- This topic has 3 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים by
.
-
תגובות
-
-
אני זוכרת את הצרחות, אני מתעוררת כל בוקר למשמע הצרחות שלו.
השעון צילצל צלצול אחד ונדם. הושטתי יד את המגבונים הלחים וניגבתי את פני. "הפעל מיזוג אויר".
אויר קריר החל לעדור אל הבית האטום. שנאתי את הרעש שהמזגן עשה אך הוא היה עדיף על הרעש האנושי מבחוץ. התרוממתי מהמיטה נזהרת לא להשעין את משקלי על ההרגל הפגועה. הצצתי בעינית הדלת, לא היה איש. פתחתי בזריזות והכנסתי את ארוחת הבוקר שלי פנימה. ידעתי שהיום יהיה היום. אני חייבת לספר לו, פחדתי שלא יהיה בי האומץ. נעצרתי ליד המראה והתבוננתי בדמותי. מעולם לא הייתי אשה נאה, גם לא כנערה. ידעתי בדיוק למה אנשים התכוונו כשאמרו "את נראית נחמד מאוד מיכל"
יכלתי להרגיש את החיוך הפנימי שלהם. היה רק גבר אחד שהצליח וגרם לי ללכת אחריו. זו הייתה טעות חמורה. אולי בגלל זה, בגלל הטעות שלי הלכתי לאקדמיה לתיקשור. אולי בגלל זה אני הולכת לשם היום.* * *
אני זוכרת את אותו היום שבו פגשתי בה. התקשרו אלינו ממשרד הרווחה "יש לנו אחת בשבילכם, במצב קשה".
"במצב קשה", נראה שמילים אלו הגדירו את חייה של רינה. היא נמסרה לאימוץ בעודה תינוקת. אימה לא רצתה בה. זהותו של אביה לא הייתה ידועה. היא הועברה ממשפחה אומנת אחת לשניה, אף משפחה לא החזיקה בה זמן רב. כל האנשים שפגשה בהם טענו שהיא מכשפה. אבל איגוד המכשפות בדקו אותה וטענו שהיא לא מכשפה, ושהם לא יטפלו בה בשום פנים ואופן. כך היא המשיכה להתגלגל מבית לבית.* * *
לפעמים מידע נוסף על העבר גורם לך להתבונן בו בצורה שונה. גורם לך להשתנות ואף לשנות את חייך. המידע ששינה את חיי היה המידע שהגיע אלי לאחר שקבעו את מותה של רינה, לאחר שהתבוננתי במסמכים שלה. אם הייתי יודעת מראש מה יקרה, אולי הייתי יכולה לשנות את התנהגותי, אבל לא ידעתי מראש. לבשתי את הג'קט שלי. הג'קט עזל לי לחוש חסומה, מוגנת. עכשיו כשהלכתי להיפגש איתו הייתי זקוקה לכל הביטחון העצמי שהג'קט יקנה לי. לא שהיה לו משנה איך אתלבש, הייתי יכולה להגיע אף ללא בגדים והוא לא היה מבחין בכך. הכנסתי את אטמי האוזניים שלי, ולקחתי נשימה עמוקה. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת" אמרתי בחוזקה ופתחתי את הדלת.* * *
אינני יודעת למה דווקא אותו היום הראשון עם רינה נחרת במוחי. הרי פגשתי כבר מאות ואולי אלפי אנשים שנזקקו לתיקשור. אבל רינה הייתה מיוחדת. לא יכלתי לדעת את זה אז, אבל הגשתי את זה. רינה הייתה קטנטנה. בית היתומים טענו שהיא בת שש עשרה, אבל היא נראתה כמו בת שתים עשרה. היא לא הייתה נאה אך היה בה חן מיוחד. חן שלא נהרס גם לאחר חיים שלמים של עצב. היא לא סיפרה לאיש מה עבר עליה אך אני ראיתי מה שגופה סיפר. היא הייתה מלאה חבורות, כל כולה, כאילו הייתה בובה אהובה שתפרו טלאי על טלאי. היא הביטה בכולנו בחשדנות, התכווצה כשהתקרבנו אליה ואכלה כאילו הייתה מורעבת.* * *
השכן מלמטה הביט בי בתדהמה. יכלתי לראות את שפתיו זזות. "את יוצאת מהבית גברת סגל? את? מה קרה, מלחמה?"
