דם תחת דם

[דניאל 1]

חמיד ג'זאר, בן שבע עשרה וחצי, תחביבים: כדורגל ובנות.
בני אלון, בן תשע עשרה וחצי, תחביבים: בנות וכדוררגל.
שני כלים, במשחק פוליטי, שנבצר מהם לשלוט בגורלם. האנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון, מתכון לטרגדיה. האחד אוחז ברובה והשני מלפף אבן בידו. הראשון רוצה להיות בבית עם החברה והשני רוצה שהראשון יהיה בבית עם החברה. לחמיד אין שנאה כלפי בני, יש לו שנאה לכובש הציוני, למושג שלמד לתאב מינקות. לבני אין שנאה כלפי חמיד, יש לו שנאה כלפי המצב שכפה עליו לעמוד בלתי רצוי במקום בלתי אפשרי. חמיד לא רוצה למות אבל הוא יזרוק אבנים, כי ככה כולם עושים. בני לא רוצה להרוג אבל זורקים עליו אבנים וחייל ממושמע ונאמן מגן על המולדת ועל עצמו בחרוף נפש. את בני אסף אמבולנס צבאי אל איכילוב. את חמיד יגררו, מדמם, אל מחוץ לקו האש. הרעש לא יחדול ולא ישכח עד יעבור הזעם שלא עובר לעולם. מחר יציינו כותרות העתונים על הפגנות והרוגים.

הם לא יודעים מי הוא, מה שמו או מאין הגיע. פשוט השתקע בצריף קטן והתמזג עם הנוף. בן כמה היה, לא ידע איש. שישים? שבעים? פחות? יותר? לא יכלו לנחש. הם קראו לו "הדוקטור" וידעו כי כאשר אחד מהם נפצע, קל או אנוש, הוא הכתובת. השרותים הרפואים ברשות הפלשתינאית היו מסורבלים, איטיים וללא משאבים או תרופות לעיתים קרובות מידי. לדוקטור, לעומת זאת, תמיד היתה איזו צנצנת או משחה שרקח בעצמו מעשבים או מעובש.

השעה היתה מאוחרת, הירח זרח, שמן ומלא. על דלת הצריף הלמו בחוזקה והדוקטור פתח מייד. סעיד גרר את חמיד המדמם והמעולף והניח אותו על מיטת החולים המלוכלכת. " הם שכחו אותו, הוא יתום, לאף אחד כבר לא אכפת ממנו. אתה יכול לעזור? הוא חבר שלי." הדוקטור קרע את חולצתו של חמיד ובחן את מקורות הדימום, קליע אחד סרט את צווארו קלות וקליע שני נעצר בעומק הכתף.
"תן לי את הלילה והוא יחיה," הבטיח לסעיד " אל תדאג." סעיד הודה לו בחום ולחץ את ידו " תודה דוקטור. אתה כמו שאהיד, עוזר לכולנו."
כן, כן. תבוא מחר בבוקר. לילה טוב." והוא מסלק את סעיד בנימוס. הדוקטור מביט שוב אל חמיד, טיפת דם זעירה נוזלת, מצווארו, מטה ונושרת, מכתימה את המיטה. מחשבות זימה חולפות בראשו של הרופא הקשיש אך הוא מדכא אותם במהירות. הוא ממהר אל חדר התרופות ומתחיל לאסוף ממדפי העץ את הפריטים הנחוצים. חומר חיטוי, צמר גפן, מלקחיים, בקבוק אלכוהול ואיזמל קטן שגנב מאסף הרופא ומניח אותם בצד.
כעת נזקק למים וסבון. הוא מסתובב בחוסר אונים, לרגע שכח איפה שם את הסבון ואז הוא מגלה אותו בידיו. מן הברז החלוד הוא ממלא מים, לא שקופים, בדלי כתום.
את הפריטים הוא מלקט ויוצא אל החדר הראשי כשידיו עמוסות.

