- This topic has 4 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
ריח שרפה
צעקות האם נשמעו בכל פינה נידחת בכפר. המיילדת, אשר המתינה כבר עשרה ירחים, פקחה את עיניה והזדרזה להגיע לבית מאבן שבקצה הישוב. למרות שהיה חורף מצחה של האשה התמלא בזיעה. האנשים התקשו להבין עובדה זו אף ששמעו שלהביא נשמה חדשה לעולם קשה מהמאמץ של הלידה עצמה.
בעת שלפני האור האם מביטה בחייו של הילד הנולד, מהתחלתם ועד סופם, בפרטי פרטים של כל דמעה וחיוך, כל כאב וכל ניסיון של אושר. הזקנים נהגו לומר שככל שהאם תסבול יותר בלידה, כך הילד יסבול בחייו. ברגע יציאת הוולד לעולם, האם שוכחת את כל מה שהתגלה לה. האל רוצה שבני האדם לא ידעו את סבלם ואת שמחתם מבעוד מועד, הוא משתוקק שכל יום יהיה עולם חדש עבור בני אנוש והאתגר יהיה לפענחו. הבריות היו מעדיפים לדעת את עתידם אך האלוהים אינו שואל אף אחד. הוא מביט באלה שלא מאמינים בו וממתין בידיעתו הברורה שבעת צרה אלה ייכנסו לבתי תפילה ובקול חרישי ובמבט מושפל יבקשו ממנו ישועה.
האם נשאה את סבלה ימים ולילות והיו בכפר כאלה שטענו שהיא התווכחה עם האלוה על עתידו של בנה. היו כאלה שסברו שהיא אף בטאה את שמו הקדוש והנורא כמו שהיא קוראת לבעלה לסעוד עמה. היו כאלה שידעו שהוא בעצמו, הכל יכול, נמצא בין כותלי הבית. והיו כאלה שלא בזבזו את זמנם בהשערות עקרות על המתרחש והשאירו את הגורל בידי המחר הבטוח.
האדם האחראי לכאביה של אשתו הסתובב ללא מרגוע בשבילי הכפר, שואל את עצמו האם הלידה הראשונה כואבת יותר מהבאות אחריה, דומה שהיא מאבדת בשנית את בתוליה. הוא לא הצליח להמנע מתחושות אשמה כבדה על העינויים שהוא גורם לה אך התנחם בידיעה שאלה נובעים מהאהבה הטהורה עלי אדמות.
נשמתו של התינוק נבחרת דקות ספורות לפני שזה עוזב את רחם אמו. המלאכים בשמים משחקים עם הנשמות שישנן בבעלותם וכל כמה זמן בועטים באחת שנופלת לעולם וחודרת אל תוך גוף רך ושברירי. מפאת עצם הגעתה של הנשמה התינוק בוכה ולא עקב צאתו לעולם אכזר, קר וללא מחסה.
הנשמות שנשארות למעלה הן ככלל כלי קיבול מלאיי יגון, זיכרונות של חיים שלא היו, געגועים לא מוגדרים ותקוות שווא. הנשמות השמחות נשמרות בקפדנות לעשירי העולם והשאר מתחלק בין האביון והרש ביד פתוחה. בכפר כבר הכירו את איכות הסחורה הבאה מהשמיים: אנשים טובים עם כוונות טובות, נשמות המוכנות לסייע לנזקק, מחשבות ישרות המכבדות את הזולת אך עם עיניי יגון ולב דומע.
הלידה התמהמה עוד ועוד. האשה כבר לא ידעה מנין לשאוב כוחות בכדי להמשיך ולשאת את סבלה. למרות מכאובה וצערה היא לא חדלה מלהתווכח עם אדון העולם. היא לא חשבה ולו לרגע על כניעתה לו. היא דמיינה גורל אחר לדור החדש שתביא בכל רמ"ח איבריה ועקשנותה הביאה אותה לחודש האחד עשר להריונה.
