- This topic has 11 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
להבדל ממה שחשבו כמה אנשים כאן לקחתי את ההערות שלכם מאוד ברצינות. הסיפור הנ"ל עבר הגהה מספר פעמים (לא על ידי מחשב או חיזר
ו שכב אצלי בבית שבועיים עד שהחלטתי שהוא מספיק גמור כידי להעלותו כאן. אני מקווה שהפעם כל בעיות ההגה המציקות טופלו
ונישאר לקטילה הסיפור נטו
(תודה מיוחדת ליעל שעזרה לי אם ההגה!)
_דף קשר_הקטע הכי קשה זה השניות הראשונות. עוצמים את העיניים חזק, חזק ולוקחים מספר נשימות עמוקות. העיקר זה להיזכר שזו לא הפעם הראשונה, זה כבר היה, זה שיגרה. אין שום סיבה שהלב יפעם כמו משוגע והראות יצטרכו לפעול כפול כדי לשאוף את האוויר הנחוץ. זה שיגרה, שיגרה, להירגע, לנשום.
ואז, כאשר סוף סוף מספיק רגועים כדי לחשוב בבהירות רצים לטלפון, או מה שהרבה יותר מקובל לפלאפון ומתחילים את סבב הטלפונים הקבוע, השגרתי.
הנה, שיגרה, איזה מילה טובה , מרגיעה.
רינה, "המנוי אינו זמין כעת, אנא.."
דוד, "המספר אינו מחובר, אנא נסו…"
מישהו, לפחות מישהו חייב לענות, האוטובוס היה מלא חיילים, לא יתכן שאיש לא עונה.
זה היה רע… זה היה טוב. אבל הלוואי שמישהו יענה!
רחל, הפלאפון מגיב בסדרת צפצופים מהירים כאות לכך שהמנוי בצד השני ללא קליטה.
עמיחי… השתהתי שניה.
אלוהים כמה ששנאתי את הבחור הזה בבית הספר! עם הקנטורים והירידות הנצחיים שלו. הילד הכי חתיך בכיתה וכמובן עם אגו מנופח בהתאם.
אולי לדלג על מספרו? רק הפעם? לפתע הרגשתי נקיפות מצפון. הייתי מודעת לעצמי מספיק כדי להודות שיחסו פגע בי כל כך כי הייתי דלוקה עליו מאז כיתה י'. אפילו ייחלתי מספר פעמים שימות, במיוחד כאשר ההשפלות שלו היו אכזריות במיוחד, ולצעירים בתיכון יש כשרון מיוחד לזה.
נקיפות המצפון נעשו חזקות יותר והעברתי את העיניים על דף הקשר שנח מולי. לא, אני אתקשר בכל מקרה. ככל שידעתי הייתי היחידה מכל הכיתה שעשתה את סבב הטלפונים הזה אחרי כל פיגוע. זו אחריותי. חוץ מזה, מה הסיכוי שהוא בכלל היה באוטובוס ההוא?
חייגתי את מספרו.
הוא תמיד התנהג כאילו אני אויר, בפעמים שלא צחק או ירד עלי לעיני כל.
הוא בטח לא יזהה את קולי ואם אני לא אזדהה אולי אפילו אקבל ממנו יחס אנושי לשם שינוי.
הצפצופים בשפופרת היו בקצב של חיוג רגיל, כלומר המכשיר שלו לא היה מנותק או לא זמין, אבל הוא גם לא ענה והנחישות שלי פחתה עם כל צפצוף.
"הלו? הלו?" קולו המוכר נישמע כאשר כבר עמדתי לנתק. נו, מפגרת, הפצרתי בעצמי, תעני כבר! תגידי משהו!
"הלו! תקשיב בן אדם! אני לא יודע מי אתה אבל אם כבר צלצלת תהיה לפחות מספיק גבר לענות!"
לשוני נדבקה לחכי באופן סופי. עם "הלו" עוד יכולתי להתמודד. מילה קצרה ולא מזיקה, אבל לשמוע שוב את ההקנטות שלו כבר היה יותר מדי בשבילי.
ובינתיים עמיחי המשיך ברצף הגידופים שכה הצטיין בהם.
"בן אדם זה לא מצחיק!" הוא צעק.