חמיד שוכב על המיטה באותה תנוחה. מפל דם ניגר מצווארו האכול וקנה הנשימה משתלשל לו החוצה. הדוקטור שומט את ציודו, הדלי נשפך ומרטיב את הרצפה וכלי המתכת מצלצלים בנופלם. כשעזב את החדר היה חמיד חי ופצוע, עכשיו הוא חסר רוח חיים, כמו כל מת אחר, ומשהו נגס ממנו פיסת בשר דשנה.
"שלום גוסטאב, התגעגעת?" שאל אותו קול נשי.
" מה את עושה כאן? איך מצאת אותי?" שאל גוסטאב.
"מה אני עושה? אוכלת," ענתה לו "זו לא הדרך להתייחס אל אמא." פלסיס יצאה מן הצל אל אור המנורה. כבת עשרים בחזותה, עורה צחור, עיניה כחולות ושערה פחם. משפתייה האדומות נטפו זרמי דם טרי. היא בוחנת את בנה בהבעה ביקורתית. "תביט בעצמך, גוסאטב, תראה איך אתה נראה. ערפד נותר צעיר עד ליום מותו, ואתה? שפוף, רזה וחלש. נראה כמו מנת דם דחויה." פלסיס התקרבה אל חמיד וליטפה את ראשו " אל תגיד לי שאתה לא רעב. הוא מתוק, מרענן וטעים ויש הרבה כמוהו בחוץ."
גוסאטב מתיישב בכבדות איטית, כמנהג הקשישים, ומדבר. " מעולם לא הבנת אותי, אמא. אני צמחוני מבחירה ומרצון. לא יכולתי לראות את החזקים טורפים את החלשים. ילדות קטנות, מיובשות מדם. תינוקות מרוקנים. לא יכלתי לאכול אב מפרנס או אם בהריון. העדפתי לא לחיות כערפד אבל לחיות עם עצמי."
פלסיס צוחקת וחושפת שיניים. "טיפש. זה תפקידנו בתמונה הגדולה. האבולוציה לא לוקחת שבויים או אסירים, היא מסמנת מטרות ומוחקת אותן מן המפה. אנחנו והטבע חיים בהרמוניה והמעשיות שלנו מוסרית כמו רצח הניאנדארטלים על ידי ההומו ספיאנס. . . הויכוח הזה משעמם אותי. אם אתה רוצה להשליך את חייך לשכחה, זו זכותך. אני רק מסוקרנת לדעת מדוע כצמחוני בחרת לחיות במקום בו תוכל לרחוץ בדם וגופות מידי יום ושעה. "
"דברים חייבים להשתנות או שלא היה שינוי לעולם. דווקא במקום שהוא מבוי סתום לסבל, דווקא שם אנשים צריכים להיות. במקום שבו יש השפלה וצער יש חובה למנוע ולעצור. בשביל מה אנחנו פה אם לא עבור אחינו ואחיותינו?"
"האחים והאחיות שלך הם יונקי דם, לא שותי מים. אתה מחליא אותי ואת השיחה הזה אני מסרבת לנהל."
גוסטאב מתרומם באיטיות, עצמותיו כואבות ושריריו חלשים. "למה את פה פלסיס? מה את רוצה ממני? אין ביננו אהבה אבודה ושנינו מתבישים בקיומו של האחר. למה את כאן?"
פלסיס מפנה את גבה ומשנה את טון קולה מלעג ובוז לעצב שקט.
"אנחנו גוועים ומתים ממחלה מסתורית. מספרנו פוחת כבר מאות שנים. המאמצים למצוא תרופה נלעגים ונכשלים, אני חוששת שאלו השנים האחרונות של הגזע. דימדומים אחרונים. . . אולי הניאנדארטלים ינצחו את ההומו ספיאנס אחרי הכל." והיא מביטה על בנה ממושכות. " אתה לא מופתע?" שאלה בהפתעה.
"לא פלסיס. אני לא יכול להגיד שאני בהלם."
פלסיס חושבת לשניות ספורות, חוט מחשבה חדש ומהפכני מתגבש במוחה.
"לפני שנטשת את השבט נופצה המעבדה שלך במרתף, תמיד השתעשעת בשיקויים ותרכיחים. . . אני גם זוכרת שהמקרה הראשון של המגפה התגלה חודשים אחרי שעזבת. גוסטאב, תגיד לי שאתה לא אחראי. . . "
הוא לא מתכוון לשקר. את מעשיו הוא הקדיש לצדק ואמת.
"מישהו היה צריך לעשות משהו, הם לא יכלו להגן על עצמם. הייתם עבורם שופטים ומוציאים להורג. הם לא מזון! הם נושמים ואוהבים, אומנים ומשוררים.
הם נפלו אז הרמתי אותם."
פלסיס התקרבה אליו למרחק מגע.
"אתה פחדן ובוגד. הפיוטיות שלך לא תעזור להם או לך. אתה תיתן לי את הנוגדן, התרופה, או שאני מבטיחה לך שהארץ הזו תשרוץ ערפדים. היהודים היקרים שלך והמוסלמים המתוקים יהיו למנה אחרונה עבור השושלת. הנה לך איחוד מיוחל, על הצלחת, כנגד אויב משותף."
גוסטאב עומד מולה, עין מול עין, פה מול פה ושן מול שן. הוא לא רועד ולא מפחד, הוא חיכה מאות שנים ליום שבו יוכל לספר על הפתרון הפשוט.
"התרופה, אמא, היא פשרה. להכיר בזכויות האחר, לדעת לתת מעצמך כדי לחיות בשלום עם היתר, להשלים אותו. את מבינה, התרופה היא לחדול לגמוע דם. זה לא נגיף. . . זה שינוי, מערפד לאדם. רק אם תתחשבו בצרכי אחרים תוכלו להנצל ולהמשיך להתקיים" והוא מחייך בנצחונו. פלסיס פולטת צעקת מוות. האם השיגה יסתכם בהבאת הבן שחתם את תולדות המין? בצרחה מטורפת היא מתנפלת על הילד הזקן, חובטת בו בציפורנים חדות, נועצת ניבים בגופו. היא תמרר את מותו והוא יצטער על עצם קיומו, הוא יצטער על הכל. . על מה שהעז להעניק ומה שחטא לקחת.