היא סרבה בתוקף לפסוק את רגליה ולתת לרחמה להקיא את הולד שכה השתוקק להכירה פנים אל מול פנים. העובר גדל מיום ליום וכל יממה הוסיפה לאישה מעט צער וכאב. היא רק רצתה את הטוב לבנה והאל לא היה מוכן להבטיח לה מאומה.
כשהחודש השלושה עשר להריונה בצבץ בין אפלולית הזמן, כשכוחותיה של האישה אזלו וסבלנותו של האב היתה כקרעי בד משופשפים עד תומם, מהשמים ירד גשם שהרדים את הכפר כולו. המלאכים הזדרזו להגיע ארצה ובתרו אט אט רחמה של האישה בהצילם את התינוק שישן מתוך שעמום. בחיפזון השמימי, המלאכים הביאו עמם נשמה אסורה והשאירו אותה בין בשריו של הילד, כחילזון המשתוקק לעופף ונשאר כלוא במערה של שריונו הכבד.כשהאיר הבוקר למחרת, הענן ליטף את פסגות ההרים שמסביב לכפר והחמה עודנה רעדה מקור. האישה פקחה את עיניה והביטה במבט אימהי לעבר תינוקה שישן שנת ראשונים לידה. האב נשק לו במצחו כשהתכוון לצאת לעבודתו כמו שנהג לעשות כל בוקר, כמו שלא עשה כבר ארבעה חודשים בעקבות עיכובה של הלידה. המלאכים פזרו באותו לילה גל של שכחה בין היצורים בכפר, והרשו לבודדים להיזכר במעשה ידם רק בחלום. אפילו הכלבים באזור שכחו את פני בעליהם.
הבשר הרך של התינוק התרחב עם חלוף הזמן מבלי לבקש רשות מאיש. כל העת הנשמה האסורה גדלה ללא הרף וישנה ללא דאגה, כמשב הרוח הנעים שלפני הסערה. בשמים, המלאכים הבינו שנשמה אסורה אבדה להם. אלה האשימו את אלה, איימו זה את זה למשך דקות ארוכות ואחרי זמן מה חתמו את הסוד הנורא בדממה מקוללת.כמו כישוף שתוכנן בדייקנות, הנשמה האסורה פקחה את עיניה בדיוק ביום הולדתו השביעי של הילד. בין העננים ידוע שהמנהגים הנלמדים והחינוך המתקבל הם כעלה הסתוי בבערת היער, מול עקשנותה של הנשמה שהוגדרה בשמים.
אמו של הילד אפתה עוגת שוקולד וכל שבעת הנרות תפסו את מקומם והיו מוכנים לחיות את חייהם הקצרצרים שהוו את מותם. ברגע שהילד נשם עמוקות בכדי לכבות את האש, הרוח האסורה התעוררה משנתה.
אף לא אחד בכפר ההוא דמיין לעצמו שמאז אותו רגע גורל היקום היה תלוי על כתפיו של ילד עם שבעה חורפים בממונו. בעת נשיפתו את אש הנרות, הוריקן הכה נופים מרוחקים, כזורע הרס וכיליון וקוצר שממה ושקט.
כשהשמש הופיעה למחרת הילד פקח את עיניו וחש שקר לו. אמו חשבה שלבטח זה התקרר בלילה ולא תארה לעצמה שדבר לא היה משנה את רוע הגזרה ושהכל מאז הרגע הנורא היה נשלט על ידי רצונה של הנשמה האסורה.
הילד רעד מקור, הקיא את מה שלא אכל ובמקומות רחוקים היו רעידות אדמה ומכות קור שטרם נראו בעולם, נראו התפרצויות הרסניות של הרי געש רדומים זה אלפי שנים אשר זעמם הבוער שרף אין ספור סיפורים שלא יסופרו עוד לעולמי עד.
כשהילד הבריא החלו להגיע החדשות המרות מקצבי תבל. השליחים הגיעו תשושים כמלטפים את מותם ושואפים לקץ, אחרי שטעמו את האימה המרה ביותר. קולותיהם המקוטעים מעצם המועקה העמוקה בליבם סיפרו על זרמים בלתי פוסקים של דם שנשפך, על צווחות השבר, על חוסר האונים הכללי ששלט על הכל.