ירדתי בזהירות במדרגות, צולעת באיטיות. כתמיד, לא הייתי מוכנה. הלם המציאות היכה בי. הוצאתי את המגבונים הלחים מכיסי וניגבתי את פני. יכלתי לחוש את רגשותיהם של האנשים סביבי, חזקים, ברוטאליים, ללא ויסות. ניסיתי לחסום את עצמי אך ללא הצלחה. השפלתי את ראשי כדי לא לראות את פניהם, לא לראות את עיניהם. חלקם ריחמו על האישה המבוגרת, הצולעת. חלקם חשו פרץ צחוק לא נשלט עולה בהם. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת"
נשמתי לרווחה כשהגעתי לשערי האקדמיה הישנה לתיקשור. הוצאתי את אטמי האוזניים ונשמתי את השקט. הרמתי את עיני אל המילים המחוקות למחצה. "אנו חשים את כאבך, אנו יכולים לעזור לך".
כשהגעתי לכאן לראשונה, פגועה מהגבר שעזב אותי כשהייתי זקוקה לו יותר מכול, מילים אלו ניחמו אותי. היום, הם הזכירו לי את דויד. ואת רינה.* * *
כאשר רינה נכנסה לחדר התיקשור והתיישבה מולי, הבנתי מייד למה המשפחות האומנות טעו וחשבו שהיא מכשפה. רינה הייתה מתקשרת. הבנתי מייד מדוע היא נמסרה לאימוץ. אם רינה הייתה מתקשרת, גם אימה הייתה מתקשרת. אימהות מתקשרות היו מתקשות מאוד לגדל את ילדיהן. הן חשות כל כאב שילדן חש בצורה חדה ומהדהדת. את הרעב שלו, את החשש ואת העייפות. רבות מהאימהות אינן מצליחות להתמודד עם כך. רינה הייתה מתקשרת, מתקשרת מצוינת כנראה. כי אף אחד חוץ ממתקשרת טובה ביותר לא היה מצליח לחסום אותי במשך זמן רב כל כך. אולי היא הרגישה שאני לא באמת רוצה לשמוע. אולי היא הרגישה שאני פוחדת להתמודד עם מה שאשמע.* * *
היה הבדל גדול בין האקדמיה שאליה נכנסתי אז בתור נערה, לבין האקדמיה שאליה עמדתי להיכנס עכשיו. השערים היו חלודים, הצבע התקלף מעליהם, מנעול ברזל גדול סגר את השערים. צלצלתי בפעמון. מיכה הגיע לפתוח לי. עיניו נפערו כשראה אותי והוא החל לקוד ולהשתחוות. האקדמיה אומנם נסגרה מזמן אך הגמדים נודעו בנאמנות שלהם. "כן גבירתי, אני לפתוח גבירתי, את לא לחכות הרבה גבירתי, המקום פה סגור גבירתי, אסור להכניס אף אחד גבירתי, אבל את גבירתי מותר."
הוא השתתק ופקח שוב עיניים גדולות. "גבירתי הולכת לפגוש אותו, לא טוב, לא טוב גבירתי."
ליטפתי את שערו הלבן הדליל. "אני אהיה בסדר מיכה, אתה לא סומך עלי?"
"כן גבירתי, אני סומך על גבירתי, יום טוב גבירתי."