גוסטאב סרוט ונשוך, הוא זוחל את דלת היציאה ופלסיס בועטת בראשו. הוא מרגיש את גולגלתו מתרסקת לרסיסים זעירים וחודרנים. בשארית ערנותו הוא קם ונשען על הקיר המתקלף. פלסיס חושקת בדמו של בנה, היא תמצוץ אותו ותנקום נקמה נבובה, היא אוחזת בצווארו ופוערת פה טורף. קרן אור קלה מדגדגת את אצבעותיו של גוסטאב, על התריס, בעוד פלסיס שואבת ממנו את שרידי חייו. בכוחו הדל שנותר הוא תולש את התריס ממקומו.

בישראל וברשות הפלשתינאית עולה השמש. באה הזריחה ומעניקה מאורה עבור כל בני האדם. מזינה את הצמחים, החיות והאנשים, ללא הבדל צורה וצבע. השמש היא חיים. . . או מוות.

קרני הזריחה חורכות את עורה של הערפדה והיא מרפה מבנה. גוסטאב צולע אל חלון נוסף ועוד חלון ועוד פתח. אור יום חדש מציף את הצריף מכל עבר ופלסיס בוערת במרכזו. "גוסטאב. . . " היא לוחשת בצרידות בטרם הופכת לנציב פחם שחור ומתפורר. גוסטאב עצמו ממצמץ מעט, כבר זמן רב חדל מלהיות ערפד. השמש היא אימו האמיתית.

דוקטור שפירא הזיע שעות בחדר הניתוח, חתך וחיבר. על שולחן הניתוחים שכב חייל הנאבק ונאחז בשביבי החיים שנותרו לו. הוא נפצע אנושות בליבו הקרוע וכעת בישרו לשפירא כי לא נמצא תורם מתאים. בני אלון זקוק להשתלה מיידית, כאן ועכשיו. ללא ישועת נס יקבע שפירא את מותו בקרוב וחלל נוסף יצטרף לרשימה הארוכה ותופחת של נפגעי אינתיפאדה.
האחות הראשית פורצת אל חדר הניתוח, בידה היא אוחזת בצנצנת קרח ובתוכה לב אדם. "מה? מאיפה?" שאל שפירא בתמהון. "מצאתי את הלב בכניסה למשרד, עם פתק 'חמיד ג'זאר, בן שבע עשרה, סוג דם או' בדיוק מה שאתה. . . הוא צריך."
"קדימה אחות" אומר הרופא בנחישות "יש לנו ילד להציל. לא אכפת לי מאיפה הלב, העיקר שהוא פועם."

גוסטאב ישב באוטובוס וצפה בנוף הנע. ילדים משחקים, אמהות עם עגלות, איש עם גורי חתולים ואשה עם סל קניות. הפאזל האנושי ממשיך, מתקדם ומתקתק לטוב או לרע. לפניו של גוסטאב עוד עבודה רבה, צער ותסכול אבל כרגע. . . הוא מאושר.

[Boojie]

יבואו אחרים ויתמקדו בשגיאות הכתיב (יש כמה) ובשאלות הפוליטיות והמוסריות. אני נהניתי…

[???]

מאולץ נורא.
יש תחושה שלא ממש החלטת על מה את/ה רוצה לספר: על ערפדים, על העימות הישראלי פלסטינאי ולעשות לנו נונונו, כמו לילדים קטנים בנימה של אם מוכיחה או שרצית לספר על ערפדים במציאות הישראלית של היום.
מה שאני רואה פה זה סיפור פוליטי במסווה של פנטזיה. הכנסת ה-"כאילו" קונפליקט בין ערפדים למין האנושי וזריקה היסטורית/אבולוציונית לדבר אחר (שמה לעשות אבל לא קשור) כמוטיב השוואתי לעימות הישראלי-פלסטינאי, לא ממש עובד. גם הפתרון שאת/ה נותנ/ת לבעיית הערפדים, נראה יותר כדעתך לפתרון העימות המקומי ולאו דווקא כפתרון אמיתי לבעיה ממשית.

