- This topic has 19 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
דרואיד אפל
לאזארוס עצם את עיניו והניח לשינוי להשתלט עליו. הכאב הבלתי מתפשר, אופף-הכל, האפיל על חושיו ופיו נפער בזעקה אילמת. סביב לו, מארג האנרגיות של הטבע נע, מקבל את גופו אל תוכו ומשנה אותו. תוך רגעים ספורים הכאב נמוג, והזאב הרים חוטמו אל השמיים והשמיע יללת ניצחון ארוכה ונוקבת.הוא ניתק ממקומו ורץ סביב קרחת היער, נהנה מתחושת גופו הגמיש והחזק, מגע הרוח על פרוותו, שלל הניחוחות באפו ועיניו החדות, שהבחינו בכל גבעול עשב, בכל עכבר מסתתר ונמלה עוברת. הוא היה אחד עם הטבע והטבע היה אחד עמו. לרגע אחז בו הפיתוי להרפות, לתת לעצמו לזאב להיות אחד, אך הוא עמד בפיתוי, ושמר על שפיותו בתוך השינוי רב העוצמה. לאט, בחוסר רצון, שב למקומו בלב קרחת היער.
הוא התיר לעצמו ליהנות, עוד רגע קט, מהחושים המחודדים, עוצמת הגוף החדש, שלל הריחות הנישאים ברוח, ואז הרכין ראשו וציווה על עצמו לחזור. הכאב שב, פולח את כל כולו בעודו מתכווץ ומשתנה, עצמותיו חורקות ועורו נמתח. תוך רגע נצחי כרע, רועד, ערום ועריה, על קפלי גלימתו בתוך העשב הרטוב מטל.
"יפה עשית," אמרה הכוהנת הגדולה, מאחוריו. "עברת את המבחן, וכעת הנך דרואיד ברמה חמישית."
"בברכת האם הגדולה," השיב לאזארוס, מתנשם. הלם הייסורים עדיין שיתק את גופו. שערו הזהוב נפל, לח מזיעה, על מצחו.
"מהו השינוי הבא?" שאל כעבור רגע, "האם זהו הצבי, או שמא הפנתר?"
"הצבי," היא השיבה, מביטה בו בחצי חיוך של גאווה. "ולאחריו הנשר, הפנתר והדוב. אך אל לך לדאוג. זמן רב עוד לפניך."
"ואין דבר אחרי הדוב?" לאזארוס הזדקף לאיטו, עודו כורע, ופנה להביט בה. השמש עמדה מאחוריה, מסנוורת ומסתירה את תווי פניה הזקנות, מלאות החוכמה. שיערה הצח כשלג נח בצמה עבותה על כתפה, וגלימתה הלבנה נראתה כהילה סביבה.
"הדוב הוא האחרון," היא נדה בראשה לאות הן. "אחריו אתה מגיע לרמה הראשונה, ומכאן דרכך פונה לכיוון אחר."
לאזארוס ידע את התשובה, ועם זאת עדיין חש אכזבה.
"הזדרז והתלבש," אמרה הכוהנת. "השאר כבר מסיבים אל השולחן. אל לנו לאחר לתפילת השקיעה."
לאזארוס התרומם ועטף עצמו בגלימתו, מודע לעיניה הנוקבות עליו. כשהחל פוסע בעקבותיה, פקו ברכיו והוא מעד.
"האם זה תמיד כואב כך?" שאל.
"עם הזמן הכאב פוחת." הכוהנת האטה ונפנתה אליו, מחייכת. "משתעמיק לדעת את הטבע ואת חוקיו, כן יקל עליך להתמזג עמו. שאלות רבות לך, בני. אך מענה יימצא לכולן בבוא הזמן."
לאזארוס הנהן. הסבלנות, ידע, הייתה חלק חשוב מלימודיו, כמו גם המשמעת. אך הרעב לידע וליכולת היה חזק בו. התקדמותו האיטית תסכלה אותו רבות.
*
השולחן ניצב בלב קרחת יער רחבה, מתחת לאלון עתיק יומין, עמוס בצלחות של פרי, ירק ומאפים. משהגיעו לאזארוס והכוהנת והגדולה, מצאו את כל חברי המעגל ישובים, מחכים לבואם. תמוז, אחיו הצעיר של לאזארוס, נופף לו בידיו והחווה אל המקום ששמר עבורו. לאזארוס מהר להתיישב לידו בעוד הכוהנת הגדולה עשתה דרכה אל ראש השולחן. מראה פני חבריו המחייכים אליו, ושפע המזון, הזכירו ללאזארוס את היעדרותו בת שלושת הימים, כאשר צם והתכונן למבחנו בלב היער.
"בברכת האם הגדולה נקבל מזון זה," אמרה הכוהנת הגדולה מראש השולחן, ובדברה עמדה השמש מאחוריה, מקיפה אותה בהילה של זוהר. מילותיה הדהדו סביבם ואף הרוח נראה כי עצרה מנשוב כדי להקשיב.
"בברכת האם הגדולה," השיבו עשרים קולות, והסעודה החלה.
"איך היה?" שאל תמוז בהתרגשות. לאזארוס חייך, מעמיס מזון על צלחתו.
"עברתי את המבחן, כמובן," אמר. "להיות זאב, זוהי הרגשה מופלאה." הוא לא סיפר לתמוז על הכאב הכרוך בשינוי קשה זה. איש לא חלק את הרגעים היותר קשים של הלימודים; רק את ההצלחות ורגעי הטוב.
"הכוהנת הגדולה אמרה שבשקיעת הירח הבא אוכל לנסות את שינוי הארנב," אמר תמוז. "איני יכול לחכות!"
לאזארוס הנהן, לועס. בהקיפו את השולחן במבטו, הבחין בפנים חדשות; עור שחום, שיער שחור, תווים מהפנטים ועיניים כהות, עמוקות. הזר אכל מן הפרי והירק, אך לא נגע בלחם. משהו בו עורר בלאזארוס הרגשה מוזרה.
"מיהו החדש?" שאל את תמוז. "איני זוכר שראיתי אותו לפני כן."
"אינך יודע?" תמוז הופתע. "הרי הוא כאן כבר מזה יומיים!"
"אל תשכח שביליתי את שלושת הימים האחרונים בחורשה, בהתכוננות למבחן," לאזארוס מלמל. עיניו שבו, כמהופנטות, אל פני הזר, ופגשו במבטו. העיניים השחורות משחור כמו חדרו אל תוך נשמתו, והוא לא יכול היה להסב מבטו מהן.
"שמו רזאי," אמר תמוז בפה מלא, "והוא הגיע אלינו ממעגל אחר, הרחק בצפון. המעגל שלו הותקף על-ידי דרקון, והוא הפליט היחיד. הכוהנת הגדולה תחליט בימים הקרובים אם להזמין אותו להצטרף אלינו."
לאזארוס הנהן. שפתיו של רזאי נעו, מתעגלות קמעה למעין חיוך נסתר, כמעט לא נראה. לאזארוס הצליח, לבסוף, להסב ממנו את מבטו והעסיק עצמו במזון שלפניו, אך התאבון היה ממנו והלאה.
