת ורחוקה ממני, התעבו ענני הפחד הכחולים, הכהים, שרק הלכו והתרחבו עם הזמן, ומשהגיעו לקצה גבול יכולתם, התפוצצו, מורידים גשם חומצי, לא רק בשמיים, אלא גם בנפשי הכואבת, המתייסרת בצערה, מחשיכים אף יותר את היעלמותה הפתאומית של אהובתי.

התבוננתי במרומי הטורקיז היפים בכחול, הגולש במורד האוויר, שהגלים הזורמים מתחתיו בים מזכירים לילות קרירים, מתוקים, איתה, וזמרת הרוח המרחפת באוזניי מקסימה ומפחידה אותי בו – זמנית, כמזהירה לקראת אירוע גדול ונורא, שיחתום את הסוף. צפיתי בנצנוצי האופק, בזוהר קסום, הנמצא במרחק אינסופי, וייחלתי רק לסיים את זה, להיבלע בלילה הימי והקר, להיות חלק ממנו, מהצל הכהה, המרגיע, אליו כמהים ספנים באוניות המתמזגות איתו, ואולי גם אהובתי חלפה במקום הזה, וכעת היא מתמזגת עם החושך הכחול, עם העננים היורקים גשם קר. איפה את, אהובתי? בואי, נשקיני משפתייך הוורודות, והגשם סביבנו יסער וייבלע בגלי הים, וטעם שפתייך המתוקות ייבלע בשפתיי, אנשום ממך ניחוח קר ומתוק יותר מסופות הרוח המקפיאות אותנו, ואם נקפא, נהיה שני פסלים מקרח, הנמסים בהתמזגותם הסופית, נהפכים קרחון המנתץ ספינות, קפואים יותר מגוש הקרח המנפץ את סירתי המתהפכת, ולרגע קט נתונה בי תקווה, גם אני נבלעתי בחושך הכחול והתמזגתי איתו, מסביבי בועות הים, מתחתיי ומימיני ומיתר עבריי רק מים כחולים וחשוכים, סוחפים אותי איתם והופכים, מנסים העלמתי. הרמתי ידיי, נופפתי, ניסיתי מציאת אחיזה בנקודה מסוימת, נזכרתי בזוהר עיניה היפות, בה, מתקשטת מזמרת הרוח המתוקה, הקוראת לי באותו לילה מפיה, אוטמת את אוזניי במי הים הקרים, מקפיאה את העצב מאובדן אהובתי, ידיי אינן תופסות דבר, המים מציפים ראייתי, ריאותיי מחסירות נשימה, החושך חוסם ונושא אותי למקום אחר, הרחק ממקומי, הרחק ממנה ואליה, איתה.

XXX

פקחתי את עיניי במקום חדש, מסביבי היה רק טורקיז בהיר וזוהר, הבוקר הגיע. קמתי על רגליי, הסתובבתי במקום, מתחת למים, הלכתי על קרקעית הים במשך זמן רב, עם הזמן נזכרתי במאורעות הלילה שעבר. ניסיתי לחפש את אהובתי בידיעה שקולי יהיה בועות, אמנם מילים אמיתיות נוצרו מפי, "ודאי טבעתי בים ולכאן מגיעים אלו שטבעו ומתו, כמוני." הייתה סברתי היחידה. התקדמתי מטרים נוספים בחוסר הזמן, עד שהבחנתי בחפץ זוהר מתחתיי. הרמתי את הכחול המנצנץ, היה זה אחד מעגילי הטורקיז הימיים שקניתי לאהובתי, היא איבדה אותו, היא נמצאת בסכנה, הבנתי. פתחתי בריצה על הקרקעית, חליפת הצלילה לגופי, ידיי ורגליי חשופות, אולם לא מצאתי כלום, זה היה סיוט, היו אלה השעות המסכנות והעצובות ביותר בחיי, לבדי, במצולות הים, בבדידות נוראית, על פניי חולפים דגים בקבוצות מעטות מדי פעם, בין שוניות האלמוגים המרהיבות ביופיין. חזרתי אחורה, קראתי בשמה של אהובתי והיא איננה, פניתי ימינה, מבלי להרגיש עייפות, או צימאון. רק לפנות ערב, אחרי מאמצים מרובים, ראיתי פנסים נוצצים בבתים, התחלתי לרוץ לעברם, קראתי בקול. הנה, הגעתי אל מקום מיושב, מקום מגורים. עם המרחק המחסיר, נוסף המראה – ממלכה מתחת למים, המכילה מבנים קסומים ומתוקים, בתי ים זוהרים מיהלומים, הבנויים סביב ארמון גבישי קריסטל בוהק, עם טיפות גשם קפואות מכחול ומטורקיז, מנצנץ מבדולח, כמו היה תוצר הסופה, קופא מיצירת גשם מתוקה מוורוד כהה.

