- This topic has 6 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היא נגעה בי בתשוקה.
אולי זה לא ברור איך מגע יכול להתפרש כאלימות, עדינות, תמיכה או תשוקה, ועדיין להיות אותו מגע. קשה במיוחד להבין איך זה כשהמגע הוא לא פיזי, במובן הרגיל, כבר כמה שנים. שהוא אינו מגע בעצם אלא שילוב של צמרמורות עדינות ועקצוצים קצרים בכפות הידיים שמצטרפים יחד למגע שלה, להרגשה שהיא שוב כאן, אתי.
– "ליאת", טוויתי את המלים באצבעותיי, "את מקדימה קצת היום."
– "הדרך שלך להגיד לי שאתה מופתע, אני מניחה."
לא היה לי קשה לתרגמם למלים את העקצוץ המשועשע קלות שהגישה לי, מעין רפרוף אצבעות על גופו של האהוב, כזה שכבר אינו מדגדג אבל מזכיר בעדינות את תחושות הדגדוג מהעבר.
– "ליאת…."
התפנקתי לכמה שניות בתחושת הזיהוי המוכרת, בחילופי הדברים הקצרים שהיו מעין וריאציה על הטקסט הרגיל, עד שהיא לחשה לי שוב.
– "תבוא."
עצמתי את עיני ואטמתי את עצמי לעולם, פותח את השער האחורי של המוח ומאפשר לה להיכנס אלי. כרגיל, התמלאתי בה עד אובדן. כרגיל, התמזגנו אחד בשני, קרובים כל-כך לשלמות.
והיה גם עוד דבר, לא לגמרי רגיל, שהטריד את מנוחתה.*האיש השחור הקטן דפק על הדלת הסודית ולחש את הסיסמה.
הוא שוב נכנס לתוכי. יש לו קוד מיוחד שלא הצלחתי עדיין לפענח. הוא תמיד יודע איכשהו את הדרך. הנה הוא עכשיו, הרגשתי, הנה הוא בחדר הבקרה הראשי, מביט בשעון, בודק את מה אתי. הנה הוא עכשיו – בתוכי.*עברו שלוש שנים מאז. שלוש שנים שאין לי חברה אמיתית. כולם שאלו, הציעו הצעות, שידכו שידוכים. אפילו אימא ניסתה פעם אחת. אבל לי היה ברור, כבר מההתחלה, שלא תהיה אף אחת אחרת.
גם אם ליאת לא הייתה באה אלי בלילות. גם אז לא הייתי מוותר עליה. לא כעסתי עליה גם כשהיא סיפרה לי איך הפרה את ההסכם שלנו. ידעתי שהיא שיקרה לי, שהבטיחה ולא קיימה, אבל שום דבר לא השתנה. היא עדיין הייתה ליאת שלי. האדם היחיד שאתו יכולתי לדבר אי-פעם.
וכשגיליתי שאני עדיין יכול לדבר אתה, הדבר היחיד שרציתי היה להמשיך ולדבר. כל הלילה. כל הלילות.*בפעם הראשונה פגשתי את האיש השחור מייד אחרי שקפצתי. הוא משך אותי למטה ולא נתן לי לתפוס את הקצה של המרפסת. כל הזמן, כשכאב לי, הוא ריחף בסביבה ונתן לי קצת מעצמו. כל נגיעה הותירה סימני חריכה עמוקים. גם כשברחתי ממנו הוא רדף אחרי, דרך כל מערבולות האור, עד לכאן. גם כשמצאתי את המקום שלי, עמוק באפור הדומם, הוא היה שם, מאחורי, מסביבי, מחכה לרגע שאנוח ואנשום כדי שיוכל לחדור, למצוא לעצמו מדרך רגל ולהיכנס לי לנשמה.*
הבגרויות כבר התקרבו, מאיימות, אבל ידעתי שליאת תעזור לי. היא תמיד הייתה טובה בבית-הספר. לי קשה במיוחד באנגלית, אבל בתקשורת שלנו אין לי בעיה. אין שם שום שפה, רק תחושה. התמכרתי לתחושה, לשאלות ולתשובות שהעברנו בינינו בלי לדבר.