השיחה סביב השולחן נסבה על חגיגת מפנה השמש הקרבה ובאה. היה זה תור המעגל לארח את החגיגות, וכבר החלו התכנונים לקראת ההערכות לאירוח כל המעגלים השכנים. לאזארוס שמע, בלי להקשיב, משתדל שלא להביט לעבר רזאי. הזר המסתורי עורר בו רגשות עזים ולא מובנים.
"…כמובן שיהיה עלינו לאגור כמות גדולה מהרגלים מפירות היער," שמע את קנאריס, בן זוגה של הכוהנת הגדולה, אומר. "יגיעו כחמש מאות איש, בסך-הכל. יהיה עלינו גם למצוא מקום לאחסן את כולם. אינני יודע אם קרחת היער שלנו גדולה דיה עבור כולם. המדורות – …" אך קשה היה לו להתרכז בנאמר והכעבור זמן קצר הפסיק לנסות.
בתום הארוחה מהר לקום.
"אהיה בספריית המגילות," אמר לתמוז, "שם אלמד על השינוי הבא המצפה לי."
"אל תשתהה שם יותר מדי," אמר תמוז. "התגעגעתי אליך, אח גדול!"
לאזארוס גיחך ועטף אותו בחיבוק דוב, אחר טפח על כתפו ושילח אותו לדרכו.
הוא עצמו פנה ללכת, ומצא עצמו עומד פנים אל פנים מול רזאי. נשימתו נעתקה. רזאי חייך.
"לא יכולתי שלא לשמוע," אמר, וקולו היה רך, קולח וערב לאוזן, "ספריית מגילות! ספריית המעגל שלי הושמדה כאשר הותקפנו, ומגילות יקרות ערך רבות אבדו. האם אוכל לבוא איתך?"
"וודאי," לאזארוס אמר בלי לחשוב. "המגילות הן עבור כולם."
"לא ערכו בננו היכרות, אגב," אמר רזאי. "שמעתי את שמך מוזכר בעת היעדרך. אתה הוא לאזארוס, בעל השאלות."
"ואתה רזאי," אמר לאזארוס, מסמיק לנוכח הכינוי הלא-מחמיא שהצמידו לו חבריו. "זה עתה עברתי את מבחן הרמה החמישית שלי," הוסיף, מחפש אחר המשך לשיחה. "ומהי רמתך?"
הם החלו ללכת לעבר בקתת העץ הגדולה בה נשמרו המגילות של המעגל, צועדים לאיטם, מבטיהם נעולים זה בזה.
"אצלנו שיטת הלימוד שונה," אמר רזאי, "אבל אני מאמין שרמתי גבוהה בהרבה משלך. מהו השינוי הכי חזק שלך?"
זה מכבר נותרה המולת אנשי המעגל מאחוריהם, ועצי החורשה סגרו עליהם, ענפיהם נעים ברוח הקלילה, קולות אוושה רכים מבליעים את צעדיהם וקולותיהם.
"הזאב," אמר לאזארוס בגאווה. לרגע עלה בו זיכרון בהיר ועז של תחושת היותו זאב, הרוח על פניו, העוצמה האגורה בתוך גופו, ונשימתו נעתקה. הוא עצר, מביט נכחו בפליאה.
"יפה," אמר רזאי, "הזאב איננו שינוי פשוט. הוא דורש הבנה מעמיקה של מארג הטבע." הוא חייך, וחיוכו היה כה מתוק, טעון מסתורין ומלא עוצמה פנימית שלאזארוס חש את עצמו נסחף, מאבד שליטה לנוכחו.
"מה…מהו השינוי שלך?" שאל.
"אראה לך בהזדמנות," אמר רזאי. "אה, הנה הגענו."
*
ספריית המגילות הייתה בתוך בקתת עץ גדולה ואפלה, עליה הגנו מפני איתני הטבע כשפים חזקים. בפנים חדר אור השמש דרך חרכים בסכך הגג, וגחליליות עצומות מימדים ריחפו פה ושם, מטילות זוהר חיוור על המדפים עליהם נחו המגילות.
הספרייה היתה חביבה על לאזארוס במיוחד, בהיותה מקור בלתי נדלה לידע ומחקר. כאן בילה שעות רבות מזמנו הפנוי ממטלות ופולחן, קורא כתבים עתיקים של דרואידים רבי עוצמה שחיו ולימדו בימי קדם, בהם היה מארג הטבע חזק פי כמה. עיתים חלם בהקיץ שהוא צאצא של אחד מהם, ובדמו זורמים הכוחות העתיקים. תמוז היה צוחק עליו שיום אחד ילמד להשתנות לגחלילית ענק, רק כדי להישאר לנצח נצחים בין המגילות החביבות עליו כלכך.
כעת עמד בלב הספרייה שלו, והביט ברזאי הסובב בה לאיטו, בוחן את המגילות בעניין.
"מרשים," אמר רזאי, שולף מגילה מאחד המדפים ופותח אותה. "יש לכם כאן אוצר גדול בדמות המגילות האלה. כמה חבל שספרייה המעגל שלי אבדה." הוא גלל את המגילה והשיבה למקומה, אחר פנה ועמד מול לאזארוס. "אמור לי, בעל השאלות, מה אתה שואל?"
לאזארוס העיף מבט אל סכך הגג, וראה כי אור השמש נחלש. הגחליליות חיזקו את אורן והחדר נמלא בזוהר כסוף חיוור, ערטילאי. קרב מועד תפילת השקיעה, אך למרות חובתו להיות נוכח בה, לא יכל להכריח עצמו לזוז. לרגע שקל את השאלה, המביכה משהו, תוהה שמא עליו לשנות את הנושא, או להתחמק ממענה. אחר החליט, שעדיף לו לדבוק באמת.
"אני שואל את מה שאיני יודע," אמר. "יש הרבה שאין הכוהנת הגדולה מספרת לנו, הרבה שעלינו לגלות בכוחות עצמנו. יש גם דברים שאינם מענייננו… אבל אני רוצה לדעת. אני רוצה להיות כמו הדרואידים העתיקים, אם כי הסיכוי לכך מועט."
"השאלה היא המפתח לסודות הגדולים ביותר," אמר רזאי. הוא נע קדימה עד שעמד ממש מול לאזארוס, כמעט נוגע. "אך המענה לשאלות רבות נמצא בתוכך פנימה. כל שעליך לעשות הוא לעצום עיניים, ולהקשיב. התשובה כאן." הוא הושיט ידו ונגע בחזהו של לאזארוס. לאזארוס עצר נשימתו, משותק מעצמת המגע, החום המתפשט על עורו והצמרמורת שעברה בעצמותיו.
דלת הספרייה נפתחה פתאום ותמוז הופיע בפתח.
"אתה מאחר לתפילה, לאזארוס!" קרא, ואז הבחין בנעשה ועצר, נבוך.
"כן, כמובן," אמר לאזארוס במהירות. הרגע חלף, והוא חש שביכולתו לנשום שוב בחופשיות. "בוא, רזאי, והשתתף עמנו בתפילת השקיעה," אמר, ומיהר בעקבות אחיו הצעיר.
אך בלכתו, התפשטה בו מועקת האכזבה, אובדן אותה תחושה של מגע שלרגע סחפה אותו.