צפיתי הרחק. פתאום נתפסתי בזרועותיי, משני עבריי היו, הנחתי, שומרי הממלכה, עוטים שריון מבריק על חזיהם, חובשים קסדות כסופות תואמות, ובחלקם התחתון סנפיר כחול כהה זוהר מהמים. הם נשאו אותי גבוה מקרקעית הים, מובילים אותי בשתיקה אל מחוז חפצם. בירידתנו, אמרו, "הבה נלך אל הוד רוממותה." אינם מוסיפים דבר. חלפנו על פני שומרי הארמון, המפנים את נתיב המעבר, פסענו מעט, עד שהגענו לאולם רחב – ידיים, קירותיו חצובים מאבן כחולה, בקצהו, ישובה על כס מלכות בוורוד מתוק, הייתה בת – ים מקסימה. "הוד רוממותך, הבאנו את מבוקשך." אמר השומר מימיני, השניים קדו לפניה והרפו מאחיזתם, יוצאים מהמקום. התבוננתי סביבי במי הטורקיז, "זוהי ממלכת הים," הציגה, "אני השליטה הזמנית פה." היא תיארה, "נודע לי על החוויה הקשה שקרתה בלילה אחרון." הוסיפה בנימה מרגיעה, שיערה הכחול הארוך מחליק מכתפיה, עיניה תואמות את סנפירה הכחול הכהה. פניה נראו מוכרות, אך לא זיהיתי אותן. "היכן אהובתי, הוד רוממותך?" ביקשתי בקול מתחנן, היא קמה ממקומה, מובילה אותי ימינה אחריה, שמלתה הכחולה בורקת, ופותחת דלת חדר נרחב פחות, הנסגרת בידי זוג שומרים.

שם, מתוך קונכייה פתוחה בגוון לבנדר, ראיתי את אהובתי היפה שרועה, עיניה עצומות. התקרבתי מעט, הוד רוממותה נותרה מאחוריי. צפיתי בה מתייפה בשמלת ורוד מתוקה, שהעניקה לה מראה מפואר וקסום, כמו מחליקה על הקרח, פיה, או נסיכה. השליטה הזמנית חזרה בהיותה מימיני, "האם היא…" נחרדתי, "היא חיה ונושמת, אבל חלשה מאוד." הרגיעה אותי, "היא עברה חוויה לא קלה, 'החשוכים' תפסו אותה, הם רוקנו אותה מכוחותיה. לפעמים הם עושים דברים כאלה, תופסים קורבנות אקראיים שתעו בים ולוקחים מהם את האנרגיה. הם ממירים אותה לאנרגיה אחרת, אך זהה, ממנה הם יוצרים ברקים ויורים את חציהם." היא תיארה בנימה מרפאת, "אוי…" נאנחתי בעצב, "הם השתמשו בה כדי לפגוע באחרים." הבנתי מהרהוריי. "מתי היא תתעורר?" תהיתי, "בימים הבאים, אני מקווה." האזנתי לציפייתה, "עד אז זה יהיה מקומה, ובינתיים אנו מטפלים בה בשיקוי מרפא מיוחד, הוא יחזק אותה. אולם נקווה שיצורי הפחד לא יתקפו פעם נוספת, בכל פעם שהם מבקרים את ממלכתנו, נותר רק הרס, הם נוראיים!" קראה בצער ובחוסר אונים, "יצורי הפחד? אוי, 'החשוכים'." חזרתי מזיכרוני, לא הוספתי יותר מזה.