אני לא יכולה להגיד שלא אהבתי או שאהבתי. אולי אני פשוט צריכה להסתגל לרעיון של סיפור פנטזיה שקורה בישראל במאה ה-21, וממש מתייחס למה שקורה בארץ ולא לאנשים ספציפיים במקומות מסויימים.

ועדיין, מנוסח בצורה יפה, כתוב טוב ורציף.

ובכדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעבר: _*זו רק דעתי, אין היא אומרת דבר וחצי דבר על דעתך או השקפתך לסיפור שלך, ובהחלט יכול להיות שלא הבנתי כלום*_ (אני מקווה שזה ימנע בעייתיות מסויימת, ולא נפצח פה בויכוח חסר טעם על מי חכם יותר או מי למד יותר או מי מבין יותר.

[Evil the Beaver]

אך בכנות, דומה כי אתה צועד אחורה במקום קדימה.

הסיפור הוא למעשה שני סיפורים שחברו להם יחדיו ללא כל הצדקה נראית לעין. (מה הקשר הין הבעיה הפלסטינאית לבין ערפדים ? נכון. אין כזה.)
זאת בנוסף לטעויות הכתיב שאומנם התמעטו ביחס לסיפוריך הקודמים, אך הם עדיין חיים ובועטים.

[Boojie]

אני חושבת שהקונפליקט היהודי-פלשתינאי נמצא כאן כדי לאייר את האנושיות – גם הרע שבה וגם הטוב שבה, ואת הצורך בתקווה שמתלווה אליה, ולדעתי הוא דווקא ממלא את תפקידו יפה מאד בסיפור הזה. אני מסכימה שיש כאן מידה מסוימת של אמירה פוליטית מיותרת, אולי בזה שהיא מפורשת מדי במקום להיות מובלעת בסיפור, אבל אני לא חושבת שהקונפליקט היהודי-פלשתינאי מיותר כאן.
ואגב, ברור מי חכם יותר. אני! P-:

[Boojie]

מצטערת, לא יכולתי להתאפק. זה האופי הדידקטי שלי. מתנצלת. זה לא יקרה שוב (או כן, מה לעשות).

[שלמקו]

נטפוק קל: אם פלסיס הרגה את הנער, הרי שליבו הפסיק לפעום. קשה לי לחשוב על כל דרך שבה הלב היה עדיין נשאר חי להשתלה אח"כ.

בקשר לסיפור עצמו? לא זיהיתי בעיות לשוניות או הגהתיות. השימוש בפוליטיקה ישראלית בתוך סיפור פנטזיה הוא מעניין, לא מוכר, אבל משהו צרם לי אישית.

[דניאל 1]

אפשר לכתוב על עלילות ערפדים באירופה של הרנסאנס למשל. אבל את הסיפור הזה כבר קראנו במיליון וחצי מקומות אחרים. . .
לעומת זאת כשמשלבים נושא חם שנוגע לכולנו, נושא שלמעשה עדיין מ ש פ י ע על חיינו בהווה,
יוצרים משהו שונה, פחות שחוק, יותר מעניין. הרבה לא יחבבו את הסיפור כי בניגוד לסיפורים אחרים הוא עלול לסתור את המציאות כפי שהם רואים אותה ה י ו ם ולא לפני שלוש מאות שנה או עוד מילניום או שניים.

הסיפור לא מעיד על השקפתי הפוליטית בשום צורה, הוא פשוט סיפור עם נסיון למסר.

[Preacher]

ויכול להיות שאין מסר.

הסיפור הזה נכתב על הכאן-ועכשיו, ותרצו או לא האינתיפדה/סכסוך/מלחמה/ מה שזה לא יהיה הם הכאן והעכשיו שלנו. מבחינה זו זה שילוב מוצלח, גם אם אין ממש קשר בין השניים, חוץ מהעובדה שפתאום כל הסכסוך נראה קטן ולא חשוב בהשוואה לסכנה "האמיתית".

באופן כללי, אהבתי את הסיפור. כמו כל הסיפורים של TOKIO U הוא כתוב מצוין.

שגיאה קטנה שמצאתי – "תרכיחים" צריך להיות תרקיחים.

