האשה והעץ (סיפור הסדנה שלי)

[יעל]

בקצה ממלכת סלנט יש יער עבות. במרכז היער יש בקתה קטנה. בתוך הבקתה חיה אשה בודדה, והיא בת אלמוות.

השמועה הועברה מפה לאוזן בכל רחבי הממלכה במשך שנים רבות. איגלבי שמע אותה מאז היה ילד קטן. גם הוריו שמעו אותה מאז היו עוללים, וגם סבו סיפר ששמע על האשה שלא מתה עוד בצעירותו. הסיפור תמיד ריתק אותו. במפות באמת היה מסומן יער ענק בשוליה המערביים של הממלכה, ואנשים סיפרו ששם גרה האשה בבקתה במרכז היער. זקני העיר ידעו לומר שהיא מצאה את מעיין הנעורים, ובנתה לידו את הבקתה. הזקנות שהיו צופות בקונים בשוק שמחו לספר שהאשה הורגת את כל הנכנסים ליער כדי שלא יגלו את סוד אריכות החיים שלה.
"אם היא הורגת את כולם, אז איך אנחנו יודעים על זה?" הקשה איגלבי.
"מישהו הצליח לברוח." אמרה אחת הזקנות בידענות. "הוא גר בעיר מוסרי."

כשאיגלבי בגר מספיק, וכבר ידע לאחוז בנשק, הוא החליט לגלות את סוד האגדה. הוא נפרד מהוריו, ושם פעמיו מערבה לעיר מוסרי. הדרך היתה קלה. סלנט לא היתה ממלכה מסוכנת. איגלבי ניצל את הטיול כדי לבקר גם בעיר הבירה, אותה מצא יפהפיה. הוא היה בחור נאה ושרירי בעל שער שחור עמוק ועיניים שחורות וגדולות. בנות הבירה חייכו אליו כשרכב ברחובות, מזמינות אותו להרכיב אותן על סוסו האביר. הוא חייך אליהן בחזרה, והחליט לחזור לעיר כשיפתור את התעלומה. אז יוכל להרשות לעצמו את תענוגותיהן.
כשהגיע לעיר מוסרי, הוא חיפש את השוק המקומי. גם שם, כמו בעיר הולדתו, היו זקנות משועממות. הן ישבו להן על אבן גדולה, שבמרכזה התנשא עמוד תלייה, וקשקשו תוך צפייה בעוברים ושבים. איגלבי התקרב אליהן. הוא ירד מסוסו, וקד קידה מנומסת.
"שלום, גבירותי." הוא אמר.
"שלום, בחור צעיר." אמרה אחת הזקנות.
"זה יפריע לכן לענות לי על כמה שאלות?" שאל איגלבי.
"מובן שלא, בחור יפה, שב פה לידי, ושאל מה שאתה רוצה." אמרה הזקנה, וזזה מעט הצידה כדי לפנות לאיגלבי מקום לשמאלה.
איגלבי קשר את סוסו לעמוד התלייה והתיישב ליד הזקנה.
"את מכירה את האגדה על האשה שלא מתה?" הוא שאל.
"זו שגרה בבקתה ביער?" שאלה הזקנה, "בוודאי, מי אינו מכיר אותה? אח, פעם בחורים היו שואלים אותי אם אני רוצה להתלוות אליהם לטיול לילי בשדה. היום שואלים אותי על אגדות. אילו היה לי ממעיין החיים של האשה…" היא הפסיקה לדבר ותלתה מבט חולמני בשמים.
איגלבי ראה שפעם בוודאי היתה יפה מאוד. כעת היתה מקומטת כולה.
"שמעתי שמישהו מהעיר הזו הצליח לפגוש אותה ולצאת מהיער בחיים." הוא אמר.
"כן, זה נכון." אמרה האשה, "הוא מת כמה שנים לפני שנולדתי. זה היה לפני הרבה מאוד זמן. האגדות אומרות שהוא נכנס ליער, ופגש באישה. היא הפכה לעכביש ענק וניסתה לאכול אותו, אך הוא הצליח להמלט."
"וזה נכון?" שאל איגלבי בהתרגשות.
"אני לא יודעת. הוא מת, וכך גם כל מי שהכיר אותו."
איגלבי ישב כמה דקות בשתיקה.
"אז מאיפה אתה בא, בחור צעיר?" שאלה הזקנה.
"אז איך יודעים שהיא בת אלמוות?" הקשה איגלבי, "אם הוא מת עוד לפני שנולדת, אז יכול להיות שהיא מתה מזקנה בינתיים."
"יכול להיות." הסכימה הזקנה, "אבל הוא יצא לחפש את האגדה. האגדה כבר היתה."