הלכתי אחרי תחושה אחת, מצמררת, כאילו משהו או מישהו מסתיר ממני דברים. ניסיתי לחשוב אבל בתוך ההתמזגות זה היה כמעט בלתי אפשרי. ליאת לא יכולה לשקר, ניסיתי להשתכנע, זה רק משהו קטן ומציק. ניסיתי לא לזכור את מה שהיא הבטיחה אז, שהיא לא תנסה יותר להרוג את עצמה. אנחנו ננצח, לחשתי לעצמי, אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים.*כשסיפרתי לרפי הוא היה בהלם. רצה לדעת למה לא אמרתי לו קודם. לא יכולתי להיכנס לכל הסיפור המופתל, לבחירה שעשיתי אז, בשניות הראשונות אחרי שקפצתי. ניסיתי להסביר לו שגם כאן, בצד הזה, אין חופש. שיש חובות שצריך לשלם. הוא לא רצה להבין שגם כאן ממשיכים לשחק את המשחק. הראיתי לו את כל מה שהיה מותר, ואז השארתי את המפתח במנעול בשביל האיש השחור הקטן. אין פה זמן שהיה או זמן שנגמר. אין דמעות.*
אתמול בערב דיברתי בפעם האחרונה עם ליאת. זה היה קשה מתמיד, עשרות טיפות אפלות מחקו מלים שלמות, טשטשו את האהבה שנותרה ברקע בלבד. היא אמרה שאם איכפת לי מהאנשים שסביבי כדאי שאני והיא לא נדבר יותר. אני התמלאתי בהלה.
– "מה פתאום לא נדבר," נגעתי בה, "איכפת לי רק ממך, לא מאף אחד אחר."
– "לא," היא ענתה לי, "אתה יכול עוד לצאת מזה."
לא הקשבתי לה. לא רציתי להקשיב. כשהתאהבנו, לפני ארבע שנים, הבטחנו תמיד להקשיב אחד לשני. ניתקתי את עצמי מהמגע המעקצץ, המיסתורי, כי לא יכולתי לעמוד יותר במלים שתרגמתי ממנו. נשארתי לבד, ישן ובוכה את השעות שנותרו עד הזריחה, ואחר כך.לקראת הצוהריים קמתי מהספה ויצאתי החוצה. שמש עמדה באמצע השמיים, מבעירה ומייבשת את גופי. הייתי מפרש דק לרוח שהגיעה מהצפון, רוח קרירה, לחה, שהביאה ריח של גשם מהים. אדמת הגינה הקדמית של הבית ליחכה את רגלי, לוכדת אותן במבוך של שורשי עצים.
ליאת צדקה. ברחוב עברה מכונית ובה נערה יפה, בערך בגילי, שחייכה אלי ואני אליה. בבית חיכו לי טפסי בחינות הבגרות משנים קודמות. חשבתי על גבינת קוטג' ועגבניות וקלטתי כמה אני רעב.
הסתכלתי דרך המשקפיים, על הבית ומסביבו. ובשום מקום, בשום מקום בכלל, לא הצלחתי לראות אף איש שחור קטן. -
-
קשה להבנה – עדיין, אחרי קריאה שניה, אני עדיין לא לגמרי בטוחה מה קראתי, אבל יפה. אהבתי את הסוף מאד. קשה לדעת אם הסיפור פנטסטי או לא, כי באותה מידה כל האירועים יכולים להתרחש בנפשה של הגיבורה (לא שזה מפריע לי, ממש לא), אבל הוא מתאר בצורה מאד יפה תהליך של החלמה אחרי אבדן, התהליך המתחייב של ויתור. יש כאן בעייה דומה למה שציינתי לגבי הסיפור העליון – ההתקדמות בתהליך שעובר על הגיבור נוטה להיות בקפיצות במקום בהדרגה, דבר שקצת פוגם באמינות.
-
-
-
גם זה סיפור שנכתב די מזמן, ואולי הקפיצות זו בעיה סגנונית שאני באמת צריך להתעסק אתה. בכל אופן, חששתי מאוד להימרח כאן, ורציתי לשמור את רוח המסתוריות. 'האיש השחור' יכול להיות כל דבר, מכוחות האופל ועד יצר ההרס העצמי של הבחורה עצמה שממשיך גם אחרי מותה. החשיבות כאן, מבחינתי, אכן הייתה להעביר את תהליך ההחלמה אחר האובדן. ייתכן שאני צריך לתארך את הקטעים בסיפור כך שיהיה ברור שזה לא מתרחש בו-זמנית אלא על פני תקופה (משהו שיראה כמו קטעים מיומן). מה דעתכם?
כמו-כן, בקרוב אפרסם כאן עוד סיפור או שניים בז'אנר הזה (מיסטיקה פסיכולוגית) וגם סיפור שהוא ממש מד"ב. אני עובד עכשיו על שפצור שלהם.
-
-