קיוותי שהייתי גם אני נותנת בי אמון כזה. המנעול הכבד חזר למקומו. אני צעדתי על השביל המוביל לאקדמיה לתיקשור.* * *
יצאתי לגינת האקדמיה וישבתי על הספסל האהוב עלי. מתלבטת איך לעזור לרינה. דויד התיישב לידי בדממה. -אין סיכוי שאני נותנת לך לתקשר איתה-
הוא הביט בי בדממה. -אני יודעת שאתה המתקשר הטוב ביותר באקדמיה אבל…-
לדויד היו העיניים הגדולות ביותר שראיתי בחיי. כשאני מנסה להיזכר במראהו אינני מצליחה, רק עיניו עולות בזיכרוני. עיניים ללא גוף שלהן אפשר לספר הכל. פעם אחת גם אני נכשלתי וסיפרתי לעיניים אלו הכל. אולי בגלל זה הסכמתי לתת לדויד לתקשר עם רינה. -אבל אל תשכח לחסום את עצמך, אתה יודע שהחסימה שלך לא טובה-
-בגלל שאני לא חוסם אני מתקשר טוב- עיניו חייכו אלי.
נאנחתי. "אני אקח אותך אליה."* * *
צלעתי לאורך גן האקדמיה עד שהגעתי אל הספסל האהוב עלי. ספסל שהיה מוחבא עכשיו בין העלווה של השיחים. הייתי זקוקה לזמן לפני שאעלה לדבר עם דויד. לאחר שהאקדמיה נסגרה והשתחררתי מבית החולים נלחמתי כדי שיתנו לו לשהות באקדמיה. ידעתי שניתוקו מהאקדמיה יהרוג אותו. ידעתי שהוא מבלה עכשיו את זמנו בישיבה במגדל הרואים למרחוק. תהיתי אם הוא הצליח למצוא את השקט שכל כך רצה.* * *
אני זוכרת את הצרחות. אני מתעוררת כל בוקר למשמע הצרחות שלו. חבורת אנשים עמדה ליד פתח חדר התיקשור ובהתה בתדהמה. רצתי לתוך החדר. "אני לא יכול יותר" צרח.
"אני לא יכול לשמוע יותר, תפסיקי תפסיקי תפסיקי!"
הוא החזיק במחתה של באח וחבט ברינה בכל כוחו. "תפסיקי, תפסיקי, אני לא רוצה לשמוע יותר, אני לא יכול יותר, תפסיקי!"
ניסיתי לאחוז בו בכל כוחי, הוא חבט ברגלי בחוזקה עם המחתה. "תעזבי אותי, אני לא יכול, למה אני? למה? אני לא מסוגל יותר, אני לא יכול יותר."
הוא הסתובב הלוך ושוב בחדר. חובט באלימות בקירות. ניסיתי לשמור על מרחק ממנו. "דויד, בבקשה תקשיב לי, תניח בבקשה את המחתה, אתה לא זקוק לה, איש לא יפגע בך."
הוא לא הגיב, אני לא בטוחה שהוא שמע מה שאמרתי. ניסיתי לתקשר איתו. -דויד, תקשיב לי בבקשה, איש לא יפגע בך, אני אעזור לך-
הוא הביט בי במבט מוטרף ואז רץ לתוך האח, חפן מספר גחלים לוחשות והטיח אותן בעיניו. "אני לא שומע אותך" צרח "אני לא יכול לתקשר איתך יותר, טוב לך?"
לקח לאנשי המשטרה רק כמה דקות להשתלט עליו. הוא התקפל על הריצפה כחבילה חסרת חיים, משפשף את עיניו ומיבב "הרגתי אותה, הרגתי אותה."
נדרש לי רק מבט אחד במה שהייתה פעם רינה כדי לראות שהוא צודק. התכופפתי והקאתי על השטיח של חדר התיקשור. זרועות חזקות של אנשים במדים לבנים נגעו בי. אני לא אוהבת שנוגעים בי. יכלתי לחוש את הרתיעה שלהם מגופתה של רינה, יכלתי לחוש שהם מתבוננים ברגלי בדאגה. הם נשאו אותי על אלונקה לבית החולים הקרוב. כאשר התאוששתי גיליתי שדויד אושפז במחלקה סגורה ושהאקדמיה לתיקשור נסגרה.* * *
טיפסתי לאט לאט אל חדר הרואים למרחוק, רגלי רעדה מרוב מאמץ. התבוננתי בידית הדלת. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת" לחשתי.