*
תפילת השקיעה היתה פולחן פשוט, שגרתי כמעט. אנשי המעגל עמדו במעגל בקרחת היער בלב חורשתם, אוחזים ידיים, ונשאו תפילה קצרה, אחר עצמו עיניהם והניחו לאורה הגווע של השמש לגעת בהם. מששקעה, נפנו מערבה ונפרדו ממנה עד הבוקר שלמחרת.
בעת התפילה עמדו לאזארוס ורזאי צד בצד. כשאחזו ידיים, חש לאזארוס את גופו קל כנוצה, בהיר ככוכב. בתום התפילה, עמדה הכוהנת הגדולה במרכז המעגל ואמרה, שלאחר מחשבה החליטה להציע לאורח להצטרף למעגל. כולם הביטו לעבר רזאי, שניצב במקומו והבעה קפואה על פניו. לאזארוס, לידו, קיווה בכל מאודו שיסכים.
"אני מודה לכוהנת הגדולה," אמר רזאי לבסוף. "כבוד גדול הוא לי, שהמעגל מציע לאמץ אותי, ואשמח להצטרף אליכם."
כולם הריעו, ולאזארוס נגע בידו של רזאי בשמחה. רזאי נפנה אליו וחייך. היה בחיוך הזה משהו אפל כמעט, אבל לאזארוס לא הבחין.
*
למחרת הלכה חבורת אנשים, לאזארוס ותמוז ביניהם, ליער, לאסוף גרגירים ופטריות, ורזאי הצטרף אליהם.
פוסע לצידו, לאזארוס השתדל להתרכז במשימה שלפניו, אך לא יכל שלא להביט לעברו מדי כמה רגעים. עיניהם תמיד נפגשו, כאילו רזאי הביט בו כל העת."מה שאמרת לי אתמול בספריה," אמר לאזארוס לבסוף, "שעליי לחפש את התשובות בתוך עצמי… למה התכוונת?"
"כאשר אתה עובר שינוי, אתה מאזין לטבע, סופג לתוכך את המטווה שלו והופך לאחד עמו," אמר רזאי לאחר רגע של שתיקה. "אתה מאזין לתשובות שבאות מבחוץ."
"נכון," לאזארוס אישר. "זו הדרך לשינוי."
"לא תמיד." אמר רזאי ועצר מלכת. לאזארוס עצר גם כן והביט סביבו. זה מכבר התרחקו משאר החבורה, וכעת היו לבדם בקטע שקט של היער.
"איך אפשר אחרת?" תהה לאזארוס.
"אפשר," אמר רזאי. "הבט."
הוא הניח את הסל שלו ארצה, ועמד דומם, עיניו עצומות, גופו זקוף. הוא לקח נשימה עמוקה, ואז החליק לתוך השינוי, בקלות, ללא כאב, ללא מכשולים. בגדיו נשרו סביבו כעלים.
לבו של לאזארוס דילג על פעימה. לפניו ניצב כעת חד-קרן לבן, טהור, מקסים ביופיו. חד-הקרן הניף ראשו וקרנו הבהיקה לאור השמש.
"לא ידעתי…" לאזארוס לחש. "חשבתי שהדוב הוא השלב האחרון…"
חד-הקרן הרים ראשו, וחזר מן השינוי. רזאי חייך, ניצב על ערימת בגדיו כאילו זה עתה שב מטיול מרענן, ולא משינוי מורכב במיוחד.
"פשוט וקל," אמר, "כשזה בא מבפנים."
לאזארוס הביט בו, ומצא שלא יכל להתיק ממנו את עיניו. עיניו של רזאי אחזו בו וכלאו אותו, סחפו את נשימתו ממנו והלאה והחישו את פעימות לבו עד שחשב שימות מרוב רגש. הדבר עורר בו תמיהה, שכן מעולם לא חשב שיימשך לגבר אחר, ואם זאת, לא ניתן היה לטעות בטיב הרגש. גופו של רזאי, מעשה אמנות מפוסל של הטבע עצמו, פעל עליו כמגנט שאין להתנגד לו.
"תנסה את זה," רזאי לחש, ופתאום היה לידו, נוגע לא נוגע, נשימתו חמה על פניו. "הקשב למה שבפנים. תן לזה לזרום דרכך…"
ולאזארוס עצם את עיניו, ונסחף בזרם התשוקה והקסם.
*
"הכוהנת הגדולה תהתה איפה היית," לחש תמוז בבקתת המגורים שלהם באותו הלילה. "הפסדת את פולחן אמצע היום וחזרת מאוחר כל כך, וללא כל שלל."
"הייתי עם רזאי ביער," אמר לאזארוס חרש. תחושת האושר המוחלט עדיין שלטה בו, ממלאת את כל כולו כמו זרמה בעורקיו. "הוא יכול להשתנות לחד-קרן, תמוז. היית מאמין? חד-קרן."
"אתה מתנהג מוזר," אמר תמוז. "בפעם האחרונה שהתנהגת כך, היית מאוהב בנערה ההיא שביקרה אצלנו, טליסיה."
"אני יודע." לאזארוס התהפך אל גבו ועירסל ראשו בידיו, מביט אל התקרה האפלה. "איני מבין זאת בעצמי. זה כאילו…כאילו שעד עכשיו לא ידעתי את עצמי, לא ידעתי מהו האושר האמיתי. אבל עכשיו אני יודע."
"חד-קרן, מה?" תמוז אמר בחשדנות, "והוא ילמד אותך?"
"כן…" לאזארוס לחש, קולו חולמני, ועצם את עיניו. "זאת, ודברים רבים אחרים…"
*
זמן מה אחרי שנרדם לאזארוס, החליק תמוז ממחצלתו ויצא החוצה חרש. כל עוד נפשו בו רץ אל בקתתה של הכוהנת הגדולה ודפק על דלתה. פחד מוזר, בלתי מוסבר, הלך וגבר בו מהרגע ששמע את דברי אחיו, והוא חש שלא ימצא מנוחה אם לא יקבל הסבר המניח את הדעת.
הכוהנת הגדולה פתחה את הדלת, שיערה סתור והיא מתעטפת בגלימתה.
"מה לך, תמוז?" שאלה בפליאה למראה הנער הנרעש.
"אני חייב לשאול אותך משהו חשוב, כוהנת גדולה," אמר תמוז במהירות. "משהו שמטריד את דעתי…"
"שאל, אם כן," אמרה בנדיבות וחייכה. "בוא, כנס פנימה בל מטריד את מנוחת האחרים. הן לא ייתכן שאחיו של לאזארוס בעל השאלות יוכל שלא להדבק בקדחת הסקרנות הבלתי נלאית!"
תמוז נכנס והתיישב על קצהו של כיסא. הוא חש ברע על שיהיה עליו לשקר לכוהנת הגדולה, ועם זאת ידע שלא יוכל לגלות לה את כל האמת. עדיין לא, למען אחיו.
"כשהייתי בכפר לפני שבוע," אמר, "שמעתי אנשים מדברים באכסניה, והם אמרו משהו מוזר ביותר. הם אמרו, שהם ראו דרואיד משתנה לחד-קרן, ו…"
הכוהנת הגדולה לא נתנה לו לסיים.