האמהות חיבקו את ילדיהן כמנסות לגונן עליהם מהשואה הממשמשת ובאה. החיבוק של אותה אם לילד בן השבע נהפך למוות פתאומי של אלפים מעבר לים. אלה ששרדו סיפרו שראו איך רוחות לא מוכרות לחצו את היצורים עד להשאירם כבשר רפה ללא זכר לרוח חיים.
הילד רחץ את גופו במים חמים והאקלים העולמי טיפס עשרות מעלות מעלה. סקרנותו לא פעם הביאה אותו לפצעים, כאבים ובכי. אותם אסונות תמימים של ילד הפכו למראות זוועה בקצבות העולם, ללהבים מושחזים החותכים בבשר החי, כוחות לא מוסברים שגררו אנשים להתנגש בעוצמות לא אנושיות אל מול קירות ורצפות ומבול שנולד משמים בהירים שלא העזו לנסות ולהסביר את התופעה.
אין לדעת כיצד או מתי אביו של הילד ידע לקרוא את המציאות הנוראה. זה התקרב לאשתו וניסה להמתיק את האמת המרה כמנסה להנעים את ההרגשה כשטיפות חומץ שוטפות את הפצע המדמם. מספרים בכפר שצעקת האם הרעידה את כל האזור ואפילו העצים הצטמררו ממנה. הילד היה התגלמות המתיקות אך זו הייתה אחראית לשיטפונות של דבש בעולם, של קץ החיים וייאוש השורדים, של חושך ודמעה.
אנשים, נשים וטף התאספו בכיכר הכפר. כולם חשו צורך ואחריות להחליט החלטה מהירה ובלי פשרות. אך מהר מדי הרעיונות היצירתיים ביותר התרסקו אל מול החומה המפרידה בין דמיון למציאות. אם היו הורגים את הילד, מותו הייתה מובילה למות הכלל. אם היו משאירים אותו בחייו, המוות היה מגיע לאטו, אך לא פחות אכזרי וחסר רחמים. כולם חשו צורך בעשיית מעשה היות ועדיף למות עם צעקה איומה בגרון מאשר בדממה המוחלטת ביותר. אך היה בלתי אפשרי לנסות ולהוציא כל קול מגרונם של האנשים הנבהלים והשקט התקרב סבלני בזעקתו מחרישת האוזניים.
בכיכר הכפר התארגנו שתי קבוצות שונות. האחת מורכבת מאלה שהיו מוכנים להרוג את הילד שכל העת בכה מבלי להבין את האשמות העומדות נגדו. הקבוצה השנייה בנויה מאלה שהיו מוכנים להמתין אולי לקץ אך לקץ מחושב, צפוי ומתוכנן בשמים, מסיבה שהם אפילו לא העזו לנסות ולהבינה. ישנה סיבה, טענו כנגד אלה שניסו לשסע את גרונו של הילד, והביטו לכיוון הרקיע השליו.
ההחלטה לא התמהמהה להתקבל. ההמתנה תהיה בת שלושה ימים, גם כשנוכחו לדעת שזמן זה עלול להיהפך לגרדום שבו ימצאו את מותם. בשעות שנותרו החליטו הבריות לנסות ולעורר את הרחמים העליונים במרום.
נדלקו מדורות ענק ומנורות, אנשי הכפר הקריבו קורבנות, גידים ועזים, קציר השנה והזכרונות הטובים של כל אחד. הוכרז צום כללי לשלוש יממות, היו כאלה שפצעו את עצמם לאות אבל וחלה חובה על כולם לשפוך דמעות ללא הרף. נכתבו שירי הלל, נקראו כתבי הקודש לאוזני כל וקולות האנושות השורדת צעקו תחנונים לשמיים שנראה שלא הקשיב כלל.