נקשתי בעדינות בדלת ונכנסתי.
דויד עמד עם גבו אלי. עכשיו יכלתי לראות שהוא גבר גבוה ורזה, עכשיו עיניו לא הפריעו לי יותר. "מי זה? זה אתה מיכה? אמרתי לך לא להפריע לי יותר."
נשמתי נשימה עמוקה ובלעתי את הדמעות שעמדו בגרוני "לא, זו אני, מיכל"
דממה. "באתי להגיד לך שאני סולחת לך, על הכל. באתי לבקש ממך לסלוח לי."
עכשיו כבר לא יכלתי לעצור את הדמעות. דויד הסתובב ועיניו העיוורות בהו בי. הוא גישש את דרכו אלי וחיבק אותי בעדינות. הוא ידע שאני לא אוהבת שנוגעים בי. כשדיבר סוף סוף, זה היה בלחישה."את זוכרת שסיפרת לי איך הגעת לאקדמיה? את זוכרת שסיפרת לי על הגבר ההוא, איך נכנסת להריון ואיך היה לך קשה לגדל את הילדה? את יודעת, הסיפור של רינה היה ממש דומה לסיפור שלך. גם לה הייתה ילדה קטנה, היא שלחה אותה לבית יתומים."
שתקנו יחד למספר דקות, מחזיקים ידיים בעדינות. ,מעולם לא האשמתי אותך, את יודעת. אני מניח שאם זה לא היה קורה עם ינה, זה היה קורה לי עם מישהו אחר. החסימות שלי תמיד היו גרועות. היא פשוט הציפה אותי, היא גרמה לי להרגיש כאב בצורה שלא חשבתי שאפשרית. עכשיו יש לי שקט, אני לא יכול לשמוע איש, אני לא יכול לתקשר עם איש, אני לא יכול לחוש את כאבו של איש."
הנהנתי, שנינו ידענו שהוא משקר. שנינו לא נשכח את אותן צרחות לעולם. פניתי לעזוב. "מיכל,"
הסתובבתי אליו שוב. "אני מצטער על הרגל שלך"
לא חזרתי ישירות לביתי באותו יום, כשיצאתי מהאקדמיה זרקתי את אטמי האוזניים שלי בצד. הלכתי לבית היתומים שאליו מסרתי את ביתי, את רינה, כשהיתה תינוקת והרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד איתה יותר. הלכתי וביקשתי לראות אותה. זו הייתה ילדה מתוקה, נמוכה, לא יפה במיוחד אך מלאת חן.פעם הייתי אם, לאחר מכן הייתי ראש האקדמיה לתיקשור. ישנם דברים רבים שהייתי משנה אם רק יכולתי. ישנם דברים רבים שאינני יכולה לשנות. אבל היום אני כן יכולה להתמודד עם הפחד. היום אני שוב אם לנכדתי, לרינה הקטנה שלי.
-
הסיפור טוב ומעניין אבל יש לי כמה הערות:
בחלק הראשון יש כמה שגיאות, היד שנשלחת למגבונים. הגבר שהצליח לא ברור עם מה
מגדל הרואים למרחק זה ביטוי שמתקשר לסידרה של רובין הוב-זה מפריע
אם רינה הייתה הבת שלה אז איך היא ישבה מולה באקדמיה ולא התבצע זיהוי, או תיקשור ברמת המשפחה
אם היא מתקשרת איך היא לא הרגישה שרינה מתה , איך הוא יכל להרוג אותה אם הוא מתקשר? זה היה אמור להציף אותו בכאב מטורף.