"מתי קרה הדבר?" שאלה, ופניה הביעו דאגה גדולה.
"לפני שבוע," חזר תמוז ואמר, "כאשר הלכתי עם קנאריס והאחרים לסחור עם הכפריים…"
"והאם אמרו היכן ראו את אותו דרואיד?" עצרה אותו הכוהנת הגדולה שוב, "מי היו האנשים שדיברו?"
"לא…לא ראיתי את פניהם," תמוז מלמל, מתחיל לחוש חרדה אמיתית לנוכח תגובתה, "ורק שמעתי קטע קצר משיחתם. רציתי לדעת אם מה שאמרו אפשרי, או שמא טוו שקרים כדי להרשים את חבריהם."
"דרואיד רגיל אינו יכול להפוך לחד-קרן," אמרה הכוהנת הגדולה.
"אם כך," אמר תמוז במהירות, חש בהקלה גדולה, "הרי שאותם אנשים שיקרו…"
"דרואיד רגיל, אמרתי," קטעה אותו הכוהנת הגדולה בשלישית. "דרואידים רגילים יכולים להשתנות רק לבעלי חיים טבעיים. אבל ישנם דרואידים מסוג אחרי, דרואידים אפלים, היכולים להשתנות למפלצות וחיות קסומות. דרואידים כאלה יכולים להשתנות לחד-קרן, שד או אף דרקון."
"ואיך…איך אפשר לזהות דרואיד אפל?" תמוז לחש. החרדה שבה ואחזה בו, ביתר שאת.
"קשה," הכוהנת הגדולה אמרה חרש. "הם נראים ככל האדם. בדרך כלל הם יפים עד מאוד, ויש ביכולתם לגרום לכל המתבונן בהם להתאהב בהם, בין אם זה גבר או אישה. הם מהפנטים. הם יכולים לזהות את הלא-בטוחים, המהססים והמחפשים, ומציעים להם דרכים קלות, את פיתויי הכוחות האפלים. המעגלים שלהם מוסתרים בהרים גבוהים, ביערות אפלים ובמערות עמוקות. יש אומרים שאין הם עובדים את האם הגדולה כלל. עליי לכנס את כולם ולהזהירם שייתכן ודרואיד אפל נמצא בסביבתנו. לך, חזור למיטתך כעת, ותודה שיידעת אותי."
"בברכת האם הגדולה," לחש תמוז, רועד כעלה, ויצא החוצה. ברכיו פקו בדרכו לבקתתו, והוא נאלץ לעצור כדי לתת ללבו להרגע. הוא ידע, מעבר לכל ספר, שאכן היה דרואיד אפל בקרבתם, והוא כבר נעץ את ציפורניו בלאזארוס, אחיו.
*
לאזארוס התעורר ממגע רך על פניו, ופקח עיניו אל פניו המחייכות של רזאי מעליו. מבלי משים השיב בחיוך משלו, מתמתח ומושיט ידו לגעת באהבתו החדשה.
"קום, ישנוני," לחש רזאי. "בוא איתי החוצה ואראה לך משהו מופלא."
"שקט, אל תעיר את אחי," לחש לאזארוס.
"הוא לא כאן," אמר רזאי, "מן הסתם יצא אף הוא ליהנות מיפי הליל. בוא, עכשיו."
לאזארוס קם, עטף עצמו בגלימתו, ויצא אל הלילה השקט. רזאי הוביל אותו לעבר היער ופנימה, אל בין העצים הנמים, לתוך קולות הינשופים וציידי הלילה. הם הלכו צד בצד, בלא מילה, עד אשר הגיעו לחלק של היער שאפילו לאזארוס, שכה הרבה בשיטוטים וטיולים, לא הכיר. הם עצרו בקרחת יער קטנה ובלבה מעיין מפכפך.
"הבט," אמר רזאי והפנה מבטו אל השמיים. לאזארוס הביט אל הקטיפה הזרועה באבני חן של שמי הלילה, וחש בקסם הטבע הנם האופף אותו בברכתו.
"האם תלמד אותי להשתנות לחד-קרן?" שאל בתקווה, נקרע בין רצונו לשהות עם אהובו בשלווה בלילה היפה והקסום, לבין רצונו ללמוד.
"יותר טוב מזה," אמר לאזארוס בחיוך. "בוא, נטבול קודם באגם."
הם פשטו בגדיהם ונכנסו לתוך המיים הקרים.
*
תמוז התפרץ לתוך הבקתה בצעקות, "לאזארוס! קום! רזאי הוא דרואיד אפל!" ומייד עצר. הבקתה היתה ריקה. מבועת, תמוז פרץ החוצה והביט סביבו. הכל היה שקט ושליו, כולם ישנים בלי לדעת על הסכנה האורבת להם. להיכן נעלם לאזארוס? תמוז חשב מהר, לועס את שפתו התחתונה וקופץ את אגרופיו בעצבנות. כעבור רגע באה אליו ההארה. כמובן! היער! הן לאזארוס אהב לצאת בלילות בהירים שכאלה אל היער ולשוטט בין העצים, ולהאזין לקולות הטבע. תמוז שם פעמים אל היער, רץ כל עוד נפשו בו.
*
כעבור טבילה קצרה, לאזארוס ורזאי יצאו מהמיים ועמדו זה מול זה, נוטפים, על העשב הלח, חופת הכוכבים מעליהם והרוח הקלה מלטפת את גופותיהם הרטובים.
"תן לי את ידיך," אמר רזאי, "ועצום את עיניך. כעת, תן לעצמך לשקוע. הקשב לקולך הפנימי, לכוח נשמתך ומשאלות לבך. אל תחשוב על הכאב, אל תקשיב לקולות הטבע הקוראים לשינוי הקשה, המורכב. הנח למה שאתה בפנים לשנות אותך בהתאם למשאלות לבך. פרוש כנפך אל תוך האפלה שבפנים ועלה למעלה."
"איננו יודע עוד איך להשתנות לציפור…" התחיל לאזארוס, וחש באצבע על שפתיו, משתיקה אותו.
"אינך צריך לדעת," אמר רזאי. "רק להקשיב."
ולאזארוס הקשיב. הוא שמע את נפשו, הצמאה לכוח, קוראת לו לרוותה. הוא שמע את מארג הטבע בתוכו הוא, מטווה מורכב של אור וחושך, טוב ורע, כוח וחולשה ואמונה וכל מה שביניהם. הוא חש את ידיו של רזאי על אלה שלו, בוערות בחום, בתשוקה, בעוצמה, והשינוי החל בו מבפנים, בעוד רזאי משתנה לצידו. הכוח, הכוח המפתה קרא לו והוא פרש כנפיו ונסק לקראתו, נושם מלוא ריאותיו מן האור, מן החושך. הוא חש עצמו מתרחב, מתארך, גדל מעבר לכל מה שחשב אפשרי, ללא כאב, כאילו השינוי התרחש מחוצה לו ועטף אותו במסכות. אכן, השינוי שבא מבפנים היה כלכך הרבה יותר חזק, הרבה יותר קל, מהשינוי שלמד כדרך בדרואידים. לא היה לו עוד צורך לזכור, ולהיאחז, באישיותו, במה שהוא, כדי לא לאבדו בשינוי, שכן שינוי זה לקח את כל זאת ומיזג את יישותו עם יישות השינוי, עם מה שהוא נהיה. אחיזתו במציאות נחלשה והלכה, בעוד הכוח עולה וגובר בו.