השיחה הותירה את איגלבי מבולבל למדי. אותו אדם ממוסרי שמע כמוהו על האגדה ויצא לבדוק את נכונותה. הוא הגיע למקום בו ראה אשה שהפכה לעכביש, והחליט שזו האשה מהאגדה. ואולי הוא המציא את הכל? הדרך היחידה לבדוק את הדבר היתה לצאת ליער בעצמו.

שבוע של רכיבה נינוחה הביא אותו עד לפאתי היער. בכפר האחרון הוא הקפיד להצטייד במזון רב, שחלקו טרי וחלקו משומר. שלא כצפוי, אנשי הכפר לא ידעו לעזור לו במידע. הם אמרו שהבקתה נמצאת במקום כלשהו בתוך היער, והפצירו בו שלא יכנס. הם אמרו, שבכל כמה שנים מגיע הרפתקן כמוהו כדי למצוא את האשה. מעטים מהם חזרו, וכולם אמרו שלא מצאו את הבקתה.

איגלבי רכב אל תוך היער בלב חושש. אנשי הכפר הפחידו אותו יותר מכפי שהיה מוכן להודות בפני עצמו. השביל שרכב בו נעלם לפנות ערב, ואת הלילה הוא בילה בין העצים. רחשי היער שלא הורגל בהם הדירו את שנתו מעיניו, וכשנרדם לבסוף, חלם על עכבישים.
בבוקר הוא המשיך בדרכו עייף. עצי היער כאילו הצטופפו ובשעת הצהריים, הוא נאלץ לרדת מסוסו ולהוביל אותו רגלי. בערב הוא חשב שהבין מדוע לא חזרו כל האחרים. הם איבדו את דרכם וגוועו ברעב.
לאחר עוד לילה כמעט נטול שינה, החליט איגלבי להמשיך רק עוד יום אחד. אם עד הערב לא ימצא את מטרתו, הוא יחזור על עקבותיו. ההליכה בסבך הנורא השאירה מספיק סימנים למעקב אחריהם.
אחר הצהריים נראה היה לאיגלבי שהמזל מתחיל להאיר לו פנים. הוא איתר שביל חיות שהוביל אותו לנחל ובו מים צוננים. הוא מיהר להתנקות, ולמלא את נאדות המים שכמעט התרוקנו. בזמן שסוסו שתה לרוויה, ראה איגלבי מעברו השני של הנחל שביל אחר, שניכר בו שנשמר ביד אדם. העצים היו גזומים במזמרה, והעשב שצמח עליו היה דליל. מלא תקווה הוא אחז באפסר הסוס ופסע לתוך הנחל. המים לא היו עמוקים, ואפילו במרכז עלו רק עד לברכיו. השביל בצד השני היה נוח בהרבה, ואיגלבי חזר ועלה על סוסו. כעבור דקות ספורות בלבד נפתח השביל לקרחת יער גדולה. איגלבי עצר מיד בחשש. בפאתי הקרחת בצילו של עץ ענק ניצבה ביקתה.