ולפי דעתי דמות הגמדים א. מזכירה את הגמדונים בהארי פוטר
ב. אני חושבת שזה היה יכול להיות מספיק צבעוני ומעניין רק להזכיר שהם גמדים מבלי להציג אותם כבעלי פיגור, אני הייתי הולכת לכיוון של טוב לב , אולי בעלי עצב – יודעים שאין מה לעשות עם דויד ובכל זאת הם עושים כמיטב יכולתם לעזור..מקווה שלא לקחת את הביקורת אישי מדיי אני חושבת שזה באמת סיפור טוב ומעניין
-
קודם כל, תודה רבה על התגובה.
לא הבנתי מה הבעיה עם היד שנשלחת למגבונים? ולגבי הגבר- מפורט עליו בהמשך. אשמח אם תסבירי למה התכוונת.
באשר למגדל הרואים למרחוק ולגמד-את צודקת במאה אחוז, זה באמת מפריע.
באשר למתקשר- הוא כבר חווה כאב מטורף, הוא כבר רצה שזה יגמר-אבל אם את חושבת שזה לא אמיתי אני אחשוב על משהו אחר.
שוב תודה על התגובה. -
אני זוכרת את הצרחות, אני מתעוררת כל בוקר למשמע הצרחות שלו.
השעון צילצל צלצול אחד ונדם. הושטתי יד אל המגבונים הלחים וניגבתי את פני. "הפעל מיזוג אויר".
אויר קריר החל לחדור אל הבית האטום. שנאתי את הרעש שהמזגן עשה אך הוא היה עדיף על הרעש האנושי מבחוץ. התרוממתי מהמיטה נזהרת לא להשעין את משקלי על ההרגל הפגועה. הצצתי בעינית הדלת, לא היה איש. פתחתי בזריזות והכנסתי את ארוחת הבוקר שלי פנימה. ידעתי שהיום יהיה היום. אני חייבת לספר לו, פחדתי שלא יהיה בי האומץ. נעצרתי ליד המראה והתבוננתי בדמותי. מעולם לא הייתי אשה נאה, גם לא כנערה. ידעתי בדיוק למה אנשים התכוונו כשאמרו "את נראית נחמד מאוד מיכל"
יכלתי להרגיש את החיוך הפנימי שלהם. היה רק גבר אחד שהצליח וגרם לי ללכת אחריו. זו הייתה טעות חמורה. אולי בגלל זה, בגלל הטעות שלי הלכתי לאקדמיה לתיקשור. אולי בגלל זה אני הולכת לשם היום.אני זוכרת את אותו היום שבו פגשתי בה. התקשרו אלינו ממשרד הרווחה "יש לנו אחת בשבילכם, במצב קשה".
"במצב קשה", נראה שמילים אלו הגדירו את חייה של רינה. היא נמסרה לאימוץ בעודה תינוקת. אימה לא רצתה בה. זהותו של אביה לא הייתה ידועה. היא הועברה ממשפחה אומנת אחת לשניה, אף משפחה לא החזיקה בה זמן רב. כל האנשים שפגשה בהם טענו שהיא מכשפה. אבל איגוד המכשפות בדקו אותה וטענו שהיא לא מכשפה, ושהם לא יטפלו בה בשום פנים ואופן. כך היא המשיכה להתגלגל מבית לבית.לפעמים מידע נוסף על העבר גורם לך להתבונן בו בצורה שונה. גורם לך להשתנות ואף לשנות את חייך. המידע ששינה את חיי היה המידע שהגיע אלי לאחר שקבעו את מותה של רינה, לאחר שהתבוננתי במסמכים שלה. אם הייתי יודעת מראש מה יקרה, אולי הייתי יכולה לשנות את התנהגותי, אבל לא ידעתי מראש. לבשתי את הג'קט שלי. הג'קט עזר לי לחוש חסומה, מוגנת. עכשיו כשהלכתי להיפגש איתו הייתי זקוקה לכל הביטחון העצמי שהג'קט יקנה לי. לא שהיה לו משנה איך אתלבש, הייתי יכולה להגיע אף ללא בגדים והוא לא היה מבחין בכך. הכנסתי את אטמי האוזניים שלי, ולקחתי נשימה עמוקה. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת" אמרתי בחוזקה ופתחתי את הדלת.