*
תמוז רץ, נמשך בעקבות אחיו כבחוט קסמים, האימה בכל כולו והנחישות במוחו למצוא את לאזארוס, להזהירו, להצילו. בלא לדעת איך מצא את דרכו במחשכים, מועד על שורשי עצים ומבריח טורפי לילה ממחבואם, מחריד מנוחת ינשופים ומקים קול רעש ורשרוש בעוברו בתוך שיחים. לפניו ראה קרחת יער נסתרת ובה דמויות נעות. בלא לחשוב החיש צעדיו והתפרץ אל מחוץ למעטה העצים, זועק: "לאזארוס!"
לפניו, שני דרקונים עצומי מימדים פרשו כנפיים ונסקו אל שמי הלילה. בטרם כילה מוות-האש הבוער את חייו, ראה אותם תמוז פונים לכיוון החורשה בה שכן המעגל.
(הערה: במקור, הסיפור נגמר כאן, אבל אז עלה בי הצורך להמיר את הסיום הטראגי בסוף טוב, ואז הוספתי את ההמשך…האם קילקלתי את הכל?…)
*
הכוהנת הגדולה שמעה אותם באים עוד בטרם הופיעו בשמיים. קול כנפיהם העצומות המכות באוויר היה כמו רעם בשמי הליל. אורות הופיעו בחלונות הבקתות והאנשים החלו יוצאים החוצה, מופתעים וחוששים.
"נראה כי איחרנו את המועד," אמרה הכוהנת הגדולה לקנאריס שהופיע לצידה. "אז זה עתה היה אצלי תמוז וסיפר לי על שיחות ששמע בכפר, על דרואיד אפל, והנה הוא כאן. עלינו להתכונן."
"הדרואיד האפל…" החל קנאריס, ובאותו הרגע נגלה מחזה האימים לעיניהם, ודבריו גוועו על שפתיו.
הדרקון הראשון היה שחור משחור, קשקשיו בולעים את אור הירח והופכים אותו לצל אפל בשמיים זרועי הכוכבים. הדרקון השני היה זהוב, נוצץ ומבהיק עד כדי לסנוור את עיני המתבוננים בו. הם עפו צד בצד, קרובים כדי מגע בין כנפיהם המכות. יחד פערו פיהם ושחררו מטר של להבות על קרחת היער השלווה.
"עזרי לנו, האם הגדולה!" זעקה הכוהנת הגדולה, מניפה ידיה אל השמיים. ברק חצה את האפילה, רעם התגלגל, ומטח עז של גשם מילא את האוויר כווילון, מגביל את הראות והורג את הלהבות בטרם אחזו בבקתות. ברק נוסף הבזיק, ופגע בגבו של הדרקון השחור, ניתז מקשקשיו והלאה. הדרקון שאג, ונחת בלב השטח הפתוח, מכה סביבו. כפתו העצומה לכדה דרואיד צעיר, שלא היה זריז דיו להימלט בזמן, ומחצה אותו למוות.
הדרקון הזהוב הוסיף לרחף מעל, מביט אך לא תוקף.
"בשם האם הגדולה, סוב לאחור!" קראה הכוהנת הגדולה, והחוותה בידה בתנועת השלכה לעבר הדרקון השחור. מכף ידה הפתוחה התפרץ זרם רוח אדיר והכה במפלצת, וכה עז היה שהדרקון נסוג צעד אחד לאחור, כנפיו העצומות נפרעות וראשו הוטח אחורנית. עיניו הבריקו, שחורות משחור, והכוהנת הגדולה חשה את מוחו כנגד מוחה, כוח רצונו כנגד כוח רצונה, כישוף הדרקון נאבק לעוצרה. הכוהנת עמדה במתקפה, ותוך כדי כך נגלה מוחו של הדרקון לעיניה ונפשו נפרשה בפניה.
"רזאי!" לחשה, וליבה נפל בה. "איך הייתי כי עיוורת? ולאזארוס…" עיניה נפנו אל הדרקון הזהוב בשמיים ודמעת יאוש יחידה החליקה על לחיה, נבלעת בגשם השוטף.
מרבית הדרואידים האחרים הצליחו להיערך בחצי מעגל מאחוריה, אוחזים ידיים ולוחשים את לחש העוצמה אליה, לתת לה מכוחותיהם. הדרקון השחור זינב בהם ממקומו, ולכד שניים נוספים בכפותיו המכות. זעקות המוות שלהם החישו את צעדי האחרים עד שכולם ניצבו מאחוריה, רועדים. רעד עבר בגו הכוהנת הגדולה ואש הבריקה בעיניה.
"את כוחות הטבע אני משלחת בך, בברכת האם הגדולה!" קראה, מחווה בידיה אל הדרקון רזאי. "מות תמות על גניבתך, על פשעיך! על המעגל שאת יושביו רצחת ועל כוונותיך לרצוח מעגלים נוספים! איך לך זכות קיום על פני האדמה הזאת!…"
"אימלה!" קרא קנאריס מאחוריה, "אל תעשי את זה! אל תשאי את שם האם הגדולה במעשה שנאה ונקמה!"
היא עמדה לנערו מעליה, אבל אז נע הדרקון לאזארוס, ונחת לצד רזאי. לרגע הביטו עיניו הזהובות באנשים שלפניו, בפחדיהם, בנכונותם להגן על עצמם, בהילת מארג הטבע האופפת אותם. ואז התנפל בחמת זעם על חברו, קורע בו בשיניו ובציפורניו, מצליף בו בכנפיו ובזנבו ונושף בו אש.
החלק שהיה לאזארוס, ששמע את קריאתה הנואשת של הכוהנת הגדולה, השתחרר וצף אל פני השטח. מתקפת המוחין הכושלת של רזאי עליה פתחה את מוחו גם בפניו, וכשראה את אופיו האמיתי, השתחרר מאחיזת הכישוף שלו. מראה הטבח בחבריו קרא את יישותו האמיתית לפני השטח, והאני שלו עלה והשתלט על גוף המפלצת שלו.
בזעקות מרות ושאגות מחרישות אזניים נאבק כעת באהובו, שהיה כה מופתע עד כי אף לא הגן על עצמו. בשיניים חסרות רחמים אחז בגרונו, מתעלם מהטפרים המשספים את בטנו, מהאש השורפת את ראשו והזנב המצליף בצלעותיו, ולחץ ולחץ עד שהמאבק נחלש, התנועות נרגעו והאור כבה בעיניו של הדרקון השחור.
טעם המוות בפיו היה מר. לאזארוס הדרקון הרפה מהגוויה ונסוג לאחור, רועד. קולות זעקו בתוכו פנימה, קוראים לו להרוג, לשרוף, להשמיד ולהשביע את רעבונו. הוא ניסה לאטום את אזניו, אך לא יכל כעת, משנפקחה שמיעתו להם. הוא התכווץ לכדור בקצה המרוחק של השטח הפתוח, הגשם מכה בו, והסתיר את ראשו הגדול בכנפיו.