איגלבי נשאר במקומו במשך דקות ארוכות חושש לקרב אל הבקתה. הוא דמיין עכביש ענק יוצא אליו, מושך אותו אל הרשת המוכנה.
'אני לא מפחד.' הוא אמר לעצמו. 'כל מה שאמצא שם זו גופתה המצומקת של הישישה.'
הוא רכב אל הבקתה, וירד מסוסו. רק לשם הזהירות, הוא הוסיף להחזיק באפסר הסוס, והקיש בדלת, נכון להמלט למראה עכבישים.
מתוך הבקתה עלה קול של אשה, שקרא אליו: "רק רגע."
צלילי צעדים התקרבו אליו, והדלת נפתחה. על המפתן עמדה אשה כבת ארבעים נעימה למראה, לבושה בשמלת צמר פשוטה. פניה אורו למראה איגלבי, וחיוך חם קרן מהם.
"אורח." היא אמרה בשמחה במבטא מיושן, "במטותא ממך, הכנס."
"הסוס שלי…" אמר איגלבי בהקלה.
"או, אתה רשאי לשכן אותו בדיר הכבשים." אמרה האשה. "הוא מאחורי הבית."
איגלבי לקח את סוסו אל אחורי הבקתה, וראה שם דיר קטן ובו כמה עזים וכבשים. הוא קשר את סוסו אל גדר הדיר וחזר אל הדלת. האשה עדיין עמדה שם בחיוכה האימהי.
"אני כל כך גלמודה כאן." היא אמרה, "בוא, פסע פנימה, ואכבדך במזון. אתה בוודאי תועה ביער מזה ימים רבים."
איגלבי נכנס אל הבקתה. האשה הכניסה אותו לחדר האירוח, והורתה לו לחלוץ את נעליו. איגלבי התיישב על כורסה נוחה, והשיל את נעליו. הוא מתח בהקלה את בהונותיו. האשה הביאה גיגית עם מים חמים, סבון ומגבת.
"הנה, רחוץ את רגליך!" היא אמרה, ויצאה מהחדר.
איגלבי עשה כן בהנאה גדולה. האשה חזרה עד מהרה עם מגש ועליו לחם, גבינה ופירות, וכד קטן של חלב עזים. היא הניחה לידו את המגש, והתיישבה מולו בעיניים נוצצות.
"ובכן, עלם צעיר," אמרה, "ספר לי בבקשה מי אתה, ומה מעשיך ביער המסוכן הזה."
"שמי איגלבי." אמר איגלבי בפה מלא לחם וגבינה. האוכל הטרי היה נהדר בעיניו.
"אני כאן כדי לחפש את האשה בת האלמוות. האם זו את?"
"אכן, אני היא." הסכימה האשה באנחה עגומה. "אני חיה שנים רבות משתוכל לשער בנפשך."
"אני שמעתי עליך כל מיני סיפורים מוזרים." אמר איגלבי.
היא נאנחה שוב. "כן, אני יודעת על השמועות. אחת לכמה שנים מגיע למעוני עלם נחמד כמוך, ומספר לי מה התחדש בעולם. אנא, ספר לי על העולם. אני מתאווה לדעת."
"גם אני סקרן." אמר איגלבי. "מה הסוד שלך? באמת יש לך מעיין נעורים?"
"לא." אמרה האשה. "הסוד טמון בעץ המצל על בקתתי. אני שותה את השרף שבענפיו."
"זה הכל?" שאל איגלבי בהפתעה. "אם כך, אני אוכל לקחת קצת הביתה."
"לא." אמרה האשה. "יש לשתות ממנו בכל יום. אם אפסיק לשתות מהשרף אתחיל להזדקן."
"זאת אומרת, שמי שרוצה לחיות לנצח צריך להשאר איתך כאן."
"האם ברצונך לשאר עימדי כאן?" שאלה האשה בלהיטות עזה, "אני גלמודה כל כך."
איגלבי התכונן להשיב בחיוב, ואז שקל זאת בשנית. הוא זכר את הנערות היפות בעיר הבירה, את הוריו האוהבים הממתינים לשובו, את חבריו מהילדות. האם ימיר את כל אלה בשנים ארוכות עם האשה לנצח? שנים שלעולם לא יגמרו. הוא ראה את עצמו בדמיונו מעביר כאן עוד יום ועוד יום ועוד אחד. הוא השפיל את עיניו.
"אתה כמו האחרים." היא נאנחה שוב. "הם באים אלי, להוטים לדעת את הסוד. וכשהם מבינים אותו, הם הולכים. אני מפצירה בהם שישארו, שלא יצאו אל היער המסוכן, אבל כולם עוזבים, חוזרים למשפחותיהם. לפעמים אני מוצאת את הגופות שלהם, לאחר שאיבדו את דרכם והלכו בעיגולים עד שגוועו ברעב. אחרים בוודאי מצליחים לצאת. הם משאירים אותי פה לבד, לקלל את חיי הבלתי פוסקים."
איגלבי לגם מהחלב המתוק והביט בה.
"אם זה כל כך נורא," אמר, "למה שלא תבואי איתי? העקבות שלי עוד טריים. נוכל לצאת מהיער בקלות. חיזרי איתי אל התרבות."
היא נטלה פירות פטל מהמגש והחלה לכרסם אותם.
"אני מפחדת." היא אמרה. "חייתי כל כך הרבה זמן. אם אעזוב את היער, אמות."
"לא מיד." אמר איגלבי, "זה יקח כמה שנים."
"כן, אבל הן יחלפו מהר. עכשיו, לאחר שרימיתי את מלאך המוות במשך שלוש מאות שנה, אני אחוזת חרדה מהמחשבה עליו."
הקול שלה צלצל מוזר כשאמרה את זה. איגלבי נשען לאחור שבע. האשה נראתה מוטרדת מהמחשבה על מותה האפשרי.
"אני מעדיף למות מאשר לחיות לבדי במשך שלוש מאות שנה." הוא אמר.
"גם אני." היא לחשה.
"אז בואי איתי."
"איני מסוגלת."
איגלבי חש מנומנם לאחר הארוחה הטובה. הוא התאמץ להשאיר את עיניו פקוחות.
"בוודאי שאת מסוגלת." אמר. "נכון, את צריכה אומץ בשביל הצעד הראשון, אבל אחרי זה זה יהיה קל."
עיניו נעצמו, והוא מיהר לפקוח אותן.
"סילחי לי," הוא אמר בחולשה, "אני עייף מהמסע."
"הו לא, זה בגלל הסם." אמרה האשה.
"איזה סם?"
"שהיזתי לכוס החלב שלך."
איגלבי בהה בה בחוסר הבנה. "מה?"
"העץ," אמרה האשה בשלווה, "כדי לייצר את השרף שלו, הוא זקוק מדי פעם לקורבן. בני אדם הם המזון הטוב ביותר. אחת לכמה שנים מגיע הנה פתי צעיר כמוך, ומספק לי את הקורבן הדרוש."
איגלבי החל לקום מהכורסא, אך בקושי יכול היה לזוז. האשה מולו קמה והתקרבה אליו. הוא שלף בעמל רב את סכינו, אך האשה חילצה אותו בקלות מבין אצבעותיו החלושות.
"אין טעם להאבק." אמרה. "השרף נותן לי כוח רב משל כל גבר. אל תדאג, לא תחוש בכאב. אתה תלך לישון ולא יותר."
האשה הרימה אותו בקלות, כאילו היה תינוק, והחלה לשאת אותו אל המסדרון, ומשם אל תוך פתח אפל ובמורד מדרגות. הוא חש כיצד היא מניחה אותו על משטח אבן. לאחר כמה שניות ניצת אור לידו, כשהיא הדליקה שלהבת במנורה. הוא הביט סביב. רק את עיניו יכול היה להזיז. נראה היה כאילו הוא במערה. שורשי העץ הענקיים היו מסביבו. האשה עמדה והביטה בו בעצב.
"לילה טוב." אמרה.
לפתע החל אחד השורשים הדקים יותר לנוע ולהתעקל לעברו של איגלבי. הוא טיפס על משטח האבן, והחליק אל מתחת למכנסיו. איגלבי עצר את נשימתו בפחד. הוא חש את השורש מתלפף סביב רגלו הימנית. עוד שורש זחל אל בטנו. אחר חיבק את זרועו השמאלית. הוא הרגיש שורש רביעי מלטף את ראשו. רגלו האחרת נלפתה גם היא ואז היד שנותרה. השורשים החלו לינוק ממנו את החיים. איגלבי נחלש עוד יותר, ובאופן מוזר הרגיש פתאום רוגע עמוק ונעים. היה טוב לשכב כך, בחיקו של העץ, ללא דאגות, ללא מחשבות, ללא כוח. עיניו נעצמו.