אינני יודעת למה דווקא אותו היום הראשון עם רינה נחרת במוחי. הרי פגשתי כבר מאות ואולי אלפי אנשים שנזקקו לתיקשור. אבל רינה הייתה מיוחדת. לא יכלתי לדעת את זה אז, אבל הרגשתי את זה. רינה הייתה קטנטנה. בית היתומים טענו שהיא בת שש עשרה, אבל היא נראתה כמו בת שתים עשרה. היא לא הייתה נאה אך היה בה חן מיוחד. חן שלא נהרס גם לאחר חיים שלמים של עצב. היא לא סיפרה לאיש מה עבר עליה אך אני ראיתי מה שגופה סיפר. היא הייתה מלאה חבורות, כל כולה, כאילו הייתה בובה אהובה שתפרו טלאי על טלאי. היא הביטה בכולנו בחשדנות, התכווצה כשהתקרבנו אליה ואכלה כאילו הייתה מורעבת.
השכן מלמטה הביט בי בתדהמה. יכלתי לראות את שפתיו זזות. "את יוצאת מהבית גברת סגל? את? מה קרה, מלחמה?"
ירדתי בזהירות במדרגות, צולעת באיטיות. כתמיד, לא הייתי מוכנה. הלם המציאות היכה בי. הוצאתי את המגבונים הלחים מכיסי וניגבתי את פני. יכלתי לחוש את רגשותיהם של האנשים סביבי, חזקים, ברוטאליים, ללא ויסות. ניסיתי לחסום את עצמי אך ללא הצלחה. השפלתי את ראשי כדי לא לראות את פניהם, לא לראות את עיניהם. חלקם ריחמו על האישה המבוגרת, הצולעת. חלקם חשו פרץ צחוק לא נשלט עולה בהם. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת"
נשמתי לרווחה כשהגעתי לשערי האקדמיה הישנה לתיקשור. הוצאתי את אטמי האוזניים ונשמתי את השקט. הרמתי את עיני אל המילים המחוקות למחצה. "אנו חשים את כאבך, אנו יכולים לעזור לך".
כשהגעתי לכאן לראשונה, פגועה מהגבר שעזב אותי כשהייתי זקוקה לו יותר מכול, מילים אלו ניחמו אותי. היום, הם הזכירו לי את דויד. ואת רינה.כאשר רינה נכנסה לחדר התיקשור והתיישבה מולי, הבנתי מייד למה המשפחות האומנות טעו וחשבו שהיא מכשפה. רינה הייתה מתקשרת. הבנתי מייד מדוע היא נמסרה לאימוץ. אם רינה הייתה מתקשרת, גם אימה הייתה מתקשרת. אימהות מתקשרות היו מתקשות מאוד לגדל את ילדיהן. הן חשות כל כאב שילדן חש בצורה חדה ומהדהדת. את הרעב שלו, את החשש ואת העייפות. רבות מהאימהות אינן מצליחות להתמודד עם כך. רינה הייתה מתקשרת, מתקשרת מצוינת כנראה. כי אף אחד חוץ ממתקשרת טובה ביותר לא היה מצליח לחסום אותי במשך זמן רב כל כך. אולי היא הרגישה שאני לא באמת רוצה לשמוע. אולי היא הרגישה שאני פוחדת להתמודד עם מה שאשמע.
היה הבדל גדול בין האקדמיה שאליה נכנסתי אז בתור נערה, לבין האקדמיה שאליה עמדתי להיכנס עכשיו. השערים היו חלודים, הצבע התקלף מעליהם, מנעול ברזל גדול סגר את השערים. צלצלתי בפעמון. מיכה הגיע לפתוח לי. עיניו נפערו כשראה אותי והוא החל לקוד ולהשתחוות. האקדמיה אומנם נסגרה מזמן אך שומרי השער נודעו בנאמנות שלהם. "כן גבירתי, אני לפתוח גבירתי, את לא לחכות הרבה גבירתי, המקום פה סגור גבירתי, אסור להכניס אף אחד גבירתי, אבל את גבירתי מותר."
