- This topic has 4 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ההתמכרות, אמרו לה, תביא למותה. בצורה בטוחה ומהירה. תיעוד של אברי גופה במצבי קמילה שונים הוצג בפניה כדי להדגיש את הנאמר.
נירה החלה לערוך את מסמכיה. היו לא מעט כאלה, מצטברים לערמה מסודרת על שולחנה.
כאשר היה הכל מפורש ומופרש כיאות לקרובים ורחוקים, השאירה פתק במקום גלוי, לקחה את המזוודה הכחולה הקטנה, ויצאה.
מכוניתה נעה בדרך המאפילה כמו נמר שקט, מגיבה בקלילות למגע, מדיפה ריחות של ניילונים ועור.
רגע לפני העליה להר, פנתה נירה לדרך עפר בוצית. המכונית נהמה והתאמצה לעבור בדרך שלא נועדה לה. הקפיצים חרקו והיטלטלו והחלונות כוסו נטיפי בוץ. אך היא היתה חזקה מספיק.
לבסוף עצרה.
נירה עמדה באור הירח. קולות אלקטרוניים נישאו אליה דרך האוויר הצלול. מוזיקה אלקטרונית. היא גלגלה על לשונה את השם – טראנס.
המזוודה גילתה שתי אמפולות שקופות. היא הריקה אותן במהירות, אחת אחרי השניה. עכשיו ידעה, יש לה כמה דקות עד שזה יתחיל. ועוד מעט זה יגמר.
הקולות התגברו עד כדי טירוף כשהתקרבה. ברגעי הצלילות האחרונים שלה תהתה איך אפשר לשמור על המסיבות האלה בסוד עם כזה רעש.
הרוקדים, המתנועעים, חרכו אותה במבטם. היא לא התאמצה להיות אחת מהם, בחליפה המחוייטת שלה, בנעלי עקב ששקעו שוב ושוב בבוץ. בשיער המורם.
כאשר עיניה איבדו את המיקוד חשה כיצד הם מתקרבים אליה. נדמה היה לה שנשאלו שאלות, נדמה שמישהו אחז בזרועה, ועוד מישהו. מישהו פשפש בבגדיה, אולי חשבו שהיא סוכנת סמויה, חיפשו מיקרופון. היא התחילה לצחוק, זה הצחיק אותה כל כך, היא לא יכלה להפסיק.
המחפשים עשו עבודה יסודית, הם ירדו לעומק בגדיה, הם נגעו בכל מקום, עד שלא נותר לה דבר להסתיר.
כל אותו זמן ניגנה המוזיקה באוזניה, בתוכה. היא זזה איתה ככל שיכלה, ככל שניתן לה על ידי האנשים שהחזיקו בה על האדמה הרטובה.
הקצב הוא מערבולת בלתי נפסקת, צרימה על צליל. על כורחה ניסה מוחה למצוא איזה שהיא תבנית. מתוך הרגל, מתוך הצורך למצוא סדר באי הסדר. אך הוא מחליק ללא אחיזה.
והיא מתערבלת, מניחה לעצמה לצלול פנימה, לתוך הקצב הניתז מהחצץ, מהבוץ, מהעצים. במוחה המתרוקן היא חשה דבר אחד. הדבר שאותו חשה כל כך הרבה זמן.
הצורך.
היא חשבה שתשאיר אותו מאחור, היא חשבה שתוכל להיפטר ממנו, אבל הוא כאן. חזק מתמיד, שורף את עצביה בצווחות חשמליות. ועתה הוא מופיע בגוונים וטעמים לא מוכרים, רצון למאכלים שמעולם לא טעמה, התאווה לסמים שעדיין לא ניסתה, והיא תופסת, שהצורך הוא לא רק שלה.
במקום כלשהו בתוכה בקעה הצעקה. היא חלפה על פני העצים, על ההרים, השמיים המתבהרים של ראשית השחר, הרמקולים השחורים שפעמו איתה עד שהפכו לקול אחד. עד שהשתתק הכל.
מתוך גרעין החיים שבתוכה, הזרע הפורה, זה שהתנגד בכל כוחו לכיליון, עלתה המילה הבודדה:
'כן!'
ומן השקט הדהדה המילה בהמון קולות – 'כן!'היא היתה המלכה שלהם. המלכה המורה. הדבר הנכון.
היא היתה הצורך שלהם. הם היו הצורך שלה. הם היו כאחד.
היא פקחה את עיניה. אחת מהן היתה נפוחה מכדי להפתח לגמרי. מסביבה מהרו אנשים להצמד אליה, לעזור לה להתרומם.
הם הביטו בה.
היא ידעה שהיא חייבת למצוא להם מטרה.
היא התחילה לצעוד, וקול צעדיהם מאחוריה. -
אבל מה בדיוק הסיפור אמור להביע?
הרעיון זקוק לפיתוח ולהבהרה. כפי שהוא, לא ברור מה, למה, איך ובשביל מה. האם האמפולות הם הסם? או משהו אחר? מהי בדיוק התכונה היחודית (או הלא-יחודית) של הגיבורה? ולמה כל זה?
ועוד: גם לו היה הכל מובן, הרי שזו רק תחילתו של סיפור. אין כאן תחושה של סיום, כי אם של קטיעה (ובהערת אגב – אבקשך לקרוא את כללי הפורום). אין טיפול ממשי ברעיון, אלא רק הצגתו. והצגת רעיון לבדה לעולם אינה מספקת.לסיום – ניטפוק קל: נסי להתקרב פעם למסיבת טראנס. אף אחד לא יעיף בך מבט, ודאי שלא "יחרוך אותך במבטו". למעשה, כשמדובר במסיבות טראנס, אפילו רובוטריק בגובה עשרה מטרים לא ילכוד את תשומת לבם של המשתתפים.
-
-
-
-