האשה עמדה והביטה בצעיר ההולך ונעלם. התהליך ימשך כמה שעות ובסופו ישאר רק שלד נקי, אותו יהיה עליה לפנות.
'איני יכולה יותר.' היא חשבה.
בכמה צעירים כאלה היא דישנה את העץ? חמישים, אולי שישים. היא כבר הפסיקה לספור.
'אני מוכרחה ללכת מכאן.' חשבה.
"לא!" הדהד בראשה קולו של העץ.
'בבקשה,' היא ניסתה להתחנן, 'הנח לעלם הבא שיעבור כאן להשאר במקומי. תן לי לעזוב. איני יכולה להמשיך להרוג את כל הצעירים האלה.'
"את לא הורגת אותם. אני עושה את זה." השיב העץ.
'אני אשרוף…' היא החלה לחשוב, ואז הפסיקה בבהלה. מאוחר מדי. כאב קטן הלם בראשה, מעורר זכרונות על כאב גדול הרבה יותר.
"אל תשכחי מה יש בכוחי לעולל." הלם בה קולו ברשעות. "הזוכרת את את הפעם האחרונה? אינך רוצה לחוש בזה שוב."
'לא.' היא חשבה. היא הביטה בצעיר הדומם בפעם האחרונה, והחלה לטפס במעלה המדרגות.