[Nemo]

א. את לא ממש מצליחה לקשר בין כל חלקי העלילה, ערפדים והפלס'? בין הפתיחה על האח הגוסס והמשך הסיפור, אני לא יודע … בהחלט חסר משהו בסיפורים שלך, לא ממש אהבתי
ב. יש לי הרגשה שאת קצת מושפעת מבאפי

[דניאל 1]

זה לא שאני לא מצליחה או זה שאני מושפעת. זה בלתי אפשרי מן הסיבה היחידה שאני גבר.
חוץ מזה, אני חושבת ש Joss Whedon הוא יוצר מאוד מוכשר ולא צריך לבייש אותו עם היצירות שלי.
ואם כבר יש הזדמנות אז אני חושב ש Angel סדרה הרבה יותר מעניינת.
אתם רשאים לסקול אותי עכשיו.

[???]

http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=2230&t=2217

פרט לכך, אופי דידקטי אינה תכונה שיש להתגאות בה.

[שלמקו]

[???]

ראשית, סחתיין על הסגנון. בפירוש שיפור עצום משני הסיפורים הקודמים שלך שקראתי.
תרומתי הצנועה למאגר שגיאות הכתיב: לתעב במובן לשנוא נכתב בע'. לתאב בא מן השורש של תאבון ולכן (אילו היתה צורה כזו) צריך להיות כמו לרצות.
מה שכן הקפיץ לי את הפיוזים הוא הביטוי "אין אהבה אבודה בינינו" שהוא כמובן תרגום מילולי של no love lost . אם יש משהו שאני שונאת תכלית שינאה זה ניבים המתורגמים מילולית. מנהג פסול וברברי.
מבחינת תוכן לא אהבתי במיוחד. אבל זה כבר באמת עניין של טעם, כנראה. גם את "המוסד" של אסימוב לא אהבתי במיוחד.

[???]

היא לא התגאתה, היא התנצלה על האופי הדידקטי שלה.

[Boojie]

עקביות מנוגדת לעקרונותי, כמו שיודע כל מי שקרא אי פעם את התיאור העצמי בקהילת יואל ז"ל. אני מאמינה נחרצת בחוסר עקביות.

[???]

את מוזמנת לעשות ככל העולה על רוחך. (ובכלל זה, להיות לא עקבית)
בתור מנהלת פורום, לעומת זאת, עלייך להיות עקבית ככל שרק ניתן.
אינך יכולה לקבוע כללים ומיד אח"כ לדרוך עליהם.
נפשות תועות עוד יאשימוך בגישת "איפה ואיפה".

סתם עצה ידידותית.

[???]

אם לא שמת לב, בוג'י היא אדם פרטי גם כשהיא מתפקדת כמנהלת הפורום. היא לא אלוהים ולא האורקל מדלפי (מקסימום אלילת פיצה – לא שאני מזלזלת). יענו, כשהיא אמרה שלא צריך להעיר לאנשים על שגיאות בהודעות, זה לא היה *כלל*, וכשהיא תיקנה אותך בפתיל זה, זה לא היה *דריכה* על כלל. ובכלל – Lighten up.

[NY]

השילוב בין הכאן-והעכשיו ובין הערפדים (או כל נושא פנטסטי/מד"בי אחר) מוצא חן בעיני. למרות זאת, גם אני, כחלק מהמגיבים כאן, מוצא כי הקשר בין שני האלמנטים בסיפור (הסכסוך והערפדים) קלוש משהו. בסופו של דבר גרם לי הסיפור לתחושת החמצה.

טכנית: רמת הכתיבה סבירה, קיים עודף קל בפסיקים, ולעתים הייתי רוצה לראות ניסוחים זורמים מעט יותר. הדיאלוגים לוקים משהו (נסה לדמיין מישהו *אומר* את המשפטים ששמת בפי הגיבורים, עם אתנחתות בפסיקים ובנקודות – זו שיטה לא רעה לתיקון דיאלוגים).
בקיצור – סביר, אך נתן לשפר בהרבה.

[???]

וזה לא קשור בכלל לכללי הפורום.

אני פשוט מצפה שאדם לא יבקש מאנשים אחרים לעשות (או במקרה הנ"ל, לא לעשות) דברים שהוא לא מוכן לעשות בעצמו.

זה *כזה* פשוט.