השליטה הזמנית של ממלכת הים יצאה מהחדר, מותירה אותי לבדי עם אהובתי, בארמון הכחול. ראיתי טבעת עם אבן טורקיז אליפטית על אצבעה הימנית, גוונה תואם את עיניה המבהיקות, בהן חסרה ההבעה כעת. הנחתי ידי בשיערה הארוך, הפזור, הרהוריי החרישיים חוצים את השקט השורר במקום, שקט מבורך ומרגיע, כמעט מוזר. ברגע ההתבוננות, הבחנתי בעגיל עם טיפות הטורקיז, חרוזי התכלת והפרח הכחול, זוהר מאוזנה הימנית. נזכרתי בעגיל שמצאתי בקרקעית הים, אותו העגיל בדיוק, ורכנתי מעליה כדי לענוד לה אותו, אך להפתעתי, באוזנה השנייה לא היה חסר העגיל המקסים, הוא נח במקומו הקבוע מזה ימים ספורים. הבטתי ברבע תריסר העגילים הזהים – שניים בתנוכי אוזניה והאחרון בידי, סרקתי את החדר, המחוסר רהיטים נוספים, מלבד מיטת הקונכייה, ויצאתי ממנו, אחרי ששמעתי מנגינה בלתי ידועה, אחרי נשיקת פרידה מתוקה בשפתיה. חלפתי על פני השומרים, הנמצאים במפתן הדלת שנסגרה מאחוריי, היה זה פעמון כחול, תלוי בראש מגדל טורקיז, שהודיע, כך אמרו השניים, על שעת השינה. "היכן מיטתי, אם כן?" תהיתי, "ישר וימינה מפה, בחדר מרווח עם דלת כחולה." סימן אחד מהם במי הטורקיז, מפנה אותי אל מקום לא ידוע בארמון. התרחקתי, אך כשיצאתי מהמקום, התחוור לי שעגיל הכחול והטורקיז איננו, כנראה נפל בחדרה של אהובתי המתוקה, אז חזרתי, מספר נצנוצים נפסקו מבוא החושך המר. במפתן, שמעתי את שני השומרים מתלחשים ביניהם, אחד אמר, "המשימה הושלמה כמעט", בקול שקט, "נקווה שהחדשה תתאים." השיב השני בשיחה התמוהה מאוד, מצחקק. התבוננתי מעבר לקיר, ואז נגלה לעיניי המראה הנוראי ביותר – משני צדי הדלת ריחפו שני עננים כחולים, חסרי צורה, או גוף, אוחזים בכלי נשק.

לא היה לי ספק, ברחתי מהמקום מהר ככל יכולתי, רצתי לאן שרגליי נשאו אותי, להזעיק עזרה, למצוא את ממלכת הים האמיתית, לבדי לא אוכל להביס את יצורי הפחד. בחושך הימי המכחיל, אחרי שעות בודדות ונבעתות, נתקלתי בילדה בעלת שיער טורקיז, היא נראתה תמימה ובלתי מסוכנת, הבנתי שאסור להאמין למראה החיצוני של יושבי הים, אבל עליה סמכתי. "שלום לך." פתחתי בברכתי, "שלום." היא השיבה, עיניה מבריקות מעט מבכי, היא נראתה מפוחדת, "מה קרה?" תהיתי, "העגילים!" אמרה, "הם השתמשו שוב בעגילים!" תיארה, מייבבת. היא הרימה צפייתה בחזרה והביטה בי, פניי נותרו המומות, הבעתי כאובה, "מה קרה?" הפעם היא תהתה, "איבדתי את אהובתי בים, היא נמצאת אצל יצורי הפחד, שבויה שלהם." סיפרתי, "קניתי לה עגילים…" התחלתי בתיאורי, "כחול וטורקיז, צבעי הים." השלימה את דבריי, "איך ידעת?" התפלאתי, עיניי מנצנצות מצער. "הם לקחו אותה," היא בכתה, "גם איתה הם השתמשו במלכודת העגילים." האזנתי לתיאורה, "מה זאת אומרת?" לא הבנתי, "הסבירי לי בבקשה." הפצרתי בה.

עיניה הכחולות נעצבו, "הכלי הבוגדני והמטעה ביותר, אולם החיוני ביותר, הוא הזיכרון. הניסיון להיזכר כואב לעיתים." פתחה בבקשתה, "מי הייתה הסוחרת של התכשיט הזה, של העגילים?" בדקה, ניסיתי בזיכרוני המובחר באופן יחסי, "אלה היו עגילים בעבודת יד, מחנות מסוימת…" היססתי מעט, "ואיך היא נראתה?" הוסיפה הילדה, הרהרתי. "היו לה עיניים כחולות כהות!" נזכרתי בפתאומיות, כמו גל הצונח מהמים בזמן סופה, "והשיער… היה בו פס כחול!" ואז זיהיתי את פניה של השליטה הזמנית מממלכת הים המזויפת ההיא, "לא, זה לא יכול להיות." התבוננתי בילדה בעלת שיער הטורקיז, "זאת היא." היא אישרה, מהנהנת, "והתכשיט הזה, הוא הרבה יותר מסתם תכשיט, יש בו הכוח לשנות מחשבותיו של אדם, לגרום לו לבצע דברים שלא היה עושה." תיארה, "הצלילה, מציאת המקום הזה, העגיל החסר." הבנתי, "היא הייתה איתי, אבל היא לא הייתה היא!" הוספתי בתמיהה. הילדה התבוננה בי, עיניה הכחולות נעימות, "לא יכולתי למצוא ניסוח מתאים יותר מזה – היא לא הייתה היא…" חזרה על תיאוריי, מהורהרת. "נמצא אותה." קבעה פתאום, מובילה אותי במי הטורקיז הזורמים משיערה.