מאז גילוי האמת הילד היה לבד. הוריו באו אליו כל העת וניסו לנחמו אך לא התקרבו אליו מפאת חששותיהם שכל נגיעה, כל נשיקה או ליטוף יכולים להוליד זוועות אי שם, חורבן ומוות. חבריו של הילד התרחקו ממנו, ותושבי המקום שנאו אותו ופחדו ממנו כמו בני אנוש לשונה מהם.
שלושת היממות הגיעו לקצן. העייפות מילאה את הגופים והדממה היתה נואשת. הכל היה לשווא. המאמינים טענו שהכל היה צפוי מלכתחילה והיה זה ניסיון מלמעלה בכדי לבדוק האם גם ברגעים האחרונים הם היו מוכנים להתחנן למחילה. האחרים הלא מאמינים החלו לסדר את העצים בכדי להקריב את הילד. לאמתו של דבר מאמינים ולא מאמינים עשו את אותם הדברים בניסיונם לעצור את הצעד שהיה מוביל לתהום הסופי. אלה וגם אלה היו חסרי אונים לחלוטין. אך האנשים שהביטו השמימה חשו תחושת שלווה לא מובנת ובלתי ניתנת להסבר.
כשראו המלאכים שקץ העולם מתקרב, הגיעו למסקנה שיש לעשות מעשה. הלכו מבוישים לאלוהים בכדי לספר על טעותם. אך נדהמו לראות שזה נעדר מכיסא מלכותו כבר שבע שנים. היתה נשמתו שלו שהסתובבה בקיומו של הילד ההוא, שם למטה.
המלאכים הרדימו בשנית את החי בעולם והוציאו לילד את הנשמה הארורה בארץ והקדושה בשמים, מבלי דעת הוא החזיק בגופו.
כשהתעורר הכפר מחדש כולם ראו את הילד הכפות בידיו שהביט באימה לעבר עשרות העצים המוכנים לבעור למענו. הזעקה היתה חדה, זעקת הנשמה החדשה שזה עתה ירדה לעולם וכבר חזרה השמימה. האלוהים מצא את מקומו במרום, כשכל העת הוא מריח ריח שרפה חזק אשר גרם לו להרגיש אי נוחות לא מוסברת.
אנשי האמונה האמינו באמת והאחרים גם כן. אלה פרשו את הישועה כתוצר ממעשה ידם ואלה גם כן. הכל הסתיים ושלמות הדברים יכולה הייתה לחזור לקדמותה, לעולם ללא רחמים, לעולם גדוש באסונות שבאים מהשמיים מישות לא נראית, ממהות בלתי נתפסת ולא מילד בשר ודם שניתן לראות, לגעת בו ואפילו לאהובו. -
די משעמם. הפואנטה לא מדהימה, זה נראה קצת טיפשי שהמלאכים לא שמו לב שהבוס שלהם חסר במשך שבע שנים.
יותר מדי תיאורים (או פחות מדי סיפור יחסית לכמות התיאורים).עם זאת, יש בסיס טוב. כדאי לעבוד על זה עוד, ולהפעיל בעיקר סכין (לחתוך והרבה).
יעל
דרך אגב, אני לא סגורה על זה, אבל אני די בטוחה שזה בלתי אפשרי שאשה רגילה תצליח לדחות את הלידה במשך כל כך הרבה זמן. הגבול שנראה לי זה כמה שעות. חוץ מזה, אחרי החודש העשירי התינוק מתחיל לגווע לאיטו, ולכן עושים ניתוח קיסרי.
-
-
-
הרעיון היה לא רע בכלל, למרות שלספר זאת כסיפור פואנטה לא עוזר אלא רק מפריע. ועדיף בלי כל כך הרבה הסברים.
לעומת זאת הביצוע ממש רע. טרחני מאוד, מלא פרטים שלא מוסיפים, ומצד שני בלי דמויות מעוררות הזדהות. לאנשים שאתה מתאר אין שם ואין מהות ולכן אי אפשר להתחבר אליהם והסיפור עובר ליד הקורא. צריך ממש להתאמץ להמשיך לקרוא. השפה ארכאית ומסורבלת בלי שום סיבה. נקודה חיובית – לא ראיתי שגיאות הגהה ודקדוק מהותיות.
-