[Boojie]

אל תבלבל לי במוח.
אני אדם, לא מנהלת פורום, אוקיי? אני נמצאת פה בתור עובדת נקיון ומשגיחת סדר, נכון. אבל אני אדם, ומשתתפת בפורום, והעובדה שהצמדתי לדש הבגד שלי את התגית "מנהלת פורום" עוד לא משנה אותי, את האישיות שלי ואת התכונות המחורבנות יותר ופחות שלי.
ואגב, רגישות היתר שלך, לעניות דעתי, אומרת עליך משהו. אם הייתי יורדת עליך, קוטלת את שגיאות הכתיב שלך, אומרת לך שלאדם שכותב בשגיאות אסור לבקר את שגיאותיו של אחר או לכתוב בפורום, או מוחקת לך את ההודעה, הייתי מבינה את התגובה שלך. אבל שמהתבדחות פשוטה תעשה כזה בלגן? נראה לי שכדאי לך לעצור ולחשוב אילו תכונות *שלך* גורמות לך להדבק ככה לשטות בלתי מזיקה מעין זו.
ובעברית: אתה הרבה, *הרבה* יותר מדי כבד. תשתחרר קצת, כי אני לא הולכת לשנות את ההומור המעוות שלי ואת דרכיי הנלוזות בשבילך.

[???]

בתור מישהו שרואה ER, נראה לי שאם היא נתנה לו ביס בצואר, זה לא אמור מיידית לגרום להדממת הלב.

כמובן שאפשר לשאול מאיפה היו לו הכלים לקצור את הלב במהירות (צריך בשביל זה מסור לבית החזה ועוד כל מני מלחציים וכלים בשביל להחזיק את הלב) אבל, טוב, זה רק סיפור (ואתה רק ניטפיקר).

[שלמקו]

ציטוט: "עכשיו, חסר רוח חיים…", ז"א מת מש"ל לב הפסיק לפעום.

[Evil the Beaver]

את ממשיכה להתבצר בעמדתך.
ניחא.

השאלה "איך אני אמור לדעת מתי את בוז'י ומתי את מנהלת הפורום ?" עדיין לא זכתה לתשובה הולמת ו"רגישות היתר" שלי היא ממש לא ממין העניין.
(אמרת איפשהו שהתגובה הראשונה של מי שאינו מסוגל לקבל בקורת היא האשמת הצד המבקר, אין לי כח למצוא איפה זה היה)

שוב: את מבקשת מאחרים לקיים את מה שאין ביכולתך לקיים.
מנהלת פורום או לא, זה נראה לי פסול.

ולעניין הכבדות.
בתור מישהו שספג כאן בקורת לא מזמן על כך שהוא פרובוקטור בלתי נלאה של דיוני עוף-טופיק, אני חש צורך לדעת איפה אני עומד.
כלומר, מתי תגובתך היא בבחינת *המלצה* ומתי היא בבחינת *"עשה כך וכך או ש…"*

בלבול מוח או לא, זכותי לדעת.

[???]

אתה זה שהפרדת בין בוג'י כאדם לבין בוג'י כמנהלת הפורום, ואף השתמשת בביטוי "לקבוע כללים ואחר כך לדרוך עליהם". אם אתה מתחרט על מה שאמרת – קורה, אנושי. אבל אל תגיד לי "שיואו, למה את מדברת על מנהל פורום וכללי הפורום פתאום, מי הזכיר את זה," כי ההודעה שלך עם המלים שלך נמצאת בדיוק פה, שני ס"מ למעלה.

אני מקווה שהתגובה הזו שלי לא תגרום להמשך פעולות האיבה. אני קצת בהלם מהעוינות הפתאומית הזאת.

[???]

אין כאן שום "פעולות איבה".
זהו ויכוח תרבותי וכולי תקווה שהוא יישאר כזה.
לצערי, אני נתקל בחוסר הבנה טוטלית של עמדתי ולפיכך אסכם בקצרה את מה שנאמר עד לנקודה זו בתקווה שהדבר יבהיר את המצב:

בשלב הראשון בוז'י מעירה על טעות בהודעת הביקורת שלי. אני מעיר לה על כך ומסביר שבפעם האחרונה שמישהו כתב הערת ביקורת על הערת ביקורת, היא נזפה בו באמרה כי הדבר אינו רלוונטי לפורום.
בשלב זה ממהרים להסביר לי שלמעשה מי שכתבה את הדברים אינה בוז'י-מנהלת-הפורום אלא בוז'י-האזרח-הפרטי. כאן אני מבצע נסיגה טקטית וטוען שזהו מעשה נלוז מצד כל אדם, ולא רק מצד מנהלי פורומים.
החידוש האופנתי האחרון הוא להאשים אותי ברגישות יתר מצד אחד (בוז'י) ובצביעות יתר מצד שני (הניק המתחכם מאד).

[???]