הגענו לארמון ממלכת הים האמיתית, בו סנפירי יושביו היו בגון הטורקיז, כמו סנפירה של הילדה. "הם יכולים להחליף את זהותם." היא אמרה, "רק בחושך הם שבים להיות יצורי הפחד." ניגבה את הדמעות מעיניה הנקיות מרוע, "אני המנהיגה של ממלכת הים." הוסיפה כבדרך אגב, "נעים מאוד." לחצתי את ידה הקטנה, המושטת, בחיוך. לוחמי ממלכת הים התאספו בחדר עם קירות הטורקיז, "יצורי הפחד עשויים מהפחד עצמו, והפחד אינו פוחד." היא אמרה להם, "לכן נזדקק לכוח החזק ביותר, על – מנת לנצח אותם." סיימה דבריה. עשינו את דרכנו חזרה אל ממלכת הים המזויפת, מקומם של יצורי הפחד, בתקווה שעדיין לא מאוחר. בין לילה ויום, הסתדרנו בטורים, ילדת הטורקיז ואני הובלנו את הצבא, צפינו בארמון המרוחק, והנה, ברגע אחד, ראיתי את אהובתי והניצוץ מעיניי כבה מיד – היא כואבת בזעקתה, שני יצורים מחושך כחול מחזיקים בזרועותיה השבריריות, כאילו פחדיי קיבלו צורה והפכו ענני פלדה קפואים, המרחפים סביבה ותופסים אותה. היא חשופה, רועדת בבגדיה מפחד ומקור, יהלומי קרח יורדים מעיניה הזוהרות מבכי קפוא, היא מנסה להשתחרר מאחיזתם, שפתיה הוורודות קוראות בשמי, מחוסרות קול. התחלתי לשחות לכיוונה, לעשות הכל, רק לא לאבד אותה, עורה הבהיר מחוויר, מעיניה מתנוצץ פחד קר, שפתיה מתוקות, נתזי ורוד כהה זורמים במים. "לא! קחו אותי!" קראתי, ניסיתי להתקרב, אולם רגליי היו קפואות, בחוסר יכולתי לזוז, זעקתי, צפיתי בה מתרחקת, "קחו אותי! עזבו את אהובתי היפה, היא מימיה לא חטאה! קחו אותי במקומה!" צווחתי, אך צרחתי האילמת נבלעה בים, מבעבעת בקור הזורם, בחושך הכחול, המזרים את הניחוח המתרחק ממני. ציפיתי בתקוותי האחרונה, מחוסר התקווה, מהרוגע החשוך, הדומם, היא מתרחקת, יורדת בצללי הקור הכחולים מהים, נעלמת ממני, מעצמה.

הגענו אחריהם אל המקום בכוונה לתקוף אותם, אבל אז הסתובבה מנהיגת יצורי הפחד, "מצאנו אותה, רוקנו אותה מכוחותיה, עתה הגיע הזמן למבחן הסופי, המבחן שיקבע האם היא נסיכה." פנתה אליי ואל ילדת הטורקיז, "נותר רק ברק אחד, נראה את תוצאותיו, אם הברק יפגע בה והיא תמות מהרעל, אינה נסיכה, אך אם תהיה חסינה בפני הירייה, תוכל לגור בממלכת הים ותיצור הרמוניה עם 'הזוהרים', הרמוניה נצחית בין ממלכותינו." תיארה את מצבנו. צפיתי באהובתי המתוקה, הנמצאת שם, קפואה במקומה, מאזינה ביופייה המייבב, "נותר רק ברק אחד, וירייתו תהיה בלתי נמנעת, אם ינסה מישהו להגן עליה, יעבור הברק דרכו, ואם תתקפו כעת, נירה את הברק ברגע זה." סימנה את יצורי הפחד המסודרים בשורה, בכיתת יורים, מהם יצא והתקדם אחד, "עכשיו נותר רק לצפות." צחקה מזוהר מי הטורקיז. ובאוושת רוח, מתוך החושך הכחול, נורה הברק האחרון.

XXX

תגובות וביקורות תתקבלנה בברכה!

[???]

מקסים, אין מילים.
איזו כתיבה!

[מאת]

תגובות