"לאזארוס!" קראה הכוהנת הגדולה, "שוב אלינו! הרפה מכוחות האופל, חשוב על האור! הרגש את מארג הטבע סביבך, את ברכתו ואת אהבתו!"
לאזארוס ניסה, ולא יכול. שוב לא חש במארג הטבע, רק בשנאה הרוטטת של כוחות האופל בתוכו. לנגד עיניו עלתה דמות תמוז אחיו, נכלה ומת בלהבות שהוא ורזאי שילחו לעברו. טפריו חפרו באדמה, כל כולו כמהה להיבלע בה.
"חזור אליי, לאזארוס!" קראה הכוהנת הגדולה מבעד למבול הניתך, מבעל לגלגול הרעמים והבהק הברקים ויללות הרוח. "יש בך הכוח! אתה שונה! יש לך כלכך הרבה למה לחזור! יכולתך להתנגד לכשפי הדרואיד האפל היא סימן כי יש בך מכוחותיהם של הדרואידים העתיקים! חזור וגלה אותם!"
לאזארוס הרים ראשו והביט בה. האם אמת דיברה, או שמא היו דבריה אך ניסיון כושל לעודדו ולעזור לו? הוא רצה להאמין. עיניו נסבו אל גופת הדרקון השחור לצידו, והוא זכר את הכישוף הכבד, את קסם המגע ותשוקת הכוח. הכוח הרב להשחית, עד בלי גבולות. לא בזאת רצה. לא בזאת…
כאב אדיר פילח את כל כולו, כמו החל האוויר לוחץ עליו ומנסה להקטינו. אש שורפת צרבה את בשרו מתחת לעורו ועצמותיו השמיעו קולות חריקה מבהילים. סדקים הופיעו בקשקשיו והאופל ניגר דרכם, נשפך עם דמו השחור ונספג באדמה הרטובה. כנפיו נשמטו, חסרות כוח, ונמוגו. תחושת העוצמה נעלמה כלא הייתה. מגע הגשם היה קר על גופו הערום. לאזארוס התכווץ כעובר ובכה אל תוך האדמה בה בגד.
*
הוא פקח את עיניו אל אור שמש, ושכב בלא ניע. לרגע לא זכר מי הוא והיכן הוא, ואז צפו הזיכרונות ועלו בו.
"תמוז!" זעק והתרומם לישיבה.
"הס, ילדי," אמרה הכוהנת הגדולה, שישבה לצד מיטתו. "שכב, תנוח. את הנעשה אין להשיב. אך העתיד פתוח בפניך כעת."
"איני יכול להישאר," אמר לאזארוס חרש,"אחרי מה שעשיתי, לא אוכל עוד לחיות כאן. עלי לעזוב." חולשה גדולה אחזה בו, והוא נפל חזרה אל הכר.
"אכן," אמרה הכוהנת הגדולה, "אך לא מהסיבות שאתה מאמין. עליך לעזוב, כי עברת כעת לשלב גבוה מכדי שאוכל עוד ללמדך. מאז ומתמיד חשדתי שיש בך יותר מהנגלה לעין. תמיד היית כה רעב לדעת עוד, ללמוד. קורצת מחומר אחר מאשר אנחנו. באת משושלת של דרואידים שידעו להפוך לדרקונים טובים, לחדי-קרן ולפיות. אותם דרואידים של אור שיכלו לדרואידים האפלים ולחמו בהם, והגנו על האנשים מפניהם."
לאזארוס הביט בה, ועצב מר ממוות אחז בו.
"לא כך רציתי לגלות את זה," לחש. "לא במחיר כזה. אינני רוצה את המורשת הזאת."
"אך עם זאת, מסופקני אם תוכל להאבק בה," אמרה הכוהנת הגדולה.
*
הוא עזב את המעגל כעבור יומיים, ושוב לא שמעו ממנו. אך מדי פעם גונבה לאוזניהם השמועה על דרקון זהוב שחלף בשמי כפרים ומעגלים אחרים, מבהיק בשמש, שומר ומגן עליהם, כפי שעשו הדרואידים של האור בימי הקדם.
-
-
כתוב טוב. אפילו טוב מאוד. גם הרעיון לא רע, אם כי קצת מקוריות היתה יכולה להוסיף הרבה.
הסוף המודבק, לעומת זאת, נוראי – עם כל חיבתי לסופים טובים, הסוף המקורי כבר היה יותר טוב.
ודבר אחרון, יש לך נטייה חמורה ל"דאוס אקס מכינה" – פתולים בעלילה שמשנים אותה לחלוטין , ולא נובעים מכלום. אם כל כך חשוב לך לערוך שינוי כלשהוא, היה נחמד אם היית מכין את הקורא אליו, או אפילו שותל רמזים אחרי שכתבת את השינוי.סך הכל, יש לך כשרון אמיתי – קח נושא קצת יותר מקורי ותזרים את העלילה, ואני מצפה לתוצאה בכליון עיניים
-
כתוב טוב. מעניין מאוד וקריא.
הערה סגנונית אחת: בפסקה
"כולם הריעו, ולאזארוס נגע בידו של רזאי בשמחה. רזאי נפנה אליו
וחייך. היה בחיוך הזה משהו אפל כמעט, אבל לאזארוס לא הבחין."הייתי מורידה את המשפט השני: "היה בחיוך הזה… לא הבחין".
כבר נתת מספיק רמזים לזה בהתחלה, ואחר כך יצרת את הרושם שזה בטעות. לא צריך שוב לדחוף לקורא בכוח את העובדה שרזאי הוא bad guy. תן לקורא להתלבט עם זה, ולגלות את זה יחד עם תמוז.
הסוף המודבק אכן בעייתי. קודם כל, אתה מכניס שם מידע סותר – אם הטובים יכלו להפך לחדי קרן, אז איך רזאי הפך לחד קרן?
חוץ מזה, יש לו תחושה נורא אמריקקית. כל הקטע של יסורי המצפון, הוא רואה את ההקרבה של חבריו, את הרוע של רזאי, האופל שנשפך מהכנפיים, זה זוועתי.עדיף לחתוך איפה שזה נגמר במקור. הרבה יותר טוב. (או לאלתר סוף טוב פחות דביק, אם אפשר).
לסיכום: יופי!!!
-
ולהלן דירוגי:
רעיון: טוב ומקורי (לפחות מהזווית שלי).
ביצוע: טוב מאוד. כתוב מצויין וקולח.
סנסאוונדה: אם עוצרים בקטע שבו חתכת במקור אז כן, יש. אחרי הסוף השני הרגשתי יותר גועל מהקיצ'יות ואשר תחושה של סוף סיפור רגיל. אני מעדיף סופים רעים כי הם יוצאי דופן בין כל השאר, הם מראים לנו שהעולם לא כולו טוב ויש בו דברים לא נחמדים.לא שאני משווה אותך לשפילברג (לפעמים זה טוב ולפעמים לא כל כך) אבל לפי דעתי את צריך להשאיר את הסיפור בלי התוספת מאותה סיבה שאת "אינטילגנציה מלאכותית" היה צריך לחתוך בקטע (ספויילר ענק לסרט לא רע) שבו דיוויד נקבר מתחת לים כשהוא עדיין מדבר אל הפיה הכחולה.