לא ניסינו – לא אני ואני *בטוחה* שגם לא בוג'י – להשתמש באיזשהו חידוש אופנתי כדי להפריך את הטענות שלך. אני בכנות לא מבינה מה היתה הבעיה. ההודעה המקורית של בוג'י (זו שבה היא תיקנה אותך) היתה קלילה לחלוטין, ולפי ההתנצלות שלה על זה שהיא דידקטית, אפשר היה להבין שהיא זוכרת שהיא זו שאמרה שאין טעם לתקן טעויות בהודעות. אתה, לעומת זאת, דיברת כאילו נפגעת מאוד, רמזת ל"איפה ואיפה", ביקשת התנצלות וכו' וכו' – שזה היה כמו להגיב לדגדוג עם פטיש בראש. תגובות ה"תרגע כבר" שקיבלת היו ביטוי להפתעה ולתמיהה המוחלטת שההודעה שלך עוררה. בזאת אני מבצעת נסיגה חד-צדדית מהויכוח הזה, שממש לא קשור אלי.

[???]

סתם בשביל הכלליות, ולמרות שזה שעשע אותי נורא – אי.אר. זו דרמה שעוסקת בבית חולים, מה שרואים שם לא ממש קורה במציאות, שם מעצימים כל דבר בצורה כמעט קיצונית, הרעיון לרוב קרוב למציאות, רוב אבל לא ממש.

כפי שמתואר בסיפור הצעיר מת מצוואר משוסע, וזה אומר – ליבו לא חדל לפעום לפתע, הוא מת מאובדן דם מאסיבי. זה אומר הלב יכל עדיין לפעום, חלש אמנם, אבל פועם!
אלא אם הצעיר חתף התקף לב, וגם אם, עדיין אפשר לעשות החייאה ולהחזיר את הלב לפעולה.
יש מצב שנקרא מוות קליני בו המוח מת אבל הלב עדיין חי. לדוגמא: אנשים שנפגעו קשה בתאונות דרכים, וסבלו מחוסר חמצן למוח במשך כמה דקות ספורות מתים מוות קליני. זה אומר ניתן לעשות להם החייאה, ובמקרה כזה יקרו אחד משלושה המקרים הבאים: 1. יצליחו להחיות אותם והם אפילו ישתקמו (מאד מאד נדיר – מקרה החייל מג"ב שנורה בליבו לפני שנה בערך אם מישהו זוכר) 2. יצליחו להחיות אותם והם ישארו צמח (יותר הגיוני) 3. לא יצליחו להחיות אותם (קורה לעיתים קרובות מידי).
במקרה השלישי והשני משאירים את הגוף "חי" באמצעים מלאכותיים (מכונת הנשמה וכד') בכדי לשאוב ולתרום את האיברים (הלב, הראות, הכליות ובעצם כל דבר שניתן לתרום – במידה ושארי הבשר מאשרים). ככה שרעיון תרומת הלב הוא נכון והגיוני.
אבל למה לתרום רק את הלב ולא את שאר החלקים???

ודא"ג זה ממש לא בעיה לפתוח את בית החזה בשביל להוציא את הלב, פשוט שוברים כמה צלעות.

ורק כדי שלא תגידו לי מאיפה את יודעת, את לא סטודנטית לרפואה. נכון אני לא, אבל אני הייתי חובשת במשך 5 שנים ואחותי סטודנטית לרפואה, ככה שהיה לי את מי לשאול ואפילו קצת ידע משל עצמי.

[???]

[???]

[???]

לא פגוע מאד אלא רוגז מאד.
וגם זה בא רק אחרי שהערתי הראשונית נתקלה בתגובה נוסח
"מה אתה רוצה ?".

אני לחולטין מכבד את החלטתך לסגת חד צדדית מהוויכוח.
הודעה זו נכתבה אך ורק למען הסדר הטוב.
ראי עצמך משוחררת מחובת התגובה.

[אלכסנדרה]

כן, אבל -אחרי- שהנער מת, הדוקטור פצח בויכוח עם אמא שלו שנמשך עד עלות השמש, והמנוח לא היה בקירור או במכונת החיאה…
דרך אגב, זו בבירור ערפדה יהודייה: א. יש לה בן רופא. ב. היא לא עוזבת אותו גם כשהוא בן 70

[???]

[אלכסנדרה]

אף אחד שיודע עברית לא אומר "עקיב" במשמעות של קונסיסטנטי.
תבדוק במילון, תרים טלפון לאקדמיה, או תצא לרחוב ותשאל את הירקן.
(עקיב זה "בא כתוצאה מ")

[איתי 1]

הבעיה שלי עם הסיפור היא לא המסר עצמו, אלא צורת ההעברה. לקחת נושא סבוך, שהפיתרון שלו מורכב ביותר,אם קיים בכלל, והקבלת אותו (למיטב הבנתי) לבעיה פשוטה, או לפחות כך היא מוצגת בסיפור (מן הסתם בכדי לשמור על מגבלות הסיפור הקצר). הסקת מסקנה מהסיפור והוצאת אותה בתור פתרון קסם, או לא קסם, לבעיה הממשית, כך לפחות אני הרגשתי. לא שיש לי בעיה עם המסר, רק הדברים הרבה יותר מורכבים מכך. בתור סיפור פנטזיה הוא חביב ביותר.
ניטפוק קטן: הישגה יסתכם ולא השיגה יסתכם.
ושאלה קטנה: הבחירה בשם בני אלון היתה מכוונת, או מקרית?