[ג'יי האמיתית]

העולם בסיפור קטן ומסקרן והשמות בו מוצלחים.
אבל איכשהו הפואנטה בסוף עם העץ היתה בעיני קצת חלשה. אולי יותר מעניין לי לחשוב על האשה שיש בה רוע ותאווה ויצרים ופחד מוות מהמוות, מאשר להשליך את זה על עץ…
[כמו שמאיר אריאל אמר "אני לא מפחד למות, אני מת מפחד…"]

לגבי סגנון:
המשפט הראשון מצויין. חוץ מזה יש חלקים (למשל השיחה עם הזקנה על הספסל) בהם, לטעמי ניתן לוותר על חלק מה"אמר" או "אמרה". ויתור על חלק מהם הופך את הקריאה לזורמת יותר.
פיסקה ראשונה (אחרי המשפט הראשון) קצת מסורבלת: "במפות באמת היה מסומן יער…" המשפט הזה קצת מוזר. וגם אלו שלפניו. אולי זה בכוונה ופספסתי משהו?
התיאור של ענפי העץ המתפתלים בסוף עד למוות של איגלבי היה יפה מאד.

סקרנית לשמוע מה נאמר בסדנה.

[שלמקו]

מי אמר שבסיפורים הגיבור תמיד נשאר בחיים? דווקא בגלל העובדה שאין טוויסט, שאין החלצות ברגע האחרון, הסיפור לא קונבנציונלי. יפה ומטריד, הסיפור מספיק לפתח הזדהות עם הגיבור כך שמותו כן מצליח להטריד את הקורא. אם כי, בדומה למה שג'יי אמרה, הרעיון שהעץ לוקח את חייו של אדם ונותן חיי אלמוות לאשה מאד קרוב לרעיון שהאשה עצמה לוקחת, באופן ישיר, את חייו של האדם. העובדה שהעץ משמש כמתווך בין חייו של הנער לבין חייה של האשה היא פנטסטית בדיוק כמו הרעיון שהאשה גונבת את חייו בעזרת קסם, כל שהרעיון משומש במקצת אם כי הביצוע חדשני. אבל הסיפור כתוב נהדר. כמו רוב הסיפורים שלך.

[???]

הפעם מהפעם הקודמת… אני חושב ששינית כמה דברים, בעיקר בנקודה ממנה הוא יוצא אל היער.. והשיפור טוב…

כמו בפעם הקודמת, לדעתי, תיאור המוות הוא שולי, גם כך הוא כבר נפל בפח, אז למה להמשיך ולהתאכזר, להמשיך ולתאר את מותו הקרב. (אולי היום אני רגשני מדי)

בכל מקרה… יופי של סיפור.

[יעל]

עשיתי שינויים, אבל הם היו בעיקר קוסמטיים. תיקנתי חלק מהדברים ש NY סימן בעותק שלו. היו פה ושם מלים מיותרות שהשמטתי, קצת ניסוחים ששיניתי – הרוב בקטע עם העץ בסוף. שניים שלושה משפטים ירדו, כי ראיתי שלא צריך אותם.

אבל בנקודה שממנה הוא יוצא אל היער – דווקא שם כמעט לא נגעתי, חוץ ממלה או שתיים…

בכל אופן, תודה.

[מאת]

תגובות