כמובן שאפשר עוד לשפר, כמו שיעל אמרה, אבל סך הכל יש לך פה סיפור טוב בידיים רק אם תחתוך את הסוף המודבק. אהבתי.
-
נתחיל, לשם שינוי, מה*ביצוע*. ביצוע לא רע בכלל. רואים שאתה שולט בשפה, אבל מצד שני רואים גם שזה בשבילך כמו להחזיק את הבטן. כל כמה שורות אתה חייב להפסיק, לנשום, ולשחרר ביטויים כמו "מה השינוי הכי חזק שלך" או "כלכך הרבה יותר חזק". חבל. אף אחד לא מחייב אותך לרמה כזו של משלב, ולמעשה ברוב הזמן יוצר רושם בנאלי משהו.
עוד טענה מרכזית לגבי שמות הדמויות. תמוז הוא שם נהדר, כך גם רזאי; מה לאזארוס עושה שם? וקנאריס? ואיך קוראים לכוהנת הגדולה, חוץ מ"כוהנת גדולה"? רצוי להחליט על סט שמות אחיד ולהשאר איתו.
לחיוב, התיאורים שלך לא רעים בכלל. גם כאן ישנן כמה מעידות, אבל בסך הכל אתה מתאר טוב מאוד.*רקע*. געוואלד. הסיפור כל כך תקוע בעולם הלעוס-עד-חורמה של פנטזיה קלאסית, שזה מטריד. אפשר לצרף את זה לאוסף כאחד מספרי-הצד של רומח הדרקון. זו לא מחמאה.
מקוריות! גם אם העולם שלך זהה לעולמות המוכרים, תבנה אותו קצת. ה"כוהנת הגדולה" קוראת "בשם האם הגדולה". נו באמת. אתה לא כותב ניו-אייג' לאנשים שרוצים להצליח בעבודה, אתה כותב פנטזיה. תשקיע, תבנה, תחדש. רק כדי לטהר (מעט) את שמם של וייס והיקמן, אפשר לתת כדוגמא את מחזור שער המוות – שם נבנה קודם העולם, על כל הדמויות, אנשים, חוקים וקסם שבו, ורק אחר כך התווספה העלילה. הפרטים שלא נכנסו לסיפור – הופס, לנספח. לא בכול חייבים להשתמש. אבל העולם שם *מקורי*! (יחסית). בעיקר בפנטזיה, המקוריות של העולם שלך קובעת כמעט חד-משמעית את רמת הסיפור. דרואידים, דרקונים (והביטוי המזוויע "דרקונים טובים"), חדי-קרן – מקומם בחוברת לשחקן של מו"ד. אפשר לבנות עולם מעניין יותר. חבל.*עלילה*. לא רע, אם כי צפוי משהו. "זר *מסתורי* ו*כהה*… הממ… בטח הטבח החדש של המעגל, שום דבר שצריך להטריד אף אחד". אני לא קונה את זה, וקשה לי להאמין שהדמויות שלך קונות את זה.
יש עוד, אבל אני אם אני חושש שהמחשב שלי יפול. לסיכום: המון פוטנציאל. זה אמנם לא נראה ככה ממה שכתבתי, אבל זה בגלל שאני כותב רק את הדברים שמפריעים לי. המון פוטנציאל, אם בשפה, אם ברעיון ואם בעלילה. עם קצת יותר השקעה וקצת מקוריות אפשר להוציא ממך משהו. מחכה לראות ממך עוד.
____________
הערות:
1. למרות הביקורת השלילית משהו, נא *לא להיעלב ולא לוותר* ולנסות לקחת דברים במקצועיות. אשמח לשמוע מה יש לך לומר בנושאים שהעליתי, למשל.
2. התגובה כתובה בלשון זכר אך מיועדת לשלושת המינים (בנים, בנות, מג'נטה).אבישי
-
-
-
זה שיש בו דרואידים לא הופך אותו לסיפור מו"ד. הדרואידים בהיסטוריה, להזכירכם, היו כוהני דת קלטיים. זה שבמו"ד יש כוהן מסוג דרואיד, לא אומר שאסור לאף אחד להשתמש בהם בסיפור שאינו מו"ד.
אילו המחבר היה קורא לדרואידים שלו "מתבודדי הטבע" למשל, אף אחד לא היה מקשר בין הסיפור לבין מו"ד. אני לא ראיתי אף סממן אחר של מו"ד בסיפור, ולטעמי אי אפשר לסווג אותו ככזה. -
-
1. "דרואיד ברמה החמישית" – ועם זה באמת קשה להתווכח.
2. "דרקון שחור" (רע) ו"דרקון זהוב" (טוב) – רק צריך רומח ויש טרילוגיה.
3. "דרואיד אפל", ממש כמו החלוקה המטופשת לאלפים "רגילים" (טובים) ואלפים אפלים.
4. "השינוי הכי חזק שלך" – זה נשמע יותר כמו מה שמנצ'קין ישאל מנצ'קין אחר מאשר דיאלוג דמויות.
יש עוד, לא היה לי כוח לקרוא את הכל שוב. קשה מאוד שלא לקבל את הרושם שזהו סיפור מו"ד,
ולטענתך: דווקא אם הוא היה קורא להם "מתבודדי הטבע" זה היה מצביע על בנייה של עולם ששונה, לפחות בפרט אחד, מעולם המו"ד. הבחירה להשתמש בדרואידים, בדרקונים זהובים ושחורים, וברמה החמישית – זה מה שהופך את זה לסיפור מו"ד (בין היתר).
את צודקת: לו הדמויות היו "מתבודדי טבע", (ולא דרואידים), לו לאזארוס היה "מתבודד בסימן הזאב" (ולא "דרואיד ברמה חמישית"), לו רזאי היה סתם זר כהה (ולא "דרואיד אפל"), לו כל מופע של "דרקון" היה הופך למשהו אחר, ליצור שקיים בעולם הספציפי הזה – אזי לא היינו מתלוננים. התלונות הן *בגלל חוסר ההשקעה בעולם ולקיחת עולם מוכן*, שלא לומר לעוס ומרוט. -
הדרואידים המתוארים בסיפור הם דרואידים כפי שהם מופיעים בהרפתקאות וסיפורי מו"ד, ולא בשום צורה שהיא כוהני הדת הקלטים הקדומים. הדמיון מתחיל ונגמר בדת הנטורליסטית.
הדרואידים הקלטים –
1) לא שינו את עצמם, ואפילו לא התיימרו לשנות את עצמם.
2) לא היו מסודרים ב"מעגלים".
3) לא כתבו מגילות. בשום פנים ואופן לא כתבו מגילות! הדת בקלטית מבוססת על המילה המדוברת ולא על המילה הכתובה – הדרואידים, בעזרתם של הפילי והבארדים – זכרו הכל בעל פה. הסטוריה, דת, חוקים… הכל. מי שכתב את המגילות הקלטיות היו נזירים נוצריים, ה-ר-ב-ה שנים אחר כך.
4) לא האמינו לא בדרקונים, ולא בחדי-קרן. תוספות מאוחרות מהמיתולוגיה האירופאית.