[???]

הכותב לא בדיוק אמר לך כמה זמן נמשך הויכוח, ובדיוק באיזה שעה של הלילה (או לפנות בוקר)השניים החלו בדיון שלהם.
מה שאומר, שכל עוד אין לך זמן מדוייק זה אפשרי. אל תשכחי הם ערפדים, הם זזים יותר מהר מבני אדם (לפחות אני חושבת שהם).
וכמו שאמרתי, אפשר להחזיר את הלב לפעולה אחרי כמה דקות. זה קורה, לעיתים רחוקות, אבל קורה.

[???]

[???]

לעזאזל קרטר! הוא לא נושם. טוווווו…
כולם לזוז. קליר! בום. טווווווו….
עדיין כלום. לטעון ל- 200. כמה אטרופין נתנו לו?
לזוז. קליר! בום. ביפ, ביפ, ביפ, ביפ. יש דופק!
תעלו אותו לחדר ניתוח. איפה בנטון? שמישהו יקרא לבנטון!

את רואה? זה בדיוק מה שאמרתי. ב- ER יודעים הכי טוב. אני חושב שצריך להתחיל למכור ביטוח בריאות למחלקה שלהם – "טובי השחקנים שמשחקים רופאים יטפלו בתחלואיך".

[Boojie]

היית שומע מזה מייד.
לא, לא טעיתי. ציינתי בהודעה עצמה שאני עושה את זה בניגוד למקובל עלי. וההודעה היתה בנימה מבודחת שכל אדם עם מילימטר של חוש הומור היה קולט.
לא קלטת? זבש"ך. לא הולכת לסרס את עצמי למקרה שיזדמן לסביבה אדם חסר חוש הומור.
ואגב: אני תמיד בוג'י. תמיד.

[אלכסנדרה]

"שאהיד" בערבית שמור למי שמת במהלך ג'יהאד, ואינו תרגום מדויק של "קדוש". מוסלמי לא יאמר לאדם "אתה כמו שאהיד, עוזר לכולנו." כמו שיהודי לא יאמר "אתה כמו עילוי, עוזר לכולנו."
אין קשר בין "שאהידיות" (שוהאדה) לבין עזרה הדדית.

[Boojie]

יש לזכור לטוב את רבי עקיבא, איש צנוע… אלכסנדרה כתב/ה:
>
> אף אחד שיודע עברית לא אומר "עקיב" במשמעות של קונסיסטנטי.
> תבדוק במילון, תרים טלפון לאקדמיה, או תצא לרחוב ותשאל את הירקן.
> (עקיב זה "בא כתוצאה מ")

[???]

זה נכון שלתוכנית יש שלל יועצים רפואיים שהם אכן ד"ר ידועים, ראשי מחלקות בבתי חולים בעיר בה נמצאים האולפנים. אבל, ועדיין, זו רק תוכנית!!!

אילו אחוזי ההצלחה שיש להחייאות בתוכנית הזאת היו קיימים במציאות, דיינו.
אילו מהירות ההחייאות בתוכנית היו קיימים במציאות, דיינו.
אילו באמת, על כל חולה שמגיע לחדר טראומה היו עובדים 2 רופאים, סטז'ר אחד (או יותר) ו-5 אחיות (סטטיסטיקה של כמה אחיות, רופאים וסטז'רים יש באי.אר בחדרי הטראומה), דיינו.
אילו לכל הצוות המקצועי המהולל שצויין במשפט הקודם, היה את כל הזמן שבעולם לעבוד רק על חולה אחד, דיינו.
אני יכולה להמשיך עוד הלאה, רוצה?

ואם זאת, אתה מוזמן להפקיד את חייך בידי ה_*שחקנים*_ הנפלאים בצוות התוכנית אי.אר.
אני אישית לא הייתי מוכנה.
להזכירך, הם חוזרים על משפטים משוננים מראש, "מנתחים" שחקנים כמוהם עם איפור מעולה, ואינם יודעים להבדיל בין זונדה לקטטר (תאמין לי אתה היית רוצה שלפחות יבדילו בין שני אלה).

וכל מה שאמרתי פה, אינו נוגד את העובדה שזו אכן סדרה מעולה.

[מאת]

תגובות