"הפלאפון שאתה מתקשר ממנו שייך לידידה שלי ולא אני ולא שאר חבריה ישמחו מזה שאתה מתקשר ממנו! זה לא מצחיק! מספיק כואב שאיבדנו אותה, אנחנו ממש לא צריכים את הצלצולים שלך מהפלאפון הגנוב, ועוד מיד אחרי פיגוע!"
בהלם שקט הרחקתי את הפלאפון מאוזני והתבוננתי בו כמה שניות, שמה הפך למכשיר של מישהי אחרת בזמן שלא הסתכלתי.
לא, זה עדיין היה הסלכלום הישן שלי.
שום דבר ממה שהוא אמר לא נישמע לי הגיוני. מה הספיק להשתנות בזמן שהרצתי טלפונים? ואיך יתכן שלעמיחי יש את המספר שלי בשיחה מזוהה?
"עמי?" הכרחתי את עצמי להגיד.
הוא השתתק בבת אחת ואז אחרי שניה של דממה סינן:
"זה לא מצחיק."
אבל זה היה כן! הבחור שחשבתי ששונא אותי בדם, מחזיק את מספר הפלאפון שלי אצלו! ובנוסף לכל מזהה את קולי!
"עמי, איפה אתה?" שאלתי. מתחילה סוף סוף להאמין.
"בצומת מירון."
הוא שתק מתלבט אם להמשיך ואני יכולתי לשמוע צעקות עמומות ברקע.
"היה פה פיגוע" המשיך לבסוף "אני בסדר, פשוט מרגיש קצת מטושטש אז התיישבתי בצד כדי לא להפריע."
חייכתי, נזכרתי איך אני הלכתי לשבת בצד במצב דומה.
מי התקשר אלי אז? סבתא סוניה , נידמה לי.
"זו באמת את?" שאל פתאום ובקולו נישמע תיקווה כמעט נואשת "איך זה יתכן? איפה היית שנתיים?"
לקחתי את מפתחות האוטו מהמדף על יד הדלת.
"אני מבטיחה לספר לך הכל" נשבעתי "תישאר איפה שאתה, אני באה לאסוף אותך."
"יש פקקים" הוא הזהיר, ואז הוסיף במהירות "אני כול כך שמח שאת חיה!"
החיוך על פני הלך והתרחב.
"ובכן…. המצב הוא קצת הפוך" עניתי וניתקתי את המכשיר.
עדיף שאני אסביר לו הכל פנים מול פנים. אולי הכל עוד יצא על הצד הטוב ביותר בסוף, אמרתי לעצמי ומיהרתי לאסוף את עמי. -
עניין ה'דף קשר' נותן טוויסטון חביב על הנושא היחסית-נדוש הזה. אבל לוקח לך המון זמן להגיע אליו, ואת מאכילה בכפית את העובדות. עדיף לוותר על חלק מהן או להעביר אותן אחרת. תאפייני קצת את הדמות שלך (מקום, בגדים(?)) וכו'.
חוצמזה, פתאום הפריע לי משהו: היא יודעת או לא יודעת שהיא מתה? בהתחלה זה נראה כאילו היא לא מודעת לזה, ונורא מופתעת שלעמיחי יש את הטלפון שלה, אבל די מהר אח"כ היא כבר יודעת הכל והולכת להסביר את זה לעמיחי.
והעניין עם סבתא סוניה מיותר: כבר קלטנו את הקטע. -
הפואנטה.
היא מתה? הוא מת? שניהם מתים? שניהם חיים?
ואם זה המקרה האחרון, אז מה מד"ב/פנטסיה פה?
לא הבנתי.
על הצד הטוב – אכן אין בעיות הגהה, פיסוק וכו'.
גם הסגנון בו זה מסופר הוא טוב, אחיד.היה יכול להיות סיפור טוב, אם הייתי מבין את הפואנטה.
והערה קטנה – למחוק את הבדיחה על סלכלום. לדעתי היא מיותרת, מוציאה את הקורא מעט מהאוירה (מה עוד שלקח לי איזה שניה או שתיים לקלוט מה המילה הזו).