5) לא נחלקו לכוחות אופל ואור. חלקם, כדרכם של כוהני דת, היו מושחתים. חלקם, כדרכם של מנהיגים רוחניים, נחשבו למגינים מפני. אבל כ-ו-ל-ם סגדו בדיוק לאותו כח נייטרלי. וכל מי שקרא אפילו חלקיק קטנטן מהמיתולוגיה הקלטית יודע כמה הכוח הזה נייטרלי ואנושי, לא "טוב" או "רע".
6) לא גרו ביער. הם גרו בכפרים וריכוזי אוכלוסין, ועסקו יותר באנשים מאשר בהתבודדות בטבע. הדרואידים ה"חזקים" ביותר, אלו שעמדו בראש ההיררכיה, גרו בטירות המלכים.אלו היו 60 שניות על דרואידים קלטים
-
-
-
כאשר קראתי את הסיפור, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא: "כמה חבל שהוא נדוש כל כך".
קח את אותו סיפור בדיוק, ומקם אותו בתקופת פוסט-אפוקליפסה. רמוז שהמגילות הן שיירי ספריות עתיקות שניצלו, ורמוז שאולי יתכן ויש הסבר מדעי לכוחות, וכנראה שהקדמונים הבינו אותם, אבל עתה הידע אבד.
ראה – קיבלת סיפור זהה, אך לחלוטין לא נדוש!
אין צורך בשדונים וגנבים בשביל סיפור פנטזיה טוב.אותו דבר גם לגבי השמות. למה "לאזארוס"? למה להשתמש בשם שצועק – "אני אלמנט פנטסטי לא מקורי!"?
תן שמות בעלי ניחוח איטלקי לכולם, למשל, או אולי כנעני, במקום.חמורה מכולן היא בעיית הסוף. הוא פשוט צפוי כל כך. כמעט מהרגע הראשון ברור מי הוא הרע, וזה שהוא היה הדרקון האיום.
אולי להוסיף רמזים מטעים(- הרינגים אדומים)? לנסות לצייר אותו כקורבן?
"… כן.. זה היה כל כך נורא.. בקושי הצלחתי לברוח…" -
-
הדברים הטובים:
1. כתיבה יפה. בלי לעבור רבדים, ברמה סבירה למדי לפנטזיה. עדיף באמת לרדת מהביטויים היומיומיים – אם אתה כותב ספרות גבוהה, לך על זה!
2. תיאורים מדויקים ומעניינים.
3. קצב נכון של העלילה (לפחות בחלק הראשון).
4. פתיחה בנקודה מעניינת (השינוי לזאב) שהתפתחה בהמשך.
5. העיסוק בשני אחים מעניין, ואולי כדאי לחזק את הקונפליקט ביניהם (תחרות מול תמיכה)
6. עולם שנראה יחסית עקבי. דווקא העובדה שזה מחובר לפנטזיה מוכרת (לא דווקא למו"ד) לא הפריעה לי. אולי בגלל שאני לא קורא *המון* פנטזיה. גם אני קפצתי מעניים 'הדרגה החמישית' אבל ברגע שברור שהדרגות מתקדמות הפוך – כלומר אתה מתקרב לדרגה הראשונה – הרי שזה שונה מעולם המו"ד ואפילו הגיוני – ככל שאתה מתקדם אתה מתקרב לאלוהות שהיא 'מקור כל הדברים' – מרמז לדת.
הבעיות הקטנות:
1. כפי שנאמר כאן – לאזארוס זה שם רע מאוד, על כל הקשריו. בחר משהו שילך טוב עם 'תמוז' ו'רזאי'.
2. אתה נותן יותר מדי רמזים. השימוש ב'כהה' ו'אפל' כתארים לזר המיסתורי הוא שחוק ובעייתי, שלא לדבר על שם הסיפור – מהרגע שהתחלתי לקרוא חיפשתי דרואיד אפל וברגע שמצאתי אותו כל המשך הסיפור היה ברור לגמרי.
הבעיות הגדולות:
1. הסוף שחיברת איום ונורא. אני מעדיף בהרבה את הסוף הפסימי/פתוח על הסוף האופטימי שמוכר הכל. אפשר גם קצת לקצר ולדחוס את כל מה שקורה מהרגע שהכוהנת מספרת לתמוז.
2. המסר החד-ממדי של הסיפור מאוד הפריע לי. חסרה התלבטות אמיתית, משהו שייתן לרזאי קצת יותר אופי, ולא סתם תיוג כ'דרואיד אפל'.
הערות והצעות:
1. אהבתי את המתח ההומו-אירוטי שהחל להיווצר בסיפור, אבל יש לי תחושה שנרתעת ממנו לפני שמיצית את האפשרויות הגלומות בו. אין כמו קצת סקס להפוך סיפור לפחות בנאלי.
2. מה יש במגילות? למה רזאי מתעניין בהן? אולי יש לו מטרה גדולה יותר, שאינה מתמצה בהרס בלבד? רעיון לפיתוח.
3. גם אני מצטרף לדרישה שיהיו מפלצות יותר מקוריות. -
-
הסוף המקורי היה כל כך הרבה יותר טוב… הסף השני מצוץ, מודבק ומגעיל. אמריקקי מדי, כמו שמשהו כאן כבר אמר. לפעמים עדיף שזה יסתיים רע. חוץ מזה זה סיפור נהדר (ממש נהדר. הכתיבה, אוצר המילים, הרעיון).
רק אל תשנה את היצורים הפנטסטיים ליצורים מומצאים. היו דרקונים הרבה לפני רומח הדרקון, ועם קצת נחישות, אמונה, ואנשים כמוך אולי גם יהיו כאלה אחרי. לא לתת לזוועה להשתלט עליך, זה מה שחשוב…… -
אבישי,
תודה רבה על הביקורת. למען האמת, היא טובה ממה שציפיתי, בהתחשב בעובדה ש"שפת האם" שלי בכתיבה היא אנגלית, וכ-90% מהכתוב נאלצתי לתרגם מאנגלית לעברית און-דה-פליי.
בנוסף לכך, הרגלי הכתיבה שלי משתרעים בד"כ על לא פחות מספר בן 400 עמודים (כן, כן, אפילו גמרתי 6 או 7 כאלה ומהרתי להחביא בתחתית הארון), כך שבסיפור קצר אני מרגישה שאין לי כלכך מקום לברוא עולם מקורי ולקרוא לו בשמות מקוריים… אבל אני מוכנה לנסות בפעם הבאה. בכל אופן, הסיפור הזה הוא, לא במפתיע, אדפטציה של רעיון שהיה במקור אמור להשתרע על פני כ-600 עמודים, ושם החדקרן והדרקון לא היו חדקרן ודרקון, אלא משהו אחר לגמרי…
לגבי לאזארוס — זהו שמו שיל ידיד טוב שמגיע לו לככב בסיפור, וגם אם כל מילה בסיפור הזה תוחלף ותשופצר, השם הזה ישאר!
ולגבי היעלבות… ובכן. אני רשומה כרגע בלא פחות מ-5 רשימות תפוצה של סופרים וסופגת (כמו גם יורה) שם ביקורת הרבה יותר מרושעת ממה שמקבלים כאן, אז…
-