הוא השתתק ופקח שוב עיניים גדולות. "גבירתי הולכת לפגוש אותו, לא טוב, לא טוב גבירתי."
ליטפתי את שערו הלבן הדליל. "אני אהיה בסדר מיכה, אתה לא סומך עלי?"
"כן גבירתי, אני סומך על גבירתי, יום טוב גבירתי."
קיוותי שהייתי גם אני נותנת בי אמון כזה. המנעול הכבד חזר למקומו. אני צעדתי על השביל המוביל לאקדמיה לתיקשור.יצאתי לגינת האקדמיה וישבתי על הספסל האהוב עלי. מתלבטת איך לעזור לרינה. דויד התיישב לידי בדממה. -אין סיכוי שאני נותנת לך לתקשר איתה-
הוא הביט בי בדממה. -אני יודעת שאתה המתקשר הטוב ביותר באקדמיה אבל…-
לדויד היו העיניים הגדולות ביותר שראיתי בחיי. כשאני מנסה להיזכר במראהו אינני מצליחה, רק עיניו עולות בזיכרוני. עיניים ללא גוף שלהן אפשר לספר הכל. פעם אחת גם אני נכשלתי וסיפרתי לעיניים אלו הכל. אולי בגלל זה הסכמתי לתת לדויד לתקשר עם רינה. -אבל אל תשכח לחסום את עצמך, אתה יודע שהחסימה שלך לא טובה-
-בגלל שאני לא חוסם אני מתקשר טוב- עיניו חייכו אלי.
נאנחתי. "אני אקח אותך אליה."צלעתי לאורך גן האקדמיה עד שהגעתי אל הספסל האהוב עלי. ספסל שהיה מוחבא עכשיו בין העלווה של השיחים. הייתי זקוקה לזמן לפני שאעלה לדבר עם דויד. לאחר שהאקדמיה נסגרה והשתחררתי מבית החולים נלחמתי כדי שיתנו לו לשהות באקדמיה. ידעתי שניתוקו מהאקדמיה יהרוג אותו. ידעתי שהוא מבלה עכשיו את זמנו בישיבה במגדל הדממה. תהיתי אם הוא הצליח למצוא את השקט שכל כך רצה.
אני זוכרת את הצרחות. אני מתעוררת כל בוקר למשמע הצרחות שלו. חבורת אנשים עמדה ליד פתח חדר התיקשור ובהתה בתדהמה. רצתי לתוך החדר. "אני לא יכול יותר" צרח.
"אני לא יכול לשמוע יותר, תפסיקי תפסיקי תפסיקי!"
הוא החזיק במחתה של באח וחבט ברינה בכל כוחו. "תפסיקי, תפסיקי, אני לא רוצה לשמוע יותר, אני לא יכול יותר, תפסיקי!"
ניסיתי לאחוז בו בכל כוחי, הוא חבט ברגלי בחוזקה עם המחתה. "תעזבי אותי, אני לא יכול, למה אני? למה? אני לא מסוגל יותר, אני לא יכול יותר."
הוא הסתובב הלוך ושוב בחדר. חובט באלימות בקירות. ניסיתי לשמור על מרחק ממנו. "דויד, בבקשה תקשיב לי, תניח בבקשה את המחתה, אתה לא זקוק לה, איש לא יפגע בך."
הוא לא הגיב, אני לא בטוחה שהוא שמע מה שאמרתי. ניסיתי לתקשר איתו. -דויד, תקשיב לי בבקשה, איש לא יפגע בך, אני אעזור לך-
הוא הביט בי במבט מוטרף ואז רץ לתוך האח, חפן מספר גחלים לוחשות והטיח אותן בעיניו. "אני לא שומע אותך" צרח "אני לא יכול לתקשר איתך יותר, טוב לך?"