-
בשביל להבין, או לפחות *לחשוב* שהבנתי בערך:
היא יודעת שהיא מתה ומתקשרת אחרי כל פיגוע לבדוק אם עוד מישהו מכיתתה מת.בכל זאת לא ברור לי:
1. נשמע כאילו היא נורא מקווה שמישהו נוסף מכיתתה ימות. אז אולי משעמם לה בעולם המתים והיא רוצה חברה, אבל זה בכל זאת קצת מוזר.
2. למה מיד אחרי שהוא מת המספר שלה פתאום שמור אצלו, והוא חושב עליה כעל ידידה? האם בעולם הבא כולם פתאום חברים של כולם? למה?
[מצד שני, אם הכוונה היא שהיא לא יודעת בהתחלה שהיא מתה, אז הרבה דברים אחרים לא ברורים.
למשל למה היא חושבת שהוא לא יזהה את קולה (הרי היא עשתה את סבב הטלפונים כבר הרבה פעמים בעבר),
ולמשל המשפט: *מישהו, לפחות מישהו חייב לענות, האוטובוס היה מלא חיילים, לא יתכן
שאיש לא עונה.* הוא הגיוני רק אם היא *יודעת* שהיא מתה, כמו גם המשפט: *מה הסיכוי שהוא בכלל היה באוטובוס ההוא?* ועוד.]לסיכום, אם הבנתי נכון, אז זה יופי של סיפור!
רק לסגור קצת קצוות לא ברורים (סעיף 2 בעיקר). אבל אין לי שום דבר נגד סיפורים שצריך לקרוא פעמיים-שלוש בשביל לקלוט.
אהבתי. -
ובכן, לצערי הרב אינני מסכים עם קודמי שחוסר הבנתם לדעתי נובע מחוסר התמקדות בפרטים. את לא האכלת אותנו בכפית (נתת לנו יותר מדי פרטים על אותו דבר) ולכן היה מעט יותר קשה להבין אך עשית זאת באופן יפה – העובדה שיש את המספר בפלאפון אומרת שהוא אפפעם לא שנא אותה מה שנותן זוית חדשה מבחינת הדמות, גם הפרטים האחרים מספיק ברורים כדי שבקריאה שנייה מקסימום יהיה ניתן להבין אותם ועצתי היא – אל תתחילי להסביר את עצמך יותר מדי בסיפור כי זה כמעט תמיד יוצא מגעיל.
הבעיה שלי בסיפור היא כזאת – מכיוון שפרסמת אותו בפורום מד"ב ופנטזיה הבנתי שצריך להיות פה איזשהו גורם פנטסטי ולאחר חיפוש קצר בקריאה שניה מצאתי אותו (המצב הפוך וכו'). החשש שלי הוא שאם תפרסמי סיפור זה במקום אחר בו לא תתני סיווג של פנטסיה הקורא עלול לקרוא את כל הסיפור ולפספס את העובדה שהדמויות מתות לגמרי, הצעתי היא להבליט מעט את הרעיון.
כמו כן הסיפור שלך הוא סיפור פואנטה (סיפור בעל פאנץ ליין כמעט בסוף אם לא בסוף) אני אישית מוצא שכאשר מגלים את הפרטים הקטנים (במקרה שלך המוות) דווקא בהתחלה הסיפור מעביר את המסר בצורה הרבה יותר טובה
לשיקולך
לילה טוב
-
-
-
-
בקריאה ראשונה, כמו טרי רוז, נעזרתי בעובדה שהסיפור פורסם בפורום מד"ב כדי להבין את הפואנטה. בקריאה שניה ראיתי היטבאת כל הרמזים. ואכן, בקריאה שניה, הסיפור נקרא הרבה יותר שוטף, והרבה יותר טוב.
אולי הערה דיקדוקית.
שימי לב להטיות של זכר ונקבה (צריך להיות "זו שיגרה" במקום "זה שיגרה"). גם משחקי מילים כמו "השניות הראשונות" (כדי להבליט את כוונתי אשנה את המילים ללשון בזכר -"השניים הראשונים") מעט מבלבל (בהתחלה חשבתי שעניינו של הסיפור קשור למשהו שהוא גם ראשון וגם שני). "הכי קשה זה השניות הראשונות" אבל "זו לא הפעם הראשונה" -גם כאן נאלצתי לקרוא את המשפטים פעמיים כדי להבין שזה נכתב כך ללא כוונה מיוחדת.והכי מפחיד זה שגם בעולם הבא נהיה חייבים חלק ממשכורתנו לחברות התקשורת.