לקח לאנשי המשטרה רק כמה דקות להשתלט עליו. הוא התקפל על הריצפה כחבילה חסרת חיים, משפשף את עיניו ומיבב "הרגתי אותה, הרגתי אותה."
נדרש לי רק מבט אחד במה שהייתה פעם רינה כדי לראות שהוא צודק. התכופפתי והקאתי על השטיח של חדר התיקשור. זרועות חזקות של אנשים במדים לבנים נגעו בי. אני לא אוהבת שנוגעים בי. יכלתי לחוש את הרתיעה שלהם מגופתה של רינה, יכלתי לחוש שהם מתבוננים ברגלי בדאגה. הם נשאו אותי על אלונקה לבית החולים הקרוב. כאשר התאוששתי גיליתי שדויד אושפז במחלקה סגורה ושהאקדמיה לתיקשור נסגרה.טיפסתי לאט לאט אל חדר הדממה, רגלי רעדה מרוב מאמץ. התבוננתי בידית הדלת. "אני לא מפחדת, אני לא מפחדת, אני לא מפחדת" לחשתי.
נקשתי בעדינות בדלת ונכנסתי.
דויד עמד עם גבו אלי. עכשיו יכלתי לראות שהוא גבר גבוה ורזה, עכשיו עיניו לא הפריעו לי יותר. "מי זה? זה אתה מיכה? אמרתי לך לא להפריע לי יותר."
נשמתי נשימה עמוקה ובלעתי את הדמעות שעמדו בגרוני "לא, זו אני, מיכל"
דממה. "באתי להגיד לך שאני סולחת לך, על הכל. באתי לבקש ממך לסלוח לי."
עכשיו כבר לא יכלתי לעצור את הדמעות. דויד הסתובב ועיניו העיוורות בהו בי. הוא גישש את דרכו אלי וחיבק אותי בעדינות. הוא ידע שאני לא אוהבת שנוגעים בי. כשדיבר סוף סוף, זה היה בלחישה."את זוכרת שסיפרת לי איך הגעת לאקדמיה? את זוכרת שסיפרת לי על הגבר ההוא, איך נכנסת להריון ואיך היה לך קשה לגדל את הילדה? את יודעת, הסיפור של רינה היה ממש דומה לסיפור שלך. גם לה הייתה ילדה קטנה, היא שלחה אותה לבית יתומים."
שתקנו יחד למספר דקות, מחזיקים ידיים בעדינות."מעולם לא האשמתי אותך, את יודעת. אני מניח שאם זה לא היה קורה עם ינה, זה היה קורה לי עם מישהו אחר. החסימות שלי תמיד היו גרועות. היא פשוט הציפה אותי, היא גרמה לי להרגיש כאב בצורה שלא חשבתי שאפשרית. עכשיו יש לי שקט, אני לא יכול לשמוע איש, אני לא יכול לתקשר עם איש, אני לא יכול לחוש את כאבו של איש."
הנהנתי, שנינו ידענו שהוא משקר. שנינו לא נשכח את אותן צרחות לעולם. פניתי לעזוב. "מיכל,"
הסתובבתי אליו שוב. "אני מצטער על הרגל שלך"
לא חזרתי ישירות לביתי באותו יום, כשיצאתי מהאקדמיה זרקתי את אטמי האוזניים שלי בצד. הלכתי לבית היתומים שאליו מסרתי את ביתי, את רינה, כשהיתה תינוקת והרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד איתה יותר. הלכתי וביקשתי לראות אותה. זו הייתה ילדה מתוקה, נמוכה, לא יפה במיוחד אך מלאת חן.פעם הייתי אם, לאחר מכן הייתי ראש האקדמיה לתיקשור. ישנם דברים רבים שהייתי משנה אם רק יכולתי. ישנם דברים רבים שאינני יכולה לשנות. אבל היום אני כן יכולה להתמודד עם הפחד. היום אני שוב אם לנכדתי, לרינה הקטנה שלי.
-