לסיכום: יופי.
-
בניגוד לאחרים, לא הייתי מציעה לך לשנות או להוסיף שינויים. הסיפור טוב. הוא אפילו העביר בי צמרמורת קלה. אני חייבת לציין שלאחר שקראתי סיפורים שלך, גם כאן וגם בפורום תמוז. וסבלתי קשות משגיאות הכתיב, שלא איפשרו הנאה או אפילו סיום קריאה של הסיפורים. ובאמת אימצתי בהתלהבות את הביקורות (גרומיט וYN זכורים לי הכי), שהמליצו לך לחדול לכתוב ולפרסם, (כי המילים, ידיעתם וידעת הדרך להרכיב אותם הם חומר הגלם, ונגר שלא יודע לעבוד, ומשתמש בקרשים רקובים, לא יוכל לעולם להוציא תחת ידו עבודה ראויה). אני די מתביישת. הוכחת שהבעיה לא היתה בסיפור, ברעיונות. ובעיות ההגהה הם אכן בעיות שניתן לפתור בקלות. (כל הכבוד ליעל). וכשקוראים את הסיפור (בלי הסחת הדעת הבלתי נסבלת של השגיאות) אפשר להנות ועוד איך מסיפור כתוב ועשוי כראוי. (וכשמשהו מצליח, לא צריך יותר מידי להתעסק איתו ולנסות לשפר, כי הרבה פעמים, ההתעסקות והבחישה החוזרת, לא משפרת אלא דוקא פוגמת, והגירסאות הראשונות האינטאוטיביות הם דוקא המוצלחות יותר- אם רק מקפידים שאין טעויות שיחבלו בהבנה ובהנאה)
-
כשהסיפור הגיע אלי הוא כבר היה מוגה יפה מאוד, יחסית לדברים קודמים של יולי שראיתי. היו לי עוד כמה תיקוני שיגאות וכמה הצעות לשיפור נוסח, אבל לא הרבה כמו שחששתי. (וכשקראתי אותו כאן ראיתי שפספסתי שגיאה אחת…)
גם הביקורות של NY ושל גרומיט התייחסו הרבה יותר לצורה החיצונית (שגיאות כתיב) וכדומה מאשר לתוכן. הם לא המליצו לה להפסיק לכתוב כליל אלא ללמוד איך כותבים בעברית. יש הבדל.
דרך אגב, אני את הסיפור הזה מאוד אהבתי, ואת התגובה המפורטת שלחתי ליולי באימייל ביחד עם התיקונים.
-
הרעיון בבסיס הסיפור מצויין, ובהחלט תפס אותי בהפתעה. יש לעומת זאת כמה פרטים טכניים שהפריעו לי:
– המספרת מזהה את העלבונות של אותו עמיחי, כלומר הוא באמת היה לא נחמד אליה בעבר. אם כך, למה הוא טרח לשמור את המספר שלה בזכרון במשך שנתיים?
– באותו עניין – חברות הטלפונים שומרות את המספרים של המתים עבורם? נראה לי סביר שמספר הטלפון שלה יעבור למישהו אחר. לעומת זאת, לא כדאי לקלקל את הסיפור רק בגלל פרט פעוט כל-כך. היא יכולה פשוט להזדהות בשם ולספוג את אותם עלבונות.
– איפה שאר הקרובים המתים של המת הטרי? את מזכירה שסבתה של המספרת התקשרה אליה מיד אחרי שהיא נפטרה. אולי כדאי להשמיט את הפרט הזה כדי לא לעורר תהיות בעניין משפחתו של עמיחי.
– עוד דבר אחד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי: המספרת ייחלה למותו של עמיחי. עושה רושם שהיא ממש מתרגשת מכך שהוא "סוף-סוף" מת. הייתי מאוד שמחה לראות אותה נענשת. אבל שוב, זו הבחירה שלך ככותבת איך לסיים את הסיפור.
תודה, יעל
-
